הנצי"ב מוואלוזין במערכה
למען ישוב ארץ ישראל וקדושתה

בצלאל לנדוי

ניב המדרשיה, כרך י"א (עמ' 251-277)
הודפס ללא הערות
(חלק ראשון של המאמר, לחלק השני לחץ כאן)



תוכן המאמר:

הנצי"ב נדרש לחוות דעתו בבעיות התנועה
סמכות ההנהגה להאכיף שמירת המצוות על המתיישבים
מאבק על ההנהגה בועידת וילנא
רשימת אגרות הנצי"ב בענייני ארץ-ישראל
אגרות
אגרת מס' 5
אגרת מס' 10-א
אגרת מס' 12
אגרת מס' 13
אגרת מס' 14
אגרת מס' 21
אגרת מס' 23
אגרת מס' 29

מילות מפתח:
הנצי"ב מוואלוזין; חובבי ציון.

תקציר:
סקירת פעולות הנצי"ב למען מתיישבי ארץ ישראל, תוך שימת דגש על המאבק לשמירת הדת וקדושת א"י בקרב המושבות החדשות. בסוף המאמר מובאת כנספח, רשימת איגרות הנצי"ב בעניין א"י.

חיבת ארץ ישראל מורשת הייתה בידי רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וואלוזין, הידוע יותר בשמו הנצי"ב, מבית אבותיו. רבי חיים, אבי השושלת לבית וואלוזין, עמד בשעתו בראש הפעולה לגיוס העזרה למען כולל הפרושים בצפת ובירושלים, שנוסד ע"י תלמידי הגר"א מיד לאחר עלייתם לארץ ישראל, ואשר נועד לסייע לאלה שעלו אל הקדש לשבת על התורה ועל העבודה.


לפי הוראתו אף שקדו לקיים את המצות התלויות בארץ. באגרתם הראשונה מיום י' אדר שני תק"ע, הם מודיעים לאחיהם שבגולה כי
"המעות שנשלחו מהנותנים על קיום מצות התלויות בארץ, קנינו קרקעות עם תבואה המחוברת לקרקע, באופן שהמוכר הקנה להקונה עם כל שותפיו, וכן נראה לקנות עוד קרקעות שיזדמן לפי העת ולפי המקום ולפי הזמן, ולכן מי שרוצה להיות לו חלק ונחלה באה"ק ומצוותיה התלויות בה ייתן נדבתו לשד"ר, על קיום מצות התלויות בארץ, כפי הפנקס שבידם".

אם באגרתם הראשונה לא נזכר שמו של רבי חיים מוואלוזין, הרי באגרת השניה, שנכתבה כחדש ימים לאחר מכן, מודיע מנהיג החבורה ר' חיים ב"ר טוביה כץ:
"בענייני נדבות שנשלחו על קיום מצות התלויות בארץ, כבר קנינו קרקעות, כדעת ידיד נפשנו הגאון אמיתי החסיד המפורסם מוה' חיים נ"י מוואלוזין, באופן שהמוכר הקנה להקונה פה וכל שותפיו המתנדבים בעם, ועוד נראה לקנות קרקעות שיזדמנו, לפי העת ולפי המקום ולפי הזמן".

אין כאן מקום לסקור את פעילותם של ראשי השושלת לבית וואלוזין למען ישוב ארץ ישראל, אלא למתוח קו מאבי השושלת רבי חיים לנכדו הנצי"ב, שהצטרף לתנועת חובבי ציון ועמד במערכותיה, אם במערכות חוץ, להזים את ההאשמות שהושמעו מצד מתנגדי התנועה כנגד המתיישבים, ואם במערכות פנים, במאבקו עם ראשי התנועה, שנמנו על החוגים החילוניים, על-מנת להבטיח צביון דתי להתיישבות חובבי ציון בארץ הקדש.

אביו, רבי יעקב ברלין, הראשון מבני משפחתו שעלה לאר"י בשנת תרי"ג, נמנה על מנהיגי הצבור האשכנזי בירושלים ונשא בסבלותיו, ובה מצא את מנוחתו.

רושמי הקורות לתנועת "חבת ציון" מציינים את כסלו תרמ"ו כמועד הצטרפותו של הנצי"ב לתנועת חבת ציון, הוא תאריך חתימתו בפנקס אגודת חובבי ציון בוואלוזין, אולם שנים רבות לפני כן כבר היו עיניו נשואות לארץ הקודש, ובשנת תרל"ה אף נטל חלק בבירור הלכתי בדבר הקרבת קורבנות לאחר חורבן הבית.

עצומה הייתה חיבתו לאר"י.
"בשעה שהיה מגיע בכל ש"ק בקדושה ל'מתי תמלוך בציון' היה מתמוגג בדמעות שליש, וקול בכייתו היה הולך מסוף הישיבה ועד סופה, ויחדור כליות ולב, ויעורר האהבה לציון אלף מונים יותר ממדברים ומטיפים של המטיפים החדשים לציון היותר גדולים".

אף התעניין בענייניו הפנימיים של הישוב היהודי בירושלים, וכאשר הרי"מ פינס הסתבך שם בסכסוך עם שומרי החומות, ובייחוד עם הרי"ל דיסקין מבריסק, סירב הנצי"ב להיענות לפנייתו של בן אחותו ר' אלכסנדר זיסקינד שחור, ממנהלי "הועד הכללי" להתערב לימינו של הרי"מ פינס, ולא זו בלבד אלא שהביע את תמיכתו בעמדתם של שומרי החומות.

לא היה אפוא משום חידוש, כאשר עם ההתעוררות בצבור לפעולה למען ישוב הארץ וביצור מעמדה, הצטרף הנצי"ב בפועל לתנועת "חובבי ציון", בהסבירו כי רק טרדותיו המרובות בהנהלת הישיבה מנעו הימנו להתערב עד כה בענייניה:
"באמנה טרדתי ועבודתי הרבה בהישיבה הקדושה, אשר בה כל רוחי, וגם אין איש עמדי לשאת משאה, ע"כ לא שמתי לב ולא פניתי עת לשלוח אצבע לדבר החבורה הקדושה של ישוב א"י, אשר יש בה גדולים וטובים ממני",
כדבריו לטובי חו"צ בוורשה.

כאשר נוסדה בוואלוזין אגודת "חובבי ציון" והיא פנתה אליו וביקשה הימנו להצטרף אליה, נענה לה ובכסלו תרמ"ו רשם בפנקס האגודה:
"ראה ראינו כי היה ה' את רוח עמו ישראל בכל חלקי תבל ומלואה, להושיב נחלות שוממות בארץ הקדושה, ולכונן שם מושבות לנידחי ישראל, וקול ה' דופק על פתחי לבבנו לאמר, פתחו לי פתח בפעולתכם, כי הגיעה השעה, אשר לא יאמר עוד על א"י עזובה ואין דורש אותה".
והוא קובע :
"מצוה וחובה על מי שהוא מאמין ביעודי הטובות והנחמות, לתת יד למצוה הבאה לפנינו, לעשות אגודה שתהא על אה"ק נוסדה, וכל אחד ממנו יושיט ידו לתת לקופת החברה, בכל שבוע כל אשר את לבבו, ואם כי יד עניים אנן, ואין בידנו לעשות בזה העניין דבר מסוים לתכלית הישוב, בכ"ז עלינו לקבץ פרוטה פרוטה ולמצוא חשבון ולשלחו למקום שעוסקים בבניין ביד רחבה, להודיע בזה כי רצוננו שלם להשתתף את מייסדי הישוב בארץ אבותינו, ומחשבתנו תחזק פעולתם".

בדבריו הוא נותן ביסוס להשקפה הטבועה ביסודה של חיבת ציון, מיסודם של תלמידי הגר"א, שעלינו לעשות משהו בבחינת אתערותא דלתתא, כדי לעורר אתערותא דלעילא, אמנם
"בירושה ראשונה ע"י יהושע בן נון לא נצטוו להקדים פעולתם, ולעשות ישוב הארץ טרם בואם, ובבואם מצאו הארץ מיושבת בכל טוב, אבל אחרי שיהיה הגלות - - - שהצרות מתרבות, ונשאר אנוש מעט מזער בעת ההיא קום התהלך בארץ וכו', היינו בביאה שאחר הגלות, עלינו להתהלך בארץ, ולעסוק בישובה טרם נזכה בה".
והוא מבסס את השקפתו על יסוד פסוקי מקרא ומאמרי חז"ל כי
"עלינו להתעורר לקול רצון ה', הנשמע מקצה העולם ועד קצהו, בכל מקום אשר אחינו מפוזרים שם, נדחים ונענים, לעשות מה שבידינו מעט או הרבה, ובכל סוגי בני ישראל, ועל המקובצים לעלות להושיב את א"י ולבנותה ולנטוע בה כל עץ מאכל".

היה זה שנים אחדות לאחר הפוגרומים ברוסיה, המכונות "הסופות בנגב", כאשר עשרות סטודנטים חילוניים, שאוכזבו מההשקפות החילוניות למיניהן, הצטרפו לתנועת חובבי ציון והם הקימו את אגודת ביל"ו, "בית יעקב לכו ונלכה", ורבים מהם עלו לארץ ישראל והתיישבו בה. בהודעת הצטרפותו התייחס הנצי"ב גם לבעיה זו בציינו:
"וכמו שהיה בימי עזרא הסופר, שקיבץ איזה אלפים בבבל מכל סוגי בני אדם, גדולי תורה ויראי ה', וגם מאותם האנשים, נושאי נשים נכריות, אשר היו מורגלים בחלול שבת, ולא ידעו את התורה כלל, כל אלה נתקבצו והכינו ישוב הארץ בערים, עד שאח"כ נתמלאה הארץ מבניה".

