שיבוש מעגלי הנישואים בסיפורת של עגנון

משה גרסיאל

ניב המדרשיה, אביב קיץ תשל"א
(הודפס ללא הערות)


תוכן המאמר:
סיפור פשוט - דרגות שונות של השלמה מתוחה עם הגורל
בדמי ימיה - החזרת הגלגל אחורנית באיחור
והיה העקוב למישור - בריחה מהמציאות ופתרון מרדני
תהלה - פתרון של התעלות וחסד: פיצוי בחיי קדושה נשגבים

תקציר:
עיון בסיפורי עגנון שעניינם הצגת בעיה טראגית בתחום הנישואין.

מילות מפתח:
ספרות; עגנון.

אמר רב יהודה אמר רב
ארבעים יום קודם יצירת הולד
בת קול יוצאת ואומרת
בת פלוני לפלוני...
(סוטה ב)

"השקט האפי השורר בסיפורי עגנון עשוי להטעות את הקורא. מי שחודר רק לשכבתם החיצונית, יכול להשלות את עצמו, שנכנס לעולמו של אידיאליקאן. כל כך גדול הוא כוח הכיבוש האומנותי ואמנות ההתאפקות, עד שלעתים נדמה לך שאין כאן דינאמיקה".
זאת ועוד: רבים מהנושאים אשר עגנון מטפל בהם, הם טראגיים מעצם טבעם וכמה מגיבוריו הם דמויות איוביות אעפ"י שלא תמיד מטיחים הם טענותיהם כלפי שמיא. תהומיותם של הנושאים וטראגיותם של הגיבורים מוסתרים אף הם ע"י אותה הרצאת הדברים האפית: השקולה, המאופקת והמפורטת; מאריכת התיאור, מרבת השיחה והמתובלת בהומור; וכיוצא באלו מסממניה של האפיקה העגנונית.

מבקשים אנו לעיין בענף של סיפורים - אף כי לא בכל הנמנים על ענף זה - שעניינו הצגת בעיה טראגית: פער בין הרצוי והמצוי; אדם מבקש לשאת לו אישה שתהיה לו עזר, ואף למעלה מזה; שתהווה השלמתו, שיהיו אחדות של בשר ורוח; ואף היא מבקשת כן. אלא שמהלכם של החיים משבש את משאלות הלב. הבעל ואשתו מוצאים עצמם מול מציאות שונה, ועד מהרה עליהם לקבוע יחסם אליה, איש ואישה לפי דרכם.

לצורך זה, נעיין בארבעה מסיפורי עגנון:
א. סיפור פשוט
ב. בדמי ימיה
ג. והיה העקוב למישור
ד. תהלה.
אם כי מודעים אנו לכך, שעגנון נזקק לדילמה זו גם בסיפורים אחרים, כגון: הרופא וגרושתו, פנים אחרות ועוד. הללו יוזכרו לצורך העניין בלבד.

[א]
סיפור פשוט - דרגות שונות של השלמה מתוחה עם הגורל

נעמוד בקצרה על הקווים הכלליים של העלילה. ברוך מאיר אמור היה לשאת את בחירת לבבו הנאה, מירל, לאישה. אבל בסופו של דבר, אדונו - מעבידו העשיר, קלינגר (מצלצלים...), השיא לו את בתו, צירל, לאישה. ובכך נתפרדה החבילה: מירל נישאה לחיים נאכט, וילדה לו בת בשם בלומה. ואילו ברוך מאיר נשא לו, כאמור, את צירל לאישה ונולד להם הבן הירשל. עד כאן מעגל חיי ההורים. מעשה אבות חוזר גם אצל הבנים. בלומה נתגלגלה אצל משפחת ברוך מאיר, והירשל מתאהב בה; אבל אמו צירל, אעפ"י שהיא מבחינה באהבתו, כופה עליו בדרכי נועם ופיתוי ובטכסיסי עורמה, שיישא אישה "ההגונה לו" את מינה, לבית גדליה צימליך העשיר.

אעפ"י שעגנון הכתיר את סיפורו בשם: "סיפור פשוט", מסתבר כי השם אירוני והסיפור אינו פשוט כלל ועיקר, מפני שמעגל חיי ההורים ויותר מכך מעגלי חיי הבנים נסתבכו סיבוך אחר סיבוך, ואין הם אוזרים עוז בנפשם להימלט מסבך הקורים שנטוו מסביכם ואשר נסתבכו בהם.

אמנם במעגל חיי ההורים, באה, לכאורה, ההשלמה עם המציאות, והכל אתי שפיר. כך, על כל פנים, נראה מפשוטו של סיפור:
כשזכה ברוך מאיר לידבק במשפחת אדוניו היה חושש שמא לא נמצא לו לפני אשתו אלא זכות נישואין בלבד והיה מחזר אחריה כל יום כאילו חדשה היא לו, כאילו חלק אחד יש בה שלא השליטה אותו עליו. פעמים הרבה היה יושב לפניה ותוהה, מה יש בה שאין לי חלק בו. הרי היא מראה לי סתריה כגילוייה, אלא שגילוייה עצמם כסויים. כל תנועה ותנועה שלה, כל שמלה חדשה שלבשה עשאוה חדשה בעיניו. כל יום היה מחבבה יותר, ויותר משהיה מחבבה היה תוהה. אף היא הייתה תוהה ושואלת, מה מבקש הוא ממני ואיני נותנת לו. משנולד בנו הכיר שהכל ניתן לו, מה שהיה טמון במטמוני לבה מסרה בידו. והרי הוא אוחזו בידיו וכורכו על לבו ומשתעשע בו אפילו אין אשתו עמו. מכאן ואילך כפל חיבתו לצירל בשביל בנה וחיבב את בנה בשביל אמו. מימיו לא נתעצל ברוך מאיר בעשיותיו, מכאן ואילך הוכפלה זריזותו. אין לך יום שלא חידש בו דבר ואין לך דבר שלא הביא לחנותו...
(ס"ד)

