יסודות כללי ההוראה והפסיקה
וחילוקיהם בין קהילות אשכנז וספרד

הרב אברהם שרמן

ניב המדרשיה, י"ח-י"ט (תשמ"ה-מ"ו)
(הודפס ללא ההערות)


תקציר:
דרכי ההוראה והפסיקה בקהילות ישראל והעיקרון המנחה לגבי מנהגים וחומרות.

מילות מפתח:
הלכה; פסקי הלכה, דרכי פסיקת הלכה.

חלק א'
ראשי פרקים:
א. הצגת הנושא
ב. כללי ההוראה של השו"ע
ג. הערות חכמי אשכנז לכללי פסיקת השו"ע.
    בחינת הכללים לאור הכלל "אחרי רבים להטות".
    בחינת הכללים לאור הכלל "הלכתא כבתראי".
    כללי השו"ע סותרים את המנהג והמקובל בכללי ההוראה באשכנז.
ד. עקרון המרעה על פי מגהה וקפלה לפסוק ג"פ מרא דאתרא או גדול שנתקבל.
ה. באור שיטתו של השו"ע בכללי הפסיקה על פי הכלל "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות" (רמב"ם הל' שמו"י פ"י ה"ו).
ו. תשובות להערות חכמי אשכנז על כללי הפסיקה של השו"ע.


א

מבוכה רבה קיימת בתקופתנו בכל הנוגע ליסודות וסמכות הפסיקה וההוראה, עקב והשנויים המרובים במציאות של עם ישראל על עדותיו וקהילותיו שבפזורה ובגלויות השונות ובארץ ישראל.


עם שואת אירופה ולאחריה נעלמו קהילות ומרכזי התורה וההוראה באירופה, נתרופף הקשר ואף ניתק בין קהילות ישראל ומרכזי התורה וההוראה ובעיקר עם תחילת שיבת עם ישראל לציון והתגברות תהליך קבוץ גלויות ישראל מארצות המזרח והמערב בארץ ישראל שהביא בעקבותיו מסורות, מנהגים ומקורות פסיקה שונים ואף מנוגדים, כשהבולט שבהם השוני שבין אשכנז וספרד.

התחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל וקבוץ העדות והקהילות בתוך ערי הארץ ויישוביה על שנויי פסיקתם ומנהגיהם, עוררו צורך לבחינה וגיבוש מחדש של יסודות ההוראה והפסיקה. התחדשותם של מרכזי התורה בארץ ישראל שמהם תצא ההוראה לישראל דורשת בירור דרכי הפסיקה וסמכות הפוסקים ומעבירי התורה מדור דור, כלשון הב"י בהקדמתו לב"י או"ח - ולמען שלא תיראה תורתנו "כשתי תורות" (רש"י לבמות י"ג:), ויהיו העם אגודות אגודות.

כדי לבחון את עקרונות דרכי הפסיקה וההוראה, וכוח סמכותם של מורי ההוראה והפוסקים עלינו לעמוד על דרכם של עמודי ההוראה וההלכה, השו"ע והרמ"א. המהווים את הבסיס להוראה ופסיקה בעם ישראל כולו.


ב

בעל השו"ע, בהקדמתו לב"י על טור או"ח, כתב את עקרונות דרכי הכרעתו בפסיקה ובהוראה שבב"י ובשו"ע, וזה לשונו:
"...לכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההיא ולכן פשט המנהג בהפך".

הב"י קבע בדבריו ארבעה כללים עיקריים לפסיקתו:

א. שיטותיהם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש הן המכריעות בהלכה.

ב. כשהדעות ביניהם חלוקות יש להכריע על פי הכלל אחרי רבים להטות.

ג. במקום שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על המשתמע מתוך שיטות הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ופשט המנהג כמותם, יש להכריע כרוב חכמי ישראל.

ד. אם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע"פ שאנו נכריע בהפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר, כדאיתא בפרק מקום שנהגו, פסחים נ"א.


ג

העמדת כללים אלו כבסיס לפסיקה והוראת ההלכה עוררו תמיהות ושאלות אצל הפוסקים, מאחר שיש בהם התעלמות לכאורה מכללי פסיקה והוראה יסודיים אחרים.