בין היתר הוא פונה לבני עדתו להשתתף בפרוטותיהם לישוב ארצנו הקדושה:
"וישמח לבבנו גם אנחנו פה וולאזין, כי זכינו להימנות בכלל מושיבי ומייסדי הישוב והבנין, עד אשר נזכה לחזות בנעם הארץ, ולאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולשמור כל מצות ה' התלויות בארץ בשמחה, בקדושה ובטהרה".

אגודת "חובבי ציון" בוואלוזין הייתה גאה על תמיכתו של הנצי"ב, אך הצטרפותו העניקה סמכות מיוחדת לתנועה כולה. אין כל פלא שדברי הנצי"ב, שנכתבו בפנקס האגודה בוואלוזין, פורסמו בעיתונות הימים ההם וזכו להדים מרובים. כאשר אגודת "חובבי ציון" בוורשה פנתה אליו בנידון, השיב להם ברוב עניוותו:
"אילו הייתי יודע שדברי הנכתבים לפני החבורה הקטנה של חובבי ציון פה וואלוזין, הצעירה בכמות, יעלו על העלים המפוזרים בעולם, ויגיעו לעיני ראשי החבורה הק', אזי הייתי מאריך באופן אחר".
הוא חוזר ומדגיש שרק טרדותיו בישיבה מנעו את הצטרפותו עד כה:
"עתה כאשר נמשכתי להיקרא אחד מחובבי ציון, וגם הכירו אותי בענותם לשלוח אלי קבוצת הכתבים והתקנות, אשר נעשו בדעת הרחבה של קבוץ אנשי מעלה, בעלי נפש סגולה, כלו אומר כבוד ויקר לכל פעולה, עתה רואה אני כי בהשגחת ה' נמשכתי, אחריהם ארוצה, להיות טפל וחבר למעכ"ה נ"י, המקום ית"ש יהיה בעזרנו ויגמור עלינו".

באגרת זו הוא מתווה את מטרותיהם של "חובבי ציון", נוסף על מטרתה העיקרית לקיום ישוב אר"י, גם מבחינת המאמצים להקלת מצב היהודים באשר הם שם:
"באשר אנו רואים שנות רעה, בעוה"ר, וישראל מרדף בלי חשך, ולהרבה כושלי ישראל, אין תקומה בארץ פזוריהם, הטוב טוב כי יש איזה מקום מוכשר לישראל, אשר ינוח להם שם כמעט".

לדעתו יש סייעתא דשמיא באפשרויות שנפתחו לייסוד מושבות באר"י וכנראה שהגיעה שעת כושר -
"שאנו רואים שההשגחה מביאה לידי כך, עלינו לרדוף ולהשתדל בכל האפשר לקנות ולנטוע, וכדבר ה' ליצחק אבינו 'שכן בארץ' ודרשו (בב"ר פס"ד) עשה שכונה בארץ, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב', ואע"ג שלא הרבה היה יכול יצחק לבדו להושיב את הארץ בזמנו שהייתה תחת ממשלת הכנענים והפלשתים, מכל מקום היה יקר בעיני ה' מה שיושיב יצחק, כך עלינו לדעת שיקר בעיני ה' מה שנושיב אנחנו במעשה ידינו, ואפילו תחת ממשלת התוגר - בייחוד אחרי שנתעורר הרעיון בקרב ישראל מקצה העולם ועד קצהו, בכל מקום אשר אנחנו מפוזרים, וקול המון כקול שדי בדברו ע"י נביאיו, וע"כ עלינו להמשך אחרי קול דבריו זה ולבטוח בו ית' שיגמור אחרינו".

משמעות מיוחדת הוא רואה בליכוד כל שכבות העם לפעולה למען ישוב אר"י:
"הסגולה השניה היא ההתאחדות של הרבה דעות שונות למרכז אחד, אשר היא תל תלפיות לכל פזורי עם ה', הן במקומות מפוזרים, הן בדעות ששונות בהליכות עולם של ישראל, וזכינו שזה העניין של ישוב הארץ הוא הבריח התיכון, המבריח את ישראל מקצה העולם ועד קצהו, לדעת אחת בזה העניין, ובשעה שכל ישראל נאחדים נקראו כלם חברים".

בשעתו נתארגנה אגודת "כל ישראל חברים", ובקיצור כי"ח, וגם מטרתה הייתה
"להרים קרן ישראל ולהוכיח עליהם צדקם במקומות גבוהים תחת זרועות עולם, וגם פעלו הרבה מאז ועד כה",
אבל
"כאשר מתחילה נתיסדה אך ברוח אהבת לאום ישראל, ולא ברוח אהבת ה' ודתו הקדושה, שהיא באמת נשמת ישראל בקיום הלאום, ע"כ החטיאו המטרה".
כן נכשלה כי"ח, באשר
"לא צרפו לחברותם ולפעולתם דעות גדולי תורה ויראת ה', אשר אור תורתם יהי נר לרגלם, להגביה בעוז פעולתם".

ועל כן הוא רואה חשיבות ל"חובבי ציון" באשר
"על ישוב אה"ק נוסדה, ונתחברו לה כמה גדולי תורה, יברכם ה', יש תקווה ממנה לאחרית טובה, אשר יוסיפו להיזהר בעניין, כאשר אור תורתם יהיה להם לאור המאיר חשכת דעת האדם".

מתוך שאיפתו לראות קיום תורת ישראל ע"י עם ישראל בארץ ישראל, הוא מזכיר לשבח את "הנדיב הידוע":
"ומה רבו מעשי הנדיב יברכהו ה' אשר נזכר באחד ממה"ע, כי הזהיר ע"י רצונו שיהיו האנשים אשר החיה והושיב בעה"ק שומרי תורה ונוצרי מצוה. אשריו שזכה להקים ולבנות מושבות א"י לשם שמים, וע"כ נגרר גם למצוה אחרת להשמיד תורת אלקי הארץ ליושבי בה".

וכאן מאריך הנצי"ב בחובת שמירת המצוות התלויות בארץ ע"י יושביה ומשנה זהירות דרושה בפלטרין של מלך: עלינו "חובבי ציון" להיזהר ולרשום בתקנת היישוב, אשר כמו שאנו משתדלים להושיב אנשים, שהם מוכשרים להיות עובדי אדמת הקדש, ככה עלינו להשתדל שיהיו העולים לא"י שומרי תורה הכתובה והמסורה, בלי שום התחכמות ח"ו שכן עם ישראל אינו ככל הגויים, ואיננו אומה אלא בתורתו, ובניגוד ל
"שארי אומות, שאם אחת מהן גולה לארץ אומה גדולה וכבירה ממנה, טוב לפניה להתבולל בקרב הגוי אשר היא נטפלת לו ולארצו, אבל לא כן עם ישראל, המה ודתם הן הנה בארץ חפץ המקיימת לאומם".

אם דבר זה יובהר בתקנות יהיו נמשכים אחרי החברה הק' גדולי התורה, ואתם יצטרפו גם המוני העם,
"המון רב של עם ה' ברוסיא ופולין, אשר עוד רד לבם עם אל ותורתו הקדושה, ועיניהם אל ראשיהם יביטו, הן המה גדולי תורה יצ"ו, ועלינו להשתדל להרבות חברתנו בכל התאמצות".

חשיבות מיוחדת הייתה להצטרפות הנצי"ב לתנועת "חובבי ציון" בתקופת משבר, בעקבות האשמות חמורות שהושמעו כנגד מזכיר "חובבי ציון" בווארשה, הסופר שאול פנחס רבינוביץ, הידוע יותר בתוארו שפ"ר, שנטל כספים מקופת "חובבי ציון" להוצאת המאסף "כנסת ישראל" בעריכתו. המשבר גרם לכך שהמרכז השני של "חובבי ציון" בווארשה, חוסל עם התפטרותו של שפ"ר.

תוך תקופה קצרה יצאו הדים מרובים להצטרפות הנצי"ב לתנועת "חובבי ציון" והראי"ה קוק, שכתב בשנה הקרובה את תולדותיו של "ראש ישיבת עץ חיים" בוואלוזין, מציין:
"גאוננו הנצי"ב שליט"א, הוא המחזיק בכל כוחו ברעיון הנשגב של ישוב ארה"ק. כמה פעמים יצא לדבר על דבר קדושת הדעה במכתבי העתים לבני ישראל, ומי יתן וירבו רבנים ומורים כמותו בין בני ישראל אשר בארץ רוסיא, כהגאון הזה, אשר זה ארבעים שנה הוא ככהן גדול מושל בכהונת התורה בישיבת עץ החיים".

כדי ללכד את התנועה החליט ד"ר פינסקר, יו"ר התנועה בימים ההם, בהתייעצות עם נציגי אגודות שונות, לכנס ועידה כללית של נציגי אגודות "חובבי ציון" מרחבי המדינה, ואמנם נתכנסה הועידה ביום ז' בתמוז תרמ"ז בעיירת המרפא דרוזגניק.