למי שאינו מכיר את האירוניה המוסתרת של עגנון, עשוי קטע זה להשתמע, כאילו השלים ברוך מאיר עם המציאות. ולא זו בלבד, אלא שאף מתפתחת בו אהבה לצירל אשתו. ולא היא! אתה חש בקטע את אי-הנחת, הבלתי מודעת. אי-נחת זו תוססת בברוך מאיר ו"פסגת אהבתו" מביאה אותו להכפיל את זריזותו ב...חנות. אכן, סובלימאציה מסחרית. בעסקיו - משקיע ברוך מאיר את מרצו, כדי שישכחו וידחקו מאוויים שנכזבו. בטכניקה הסיפורית של עגנון, הסמכתה של זריזותו העסקית והתעצמותו הכלכלית של ברוך מאיר לפרשת אהבתו של צירל צריכה להיות חשודה, ויש בה אשנב להבנת הבסיס לדו-קיום בשלום שבין השניים.

בבהירות יתר, ניתן לאשש הנחות אלו בקטע תיאורי, שבו ברוך מאיר וצירל אשתו מצויים לבדם בחנות, "בזמן שהדלת המגולגלת גלולה עד לחציה... הדלת סגורה חציה כנגדה הקופה פתוחה..." על מוטיב החדר, הדלת, המפתח ומשמעם בהקשר של נישואים - ידובר להלן. לפי שעה ניטיב לעמוד על רקמת היחסים שבין השניים, דווקא מפני שהם לבדם ואינם נזקקים לכסות העיניים החברתית, להפגין בציבור את שלום הבית ואת האהבה שביניהם. התיאור הוא כדלקמן:
הדלת סגורה חציה, כנגדה הקופה פתוחה. ברוך מאיר וצירל מצרפים מעותיהם, את של נחושת לחוד ואת של כסף לחוד ושטרי המדינה לחוד. את המטבעות עושים גלילים גלילים ואת השטרות אגודות אגודות.

אין לך נאה מישיבת לילה בחנות בשעה שמעותיך מונחות לפניך. אתה מצרף דינר לדינר וזוקפם בצדי השולחן ורואה ומרגיש שהגעת למקום שביקשת. באותה שעה יוצאים זוגות זוגות ועוברים על פתחי חנותך ומרפישים עצמם זה לפני זה.

. אם בעל אוזניים אתה, אתה שומע לבם מפסיעותיהם. אוי כמה לילות הם מתייגעים וכמה לילות עתידים הם להתייגע ולילך ואיני יודע אם טובה מוכנת להם. באותה שעה אתה יושב עם צירל אשתך בחנותך וריח תאנים וצמוקים וקינמון בא אליך. בבואה דבבואה של שמש אחרת נשתיירה בפירות אלו, אפילו הם טמונים בתיבה מרגישין בחמימותה. צירל וברוך מאיר יושבים כאחד ושותקים כשאוזניהם נטויות. מה ראו שהטו אוזניהם פתאום, שמא קול הברה שמעו מקול שירת נוטעים ונוטעות, או שמא בת קול של נשיקה שנשק רועה את ארוסתו תחת התאנה שמעו והטו אוזניהם.

יש בני אדם בשיבוש שסבורים אדונית שנתנה עיניה בעבדה והלכה אחריו היא היא באה בסוד האהבה, הרי היא סופגת מכות ואינה חוזרת אצל בעלה אף על פי שמבקש להחזירה, ויש סבורים שמוטשי שיינברד בא בסוד האהבה, - שבשביל אישה שרץ אחריה שיבר את רגלו ועשו לו רגל של עץ ואינו מתחרט, ויש סבורים מי שתקפה עליו אהבתו ויצא מדעתו השלים נפשו על האהבה. כל הסבורים כן יצרם מטעה אותם.

צירל וברוך מאיר אין דעתם פנויה לדברים כגון אלו, הוא אינו מחזר עליה והיא אינה מטרפת את דעתה, לבה שלם עמו ולבו שלם עמה, כל הימים מסגלים ממון וכשהם פנויים שעה קלה הם יושבים כאחד ושותקים זה עם זה.

אכל לא כל השעות מבקשים לשתוק. טוב לו למי שיגע ממלאכתו שישוח שיחה קלה...
(צ"א-צ"ב)

אכן הקשר שבין השניים הוא קשר של כסף. הם נהנים מישיבת הלילה, מפני שהם מונים וזוקפים את ערמות המטבעות. החמימות עולה דווקא מהתאנים ומהצימוקים ולא מקרבתם זה לזו. הם שותקים ואינם מוצאים לומר דבר זה לזו. רק כאשר הם מתייגעים ממלאכתם הם נינוחים לפעמים בשיחה קלה.

בתוך כדי כך, מבליט עגנון את הניגוד. בחוץ עוברים זוגות זוגות ו,,אתה שומע לבם מפסיעותיהם". אף אזכור הדוגמאות של מוטשי שיינברד, שאיבד רגלו בשל אישה; אדונית שנתנה עיניה בעבדה ולוקה; מי שנטרפה דעתו בשל אהבתו - כל אלו הם אנטיתזה ל"אהבתם" של ברוך מאיר וצירל. הם עצמם מבטלים גישות אלו לאהבה: "כל הסבורים כן יצרם מטעה אותם". וכאשר הם שומעים זוגות, העוברים על פתחי חנותם הם מבטלים את יגיעתם וסבורים, כי הללו "מרפישים עצמם זה לפני זה". ביטול זה שבפה ובהצהרה - סתירתו לצדו, מפני שברוך מאיר ואשתו יושבים כאחד ושותקים, כשאוזניהם נטויות. האוזניים מסגירות את ההרהורים הכמוסים בלב: "מה ראו שהטו אוזניהם פתאום, שמא קול הברה שמעו מקול שירת נוטעים ונוטעות או שמא בת קול של נשיקה שנשק רועה את ארוסתו תחת התאנה שמעו והטו אוזניהם". אכן ברוך מאיר וצירל יודעים בחסרונם, מדחיקים אותו, מבטלים אותו בהצהרות חסרות-כנות. אבל מה שאין הפה מגלה, מגלות האוזניים. התחליף שבחומר: מעות ופירות הוא תחליף דל לאהבת אמת.