בלשון כוללת ביטא תמיהות אלו החיד"א בברכי יוסף חו"מ סימן כ"ה אות כ"ט וזה לשונו:
"כל ימינו נצטערנו על דברי מלכי צדק מרן זצ"ל בפשר דבר שעשה לעניין הוראה ללכת אחרי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ובמקום דתרי מיניהו מסכימים לדעת תחת הכי נקטינן. וחלקו עליו הבאים אחריו ובקשו לעקור הכלל הזה וכמבואר בהקדמת מהרש"ל לספרו ים של שלמה מס' חולין ובהקדמת מור"ם לדרכי משה או"ח, ושאר גדולים".

ע"כ.

(א) הרמ"א בהקדמתו לספרו דרכי משה או"ח כותב בתוך דבריו וזה לשונו:
"... כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף בטבעו אל הגדולים נכסף ופסק הלכה בכל מקום על פי שנים ושלשה עדים המה הגאונים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש בכל מקום ששנים מהם לדעה אחת נצמדים, ולשאר רבוותא אדירי תורה לא חש עליהן רק במקום עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם...".

וכן מהרש"ל בהקדמתו השניה לים של שלמה על חולין כותב וזה לשונו:
"...ולא די בזה למהר"י קארו מה שעשה פשרה על אלו שלשה גדולים הרי"ף הרא"ש והרמב"ם היכא שהשוו שנים מהם אזלינן בתרייהו ולא חש לכל הגדולים האחרים כאילו מסורה בידו מימות הזקנים".

הרמ"א ומהרש"ל העלו את הקושי איך קבע הב"י להכריע ולפסוק כשנים שלושה גדולים כשהם יחידים לעומת שאר רבוותא אדירי התורה ואיך לא עמד נגד עיניו הכלל המפורסם בהלכה דאחרי רבים להטות, יחיד ורבים הלכה כרבים, כדאיתא ברמב"ם בספה"מ מ"ע קע"ה ובחינוך מצוה ע"ה: כל מקום שתיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה הולכים אחרי הרוב שנאמר אחרי רבים להטות; וכן פסק הרמ"א בחו"מ כ"ה ס"ב "וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום".

ויש להוסיף ולהעיר דהרי הב"י עצמו בכלל השני קבע שכשקיימים חלוקי דעות בין הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הוא מכריע על פי הרוב שביניהם, ז"א שהשתמש בכלל דהלך אחר הרוב, ואילו בכלל הראשון קבע להכריע כדעתם של הרי"ף הרמב"ם והרא"ש בלבד בלי להתחשב בדעת שאר רבוותא אפילו שיהיו רבים.

(ב) תמיהה נוספת תמה הרמ"א וזה לשונו:
"רק במקום גדולים עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם ואף כי הם קמאי ולא בתראי ולא חש לדברים שצווחו בו קמאי דקמאי הלא הרי"ף שפסק בסוף פרק בתרא דערובין והסכימו עמו רבים לפסוק הלכה בכל מקום כבתראי ולא חש לקמאי אפי' במקום רב אצל תלמיד וכן פסקו האחרונים תמיד ובראשם מהרי"ק ומהרא"י".

תמיהה זו מתייחסת לעצם הכרעת הב"י לפסוק כהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אע"פ שהם קמאי ולא התחשב כלל בשאר רבוותא אדירי תורה בתראי. כלל זה נאמר למרות דברי הגמ' בערובין (נג.) א"ר יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית... ושם אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא, אמר רבא ואנן כי, אצבעתא בקירא לסברא, א"ר אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה.

בטעמו של כלל זה כתב הרא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ו') שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלה הסברות ועמדו על עיקרו של דבר. והוסיף בטעם כלל זה מהרי"ק שורש פ"ד וזה לשונו:
"משום דבתראי ידעי במילי דקמאי אבל קמאי לא ידעי במילי דבתראי ומדחזינן דבתראי לא חשו למילי דקמאי אלמא קים להו דמאי דאמרי קמאי בהא לאו מילי דסמכא נינהו".

כלל זה אף מהוה טעם לכלל שנפסק להלכה שבמקום שהתלמוד הבבלי נחלק עם התלמוד הירושלמי, מכריעים כתלמוד בבלי (רי"ף ורא"ש סוף ערובין), אע"פ דאוירא דארץ ישראל מחכים וחד מנייהו כתרי מינן (כתובות ע"ה), כ"כ הרי"ף שם בסוף ערובין, לפי שהבבלי הוא אחרון וראו את התלמוד הירושלמי וידעו שאין לסמוך עליו באותו דין.