כמה אגודות תבעו לנקוט במאמצים כדי לקרב את גדולי הרבנים לתנועת "חובבי ציון". אגודת "חובבי ציון" במינסק, למשל, תבעה להזמין לועידה המתוכננת את הנצי"ב ויתר גדולי התורה בליטא וברוסיה. הנצי"ב נטל חלק במאמצים שרבי יצחק אלחנן מקובנה ישתתף בועידה, אולם מטעמי בריאות נמנע הדבר הימנו.

בועידה עצמה היו התנגשויות מילוליות בין הצירים הדתיים והחילוניים בשעה שהרבנים ותומכיהם העלו את דרישותיהם הדתיות, ובכללן תביעתם לפיטוריו של ליליינבלום, שהתפרסם כמשכיל לוחם נגד הרבנים, מתפקידו כמזכיר ההנהגה של "חובבי ציון". בגלל עמדתם המלוכדת של הצירים החילוניים שנעזרו ע"י המנגנון, נדחו רוב התביעות הדתיות, והישגם היחיד היה בחירת הנצי"ב עם ר' שמואל מוהליבר ור' מרדכי עליאשברג כ"גבאים יועצים". כן נבחר רבי יצחק אלחנן מקובנה כגבאי נכבד.

בהתאם להחלטות הועידה הודיע ליליינבלום, מזכירו של ד"ר פינסקר, לרבנים הנבחרים על מינויים. בעוד שרבי יצחק אלחנן הודיע בתשובתו מיום כ"א תמוז תרמ"ו:
"מפני זקנותי וחולשתי ה' ירחם, לא אוכל לקבל עלי שום טורח, אף קלה כלל וכלל, גם במקצת מן המקצת, ורב לי ההכרחיות שהנני שקוע כבר בזה, שאי-אפשר לעשותם ע"י אחרים",
נענה הנצי"ב להצעה. הוא הודיע לד"ר פינסקר על הסכמתו, תוך הדגשה כי בדעתו להפעיל השפעתו לניהול העניינים בהתאם לרוחו, וכך הוא מסביר:
"ולא מיהרתי להשיב תודה למעלת ראש המדברים ולכל בעלי האסיפה, אהובים וברורים, באשר הוסיף מעלתו להודיע כי יגיעני פרוטוקאל מן האסיפה, ודבר זה היה נחוץ לי לדעת את אשר נטל ע"ש גבאות, ולבחון אם אוכל למלאות את אשר לפני".

כאמור, רמז הנצי"ב במכתבו זה, כי אין הוא רואה בבחירתו להנהגת "חובבי ציון" מינוי של כבוד בלבד ובשבועות הקרובים כבר הביע את דעותיו בענייני התנועה, הרוחניות והכלכליות גם יחד.

על סמך הפרט"כ הוא מסיק כי
"מעכ"ה, המשקיע פעלו וחילו בעניין הישוב, יתייעץ עמנו בעניין הראוי לחכם לשמוע בעצת חבריו".
כן הוא מברך על ההחלטה כי
"הגבאים היועצים והגבאים הנכבדים, יחד חת מע"כ, יתאספו בכל שנה, לברר את הנעשה ולהתייעץ על העתיד".

ואם כי הוא עמוס בטרדות הישיבה,
"בכל זאת כל עוד אשר יהיה בידי למלאות חובתי זו, לא אחדול למען חיבת הארץ",
וגם אם לא יוכל ישלח במקומו את בנו רבי חיים ברלין.

כן הוא מבקש מד"ר פינסקר, אשר יצווה על אחד מהסופרים
"להודיעני מכל אשר רכשנו בישוב הארץ, מאז נתייסדה החברה - - כי עוד לא הגיעני פרוטוקאל, - - ולא ידעתי פרטי הדברים".

ביום ח"י מנ"א תרמ"ז, כחודש לאחר ועידת דרוזגניק, פנה הר"מ עליאשברג במכתב לנצי"ב, בו הוא מציין חשיבות המינוי:
"בדבר העניין הגדול השקול ככל המצוות שבתורה, הוא מצות ישוב אר"י, אשר זכיתי להתמנות עם שני גדולי הדור, האחד מר י"נ הוא רבה, והשני הגאון, רב פעלים בעניין זה יותר מכל אשר לפניו, כש"ת כ"מ שמואל מאהליוער האבד"ק ביאליסטוק יצ"ו",
והוא מציין את הצורך לשכלל העניין בבנינו וקיומו וסדריו מצד הממשלות:
"אשר אנו צריכים להסכמתם ורשותם, ומצד העם בעלי הכסף להסבר רצונם ולהתיר את כיסיהם לדבר המצוה והרבה הלזו, ולתת תיבה בלבם לארץ חמדה",
ובהמשך הוא מתווה קוים להשקפותיו בדבר שתוף פעולה הרצוי עם החילוניים.

השפעתו של הנצי"ב סייעה להגברת ההיענות לפעולותיהם של "חובבי ציון", ולאחר ועידת דרוזגניק התעוררה תנועה של מעשה גם בין הרבנים. התעוררות זו מצאה את ביטויה הראשון בקריאה שנתפרסמה ברבים בחתימת שלושת הגבאים היועצים ובראשם הנצי"ב מוואלוזין על העמדת קערות בערב יום הכיפורים בבתי כנסיות ומדרשות לטובת ישוב א"י. מנהג זה נתקבל כבר שנתיים לפני כן, פה ושם בין חו"צ, אבל הפעם לרגל קריאת הרבנים, ניתן לו יתר חיזוק. מאידך גיסא לא הסתפק הנצי"ב בגיוס כספים אלא הביע רצונו להשפיע על צביונה הדתי של ההתכתבות בארץ-ישראל. בשנה הקרובה גילה פעילות נמרצת בכיוון זה, להטיל חובה על כל המתיישבים לשמור תורה ומצוות, ובייחוד המצוות התלויות בארץ, ולפחות להעניק צביון דתי להתיישבות הנתמכת ע"י "חובבי ציון".

במכתבו מערב סוכות תרמ"ח לאגודת "חובבי ציון" בלוצין הוא מעודד אותם בפעולתם, ומנצל את ההזדמנות כדי לגייס תמיכה להגברת השפעתם של הרבנים, שנתמנו זה עתה כ"גבאים יועצים".

לאחר ציון עמדתו החיובית לפעולה למען ישוב אר"י, הוא מזכיר שישנם מתנגדים לרעיון חיבת ציון, ובהם גדולי ישראל:
"אכן ידעתי כי רבו המפריעים העניין, וגם יש בהם גדולי ישראל יצ"ו, ויש טעמים להם שאין ראוי להשמיע",
ומוסיף:
"אמנם יש טעם נכון באשר רואים שהעניין בכלל מתהלך ומתנהג ע"י אנשים, שאין מהם תקווה שיוציאו מידם מתוקן כל צרכו, ואני ידעתי מזה, וגם הנני חושש לדבר, בכל זאת חשבתי כי טוב לעשות מצוה שלא כהוגן משלא לעשות כלל, וכדאיתא במנחות דף מ"ח אומרים עמוד וחטא בשביל שתזכה באותו עניין".

הנצי"ב מדגיש שנכנס לעניין בתנאי מפורש להשפיע לטובה, וכדבריו:
"כאשר הפצירו בי בעלי האספה בדרוזגעניק לקבל עלי שם גבאי, יחד הגאב"ד מביאליסטוק והגאב"ד דק' בויסק, האף כי ידעתי שאיני הגון למשא זו, כי הנני עמוס בעבודת הישיבה הק' חיי רוחי, בכ"ז נעניתי לדבר בחשבי אולי ימצא ידי לתקן בעניין, ובעת נתחברו לישב יחד את שני הגבאים הגאונים הנ"ל, אמרתי בפה מלא כי אם לא יעלה בידינו להנהיג הליכות העניין על דעתנו אין לי להושיט אצבע בזה",
אולם לדעתו, "עוד לא הגיעה שעת הכושר לזה".

בהמשך מכתבו הוא מציין כי -
"המרכז בוורשא בטל ועתה מצוי המרכז באודיסה בהנהגת ד"ר פינסקר וסופרו הוא לילנבלום הידוע"
וע"כ הוא מציע:
"ואולי ישכילו לכתוב כי רצון החבורה שיהיה נעשה ע"ד הגבאים הרבנים שי', ויחזו מישרים תשובתם, וה' יזכנו לראות בטוב אהלי יהודה, ומשם נעלה לירושלם תוב"ב".


הנצי"ב נדרש לחוות דעתו בבעיות התנועה

בשבועות הקרובים כבר נדרש הנצי"ב ע"י ד"ר פינסקר, במכתביו מח"י תשרי וכ"ט תשרי תרמ"ח, לחוות דעתו בעניינים העומדים על הפרק, והנצי"ב נענה לו. את תשובתו מיום ו' חשוון פותח הנצי"ב בדברי שבח ועידוד:
"ראשית עלינו לאשר חילו של מעכ"ת, אשר משים עינו ולבו להושיב ערים נשמות בארצנו, ושוקד על הדבר, ומרבה עצה ותבונה להתחבר את אחינו יושבי צרפת, בעלי הון וחרוצים בפעולתם".