אכזבה גוררת אכזבה. מתוך אכזבת אהבתה של צירל, היא גורמת לבנה לנתק את יחסיו עם בחירת לבו, בלומה, מצד אחד, ומצד שני היא מפעילה השפעתה, שיישא את מינה לאישה. אף כאן יש ללמוד משהו מסמיכות הפרשיות. מיד לאחר הקטע על השתיקה, שבישיבה בחנות, מתפתחת השיחה, שבה מציעה צירל לברוך מאיר את הרהוריה בדבר השידוך עם מינה (שם צ"ב).


סמיכות פרשיות זו מעוררת את השאלה: אם פעילותה למען שידוך זה אינה לצורך סיפוק או קבלת פיצוי על אכזבתה וחסרונה. ואם כך, יש להבין פעילות זו כנקמה תת-מודעת, על אכזבתה, אעפ"י שהאובייקט לנקמה אינו אלא בנה - אהובה. במוצהר - היא חפצה באושרו של בנה, שיישא עשירה ולא בת עניים (קרי: בלומה); אבל בתת-מודע - היא מפצה את עצמה על כישלונה ומתנחמת בעובדה שאף בנה יכנס לקטגוריה זו, והרי זו בבחינת "צרת רבים - חצי נחמה". להבנת מניעיה של צירל עלינו להבדיל, הבדיל היטב, בין דברים שבפה - במוצהר לבין דברים שבלב (אשר פעמים אף היא עצמה אינה מודעת בכך) והם מזדקרים בלי משים.

שאמנם כך הוא הדבר, ניתן ללמוד מהעובדה, שעוינותה המוסתרת של צירל לבלומה ניכרת למן עצם הופעתה של האחרונה בבית ברוך מאיר, כאשר באה למצוא שם מפלט, לאחר שנתייתמה. עוינות זו נבעה, כנראה, מן הידיעה, שבלומה אינה אלא בתה של צרתה - מירל, שברוך מאיר אמור היה להינשא לה. צרתה אמנם מתה זה מכבר, אבל אפשר שעדיין היא חייה וקיימת באיזו פינה חבויה בנבכי לבו של ברוך מאיר, והיא הגוזלת ממנה את אהבתו; ואילו בתה - בבואתה, החייה עלי אדמות, תתבלט מאוחר יותר, כמי שאומרת לגזול ממנה בפועל את אהבתו של בנה - אכן טעם כפול לעוינותה של צירל כלפי בלומה למן פגישתן הראשונה ועד להסתלקותה של האחרונה מהבית.

החיכוך מתואר למן הופעתה של בלומה בבית משפחת הורוויץ. בלומה מתקינה סעודה ומגישה עוגות, שהביאה עמה בתוך מטלטליה. ברוך מאיר משבחן ואף הבן הירשל נוהג כך, אבל צירל משנה במהירות את תגובתה ומעירה בקרירות: "ברוך השם שאין אנו אופי עוגות וכעכים ורקיקים די לנו בלחם חול". הירשל קלט, כנראה, את נעימת הדברים, הוא אינו מוותר לה לאמו ומאלץ אותה לענות אמן בעל כורחה, על התשבחות שחלקו הם, הגברים, לבלומה:
הטה הירשל ראשו כלפי אמו ואמר, הוי אימא חביבה רוצה אני לומר לך דבר. נתנה צירל עיניה בבנה ואמרה, אמור.
חייך הירשל ואמר, לא כי אלא לתוך אוזנך.
הרצינה צירל את אזנה כלפי בנה. נתן הירשל פיו על אוזנה כמתכוון לומר לה בלחישה והגביה את קולו ואמר, מודה את אימא שעוגות אלו טעימות.
צמצמה צירל גבות עיניה ואמרה, טוב טוב...
(נ"ח)

צירל נוטרת לו טינה על כפיית ההודייה, ולאחר ששיבשה את קשריו עם בלומה וגרמה לו שיתקשר בקשרי אירוסין עם מינה, היא מוצאת הזדמנות, מאוחרת מאוד, לגמול לו באותה מטבע, ובעודם סועדים "מלווה מלכה" בבית גדליה צימליך, באה שעת הכושר:
שוב נכנסה משרתת והביאה פשטידה גדולה של קמח תירס בדמות כיפת כובע מלאה שזיפים ואגוזים שמטבעות עשויות מצוקר פזורות עליה... הירשל שמשך ידיו תחילה מן הסעודה נטל חתיכה גדולה ואכל להנאתו. מתחה צירל שפתיה כלפי בנה ואמרה, מודה אתה שפשטידה טעימה היא. פניו של הירשל האדימו. הרי שנתגאה בלבו שלא נהנה מאותה סעודה ולבסוף נאחז כרעבתן, אלא שלא זה הוא העיקר, העיקר הוא שדיבור כיוצא בזה אמר הוא במקום אחר ביום שבאה בלומה לביתם פעם ראשונה והביאה עמה עוגות נאות ואמר הוא לאמו מודה את אימא שעוגותיה נאות.
(קכ"ט)

אכן הירשל נתפס בקלקלתו. הוא אכל מן הפשטידה, אותה פשטידה, "שמטבעות עשויות מצוקר פזורות עליה" - אכן אין מקריות בתיאורי עגנון. והאם מבקשת ממנו להודות, כי פשטידת המטבעות טעימה היא. אבל הירשל אינו מודה, הוא מאדים ושותק. בין הבן לאמו נפערה תהום.