כוחו של הכלל דהלכתא כבתראי יפה אף במקום שסותר את הכלל דהלך אחר הרוב. וכ"כ הרי"ף בקדושין (מה:) דפסקינן כרבינא שהוא בתרא ולית הלכתא כרב ושמואל, וכולהו רבוותא קמאי הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובעל הלכות גדולות ורב האי בתשובותיו, הני כולהו פסקו הלכתא כרבינא דהוא בתרא. הביא דבריו יד מלאכי כלל קס"ט וכן כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' נ"ג.

ובפמ"ג אף מצאנו שהסביר מדוע הכלל דהלכתא כבתראי כוחו יפה מהכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים. בהקדמתו ליו"ד בכללים אות ח' כתב:
"ודע דסבור הייתי לומר שהלכתא כבתראי בשוין לא יחיד נגד רבים, אלא שראיתי לכנה"ג באו"ח דאף יחיד נגד רבים הלכה כבתראי, ואני תמה הא רובא דאורייתא, ומסתימת הפוסקים משמע אף בד"ת הלכה כבתראי וי"ל כיון דבתראי ראו דברי קמאי וסתרי להו בטענות אמרינן מסתמא הוו קמאי מודו לבתראי".

(ג) תמיהה נוספת עוררו הרמ"א ומהרש"ל על קביעתו של הב"י שהעמיד את הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כמכריעים בהלכה, בניגוד למנהג שנהגו באשכנז לפסוק ולהכריע על פי פוסקים אחרים. בהקדמתו לדרכי משה כתב הרמ"א:
"ועל ידי זה הדבר סותר כל המנהגים אשר באלו המדינות אשר רובם בנויים על הכלל הזה, בפשיטות ותמימות ואין מפקפקים אחר דבריהן ולכן לא רציתי גם כן לחלוק עליהן, וכן מרגלא בפומא דאינשי לפסוק כדברי המרדכי, האשרי והטור ובדרך זה הלכתי ושאר הנחתי".

מהרש"ל שם בהקדמתו השניה לחולין כתב:
"אבל עשה פשרות בענייני פסקי הלכות מדעתו מסברת הכרס ברוב הפעמים באו"ה נגד הקבלה אשר קבלנו ונהגו עד הנה, והתלמידים הולכים אחר דבריו ופסקיו ולא ידעו שבנפשם הוא שהוא הכריע כמה פעמים נגד התוס' והפוסקים אשר אנו נוהגין לפסוק כוותיהו והנה שגו בזה".

תמיהתם של הרמ"א ומהרש"ל היא שקביעתו של הב"י להכריע ולפסוק הלכה למעשה כהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש יש בה פגיעה בעקרון שבכל מקום שבו הלכה ופסיקה של מורי ההלכה נתקבלו והונהגו בפועל באותו מקום זוהי ההלכה המחייבת את בני אותו מקום ולכן עוררו על הב"י איך קבע לפסוק ולהורות על פי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שפסיקתם תחייב את כל ישראל בשעה שכל ארצות אשכנז קבלו ע"ע ונהגו כהוראתם של גדולי חכמי אשכנז כבעלי התוס' ושאר הפוסקים כפי שהביא מהרש"ל, או כפי שמרגלא בפומא דאינשי לפסוק כדברי המרדכי האשרי והטור כפי שנקט הרמ"א בדבריו.

יש להבהיר שגם הב"י עצמו כתב מפורש בכלל הרביעי שהבאנו שמנהג איסור במקום שנהגו בו כוחו יפה כנגד דעה והכרעה הלכתית שמתירה, אלא שהב"י מדבר רק במסגרת של מנהג של איסור שמחייב את המקום שבו נוהגים כך, אך על מנהג של היתר המנוגד לדעה והכרעה הלכתית לאסור לא קבע. וכן ביחס למנהג מקום להכריע כדעה פוסק או פוסקים בין להחמיר בין להקל בענייני או"ה או בענייני הוראה אחרים לא קבע הב"י, אלא הכריע והורה להלכה לפסוק כהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש בלא להתחשב באותם מקומות שנהגו לפסוק כפוסק בין הפוסקים.

ועל זה תמכו הרמ"א ומהרש"ל וקבעו בניגוד לדעת הב"י שלא דעתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש היא שתכריע באשכנז אלא דעת אותם פוסקים שקבלו ונהגו להכריע כמותם.