הנצי"ב מברך על ההצעה למינוי הרי"מ פינס:
"להיות סופר לחו"צ ויושב ביפו מקום הועד. דעתי הדלה מסכמת לזה, כי ידענו אותו לחכם וסופר, וידוע לעשות דבר בעתו ובעטו על אפניו, וגם יודע רחשי לב אחינו ברוסלאנד, וגם דעות שונות אחינו בצרפת, וחכמתו תכון להשוות הדעות בעזר ה'".
יחד עם זאת הוא סבור שיש למנות "איש מושל ביראת אלקים וגדול בתורה", לפקח על המושבות החדשות מבחינה דתית, ויש לו גם מועמד לכך, רבי נפתלי הירץ רבה של יפו, והוא מבקש להעניק לו סמכויות פיקוח מתאימות.
מאידך אין הוא רוצה להכריע בדבר מינוי האגרונום מר כץ "מילידי אדעסא, שגמר לימודו בכלכלת עבודת האדמה בצרפת, כממונה על אנשי ביל"ו שהתיישבו בגדרה. "הן לא ידענו את האיש ואת שיחו, אם הוא ישר הולך גם את אלקים גם את אנשים, ולא יהא למפגע למי אשר יבוא ויורה בהלכות הארץ עפ"י התורה, ואחרי אשר יעמדו על דרכיו אם המה מאושרים, כשר הדבר למנותו על איזה עת, עד שילמדו אחינו יושבי הארץ עבודה זו".
לגבי ההצעה שהועלתה בימים ההם "לקנות חלקת האדמה אשר אחזו בה בעלי האחוזות ברוסיה, אשר אצל פתח תקוה, ואח"כ יושיבו שמה משפחות בעלי הון, עד שיש להם שמונת אלפים מארק", אינו רוצה לחוות דעתו "ואם הוא דבר ישר בעיני מע"כ אשר שזה להיות המוציא והמביא בזה, תישר גם בעיני". הוא הדין לגבי ההצעה "לקנות מקום שם היה העיר קדש נפתלי או גוש חלב, יהי ה' עמם".

בסיום מכתבו מדגיש הנצי"ב שהוא רואה עצמו כדוברה של היהדות הדתית:
"אקווה לקבל מכתב מעכ"ה נ"י מלא דבר לשמח את לבב יראי ה', אשר אוכל להשיב דבר לאשורו".
בהמשך מכתבו הראשון לד"ר פינסקר בו העלה את דרישותיו הדתיות, הוא דורש למנות ביסוד המעלה בן תורה כמורה ומדריך להדרכה מוסרית ותורנית:
"ביסוד המעלה ידענו כי יושביה אנשים כשרים ופשוטים מעיר מעזריטש, ונתחברו אליהם אנשים מצפת, - - לפי דעתנו נחוץ להושיב שמה בן תורה מירושלם, כהן או לוי, שיהא מורה ומדריך, ובש"ק להגיד להם תורה ומוסר - - - ויהי פרנסת אותו המורה ממעשר התבואה והגפן וכדומה".

בתשובתו מיום י"ב חשוון מביע הד"ר פינסקר את התנגדותו לחייב את המתיישבים בשמירת הדת, בטענה שאין להנהגה להיעשות אפוטרופסית לענייני דת, וצריך למסור את הדבר לאחריותם של האיכרים עצמם. הוא דוחה את הצעתו של הנצי"ב למנות משגיח לתושבי גדרה, ונוסף על השקפתו הכללית שאין לכוון את המתיישבים בעניינים דתיים, שבאה לידי ביטוי במכתבו החוזר אל הגבאים, הרי לגבי גדרה הוא טוען שאי-אפשר למנות משגיח על תושביה מפני כבודו של חבר הועד הפועל רי"מ פינס, ש"הוא ידוע לירא וחרד ולנאמן בעניינים דתיים".

לדעתו, יש סיכוי לשיפור המצב עם מינויו של הרי"מ פינס כסופר "חובבי ציון" ביפו, הן מפני שהוא תלמידו של הרמ"ג יפה והן בגלל ידידותו עם הר"ש סלאנט, והוא בטוח
"כי יצלח בידו לנחותם בדרך התורה והמצווה ויפיקו רצון מאת יראי ד' וחושבי שמו".
ההצעה למינויו של ר' נפתלי הירץ אינה נראית לו, ועם זאת הוא נכון להעביר את ההצעה ליתר הגבאים היועצים ולבקש חוות דעתם. כן התנגד ד"ר פינסקר להצעתו של הנצי"ב למנות כהן או לוי למושבת יסוד המעלה בגלל מצבם הכלכלי הקשה.

לגבי הצעתו האחרונה של הנצי"ב להושיב את בני ירושלים על הקרקע שיתפרנסו מן החקלאות מסביר ד"ר פינסקר, "באמת ראוי היה להושיע אותם" אולם אין אפשרות לכך מבחינה כספית, בגלל אמצעיהם המוגבלים של "חובבי ציון".

ד"ר פינסקר לא ראה אפשרות להתעלם מדרישותיו של הנצי"ב. ביום בו השיב לנצי"ב פנה גם באגרת לבני גדרה בו העיר תשומת לבם כי -
"רבים משלומי אמוני אחינו מתאוננים עליכם, כי אינכם נזהרים בשמירת השבת, במצוות התלויות בארץ ובכלל בענייני הדת".
לדעתו, אין לכך יסוד, אולם
"לבלי לתת פתחון פה לשונאי הישוב ולמתנגדי חו"צ בדבר הזה, ולהתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, עליכם לדעת כי עיני אוהבי הישוב עליכם, ועליכם להיות למופת לרבים בהתנהגותכם הישרה".

כן פנה ד"ר פינסקר ביום י"ט חשוון תרמ"ח, במכתב חוזר אל הגבאים היועצים, בו הוא מזכיר את הדעות השונות ודוחה הצעת הנצי"ב למינוי ר' נפתלי הירץ כמשגיח על המושבות בגדרה וביסוד המעלה. לגבי גדרה הוא סבור כי ניתן להסתפק במינויו של הרי"מ פינס ואילו ביסוד המעלה
"יושבות תשע משפחות של אנשים פשוטים והמוניים, ואך אחד מהם בן תורה מחסידי חב"ד, וכולם שומרי תורה כהלכתה".

במכתביו לרש"י פין הוא דוחה את השקפותיו של הנצי"ב כי -
"יש להעמיד על יושבי הקולוניות איש מושל ביראת אלקים וגדול בתורה, שיהא בכוח השגחתו על עובדי האדמה, שיעשו כפי התורה והמצוה, ואם לא יטו אזן יישאו עונש הראוי".
אם כי פינסקר מסכים שעל המתיישבים להיזהר בשמירת הדת. עם זאת אין הוא מקבל את הצעת הנצי"ב למנות רב משגיח הן בגלל הפגיעה בהרי"מ פינס והן מתוך חשש כי
"האנשים שהרבנים ישימו בהם עיניהם למנותם למשגיחים ולהעניש את העבריינים, לא ידעו מידה וקצב להשגחתם ולזהירותם".

מתשובותיו של ד"ר פינסקר נוכח הנצי"ב לדעת כי במאבקו להשלטת צביון דתי במושבות שנוסדו ע"י "חובבי ציון" בישוב החדש, הוא נתקל בהתנגדות החוגים החילוניים, שעמדו עד כה בראש תנועת "חובבי ציון", והוא מנסה להשתמש באמצעים נמרצים יותר.

בתקופה זו, ראשית תרמ"ח, התקיימה בווארשה ביזמתו של שמואל יוסף פין פגישת רבנים לדיון בשאלת העבודה החקלאית בשדה, לקראת שנת השמיטה, תרמ"ט. הנצי"ב, שהתנגד לעבודה בשביעית, מחה על בחירתו של ד"ר פינסקר כראש וועד "חובבי ציון", תוך הדגשה כי התנגדותו אינה לפינסקר האיש אלא לפינסקר המשכיל החופשי. כן הודיע הנצי"ב שהגיעו אליו שמועות כי המתיישבים בארץ ישראל אינם שומרים שבת ומצוות התלויות בארץ, ואם הדבר לא יתוקן לא יעשה כלום למען התנועה.

בינתיים הגיע אליו מכתב מירושלים מקרובו, בן אחותו ר' זיסקינד שחור, ובו תלונות על התנהגותם של בני גדרה, והנצי"ב מוצא מחובתו להפנות על כך את תשומת לבו של ד"ר פינסקר:
"הגיעני מכתב מא' מגדולי ירושלים, אשר הוא ידוע לידידנו הר' פינס נ"י, אשר אינו קנאי ומדבר טוב על המושבות, ובכ"ז מפליג בגנות יושבי גדרה".
לדעתו אין פתרון אלא להושיב בני הארץ המעונינים בחקלאות במקומם של מתיישבי גדרה.

ד"ר פינסקר, העונה לנצי"ב ביום כ' כסלו, דוחה נמרצות את הצעתו, ומציין כי בניגוד למכתבו של הר"ז שחור, הגיע אליו מכתב הרי"מ פינס על תושבי גדרה, "מאשר אין שוחט בגדרה אינם אוכלים בשר אלא מחג לחג", והוא מבקש "להעמיד להם שו"ב, למען יוכלו לאכול בשר לפרקים". "מובן שאמלא אי"ה בקשת ה' פינס ואעמיד להם שו"ב בשכר" - מבטיח ד"ר פינסקר, וממשיך:
"איך יעלה על הדעת שבנים משחיתים וחוטאים ימנעו עצמם מאכילת בשר מחג לחג - - שידעתי לדאבון לבי, כי רבים מגדולי עמנו סומכים על שמועות פורחות באוויר, שישמעו על אודות חילול הדת בטרם יגבו עדות כשרה, כהלכה וכדין תורה, או שהוא מדבר דבריו כעד ראיה. בכל אופן יתמו חטאים ולא חוטאים, וסמוך לבי ובטוח כי עתה תחת השגחת ה' פינס יפיקו בני גדרה רצון מאת כל בני ישראל".