הפער הגדול בין הירשל ואמו, ופחות מכך גם בין ההורים - בינם לבין עצמם - בולט גם בתיאור חזרתה של משפחת הורוויץ מסעודת האירוסין. צירל סבורה הייתה שהיא חוגגת את ניצחונה. הרגשתה אופטימית: "עמדה צירל ואמרה השלג הפשיר" (קיד). כוונתה הנסתרת, קרוב לוודאי שאין לה מאומה עם חיזוי מזג האוויר. המשמעות הסמלית היא, שלדידה, הכל על מקומו בא בשלום - כרצונה. לעומת זאת הערכתו של הירשל שונה: "הגביה הירשל ראשו ונסתכל ברקיע המעונן" (שם). אף המשכו של התיאור עמוס סמליות, אעפ"י שהנגלה שבו נצרך לפשוטו של סיפור. הקטע הבא חושף, כי גם אצל ההורים קיימים חילוקי דעות בדבר טיב המעשה, אלא שחילוקי דעות אלו הם בכוח, ולא יצאו אל הפועל, מפני שברוך מאיר נגרר אחרי אשתו, אבל כנראה שאין דעתו נוחה מהמעשה:
פיהקה צירל ואמרה ברוך השם שהגענו לבית, עייפה אני.
חייך ברוך מאיר ואמר צער גידול בנים.
אמרה צירל, טול את המפתח ופתח את הדלת.
נעץ ברוך מאיר את המפתח ואמר, מה זה, הדלת אינה נפתחת.
אמרה צירל, מה פירוש אינה נפתחת?
הציץ ברוך מאיר לתוך חור המנעול ואמר, מפתח נעוץ שם מבפנים.
אמרה צירל, מי נעץ פתאום מפתח מבפנים?
אמר ברוך מאיר, יש להניח שהנערה נעלה מבפנים ושכחה שאף אנו זכאים ליכנס.
אמרה צירל איזו נערה?
אמר ברוך מאיר המשרתת...
(קט"ו)

אכן צירל סבורה שהיא חוגגת את ניצחונה, והגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. אבל ברוך מאיר מחייך ומשמיע אמירה דו-משמעית: "צער גידול בנים". המחלוקת הסמויים שביניהם ניכרת בתקרית המפתח. הפרופ' ב' קורצווייל העיר עיני המעיינים בהבנת הסמליות, שבמוטיב המפתח שבכתבי עגנון. וקורצווייל קובע:
"בכל המקומות האלה מסמל המפתח אפשרות לשלטון בבית, באשה, בעולם מסוים המבטיח בטחון, מנוחת נפש"...
באינטרפרטאציה זו, נתן בידינו קורצווייל מפתח להבנת קטעים סמליים רבים בעגנון. ואולם, לגבי קטע זה, רואים אנו צורך לסטות במקצת מפירושו. לדעת קורצווייל, בלומה נעלה באופן סופי את ביתה לפגי הירשל, היא הייתה צריכה להיות ביתו ולא מינה. ומשום שהירשל נסחף, הגם שלא מרצונו, אחרי מינה הרס את ביתו ואת ביתם של ברוך מאיר וצירל. השלושה עומדים אפוא לפני דלת נעולה, מבלי יכולת להיכנס לביתם.

לפי הצעתנו, יש להבין את משמעותו הסמלית של הקטע כדלקמן. היא, צירל סבורה שיש בכוחו של המפתח לפתוח את הדלת. ברוך מאיר צריך רק ליטול את המפתח ולפתוח את הדלת בכך מתבהרת אישיותה ואופייה הדומיננטיים. סבורה היא שיש בכוחה לכבוש את הירשל כשם שכבשה בשעתו את ברוך מאיר, אבל ברוך מאיר מצהיר, שאין זה פשוט כלל וכלל הדלת אינה נפתחת. והוא אף מגלה את הסוד "מפתח נעוץ שם מבפנים". אכן דלתות פנימיותם של הגברים נעולה ואין האישה יכולה לפרוץ פנימה ולכובשם בסערה. יכולה היא לשעבדם פיסית, לאלץ אותם לנישואין, אבל אין לה שליטה על נבכי לבם. זו דלת נעולה: "גן נעול מעיין חתום". כאשר זועמת צירל: "מי נעץ שם מפתח מבפנים" מגלה ברוך מאיר את הסוד: "יש להניח שהנערה נעלה מבפנים ושכחה שאף אנו זכאים להיכנס" - אכן בלומה נעלה והגיפה דלתות נפשו של הירשל ובתחום זה אין להורים מה לומר. ניצחונה של צירל ניצחון שווא. ולמעשה הובסה גם במערכה על לב הירשל, כשם שהובסה במערכה על לבו של בעלה, ברוך מאיר. אצל שניהם מצויה בנבכי לבם נערה, אשר נעלה את דלתות לבם, וצירל (כמו אח"כ גם מינה) נשארה בחוץ.

סיטואציה דומה מצד אחד, ושונה מצד שני, באה בסיפור הרופא וגרושתה דין ודברים שהיה לדינה עם אחר, בטרם נישואיה, יותר משהוא מפריע לדינה, הוא חוצץ בעד אהבת בעלה, החושש שמא נשתייר בלבה זכרונו של האחר.

בסיפור פשוט, אנו ניצבים לפני טרגדיה כפולה ומכופלת, מעגלי נישואים משובשים, ללא תקנה מהותית. השאלה היא, ואם השיבוש הוא תולדה של גורל, בדומה לטרגדיה היוונית העתיקה, או שהוא מעשי ידי אדם, ובכלל זה בני הזוג עצמם, שהניחו לאחרים ליזום את נישואיהם?


בסיטואצית המסיבה, אותה מסיבה, שבה הסכים הירשל לראות במינה כארוסתו, מעריך המספר:
לא כמות שחשב הירשל חשבו עליו מלמעלה. ארבעים יום קודם יצירתו כבר יצתה בת קול ואמרה בת גדליה להירשל. קם ונטל ידה של מינה ואחז בה כמה שאחז. דבקה ידה בידו ואור חדש האיר את עיניה, זה האור שהיה גנוז בה מיום שאמרה בת קול בת גדליה להירשל ועכשיו חזר והבהיק בה.