ד

בנושא זה דן הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' רנ"ג. וזה לשון השאלה שנשאל:
"ומה שאמרת הלכה למעשה בדברים שהן במחלוקת בין חכמי הפוסקים שזה אוסר וזה מתיר, נאמר כדאי הוא פלוני המיקל לסמוך עליו או נאמר כיון שהרב האלפסי והרמב"ם ז"ל שוין בכל לדעת אחת זולתי במקומות ישנו דין, מן החיוב הוא שנסמוך עליהם בין בקוליהון בין בחומריהון ולא נסמוך על פוסק אחר להקל".

בתשובתו שם כתב הרשב"א:
"אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו, זהו מחלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאייתרא (חלב היתר) דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין, ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהימנות עם אנשי מקומו, ואע"פ שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (חולין קט"ז.) אמרינן, לוי איקלע לבי יוסף רישבא אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא ולא אמר להו ולא מידי, כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוא ואמינא דרש להו כר' יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם, וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים, במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל, והרי עשו אלו הגדולים כרבם".

הרשב"א הוכיח מתוך דברי הגמ' (שבת ק"ל.) שאף בדינים דאורייתא כמכשירי מילה בשבת, שחלוקים בהם ר"א וחכמים, אנשי מקומו של ר"א נהגו כמותו אף שחכמים חלוקים עליו, מאחר שקבלו ע"ע את פסקי מרא דאתרא שלהם. וכן בדין חלב היתר שלבני בבל הוא אסור מדאורייתא כשאר דיני חלב ובני ארץ ישראל נהגו בו היתר כרבם. וכן בדין בשר עוף בחלב שבמקום מסוים נהגו להיתר מאחר שקבלו את פסקו של ר' יוסי הגלילי. ומזה למד על כל מקום שנהגו לעשות מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים ולא רק בהלכה מסוימת יש בזה קביעה מכרעת לנהוג כאותו פוסק.

קביעתו של הרשב"א תואמת את שיטתם של הרמ"א ומהרש"ל, שבאשכנז מאחר שנהגו וקבלו גדולי הוראה עליהם כפוסקים אין להם לקבל פסיקת השו"ע המתבססת על הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ומחזקת את תמיהתם על הב"י שלא התחשב בכלל הנ"ל.

גם, הרדב"ז, ח"א תשובה רכ"ט, כתב:
"אלא עיקרן של דברים לפי דעתי שכל שנהגו ישראל באחד מהפוסקים, או דהוי אתריה דמר, העושה מצוה לדעת אותו מנהג חייב לברך, שחזר הדבר כאלו הוא תורה".

מלבד הצורך להבין את שיטת הב"י שלכאורה התעלם מכלל זה, יהיה עלינו להבין את מהות הבסיס והטעם לכלל זה שבהכרעת הלכה על פי מקום וקהל שקבלו ע"ע לעשות כל מעשיהם על פי מרא דאתרא או על פי אחד מגדולי הפוסקים, שקבלתם ומנהגם מחייבים. והדברים יתבהרו ויתבררו להלן.


ה

ע"מ להבין ולהסביר שיטתו של הב"י בקביעת כללי הפסיקה וההכרעה שעל פיהם השתית את יסודות פסיקתו בשו"ע וכן ליישב את הקשיים העיקריים שנתעוררו בהם הפוסקים ובעיקר הרמ"א ומהרש"ל כמובא לעיל, יש להתבונן בדברי הב"י שם בהקדמתו:
"ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמרתי אל לבי... וכו'".

הרמ"א הבין בדברים אלו "שהרב המחבר בית יוסף בטבעו אל הגדולים נכסף"... (ציטוט דבריו) זאת אומרת שמתוך הערכת גדולת תורתם המופלגת ודעתם הרחבה ראה הב"י להכריע כמותם על פני שאר הפוסקים. ולא היא, אלא שהב"י קבע שמאחר שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש נתקבלו כעמודי הוראה שבית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם בפועל, יש להשתמש בשיטתם ודעותיהם כמכריעות לפסיקה והלכה על כל בית ישראל אף באותם מקומות שלא קבלו ע"ע את הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כפוסקים. ואמנם מצינו ברדב"ז בתשובותיו ח"ב תשובה תרכ"ו שכתב:
"וכל שכן שכל הגלילות האלו קבלו עליהם את הרי"ף ואת הרמב"ם ואת הרא"ש להיות הכרעותם הכרעה בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחייב...".

הרי שהרדב"ז קובע שבכל אותם גלילות שקבלו ע"ע את הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש דעותיהם מכריעות לפסיקה והלכה, אבל הרדב"ז לא קבע שדעתם מכריעה להלכה לגבי כל בית ישראל.