לדעתו, הרי הניסיונות להאכיף את שמירת התורה והמצוות עלולים להביא לצמצום תנועת "חובבי ציון":
"אם היה הדבר תלוי אך בכבוד גאונו ובי, כי אז עם רחוק דעותינו היינו יכולים להשתתף בדעה אחת, אד אנחנו יש לנו עסקים עם אלפי בני ישראל, ממפלגות שונות. ומה שאוותר אני לא יוותרו הם, ואם רבים הם 'חובבי ציון' מן החרדים לדבר ד' הלא רבים הם גם כן לאלפים מאלה שלמשל לא יתרצו בשום אופן להעניש את הקולוניסטים, אם לא ישמעו בקול המשגיח הדתי, בהצעת כבוד גאונו במכתבו הקודם, ואם ישמעו כזאת ונפרדו מעלינו, וסוף סוף יתמעטו 'חובבי ציון'".

הוא מציע אפוא:
"ראוי לגדולי ישראל לבלי להפריז על המידה, לבלי להעמיד דבריהם על דין תורה, מוטב שיהיו שוגגין".

תשובתו של ד"ר פינסקר לא הניחה את דעת הנצי"ב, החוזר ופונה אליו במכתבו מיום י"ט כסלו, המוקדש לדברי שכנוע:
"לא בפלאשתיני אנו מושיבים את הארץ, כי אם בארץ ישראל",
ומדגיש את השגחתו המיוחדת של הקב"ה בארץ:
"עלינו להאמין כי תבואת הארץ ופריה תלוי אך בהשגחת ה' התלוי במצוות הארץ".

הנצי"ב מעיר כי לא הציע לגרש את תושבי ביל"ו מגדרה בעל כרחם אלא ברצונם הטוב, עם תשלום פיצויים. הוא מקבל הצעת הרי"ם פינס להעמיד שו"ב לתושבי גדרה, אך:
"להשתדל שיהיה השו"ב מופלג גדול בתורה מלבד שו"ב, ויהא יודע ולומד למעשה הלכות השייך לקדושת הארץ, ואשר לא ידע להכריע עכ"פ יהא יודע לשאול מגאוני ירושלים תוב"ב, וגם יהא השו"ב ש"ץ וקורא בתורה".

בניגוד לעמדת פינסקר שיש להבין לרוחם של אנשי ביל"ו, שהתרחקו מדרך התורה והמצוות, סבור הנצי"ב,
"הלא המה כקטנים שנטמעו בין הגויים, ועלינו לחנכם ולהבינם לאשר המה מחויבים בכל מה שנמצא, אם אפשר בהטפת דברי מוסר ודעת ישרה ודאי יותר טוב, אכן באם יתנו כתף סוררת ח"ו - עלינו להבדל מהם ולא נזדקק למחסורם".

בתשובתו מיום ד' בטבת רושם ד"ר פינסקר בסיפוק שהנצי"ב חזר בו מהצעת הגירוש, וממשיך בדברי הגנה על בני ביל"ו המוכנים לסבול כל עמל למען ארץ-ישראל, תוך דחיית פנייתם של קבוצות בני ירושלים להתיישבות חקלאית בנימוק של חוסר אדמה פנויה.


סמכות ההנהגה להאכיף שמירת המצוות על המתיישבים

וכאן מתחיל הויכוח, שהתנהל במשך עשרות בשנים, אם אמנם זכאים המוסדות העליונים של "חובבי ציון" להשגיח על המתיישבים במושבות החקלאיות ולהבטיח את התנהגותם הדתית, לפחות בפרהסיא. ד"ר פינסקר מסכים:
"עלינו להשגיח שלא יעברו הקולוניסטים את חוקי התורה בזדון, ושיהיו בכלל אנשים מהוגנים, אבל אין לנו להתערב בעסקיהם פנימה, להעמיד להם ש"ץ קורא בתורה, מטיף דברי מוסר, או גם משגיח איך הם מקיימים איזה מצוה, כמו שכבוד גאונו מציע, להעמיד למדן מצפת להשגיח על הפרשת המעשר ביסוד המעלה".
לדעתו, אין הקולוניסטים
"ילדים קטנים הצריכים לחינוך, שנשמור צעדיהם, ואם נאמר להעמיד משגיחים על הפרשת מעשר, אפיית מצה, אין אנו מספיקין, ולא לנו להעמיד עליהם מורים ומשגיחים ואפוטרופסים כמו על ילדים, כי לא לכך נוצרה חברת חו"צ, ותפשת מרובה לא תפשת".

הנצי"ב חוזר בתשובתו מיום כ' בטבת ומנמק את דעתו העקרונית ש"חובבי ציון" זכאים להשגיח על המתיישבים באר"י שיהיו שומרי תורה. יתר על כן,
"אם היה בידינו להכריח את אחינו שבחו"ל על זה, ג"כ היינו מחויבים בכך, אבל מה נעשה ואין בידינו, אכן אותם האנשים אשר אנחנו מושיבים אותם בא"י וחייתם וטובם תלויים עלינו, ועל מנת כן אנו עושים צדקה וחסד עימהם".

לדבריו, זוהי גם דעתו של "הנדיב הידוע", ש"הזהיר הרבה על שמירת המצוות", ודוחה דעת ד"ר פינסקר שאין ל"חובבי ציון" לדאוג מבחינה רוחנית למתיישבי גדרה,
"והרי ידענו את בני גדרה, כי אין להם שום ידיעת בית רב, וגם בהיותם בנעוריהם בית-ספר לא ראו ולא הנהיגו עצמם בדת ישראל",
והוא עומד על דעתו שיש הכרח למנות להם שו"ב שיהא להם למורה-דרך, אם ברצונם אם בעל כרחם.

כן הוא עומד על דעתו למנות מדריך תורני לתושבי יסוד המעלה:
"חובה עלינו להעמיד להם איש, שיגיד להם מדרש ומוסר טוב, בשעה פנויה מעבודה, וגם יורם במה שישאלו למעשה, ואם אפשר להשיג כהן או לוי יותר טוב".

בייחוד הוא מגיב נמרצות על תשובתו השלילית של ד"ר פינסקר לגבי הצעתו להושיב אנשי ירושלים המעונינים בחקלאות מחוסר אדמה וחושש שהדבר יגביר ההתנגדות ל'חובבי ציון':
"עוף השמים יוליך את הקול, כי גדרי התורה פרוצים שמה בהקאלאניות, אין מנהל שמה ואיש הישר בעיניו יעשה, ולפתח חטאת רובץ, הלא בלי שום ספק יגרע הרבה מ'חובבי ציון' בגלילות אלו, או ישהו המקובץ אצלם, עד יקום איש מחזיק העסק המקודש, אשר יהי כלבבם".

בעוד שרבים מתרעמים כנגדו על שנכנס לעניין זה, אין ד"ר פינסקר מתייחס כראוי למשאלותיו.

בתשובתו מיום ד' שבט טוען ד"ר פינסקר שהנצי"ב לא שם לבו כראוי לדבריו, והוא עומד על דעתו:
"אין ראוי למנות לבני גדרה ש"ץ קורא בתורה וכו', ואין ראוי למנות לבני יסוד המעלה מוכיח ודרשן, כי חזקה על כשרים כבני יסוד המעלה, שלא יעברו על הפרשת תו"מ ושאר דברים, גם בלי דרשן וממונה על המעשר, וחזקה על הרב ה' פינס, שלא יניח את בני גדרה לחלל את התורה, וכמו שאין אנו ממנים אפוטרופסים על כל בני ישראל בערים הקטנות, ואנו מוסרים דברים כאלו להם עצמם".
במושבות גדולות, כגון זכרון יעקב ופתח-תקוה, יש מקום לרב, אולם לא:
"ביסוד המעלה ובגדרה שיושביהן מתי מספר, והלא גם בארצנו יקרה שידורו עשרה משפחות מאחב"י בכפר, ואף-על-פי-כן אין ממנים להם מורי הוראה ומגידים".

בהמשך דבריו חוזר ד"ר פינסקר ומשבח את מתיישבי גדרה:
"ללא אמת הגידו לו שאין לבני גדרה שום ידיעת בית רב, כאילו היו תינוקות שנשבו לבין העכו"ם, ולהפך יש בהם כמה יודעי ספר ובני אבות כשרים בישראל, שנתחנכו על דרכי התורה הקדושה - - - שניים מבני גדרה הם בני שוחטים מרוסיא: האחד שוחט במחוז קאוונא והשני בעיר פאלטאווא, ואיך יצטרכו אנשים כאלה לש"ץ ולקורא בתורה; או למגיד מוסר ומדרש, הלא יוכלו בעצמם לעבור לפני התיבה, לקרוא בתורה וללמוד מדרש ומוסר".
והוא מבטיח לו להנצי"ב כי
"בהשתדלות הרב פינס, ה' בעלקינד הנ"ל והשו"ב דשם, ילכו הקולוניסטים בדרך התורה והמצוה, ויפיקו רצון מאת יראי ד' וחושבי שמו ית'".