כנגד זאת ברור מתוך הסיפור, שאכן היה בידי הגיבורים הראשיים לבטל גזירת גורל זו, משמיים ומארעא. אלמלי בלומה ש"בלמה עצמה" (קי"ז) ולא גילתה כל פעילות ויזמה להלחם על אהבתה; ואלמלי הירשל, שקבל עליו ברגעי חולשה שונים גזירתה של אמו בוודאי לא היה הירשל מוצא עצמו נשוי למינה. אבל מכיוון שהללו פעלו שלא כמצופה, כבר היו שבויים בידי גורלם ולא נחלצו ממנו. פתרון של גירושין, נוסח הסיפורים: פנים אחרות והרופא וגרושתו, לא היה ריאלי לגבי הירשל, ומחשבותיו בכיוון זה - דמיונות בטלים והרגעת רגשת הלב היו.

הגיע. יש אפוא משהו משותף לשני מעגלי נישואים אלו, בכך שבשניהם באה השלמה מאונס בהירשל ניכרו אמנם סימני מרד מובהקים ומופלגים מאלו של הוריו. אצל הוריו נתבטאה המתיחות בשיחות קנטרניות וכד'; אצל הירשל בשיגעונו, בטיוליו ליער, בשוטטותו מסביב לבית עקביה מזל, בהרהורי הרצח, שנקשרו למינה. אבל לכלל מרידה ממשית ויעילה לא עם המציאות הכפויה, אלא שההפרש הוא בדרגות ההשלמה עם המצב.

[ב]
בדמי ימיה - החזרת הגלגל אחורנית באיחור

אף נושאה של עלילה זו הוא חבילה שנתפרדה: אוהבים שנאלצו להיפרד זה מזה. עקביה מזל, סטודנט לשעבר ומורה עני מתאהב בלאה ואף היא משיבה לו אהבה, אלא שההורים משיאים אותה ע"י שדכן לסוחר עשיר בשם מינץ. לאה חולה מצער ומתה. ואילו תרצה בתה, אשר נודע לה על פרשת אהבתה של אימה לעקביה מזל, כופה את אהבתה על עקביה מזל, ובסופו של דבר אף נישאת לו.

אף בסיפור זה, שני מעגלי חיים, אשר נתוניהם הבסיסיים שווים, אלא שפתרונם שונה. במעגל חיי ההורים נתפרדה החבילה ולאה אינה נשאת לבחיר לבה, לעקביה מזל, אלא לסוחר עשיר בשם מינץ (מטבע). ידם של ההורים הייתה בכך. גורלה של לאה לא שפר עליה, אחרי נישואיה: "מעט ורעים היו ימי שני חייה" (ה). האסוציאציה נקשרת לאמירתו של יעקב אבינו (השווה: בר' מז, ט). אף השם לאה שייך למערכת זו, ואפילו השם עקביה צופן בחובו את אותיות השם: יעקב כל זאת מפני שיעקב אבינו נשא אף הוא תחילה את לאה, הבת הבכירה, במקום רחל הצעירה, אשר אותה אהב.

לכאורה, מעגל חייהם של מינץ ולאה הוא מושלם. עולות אפילו אסוציאציות משיר השירים: מינץ יושב ליד לאה, "שמאלו תחת לראשו וימינו בימינה. יש אשר תשח לידו פיה ותשקהו" (שם עמ' ה והשווה: שיה"ש ח, ג); או "החורף חלף הלך לו וימי האביב נראו בארץ." (שם עמ' ו' והשווה: שיה"ש ב, יא-יב) - אולם אידיליה זו אינה אלא אשליה.

למעשה, לאה - כמו גם הירשל, בסיפור פשוט - נועלת דלתותיה בפני אהבתו של בעלה. הסימבוליקה להגפת פנימיותה ולהסתרת כיסופיה מתבטאת באותה תיבה, שבה שמרה לאה את מכתבי האהבה של בחיר לבה משכבר הימים, עקביה מזל.
"התיבה הייתה סגורה על מסגר ומפתח התיבה היה תלוי על צווארי אמי. דומם פתחה אמי את התיבה וצרור הכתבים הוציאה ותקרא בהם כל היום". (ו)
הווה אומר, כי לאה לא ויתרה על חלומה הישן, אעפ"י שנאלצה לגונזו. אבל מכאן ואילך, למן אותו רגע שבו הבינה, כי העבר חלף הלך לו ולא ישוב עוד לעולם; למן אותו רגע, שבו ויתרה ביודעין על אותה תיבת מכתבי אהבה - זיכרונות העבר וחלומות ההווה - מאותו רגע שוב לא היה יותר טעם לחייה.
ובראות את אמי קוראת אמרתי אל לבי כי לא תזנח לעולם את הכתבים. חוט המפתח אשר אל צווארי אמי קשר אותה אל התיבה ואל הכתבים. אבל כנטות היום לקחה את צרור כתביה ותכרוך עליהם את החוט אשר על צווארה ועל המפתח ותישקם ותשלך אותם ואת המפתח אל התנור. וארובת העשן סתומה, רק גחלת אחת הבהבה בתנור. הגחלת ליחכה את הנייר הדק. הכתבים בערו באש והבית מלא עשן. קילא חרדה החדרה לפתוח את החלון ואמי הניאה אותה. הכתבים בערו והבית מלא עשן. ואמי ישבה על יד התיבה ותשאף את עשן הכתבים עד ערב.

אכן החוט והמפתח קשרו את לאה אל תיבת זיכרונותיה, אל חלום אהבתה הישנה. אבל היא נוטלת את החוט, המפתח והכתבים ומשליכה אותם אל התנור. הגחלת: אותה גחלת של תקווה עדיין הבהבה ולחכה את הכתבים, אולם אח"כ בא העשן. לאה שואפת במכוון את העשן ואינה נותנת למשרתת לפתוח החלונות. העבר הפך להיות בבחינת: "כעשן פורח וכחלום יעוף".