וקדם לרדב"ז בקביעה זו הרשב"א בתשובתו שם שכתב:
"במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות רב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם".

הרשב"א והרדב"ז רואים את שיטתם ודבריהם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כמחייבים ומכריעים להלכה למעשה לעומת שאר הפוסקים, רק בקהילות שקבלו על עצמם לעשותם כרבם. ואילו הב"י רואה בשיטתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שמכריעות בהלכה לכל ישראל, אף למקומות שבהם לא נתקבלו אלו הגדולים כרבם. וכ"כ מפורש בהקדמתו לב"י:
"ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד... ולכן הסכמתי בדעתי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש...".

ומצאתי בשיירי כנסת הגדולה או"ח תצ"ה ב"י אות ה' שכתב מפורש:
"וכלל זה נקוט בידך, כל מקום שהרב ז"ל פוסק כן בב"י דעתו לפסוק לכל המקומות ושינהגו בכל המקומות כפי אותו פסק, אבל כשלא פסק בב"י הלכה אלא בספר הקצר (השו"ע) דעתו שלא יחויב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד".

כלל זה המבחין בין הב"י להשו"ע במגמות הפסיקה וההכרעה שבהם, קובע שהב"י נכתב להכריע הלכה "כדי שימצא כל אדם הדין שירצה" (לשון הב"י בהקדמתו שם). לפי"ז הכלל לפסוק כמרא דאתרא אינו מספיק לבאר הטעם שהב"י הכריע על פי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש [עיין בשו"ת יחוה דעת להגר"ע יוסף שליט"א, חלק ה', בכללי מרן השלחן ערוך, סעיף א', שהסביר שקביעת הב"י לפסוק על פי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש הנ"ל מבוססת על הכלל דמרא דאתרא, אך לפי מה שנתבאר קשה לקבל הסבר זה]. וצריך להסביר בדעתו של הב"י שהעדיף להכריע כדעתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לעומת דעות של מפרשים ופוסקים אחרים מתוך שדעותיהם והוראותיהם נתקבלו הלכה למעשה ובמקומות ובקהילות רבות נהגו לעשות כל מעשיהם על פי הוראתם ומאחר שהוראותיהם הפכו מהלכה להלכה למעשה משקלן רב יותר בהכרעה ובפסיקה.

וכן מצינו ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ו וזה לשונו:
"...ועל זה אנו סומכין וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות".

הרמב"ם קובע שמאחר שבעניין מניין השמיטה נהגו בפועל אנשי א"י למעשה לפי מנין מסוים יש להכריע כן כי המעשה הוא עמוד גדול בהוראה. וכן מצינו ברמב"ם שכוחו של מנהג בהלכה להכריע הלכה למעשה, שכן כתב בהל' סנהדרין פ"ו ה"ב:
"טעה בשקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר...".

וע"ז נאמר שהדין חוזר.

ועיין ברשב"א בתשובותיו ח"ד תשובה רע"א שהכריע בין דעות פוסקים על פי מעשה שנהגו כאחד מהם, ע"ש. כוחה המכריע של דעה שיושמה הלכה למעשה נובע מכך שהוראה זו עברה מיצוי, ליבון ובירור הלכתי לעומקו אצל הפוסקים שהכריעו כך למעשה, כפי שנתפרש מדברי הגמ' בב"ב קל: ת"ר אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ומפרש שם הרשב"ם ד"ה לא מפי גמ', וזה לשונו:
"שאם לומד הרב דרך למודו ואמר מסתבר טעמו דפלוני חכם, אין תלמידיו למדין משם הלכה שמא אם יבוא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר".

ומצינו בפוסקים שנתנו משקל מכריע להלכות שהפכו הלכה למעשה.

מהרי"ל בתשובותיו תשובה ע"ב כתב:
"ומה שכתבת שאין לסמוך על התשובות, אדרבה הלכה למעשה הוא וילפינן מנייהו טפי מדברי פוסקים שלא היו בשעת הוראה כדאיתא ביש נוחלין, ומשום הכי גרסינן בתלמודא בכמה דוכתין והלכה למעשה".

הרי שמהרי"ל נותן עדיפות לספרי שו"ת, מאחר שהם נאמרו הלכה למעשה ודאי שנתלבנו ונתבררו ביתר אחריות העמקה ודיוק.