עם קבלת תשובת ד"ר פינסקר, שנכתבה אף היא ע"י ליליינבלום, העמיק הקרע בין הנצי"ב ובין הנהגת "חובבי ציון". החוגים המשכילים, ברובם בעלי השקפה חילונית לוחמת, טענו שהתנגדותם של הרבנים מכוונת בייחוד כלפי הצעירים בני גדרה, ועל כן החליטו לדאוג מעתה דאגה יתרה לביל"ויים, להשתדל למלא את מחסוריהם ולבסס את מעמדם, תוך הזנחת המתיישבים ביתר המושבות החדשות.

בד בבד עם מאמצי הנצי"ב לשיפור המצב הרוחני במושבות "חובבי ציון", התעניין גם במצב הרוחני של המושבות, שנתמכו ע"י "הנדיב הידוע", הוא הברון אדמונד (בנימין) דהרוטשילד.

אחדים מן המשכילים שבין חו"צ התחילו מתווכחים עם החרדים על דפי "המליץ", וביניהם נמצא גם מנחם אוסישקין, שהיה באותה שעה כמעט היחיד בין חבריו הסטודנטים, שהכיר בהשפעתם של הרבנים. מאידך הסביר אוסישקין לרבנים, כי
"מי שידע את בני הנעורים האינטליגנטיים קודם להתעוררות התנועה הלאומית ומי שיודע אותם עתה, יכיר עד כמה השפיע רעיון הישוב לקרב את לבותיהם אל היראים, ולפיכך אין לדחות אותם באמת הבניין, אלא צריך למשוך אותם בחבלי אהבה".

בלשון כזו התווכחו גם סופרים אחרים עם הרבנים ומאמריהם הועילו בשעתם להמתיק את היחסים שבין המפלגות השונות שבמחנה חו"צ, אף-על-פי שלא יכלו לבטל את הסכסוכים לגמרי, עד ששאלת השמיטה עלתה על הפרק.

המתיחות בין הנצי"ב והנהגת "חובבי ציון" גברה בראשית שנת השמיטה תרמ"ט, כאשר הנהגת "חובבי ציון" ניהלה פעולה נמרצת להפעלת ההיתר, שניתן ע"י רבי יצחק אלחנן מקובנא, רבי שמואל מוהליבר ורבי יהושע מקוטנא, בניגוד לדעתו של הנצי"ב, ואילו הנצי"ב ראה עצמו כאפוטרופוס למתיישבים ששמרו על השביעית כהלכתה.

ד"ר פינסקר הוסיף לשלוח אל הנצי"ב כאחד "הגבאים היועצים" את המכתבים החוזרים, ואילו הנצי"ב, שראה מחובתו לדאוג למתיישבים שומרי שביעית, העביר באמצעותו כספים המיועדים למתיישבי פתח-תקוה, השומרים על השביעית. במכתבו החוזר, מיום כ"ט בטבת תרמ"ט, מסביר ד"ר פינסקר את עמדתו שיש ללחוץ על מתיישבי גדרה שיעבדו גם בשנת השמיטה, ובסוף הוא מביע תקוותו כי הנצי"ב יוסיף לעסוק בעבודת חיבת ציון. מכתב שני בנידון כתב לו ד"ר פינסקר ביום ח' שבט.

על שני מכתביו של ד"ר פינסקר , ענה לו הנצי"ב במכתבו מיום ב' תשא, י' אדר א' תרמ"ט, בו הוא מסביר עמדתו לחיוב שמירת השביעית וחוזר על טענותיו נגד קיפוח מתיישבי פתח-תקוה ועקרון.

עם קבלת תשובתו השלילית של ד"ר פינסקר מי"ז אדר א' תרמ"ט נפסק למעשה הקשר בין הנצי"ב והנהגת "חובבי ציון". הנצי"ב, שדעתו לא הייתה נוחה מדחיית כל דרישותיו, נמנע מלהשיב על ההצעות שהיו כלולות במכתביו של ד"ר פינסקר בענייני "חובבי ציון", לא השיב דבר בנוגע לענייני גדרה, אם כי כלפי חוץ נמנע לתת פומבי להתמרמרותו, הוסיף לתמוך בפעילות למען ישוב ארץ-ישראל ודחה את ניסיונות הקטרוג נגד המתיישבים.

בימים ההם, בראשית תרמ"ט, כמעט שנסתבכה ישיבת וואלוזין ביחסיה עם השלטונות, כאשר נפלו בידי השלטונות כרוזים בדבר תרומות לישוב אר"י. הכרוזים הודפסו ע"י האגודה "נס ציונה", שנוסדה בחשאי בין תלמידי הישיבה בוואלוזין וכן נתגלתה מכונת השכפול בה הודפסו כרוזים אלה.

הנצי"ב, שרק עכשיו נודע לו על קיום האגודה החשאית, חשש שמא יזיק הדבר לקיום הישיבה, הודיע על המקרה לרש"י פין בוילנא, אך לא הפסיק קשריו עם "חובבי ציון". זאת ועוד, כאשר הצעיר שנאסר בגלל הדפסת הכרוזים השתחרר ממאסרו וחזר לישיבה הציג אותו רבי חיים מבריסק, מראשי הישיבה, לפני הנצי"ב. הלה קיבל את פניו במאור פנים, והעיר לו:
"לא פה המקום, כי מצוה שאפשר להיעשות על-ידי אחרים אין מבטלין בשבילה תלמוד תורה".
אך הלה טען שמטרתו היא דווקא לחזק תלמוד תורה, להרים רעיון תחיית האומה. לדבריו, היה כנראה גם הנצי"ב שבע רצון, אבל
"מוכרח היה לעשות את עצמו כאילו אין דעתו נוטה לתת חופש גמור לעשיית כל זה בגלוי".

במשך כל שנת השמיטה חלה הפסקה בקשרי המכתבים, עד שלהי תרמ"ט, כאשר הרש"י פין פנה לנצי"ב והודיע לו על כוונת ד"ר פינסקר לפרוש ועל הצעתו לבחור במקומו את מר אברהם גרינברג. הנצי"ב ענה לו במכתבו מערב שבת נחמו תרמ"ט:
"ולפי מיעוט ידיעתי אותו מוכשר הוא לכך, אם אך יעמיס על עצמו עבודת הקודש לנטלה ולנשאה עליו, והשיבותי להד"ר כי לפי דעתי טוב הוא להיות נבחר".
מאידך רשאים הגבאים להחליט על מועמד אחר,
"אמנם אם הגבאים הגאונים שי' היושבים במרומי קרת ישראל, ויודעים יותר ממני, יבחרו בטוב ממנו, הנני מבטל דעתי להם, וכך הודעתי לידידנו הגאון הנ"ל".
בהגיבו לגבי ההצעה להגביר הפעולה למען תנועת "חובבי ציון" מביע הנצי"ב צערו שהצעותיו הדתיות לא נתקבלו, ומשום כך נמשכת ההתנגדות מצד רוב גדולי ישראל בליטא ורוסיה והעם נמשך אחריהם, כדבריו:
"ועל דבר להרחיב חוג העסק בקרב ישראל, לא חדל אני להגיד למע"כ נ"י, כי רואה אני שלא זכיתי להנות עצה ותושייה בזה, ודעותי שונות ומבוטלות לדעת חברי, הגבאים הגאונים יצ"ו, כי מאז הנני חושב אשר אם נקדיש במעשינו סדרי הישוב, להנהיג בה מנהגי מצוות התורה, והיינו מרבים להביא מתנדבים להחזיק הישוב, כלשון הכתוב בנחמיה י"ב, כי שמחת יהודה על הכוהנים ועל הלוויים העומדים, והלוואי לא היינו מקילים בקדושת שביעית, ובלי ספק היה גם הנדיב ממלא אחרינו, אזי היה מוחזק בישראל כי א"י מקובצת היא עוד היום, ורוח התורה היא קיומה כמו קיום ישראל בעמים, אשר אך רוח התורה היא קיומם - - - ואז היה נמשכים המון עם ה' לכלכל את האיכרים בשנה זו, ואין מעצור לה' ועמו, לא כן עתה שנוהגים בה חול וטבע חו"ל, אזי רוב גדולי ישראל, הרבנים שי' מהרהרים אחרינו, ובתר רישא גופא אזיל, והדברים עתיקים".

התקווה עדיין מפעמת בלבו:
"אנכי בעניי הנני מקווה לה' כי עוד נזכה להושיב את נשמות ארצנו בקדושתה, ועתה יהי ה' את החבורה הקדושה, ויהי גומר אחרי עצתם, וישמח לבי גם אני".


מאבק על ההנהגה בועידת וילנא

בועידת וילנא, שהתכנסה בחדש אב תרמ"ט, החמירו היחסים בין הצירים החילוניים והדתיים. כאשר ניגשו לבחירות ההנהגה טען הר"ש מוהליבר כי התנועה לישוב ארץ-ישראל חלשה כל כך מפני שהיא נתונה מראשיתה בידי המשכילים, ואילו להמוני העם אין אמון במשכילים. לדבריו, חזה את המצב מראש ומכבר רצה להתייצב בראש, אבל הדבר לא עלה בידו. הוא תבע לבחור להנהגה את הרבנים - "לא כבוד אני מבקש מכם" - אמר - "אלא להיות שמש אצלכם".