יחד עם העשן, שעלה משרפת כתבי הזיכרונות, משרפת חלומות העבר וההווה, כלו כעשן גם חייה של לאה. לאה אמנם נכנעה בשעתו לגורלה, אולם כניעתה הייתה במובן הפיזי - בנישואיה, אך בפנימיותה לא השלימה עם גורלה. ומשהבינה את חוסר הטעם שבאי-השלמה ובהתרפקותה על העבר, שוב לא היה טעם גם לחייה.

שונה מכך הוא מעגל חייה של הבת, תרצה. אמנם אף היא, לכאורה, כנועה וצייתנית בתחילתה:: "אז חשבתי כי עתידות איש ומעלליו על פי אחרים נחתכים ואומר טוב הדבר" (כח), אלא שאימרה זו קשורה הייתה בנושא רישומה לבית מדרש למורות והיא השלימה עם כיוון זה, שלא היה לרוחה. לעומת זאת לגבי נישואיה, אין היא מגלה אותה צייתנות והכנעה. היא דוחה את ידו -של עלם עתיר נכסים, בשם לנדאו, אשר ביקש את ידה. היא פעילה בטכסיסי עורמה ובדרכי עיתוי לקשור אליה דווקא את אהוב לבה של האם, את עקביה מזל, המבוגר ממנה בשנים. חרף הסתיגויותו של עקביה מזל וחששותיו, חרף רצונה של אביה וקרוביה היא נישאת, בסופו של דבר לעקביה מזל ובזאת "מתקנת" היא את מעגל חייה המעוות של אמה, לאה.

תרצה מתקנת באיחור רב את המעוות. אבל שאלה היא אם אכן מתוקן המעוות: "מעוות לא יובל לתקון". שאלה גדולה היא, אם הייתה זו אהבתה שלה או מחאה חרישה על קלקול מעגל חיי האם. עובדה היא, שלאחר נישואיה, אף היא אינה מוצאת מנוח. אף היא שואלת את נפשה למות (נג). היא מתנחמת בילדה העתיד להיוולד; אף היא נפנית אל העבר וכותבת זיכרונות (נד).

[ג]
והיה העקוב למישור - בריחה מהמציאות ופתרון מרדני

סיפור המעשה, הוא כשלון נישואיו של מנשה חיים לקריינדיל טשארני. הם יורדים מנכסיהם החומריים מצד אחד, ולא זכו בפרי בטן מצד שני. על רקע זה משתררת ביניהם מתיחות סמויה. בסופו של דבר נוטל מנשה חיים מכתב המלצה מאת רב העיר. נוטל כלי גולה ויוצא למרחקים. במהלך נדודיו הוא הופך לקבצן מצליח. אולם הוא מתפתה ומוכר את כתב ההמלצה לקבצן אחר. ההצלחה פונה לו עורף והוא חוזר לעירו. עוד בטרם שהגיע לביתו, נתברר לו, כי אשתו נשאה לאחר, מכיוון שכתב ההמלצה נמצא אצל גווייתו של הקבצן האחר. רב העיר נטה לקולא, לא הקפיד "על קוצו של יוד", והתיר את העגונה על סמך העד הדומם - כתב ההמלצה. קריינדיל טשארני נשאה לאחר וילדה לו בן. מנשה חיים מסתתר תחת זהות שאולה בבית הקברות, כדי שלא לפגוע באושרם של השלושה: אשתו לשעבר, בעלה בהווה וילדם הנולד. אין הוא מגלה את סודו, אעפ"י שיש בכך איסורי עריות, חושש הוא מפני הטרגדיה שתיווצר, אם וכאשר יגלה את זהותו.

שיבוש מעגל הנישואים, בסיפור זה, אינו נובע מפני שהורים כפו נישואים על השניים. אדרבה נראה, שבעיקרו של דבר, אוהבים השניים זה את זו. המתיחות שביניהם גוברת, ככל שמחמיר מצבם החומרי. באפיזודה תמוהה מחרפת קריינדיל טשטשני את מנשה חיים, על שלא השגיח על סחורות חנותם ובא גנב והוריק את חנותם. למעשה - והיא נזכרת בכך מאוחר - הם עצמם מכרו סחורותיהם לזר, ובכסף - נשתמשו לצורך השגת רשיון מחודש לחנותם.

אבל שורשה של המתיחות שביניהם אינו המצב החומרי. מצוקתם הכספית היא בבחינת קטליזאטור למועקה נסתרת ובסיסית יותר. ערירותם היא שמציקה להם. את מנשה חיים היא מציפה ביגון והוא מוצא מפלט בבית המדרש, ואילו קריינדיל טשארני נתקפת בשל כך בחמה ובכעס. הכישלונות המסחריים הם עילה טובה לפורקן מעין זה. דומה, שאף היא מכירה בכך שהתפרצויותיה קשורות באותה מועקה של ערירות, וכך היא מהרהרת:
...הנה הוא יושב עכשיו בבית המדרש ומתפלל ועוסק בדברי תורה, ולמי כל חמדת מנשה חיים? הלוא לה. אפילו כוס חמין לא הכינה לו והוא יצא לצינה אליבא ריקנא. וקריינדל טשארני נרתעה לאחוריה והזיזה ממנה והלאה את סיר הגחלים שהתחילו מתלהבות ולוחשת כאילו מגישה היא אותו לאחד שעומד לפניה, ומה היא עושה בשבילו באמת? מה היא עושה בשבילו? ממש לא כלום. ואפילו קדיש לא ילדה לו והרי הוא שרוי בחטא בגללה. עשר שנים, עשר שנים, ואף על פי כן לא יגרשנה חלילה ולא ישלחנה מעל פניו, ומנשה חיים מה הוא כי תלין עליו. ודמעותיה החמות נשרו על גבי סיר הגחלים הרותחות והיו לוחשות ומפעפעות.
(ס"ח)