וכן כתב הג"ר אפרים זלמן מרגליות בהקדמה לספר שערי תשובה שנכתב ע"י אחיו הג"ר חיים מרדכי מרגליות, וזה לשונו:
"כאשר אמרו חז"ל מעשה רב וגם כתבו הפוסקים שיותר יש לסמוך על תשובות מעל הפוסקים מאחר שמשיב הלכה למעשה הרבה מדקדקים בה יותר ממה שכותבים לעצמם פסקי דינים שאפשר שלא נאמרו רק להלכה ולא למעשה".

לסיכום: קביעתו של הב"י להעמיד את הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כעמודי ההוראה, ועל פיהם השתית את פסקיו והוראותיו הלכה למעשה. נובעת מכך שהוראותיהם, ופסקיהם ניתנו בפועל כהלכה למעשה בקהילות ובמקומות רבים, ויפה כוח המעשה כעמוד גדול בהוראה ובו ראוי להיתלות.

כוחו של מעשה כמכריע, בהלכה שיש בה חלוקי דעות וקשיי הכרעה, אנו מוצאים בירושלמי יבמות פ"ז ה"ג בעניין בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת, אם אוכלת בתרומה:
"אתא עובדא קומי רבי יהושע בן לוי אמר צא וראה היאך הצבור נוהג. רבי אבון בשם ר' יהושע בן לוי ולא דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג".

ויש להבין איך הנהגה הלכתית שנוהגים צבור בפועל מהוה הכרעה לר' יהושע בן לוי או בכל הלכה, לכל בי"ד שאינם יכולים להכריע בהלכה שרופפת בידם ולהסתמך על צבור, וכי צבור הוא מקור וסמכות לפסיקה והכרעה הלכתית? בדבר זה נתקשה הרא"ש בתשובותיו כלל נ"ה אות י' והסביר: דיש לתלות שנראה לגדולים, שהנהיגו המנהג שהלכה כן". על פי הסבר הרא"ש מתפרשים דברי רבי (בשבת קל.):
"לוי איקלע לבי' יוסף רישבא (צייד עופות, רש"י), קריבו ליה רישא דטוותא (טווס) בחלבא, לא אכל. כי אתא לקמיה דרבי א"ל אמאי לא תשמתינהו, א"ל אתריה דר' יהודה בן בתירה הוה ואמינא דילמא דרש להו כר"י הגלילי (שסבר דבשר עוף בחלב מותר)".

וצריך להסביר את נימוקו של רבי שלא נידה את יוסף שעשה בניגוד להלכה שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן, שמאחר שנהג כך במקומו של ר' יהודה בן בתירא לא היה מעיז לנהוג כן בלי שמרא דאתרא פסק והורה כך במקומו. הרי שמנהג של צבור שיש בו חכמים ופוסקים או מרא דאתרא הוא גילוי על הכרעה הלכתית שהייתה בפועל באותו מקום ע"י אותם מורי הוראה ות"ח.

וכך יש גם להסביר את המשקל המכריע שנתן הב"י לדעתם והוראתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, שהוראות אלו נתקבלו ונעשו בפועל בקהילות רבות בישראל, שבזה יש גלוי שחכמי אותן קהילות הכריעו כן הלכה למעשה. על משקל זה כתבו אחרונים שכל העושה כפסקי השו"ע עושה כדעת מאתים רבנים, עי' בברכי יוסף חו"מ סימן כ"ה ס"ק כ"ט:
"ועתה אמת אגיד אשר שמעתי מפום רבנן קדישי ששמעו מפי הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולעפייא זלה"ה שקיבל מזקני גאוני הדור שהסכימו בכלל זה דמרן, קרוב למאתיים רבנים מדורו, וכך היה אומר כי כל אשר יעשה כפסק מרן עביד כמאתן רבנן, אלו דבריו ז"ל".

ואמרו: "מרן" ראשי תיבות, ממאתיים רבנים נסמך. עפ"ז יובן יתרון דעותיהם והכרעתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שנתקבלו בפועל ע"י הקהילות ונהגו כמותם, משני פנים:

א. עצם העובדה שהוראותיהם עברו משלב ההלכה לשלב ההלכה למעשה אומרת שעברו מצוי וליבון הדין לאמיתו ביתר עוז ודקדוק, כדברי הרשב"ם בב"ב קל: שכשבאים להכריע למעשה מדקדקין יותר.

