בטוי והד למשמעות העמוקה של הייחודי והמיוחד שב"עמו אנכי" ניתן לראות בסיפור החסידי על שני חברים-חסידים שהיו גרים בריחוק מקום איש מרעהו. והנה הגיעה הידיעה אל האחד שחברו נסתלק לעולמו. ספד לו החסיד כך: מעשה בשומר-יער, שאחר ששמע על מותו של חברו שומר-יער גם הוא, אמר: שנינו הלכנו ביערות כל הלילה. אני בחלק זה של היער והוא בחלק האחר. בשעה שהקור גבר וחדר עד לעצמות הייתי קורא בכל כוחי אל תוך חשכות היער: או-הו! או-הו! הדי הקול הגיעו לאוזנו של חברי ומרחוק היה אף הוא עונה: או-הו! או-הו! ונעשה חם בלב. עתה, ביודעי שאין איש שומע את קולי, לא אקרא עוד אל תוך הלילה. שוב לא יגיע אלי קול שיחמם אח הלב ויפיג את העצבות.

"א געשריי, א געוואלד און א געפילדער,
א פאטער אין וואלד זוכט זיינע קינדער"
(קול, זעקה - אב, ביער, מחפש ילדיו).

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה;
גם משאי עמסתי כמוה -
רב וכבד מכתפי הדלה.

גם את דרכי - כדרכה אל צמרת -
דרך מכאוב ודרך עמל,
יד-ענקים זדונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל.

ואם לא רפאה היד המוחצת,
ואם אין לה צרי לצקת ללב
חטוא לא חטאה לי - בחרתי בעצב,
היטיבה עמי כי רציתי בכאב.

רציתי בכאב. בכאב מנצח,
בכאב מטהר, מעניק ומפרה;
כאת החורשים לי חדו הפולח,
נטפי דמעותיו כאגלי היורה.

"אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו", קונן הנביא ב"איכה".
"מבשרי אחזה אלו-ה", קורא איוב מתוך מכאובו.