קריינדיל טשארני מכירה, אפוא, בכפיית התודה. מנשה חיים אוהב אותה, אהבה יתירה, וכבר גדול קורבנו: לא זו בלבד שהוא הולך ערירי, בלא "קדיש", אלא שלמען אהבתו אותה, הוא עובר על ההלכה: "נשא אישה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל". קורבן זה הוא בבחינת הקדמה לעתיד, כאשר מנשה חיים יקריב למען אושרה של אשתו את אמונתו הדתית, בכך שלא יודיע את זהותו, חרף איסורי העריות, הכרוכים בנישואיה מחדש של אשתו. קריינדיל מכירה בקורבנו הראשון ומצירה על כך, שהיא חותה גחלים על ראשו, והיא יודעת ומכירה במניעיה ומצטערת אף על כך. אבל אפילו בשעה זו של חשבון הנפש, ניכר אופייה השתלטני. היא סבורה, כי כל חמדת מנשה חיים נתונה לה. האסוציאציה המקראית מעמידה את יחסו של מנשה חיים לאשתו כיחסם של נתיני המלך למלכם.

משגברה מצוקתם החומרית, מנסה מנשה חיים לשפר מצבו ע"י יציאה מעירו. הוא נוטל את כתב ההמלצה מאת הרב ויוצא לקבץ נדבות במרחקים. אמנם יציאתו הייתה כורח מצוקתו החומרית, אבל בעת ובעונה אחת דומה, שהוא בורח גם מגורלו - מאהבתו הטרופה והמעורערת. פרידתם של מנשה חיים וקריינדיל טשארני יש בה יותר מאשר מרחק פיסי זמני. דומה שברבות הימים הוא משכיח אותה מלבו. אמנם זיכרונה עולה בלבו מידי פעם בפעם - אבל עובדה היא שאין בכוח אהבה זו להניעו לכלל מעשים: הוא ממעט לשלוח לה מעות; ואין הוא ממהר לחזור לביתו, אעפ"י שהייתה תקופה, שהכסף כבר היה מצוי בכיסו. דומה שעגנון מטיב לתאר תמורה נפשית זו באפיזודה אחת, מראשית ימי גלותו מרצון של מנשה חיים:

...ובהיותו ביישן מטבעו ליכנס לאכסניה ולהזמין אוכל הלך רעב עד שמצא ערלית אחת יושבת בפתח עיניים אשר על דרך העיר ומוכרת פירות ומיני קטניות ושאר ירקות. וירא מנשה חיים ויט אליה אל הדרך יאמר הבה נא ואקנה פרי לברכה, זיין לשונו בשפת הערלים כהרב בערב פסח למכירת חמץ, וקנה הימנה צנון ובצלים וקישוא ונטל ידיו ובצע על הפת שצררה לו קריינדיל טשארני אשתו כצאתו לדרך וחתך את הפירות וסידר סעודה לעצמו ותבל את הסעודה בכוס יי"ש עד שצהבו פניו מכוח האכילה והשתייה ונתחזק לבו ונכנסה בו רוח יתירה ובירך ברכת המזון בנעימה ועמד והלך לדרכו.

ובכן, מנשה חיים אעפ"י שיש לו פת בסלו - תרתי משמע, נצרך לסור אל הערלית, כדי לקנות הימנה צנון ובצלים וקישוא. אולם הסגנון מבליט אסוציאציה מקראית ברורה: תמר ישבה כקדשה בפתח העיניים ויהודה נטה אליה אל הדרך, כי חשבה לזונה. עיונים אלו מדגישים, כי במעשיו של מנשה חיים יש משום בגידה - אף כי בגידה רוחנית, בלבד - באשתו.


מנשה חיים אינו חוזר לאשתו ולביתו, מפני שבסתר לבו אינו רוצה כל כך לחזור, אעפ"י שהוא משנן לעצמו, שכל מאמציו אינם מכוונים אלא למענה. יתירה מזו: נראה, שיותר משקריינדיל טשארני משמשת לו אידיאל, שאליו הוא שואף ולמענו הוא מתייסר, היא משמשת לו תירוץ להידרדרות, שהוא מדרדר והולך. היא משמשת לו כסות עיניים למעשים בלתי נאותים:
...אך לא ידע האדם גנות מעשהו ונגעי עצמו אינו רואה ולא עוד אלא שמטעה עצמו ומערב מצווה כביכול בעבירה כדרך יצר הרע שמתלבש במצוות תחילה ומטעה כאילו מסית לדבר מצווה, והרי הוא ממשיך את נדודיו ומחשיבם לפני המקום כאילו יוצא גולה לשמו ית'...
(צ"ד)

בסמוך לקטע זה, אכן מתדרדר מנשה חיים ומוכר את כתב ההמלצה. בשל אותו מעשה הוא מאבד מאוחר יותר את אשתו. מכירת כתב ההמלצה יש בה משום גניבת דעת הבריות. מנשה חיים מכיר בכך אבל נימוקו-תירוצו עמו: הוא עושה זאת למען אשתו:
"הרי במעות שהוא פוסק לו אפשר לו לחזור לביתו וקריינדיל טשארני לא תקפח יותר ימיה ברעב..."
(צ"ו).
כיוצא בזה משמשת לו אשתו כתירוץ, מפני מה הוא מהדר אחר אכילה יתירה:
"...עמוד עמוד וצו את הפונדקי ויתן לך סעודה נאה והגונה והוסף כוח ועצמה, גמול חסד עם נפשך מנשה חיים והתקן בעל בריא לאשתך קריינדיל טשארני שתחיה אשר אתה הולך אליה".
(ק"ב-ק"ג).