ב. מאחר שהוראותיהם נתקבלו ונתקיימו בפועל על ידי קהילות ומקומות רבים הרי זה גילוי שהם נתאשרו ונתקבלו על תלמידי החכמים ומורי ההוראה שבאותם מקומות, ובזה הפכו לדעה והכרעה של רבים, וזאת כפי שנתברר מדברי הרא"ש דלעיל על כוחו של מנהג להכריע בהלכה שרופפת ביד בי"ד.


ו

הבהרת שיטתו של הב"י מיישבת ומתרצת הקושיות והקשיים שהעלו מהרש"ל והרמ"א, ונבדוק הדברים אחד לאחד.

הקושי הראשון שעוררו על הב"י שקבע את פסקיהם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כמכריעים להלכה בלי להתחשב אם דעתם היא יחידאה לעומת שאר רבוותא, ויש בזה סתירה לכלל דאחרי רבים להטות.

כפי שהוסבר הב"י העלה את מעלת הוראותיהם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש על הוראות הפוסקים האחרים מכיון שהוראות אלו כבר נתקבלו בקהילות ובמקומות רבים כהלכה למעשה שנהגו כמותה. וכבר כתבו הפוסקים שהלכה שקבלו בקהילות ונהגו על פיה. אע"פ שהיא דעת יחיד כנגד דעת רוב, נוהגים כמותה. כ"כ הרשב"א בתשובתו בח"א סי' רנ"ג. ופסק כך הרמ"א בחו"מ סימן כ"ה ס"ב שהביא את הכלל שאם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום, והוסיף: ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם הורה להם כך הולכין אחר דעתו. מקור דבריו - הגמ' (שבת קל.) ר"פ ר' אליעזר דמילה, שבמקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות איזמל למילה בשבת, ובמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ומזה נלמד הכלל שדעה של חכם שנתקבלה ונהגו כמותה כוחה יפה מדעה של רוב, הרי שהכלל דאזלינן בתר רובא אינו קיים כאשר דעה של חכם או מרא דאתרא נתקבלה. הב"י חידש שכשם שהכלל דאזלינן בתי רובא נאמר "רק כששתי כתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה", כלשון החינוך מצוה ע"ח, ז"א דרוב מכריע רק כשקיים שוויון - אך כשדעה אחת מקבלת עדיפות ע"י שהפכה למקובלת למעשה שנהגו כמותה בקהילות ישראל, משקלה להכרעה אינו נקבע על פי רוב ומעוט. לכן אין למדוד את הוראותיהם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שנתקבלו כעמודי ההוראה בבית ישראל על פי הכלל דאזלינן בתר רובא.

לפי"ז מוסבר היטב הכלל השני של הב"י בהקדמתו, שהולכים אחר הרוב כשדעות הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אינן שוות, וזאת מחמת השוויון שקיים ביניהם, שכולם נתקבלו ע"י הקהילות הלכה למעשה.

יש אחרונים שמסבירים באופן אחר מדוע הורה הב"י כהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש בלא שיתחשב בכלל דהולכין אחר הרוב. הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ה, בכללי השו"ע, אות א', ד"ה ועדין, הביא בשם שו"ת משפטים ישרים ח"א סימן רל"ח שהטעם שאנו פוסקים כהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כנגד רוב הפוסקים מפני שלא נשאו ונתנו בדבריהם פנים אל פנים. קדם לו מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת סימן ר"ז, שהטעם שאנו נוהגים לטעון קים לי לזכות המוחזק בממון אפילו במיעוט פוסקים נגד רוב אע"פ שמפורש בתוס' (ב"ק כז:) שמעוט הדיינים כנגד הרוב, כמאן דליתא דמי, משום שלא כתבו כן התוס' אלא כשהדיינים נושאים ונותנים יחד פנים אל פנים וכיון שהרוב מחייבים ולא קבלו טענת המיעוט לזכות הרי המיעוט כמי שאינו ואחרי רבים להטות, אבל בספרי הפוסקים שלא ראו איש את רעהו אלא כל אחד מהם כתב דעתו בחבורו יש לומר שאילו ראו המרובים סברת המועטים והיו נושאים ונותנים עימהם ביחד בפלפול ובסברא ובראיות הלימודיות, אפשר שהמרובים היו מודים לסברת המועטים, ע"כ. והביאו מהר"ם בן חביב בספר גט פשוט כלל א', וקלסו. עיין במנ"ח מצוה ע"ח שהביא את הגט-פשוט.