הרב מוהליבר ביקש להעביר את המרכז אליו, לביאליסטוק, והודיע שאם לא יקבלו את הצעתו יהא "חובב ציון" באופן אחר, כלומר יפרוש ויקיים לו ארגון משלו.

בסיום כל הויכוחים הוחלט לבחור שלושה "גבאים פועלים": הרב ש' מוהליבר, רש"י פין ואברהם גרינברג, ונוסף עליהם חמישה גבאים יועצים. הר"ש מוהליבר נענה להצעה אם כי לא הייתה לרצונו, אולם מעתה התנהל מאבק על הגדרת סמכויותיהם של הגבאים.

לאחר ועידת וילנא הביע הנצי"ב במכתבו לרש"י פין את קורת רוחו מהחלטותיה, בציינו כי
"מאד נכספה נפשי לזה, וכבר הכינותי מכתב למעכ"ה נ"י, ובקשתי להודיעני בחסדו מכ"ז, והנה הקדימני ידידי בטוב לבו ובשכלו הישר".

"רואה אני בשמחת לבבי" - הוא מדגיש -
"כי בני החבורה כולם אהובים וברורים, הכירו כי טוב להרחבת העניין בישראל, למנות בראשי הפקודים גדולי תורה ורבני הקהלות יצ"ו, אשר אחריהם יהיו נמשכים המון עם ה', וכמאמרם זיל בתר רישא גופא אזיל".

הוא מקווה כי גם הם יגיעו למסקנה:
"אשר אין לייסד ישוב ארץ הק' על מוסדות רוח אירופא כלה, כמו שאין לבני דור החדש לקוות, שיוליכו אמם הזקנה במחולות הדור החדש".

בהזדמנות זו הוא מעלה את סבלם של תושבי עקרון שסבלו בגלל היענותם לקריאת רבני ירושלים, שאסרו עליהם את העבודה בשדה בשנה השביעית תרמ"ט, ומבקש ש"חובבי ציון" יסייעו בידם:
"ולא להשית עליהם חטאת, אשר לא נואלו ולא חטאו, כי שמעו בקול גאוני ירושלם תוב"ב - - - ואין ב"ד שבירושלם תוב"ב גרוע מב"ד שבחו"ל, ואדרבה ידוע מאמר ירושלמי 'חביבה עלי חבורה קטנה שבירושלם יותר מסנהדרין גדולה בחו"ל".
לאחר הבעת תקוה:
"והוא יזכנו לשביעית הבע"ל, ונראה כי הכל מקיימים קדושת הארץ בכל פרטיה, והיא קיומה של ארצנו הק', אמנם עתה לפקוד לטובה את האנשים, שהפקירו עצמם לשמור קדושת הארץ".

ליליינבלום, שנשאר בתפקידו כמזכיר ההנהגה, פעל מאחורי גרינברג על מנת לבלום את הר"ש מוהליבר. התנהגות הפקידות באודיסה, שהחליטה להתעלם מהוראות הר"ש מוהליבר, הדאיבה את לבו של הנצי"ב, אולם הוא לא הלך בדרכם של רבנים אחרים, שפרשו מתנועת "חובבי ציון", כמחאה על עמדתה האנטי-דתית של ההנהגה.

בעקבות הסכסוך בזכרון יעקב בין פקידות "הנדיב הידוע" לבין ד"ר גולדברג נפוצו ידיעות על רוגזו של הנדיב וכעסו של שייד, שהטילו פחד על "חובבי ציון" ברוסיה. הסופר א"י סלוצקי הזעיק את ראשי "חובבי ציון", רבנים ואגודות, להריץ מכתבים אל הנדיב ולהביע את מחאתם נגד ד"ר גולדברג בתוספת בקשה שלא יקצוף על כל חובבי ציון. הנצי"ב נענה לקריאה וחתם יחד עם ראשי "חובבי ציון" בליבוי נגד המתמרדים בזכרון יעקב.

גם כאשר הגיע בראשית תר"נ מכתב מרא"י שולמן, ובו היו כלולות תלונות נגד מתיישבי גדרה, הוא מעיר:
"והנה מכבר ידענו כי רבים מוציאי דיבת הארץ רעה, והמה לא יפלא מהם להאמית דברים, אשר לא ראו וגם לא האזינו, ורק הוות לבם המה".
ומוסיף:
"ואני חקרתי משו"ב י"א ואוהב מוסר אשר נסע להמושבה גדרה עפ"י דעתי, הוא הודיענו כי אחינו אנשי גדרה מתנהגים בדרך המוסר בעבודת ה' ובעבודת השדה, ולא נכחד ממע"ל כי בני גדרה היו המוקצים בבעלי הישוב, באשר המה בני ביל"ו אשר מבתי-הספר של לימודי חול יצאו לאה"ק, אולם אפילו אם היה מי ומי פורץ דרך בגלוי, הוא מצד הרגלו לעמוד בפריצות בהיותו בחו"ל, ולא אה"ק גרמה לזה".

הוא מפנה תשומת לבו לדברי המדרש (שיר השירים רבה) על הכתוב "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק", ומפרשים חז"ל כי בהיות קול דודי הוא ית"ש דופק ע"י כורש:
"מי בכם בכל עמו וכו', והרבה סרבו לעלות באמרת 'רחצתי את רגלי איככה אטנפם', שפירשו חז"ל רחצתי את רגלי מחלאת ע"ז, שאותו המקום משיאני לע"ז, ולפי דעתם הקלה היא טענה טובה וחזקה, ובכ"ז היה תרעומת ע"ז ממנו ית', ומה גם עתה אשר קול דודי דופק 'בהמון ישראל להשיב נשמות הארץ, ואין סבה להגיד כי אה"ק גורמת פריצות ח"ו. ודאי אין לנו להתחכם ולמאוס את ארצנו בעינינו ח"ו, עפ"י אשר נמצא בה איש הולך שובב בדרך לבו".
"אם לקולי הם, בני החבורה הקדושה, שומעים" -
הוא מסכם -
"לא ישימו לב לנרגנים, ויזכו לראות הארץ ביישובה, וישראל בנויהם, וחפץ ה' עליהם יצליח, להושיב קולוניא על שמם, ויהיו המתיישבים יראי ה' ושומרי תורה בקדושתה".
בשנת תר"נ קיבלה תנועת "חובבי ציון" גושפנקא רשמית משלטונות רוסיה לפעול בציבור כ"חברה לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה ברוסיה ובאה"ק". ד"ר פינסקר הודיע על כך לנצי"ב והלה ענה לו במכתב מיום א' בלק תר"נ, בו הצהיר:
"והנני, כמו אז כן עתה, מחובבי הישוב באה"ק בכל לבבי, וקול דודנו הקב"ה, דופק על לבנו לראות טוב ארה"ק, כי גם עתה אשר הסב ה' לב הקיר"ה ושריו, להרשות לנו לעשות ועד למטרה זו, אשר אין זה כי אם השגחת ה', אשר לב מלך ושריו להטותנו לחפצו".

אמנם אין הוא פעיל ביותר,
"באשר מושבי בעיר קטנה, ואנשיה אינם בעלי רגש מרובה, וגם כי ראשי ורובי שקוע בהליכות הישיבה הקדושה, אבן הראשה להגדיל תורה בישראל, אשר ממנה תוצאות חיים לאומתנו, ולכן איני יכול להתחזק ולעשות בעניין, זולת בבוא אלי מאיזה קהילות לשאול בעניין שפלגו שם הדעות, הנני בא ומעירם ומרחיב דעתם להימנות למצוה זו, וגם הערתי את לב נכדי מי"ב מדענבורג (דווינסק) אשר היה אתם בחב', הנאה להם ונאה לעולם, להיות חבר נכבד בחבורה הק' הנ"ל".

הוא נענה לבקשתו להצטרף לקול הקורא בדבר הקערות:
"אשר עוררני בשם הח"ק והועד, ולבוא על החתום בקו"ק, לנדבת הקערות של עיה"ק הבע"ל [שנת תרנ"א], הנני למבוקשם".

מאידך מבקש הנצי"ב לדעת תוצאות ביקורו של הר"ש מוהליבר בארץ:
"ואולי יביאו אתם דברים שראוי לנו לדעת ולהודיע לשלומי אמוני ישראל, ויביאו דברינו ע"ז בקול הקורא. מבוקשי לצוות לעושי דברו לשלוח לנו העתקה, מאשר יהיה רשום בכתב את דברי הנוסעים , וה' יתן אומר, מבשר טוב, מצמיח ישועה וישמח לבנו גם אנו".

בשנת תר"נ, בהטיפו לקחו הטוב, יום ראשון דחג השבועות אחר תפלת שחרית לפני תלמידיו, כמנהגו מדי שנה בשנה, נגע גם ברעיון ישוב א"י, ויעורר את לב שומעי לקחו לתמוך בידי העובדים אדמת הקודש, ומרוב התלהבותו בדברו בעניין זה זלגו עיניו דמעות.