נמצינו למדים, ששיבוש מעגל נישואים זה, בחלקו - נגרם בידי שמים (הערירות, והמצוקה החומרית); ובחלקו - בידי אדם, מפני שהרבה הזדמנויות היו לו למנשה חיים לחזור לביתו ומעות בידו ולא חזר, עד שקיפח את מעותיו וחזר בדלית ברירה, בלא כלום.

את הדילימה הזו של גורל או בחירה מביע המספר בכתובים הסותרים זה את זה. מצד אחד ביריד שומע מנשה חיים שירה, שירה זו מרמזת על גורלו הצפוי, שיחזור לביתו וימצא את הדלת נעולה, ויהא עליו לשוב לעולם התוהו ולשפוך שיחו לאבנים (צ"ט). הרי זו מעין גזירת גורל, כפי שנתגשמה אמנם מאוחר יותר: מנשה חיים חזר לביתו ומצא את ביתו נעול בפניו. הוא נאלץ להסתתר בבית הקברות ולשפוך שיחו לאבני המציבות. גזירת גורל זו כמוה כגזירת הגורל שהביאה את אדיפוס המלך להרוג את אביו ולשאת את אמו לאישה, שלא בטובתו ובטובת הוריו. מצד שני, מביא עגנון בשם השל"ה הקדוש:
"דעו בני שהמפתחות מסורים בידי אדם ויש בזה סוד כמוס כי ממש בידי האדם נתונים הם המפתחות החיצוניים והמפתחות הפנימיים".
אכן סוד כמוס הוא כיצד משתלבים הגורל והבחירה או כיצד, למרות הגורל, מצליח האדם ליטול גורלו בידיו. מנשה חיים הוכיח, אמנם, כי ניתן ליטול את גורלה של אשתו בידיו ולא לקפח את עולמה, אולם התיקון היה לגביה בלבד ובא מאוחר ומאוד. ואף לגביה לא היה זה תיקון מוחלט, מפני שמזווית ראייתו הדתית של מנשה חיים שרויים היו הללו בחטא של איסורי עריות אעפ"י שהיו שוגגים. לגבי עצמו, לא הצליח מנשה חיים לתקן מאומה, והוא טרף את גורלו במו ידיו, בכך שהקריב עצמו קורבן למען אושרה של אשתו. הוא נסגר בבית קברות נשכח מלב כל, פרט לאשתו. לפיכך ראוי הוא לשם: מנשה חיים. מנשה - משורש נשה, שהוראתו: שכח. אכן, חיים שכוחים.

[ד]
תהלה - פתרון של התעלות וחסד: פיצוי בחיי קדושה נשגבים

בסיפור דיוקן זה, מעלה המספר קווים לדמותה של זקנה, עטורת תהלה, שהייתה בירושלים. הוא מרבה לתאר את מעשי הצדקה והחסד שלה, את מאור פניה, את גדולתה הנפשית ואת אישיותה הקורנת. ואולם מתברר לו למספר, כי מתחת למעטה השחוק ואצילות הנפש מסתתרת טרגדיה. תהילה בקטנותה מאורסת הייתה לבחור בשם שרגא. בהיוודע לאב כי שרגא הוא מכת ה"חסידים", עמד וביטל את האירוסין. ומכיוון שהכל היה מוכן לחופה, זימן האב חתן אחר במקום שרגא. ביטול אירוסין מביש זה מביא על תהלה פורענויות הרבה: בניה מתים; בתה ממירה את דתה. בעלה אף הוא מת, תהלה עולה לא"י, ומקדישה את חייה לעזרה לזולת. ערב מותה היא מבקשת מהמספר, שיכתוב כתב מחילה לשרגא, המצוי בעולם הבא.

בעייתה של תהילה דומה, בקוויה הכלליים, לבעיות המתוארות בסיפורים בדמי ימיה וסיפור פשוט, אעפ"י שיש שוני בכמה פרטים. אף בסיפור זה כופה האב על ביתו לבטל קשר אירוסיה עם שרגא ולהינשא לאחר.

תהלה משכחת את בעייתה ואת הפורענויות, אשר לפי הערכתה באו לה בעטיו של ביטול האירוסין, בפעילות צדקנית. ובכך היא מגיעה לשיא גדולתה. תהלה, שנפגעה ע"י הגורל, מקדשת את עצמה לעזרת נפגעי גורל אחרים, ומסייעת בידם להתגבר על ייסוריהם, ובתוך כדי כך היא מוצאת מקצת גאולה גם לעצמה.

*

הצד השווה שבכל הסיפורים הללו הוא שבכולם נשתבשו מעגלי הנישואין של הנפשות הפועלות. הפתרונות, שהגיבורים מוצאים לדילמה אשר הועמדו בפניה, שונים מסיפור לחברו. לאה שואלת את נפשה למות. תרצה מנסה לתקן את המעוות ע"י נישואיה לבח"ל של האם. בלומה - מסתלקת מהמערכה. ברוך מאיר וצירל משלימים עם המציאות, תוך כדי מתיחות סמויה ביניהם. הירשל מתמרד ומשלים חליפות. מנשה חיים - מתדרדר והולך ובורח מהמציאות. הוא חוזר ונוטל יוזמה אך ורק כאשר כל הקשורים בפרשה עומדים על עברי פי פחת. תהלה, לעומתם, מאצילה קדושה על החיים, ומוצאת פיצוי בעזרה לנפגעי הגורל. ומצויים גם פתרונות אחרים כגון: גירושין פורמליים, למשלי בסיפורים הרופא וגרושתו ופנים אחרות.

סיטואציות דומות במקצת שימשו רקע לכמה טרגדיות יווניות עתיקות על אדיפוס כפתה גזירת גורל קדומה שיישא את אמו לאישה. הימון ואנטיגונה מצווים ע"י קריאון להיפרד. בלהט הויכוח בין קריאון, האב, והימון, הבן, סבור הראשון, כי יש תחליף לאהבה והבן ישא נערה אחרת.


הבעייה היא עתיקת-יומין והפתרונות שונים מאדם לאדם.