אלא שביאור זה בשיטת הב"י קשה לקבלו, שהרי הב"י עצמו באותו מקום שהעמיד את הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כעמודי הוראה בלי להתחשב בכלל דאחרי רבים להטות, כתב שכשדעותיהם של הרי"ף הרמב"ם והרא"ש אינן שוות הוא מכריע על פי הכלל דאחרי רבים להטות אע"פ שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא נשאו ונתנו פנים אל פנים. אמנם לפי דברינו לעיל אין כל קושי וסתירה בין הכלל הראשון בב"י שבו לא נקט דאזלינן בתר רובא ואלו בכלל השני השתמש בכלל דאזלינן בתר רובא, שכן בכלל הראשון קבע הב"י על פי חידושו להעלות את מעלת הוראתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש משום שהוראותיהם הפכו בפועל מהוראה להלכה למעשה שנהגו כמותה בקהילות ישראל ולכן אין למדוד את הוראותיהם על פי הכלל דרוב ומעוט משום שכלל זה קיים רק בשווים במעלת חכמתם וגדולתם. אבל הכלל השני שמדבר בפסיקה והכרעה בין דעותיהם של הרי"ף הרמב"ם והרא"ש עצמם כשדעותיהם והוראתם בעלות משקל, שוב יש להכריע ביניהם על פי הכלל דאזלינן בתר רובא.

קושי נוסף הוא השגתו של הרמ"א איך קבע הב"י להעמיד את דעתם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כעמודי הוראתו למרות העובדה שהיו אחריהם אדירי תורה שידעו את דבריהם ופסקיהם ובכ"ז לא פסקו כמותם, וכלל גדול בפסיקה דהלכתא כבתראי, ואף הרי"ף ,עצמו שהוא מעמודי הוראתו של הב"י קובע כך ברורות בכללי הפסיקה כמובא לעיל.

ע"פ הסברנו שהב"י העדיף והעלה את משקל כוח ההכרעה שבהוראותיהם של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש משום שהוראותיהם הפכו מהלכה להלכה למעשה בקהילות ובמקומות רבים בישראל וכלשון הרמב"ם שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה. ובהן ראוי להיתלות, יש לומר דהב"י רואה בהוראה ודעה שהפכה הלכה למעשה בפועל כבעלת משקל רב יותר אף מדעה והוראה דבתראי מאחר ועברה את מצוי ולבון ההלכה לעומקא עד כדי הפיכתה להלכה למעשה. אמנם גם הלכה והוראה דבתראי עברה ברור ולבון תוך כדי ידיעת שיטות והוראות שקדמו להן, ולאחר בירורן והשוואתן הכריעו שלא כמותם, אולם הכרעתם של אותם בתראי נשארה עדיין בגדר הלכה שלא עברה לשלב ההלכה למעשה שהיא דרגת ההכרעה הגבוהה ביותר.

התמיהה העיקרית של הרמ"א ומהרש"ל על כללי הפסיקה של השו"ע היא שפסק להכריע להלכה לכל בית ישראל בכל מקום שהם עפ"י הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש בשעה שבאשכנז נהגו בפועל לפסוק ולהכריע כדברי המרדכי, הרא"ש והטור, כפי שהביא הרמ"א, או כבעלי התוס' כפי שהביא המהרש"ל. מכוח תמיהה זו אף הכריע הרמ"א להשיג על פסקי השו"ע ולפסוק ולהכריע כפי דעותיהם של חכמי אשכנז וע"פ המנהג והקבלה שקבלו ע"ע קהילות אשכנז לפסוק ולהכריע להלכה. יש לציין שאותם כללי הכרעה ופסיקה שעמדו נגד עיני הב"י להכריע כהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש הם שעומדים לנגד עיני חכמי אשכנז ובראשם הרמ"א להכריע ולפסוק כגדולי אשכנז והם המקום והקהילה שקבלו ע"ע ונהגו בפועל לפסוק כחכמי מקומם וקבלה זו לאנשי אותו מקום או קהילה להם ולזרעם אחריהם נחשבת כהלכה ופסק בכל דינים והלכות בין בדאורייתא בין בדרבנן בין להחמיר ובין להקל. וכפי שהובא לעיל קבע כן הרשב"א ח"א תשובה רנ"ג והוכיח ממקומות שונים בש"ס (שבת קל. חולין קטז. - ע"ש בכל המובאות שהוכיח מהן) שהכריעו ונהגו להלכה על פי קבלה ומנהג שקבלו ע"ע כמרא דאתרא או כפוסק אחד שדעתו נתקבלה כמכריע בכל דין והלכה.

המשך המאמר