כן עודד את הסופר ר' אברהם יעקב סלוצקי להביא לדפוס קובץ כתבים לעידוד פעולות "חובבי ציון", וכך כתב אליו במכתבו מיום ד' ראה תר"נ:
"הנני מאשר חילו היפה, אשר לקח המעמסה לעשות קובץ מכתבים מגדולי הדור יצ"ו, המעוררים את אחינו בכל מושבותיהם, להושיב אה"ק. המקום ית' יהיה בעזרו וירים דברו, הנני מברכו שיהיה עושה ומצליח, ודבריו יעשו פרי על תלמי לבב אחינו, וישמח לבי גם אני".

המסירות לארץ-ישראל לא פסקה אצלו אף לרגע, ולא יכול היה לשמוע רעות על ארץ-ישראל, אפילו בזמן שלא חשד את הדובר בכוונה רעה, כגון אחד ממשולחי הישיבה, שחזר מביקור בארץ-ישראל, ונתבקש ע"י הנצי"ב למסור חדשות אחרונות שראה ושמע בארץ-ישראל. הנצי"ב האזין לדבריו שעה ארוכה, ולפתע התפרץ בגערה כנגד המשולח: "צא מזה מרגל". בתגובה להסבריו של המשולח שהוא מדבר ממראה עיניו ודבריו אמת וצדק, טען הנצי"ב:
"המרגלים אף הם לא דברו שקר, אלא שאסור לספר בגנותה של ארץ ישראל אפילו כשהדברים הם אמת, ומי שמדבר רעות על ארץ-ישראל הוא בבחינת מרגל".
והנצי"ב המשיך להתמרמר עד שהלה מיהר להצטדק על דבריו.

בראשית תרנ"א יצא הנצי"ב בקריאה "אחרית כבראשית", בה הוא תובע פעולה נמרצת לישוב אר"י וחזר על דעתו:
"כבר הראינו דעת חז"ל כי בשעה שאין קללת ה' רבוצה על ארצנו, להיות שממה, אז רצונו ית' שתתיישב הארץ על-ידי ישראל עמו",
ולאחר ציון אסמכתות מדברי חז"ל הוא מוסיף:
"כעת החיה, קול דודנו, הקב"ה, עלינו ע"י שאנו רואים כמה סבות היוצאות מהמסבב ית', כי כך ברצונו ית', שתתיישב הארץ לאט לאט, ע"י נידחי ישראל, והטה לב מלך הקיר"ה ושריו, להרשות לעשות ועד וחברה לאסוף כסף, לתמוך את אחינו עובדי אדמה ובעלי מלאכה, אשר בא"י וסוריא, והועד הזה מתנהל ע"פ חוקים ישרים בדעת הממשלה, אות הוא כי כך עלה ברצון ה' לעשות ישוב ע"י ישראל בארצנו הקדושה".

הנצי"ב מציין כחובה:
"ועלינו להעיר ולהפיח רוח אהבת הארץ, ולמלא אחר רצון ה', בכל אופן שיזדמן לפנינו, אם בפעולה חומרית, בעבודת האדמה, או בחרשת המעשה או במסחר, ואם בפעולה רוחנית, היינו הדפסת ספרים מועילים לעניין הנשגב, ואין לנו לחשוב מחשבות, כי ראוי היה הדבר הגדול הזה באופנים אחרים, כאשר מצויר בדעות בני האדם".
ושוב הוא מביא אסמכתאות כדי להוכיח:
"לעת כזאת אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו שהעיר את לב הנדיב, להפליא לעשות, לטובת הישוב, והטה את לב השולטן ושריו להסכים לזה, אותותיו אלה הן הן דבריו, כמו שכתוב שמו בם דברי אותותיו, ואין לנו להתחכם לאמר, כי נצרך להיות באופן אחר".

וכך הוא מסכם את קריאתו:
"חובה על גדולי ישראל, יברכם ה', להשתתף לרצון ה' ע"י עצות ליחידים אשר ברכם ה', להכריז על זה איזה סך מסוים, או לנדב לחברה הקדושה אשר על ישוב הארץ נוסדה, ובזה יזכו גם המה לראות את ישראל בנויהם, בארץ ה' שמה, ויהיו מאירים ככוכבים, דרך ארץ הקודש לרבים, וזכות הרבים יהא תלוי בהם, וימצאו חיים, צדקה וכבוד כמשמעו ומדרשו".

במכתבו מיום א' תשא תרנ"א פונה הנצי"ב למטיף הלאומי רח"י יפה בתמיהה:
"על מה עזב עבודתו להיות מטיף לישוב א"י, שלא על מנת לקבל פרס, כאשר זיכהו ה"א למצוא מנוחה כי טוב, יהי שם ה' מבורך, אכן עתה יאדיר דבריו מתוך הרווחה ויקבל ביותר, ויהי זכות הרבים תלוי בו".

בשנת תרנ"ב, לאחר פטירת רבי מרדכי גימפל יפה, שישב במושב יהוד בסמוך לפתח-תקוה, הגיעה השמועה כי הנצי"ב עומד לעלות לאר"י, והרי"מ פינס פנה אליו בהצעה להעביר את ישיבתו למושב יהוד. בפנייתו מציין הרי"מ פינס את ההשפעה העתידה של נוכחותו למען שמירת שביעית במושבות, ולהבטחת צביונו הדתי של הישוב החדש:
"הרעיון הזה עלה על לבי, אחרי רואי עין בעין את הפעולה הנכבדה, אשר האציל כבוד הרב המנוח רמ"ג ז"ל בישיבתו ביהוד, מלבד מה שהישיבה הזאת גרמה לשביעית שלא תתחלל, בפרט היא עוד גרמה רבות לחיזוק התורה והדת בכל המושבות".

הוא מבקש אפוא את הנצי"ב להתיישב ביהוד על-מנת להחזיר עטרה ליושנה, אך בינתיים גברה ידם של הלוחמים החילוניים בקרב המשכילים, שהצליחו במזימותיהם להסית את שלטונות הצאריסטיים, לסגור את ישיבתו של הנצי"ב, את ישיבת וואלוזין הגדולה.

עם סגירת הישיבה הרגיש הנצי"ב שחרב עליו עולמו וכביכול לא מצא מקום לעצמו בגולה. בעקבות אביו שעלה לאר"י ושהה בה בשנותיו האחרונות, החליט גם הנצי"ב לעלות לארץ הקודש, אולם בגלל החובות המרובים שהעיקו על הישיבה והוא נדרש לפרוע אותם, נאלץ לדחות את תכנית העלייה.

במכתבו מיום כ"ז באדר תרנ"ב הוא מספר להרא"מ פיבלסון על הגלות שנגזרה עליו ובני ביתו ומוסיף:
"ובאמת הנני מוכן לנסוע לאה"ק וירושלים תוב"ב, אחרי שזקנתי ושבתי ולא אוכל להנהיג הישיבה, כמו שנשאתי זה שלשים ושמונה שנה, אך דבר א' מקצה רגלי, הן המה החובות שאני לוויתי לצורך ריבוי תלמידים וחברים, ומגיע ממני כעת יותר מתשעת אלפים וכו'".

ברוח זו הוא כותב גם לרא"א מיליקובסקי ביום כ"ב אדר תרנ"ב:
"ובאמת אומר לידידי נפשי שאם לא הייתי בע"ח (ע"ח הישיבה) הייתי יוצא אחר החג לארצנו הקדושה, ולנוח שם אחרי נשא משא הישיבה הק' שלושים ושמונה שנה (תרי"ד-תרנ"ב), ולמות שם על קבר אבי זצ"ל בירושלם תוב"ב, כדבר ברזילי הגלעדי לדוד, אבל החובות שאני חייב מוכרחני לעזוב את אשתי ובני שי', ולהיות גולה ולקבץ בע"ח ולסלק, וכ"ז מעכר רוחי וראשי סחרחר".

משנות נעוריו נשא את עיניו לעלות אל ארץ אבותיו. אשתו השניה, בתיה מרים בת ר' יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ערוך השולחן, הייתה אחותו של ר' ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה". צעירה לימים הייתה, בת עשרים, והנצי"ב כבר כבן חמישים, אף-על-פי-כן לא היססה אף רגע והסכימה בכל לב אל השידוך. כעבור חדשים מספר הכירה סימני עצבות בפניו. לשאלת רעייתו הצעירה ענה לה הנצי"ב כי בתכניתו היה לעלות לאר"י, אולם עתה ספק בידו אם הוא רשאי להגשים את תוכניתו, שכן חושש הוא להרגשותיה כאישה צעירה בארץ רחוקה, ללא קרבת בית אבות ומשפחה.

אם לא עלתה בידו לעלות אליה בחייו נשא עיניו למצוא בה מנוחתו האחרונה, והמטיף ר' צבי הירש מאסלאנסקי מספר על השתתפותו של הנצי"ב באסיפת אגודת "חובבי ציון" בוורשה, בשנה האחרונה לחייו, ואותות הימים כבר ניכרו בפניו, וכאשר הביע משאלתו להעלות עצמותיו ארצה, זלגו עיני הנוכחים דמעות.

שבע ימים ותלאות נפטר הנצי"ב בווארשה ביום ט"ז מנ"א תרנ"ג ושם מנוחתו כבוד. לא בוואלוזין חיי רוחו ולא בירושלם עיה"ק משאת נפשו, אולם בפעולותיו למען ישוב אר"י הציב לעצמו שם עולם בארץ הקודש.

המשך המאמר