הוראת תנ"ך
לתלמידים שאינם דוברים עברית

ד"ר יהודה איזנברג

בשדה חמד, גיליון ט-י תשנ"ד



בהוראת תנ"ך אנו מלמדים בשלשה מישורים שונים: אנו מלמדים את הפסוק המורכב ממלים; אנו מלמדים את הפרק, הכולל רעיוניות; ואנו מלמדים את הספר, שיש בו שלימות של נבואות, או מצוות, או תוכחות, או שילוב של אלה.

המורה הוא האחראי לדרך הוראת הפסוקים והפרקים; תכנית הלימודים מציעה למורה אילו ספרים ללמד, ואילו חלקים מכל ספר להדגיש.

א. הוראת הפסוק

מילים ורעיונות
הוראת תנ"ך היא הוראת פסוקים, המצטרפים לרעיונות. בהוראת הפסוקים נמצא המורה במתח בין כחות המושכים לשני כוונים מנוגדים: מצד אחד יש צורך להסביר את המילים, ומצד שני יש ללמד את הרעיונות שהפסוקים מבטאים. בגלל קשיי השפה של התלמידים, מודגש, בדרך כלל, הצד של הוראת המילים, על חשבון הוראת הרעיונות: התלמידים דורשים לדעת פירושה של כל מילה; (גם המורה בוחן את ידיעת התלמידים בביאורי מילים), וכך עובר הדגש יותר ויותר ללימוד מילים, והוראת הרעיונות שבפרק נחלשת.

את הוראת התנ"ך לתלמידים שאינם דוברי עברית, יש לבסס על כמה הנחות שיקבעו את דרך ההוראה:
א. רוב התלמידים לא יגיע למצב בו ישלטו בשפה העברית שליטה כזאת, שיוכלו לקרוא את רוב פסוקי התנ"ך ולהבינם בלי עזרה של פרשנים או מתרגמים.
ב. מספר המילים החדשות, שתלמיד מסוגל ללמוד במשך שבוע - מוגבל.
ג. בלמדנו תנ"ך - אנו מעונינים בראש וראשונה בחינוכו של התלמיד, על ידי הקניית הרעיונות של התורה והנביאים. ידיעת המילים היא כלי להבנת הרעיונות, ואינה המטרה העיקרית בהוראת תנ"ך.

לימוד פסוקים ולא לימוד מילים!
אם נקבל את ההנחות שהוזכרו כאן, נגיע למסקנה כי בהוראת תנ"ך אנו צריכים ללכת בכוון שונה מהכוון הרגיל: במקום להדגיש את הוראת המילים שבפסוק, אנו צריכים ללמד את התלמיד להבין את הפסוק גם אם לא הבין את כל המילים שבו!

הדבר אפשרי! הנה כמה דוגמאות לכך שאפשר להבין פסוק בלי להבין את כל המילים שבו (והדבר נכון לגבי רוב הפסוקים שבמקרא).
וילך ראובן בימי - - וימצא - בשדה ויבא אתם אל לאה אמו. ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מ-- בנך (בראשית ל, יד).
וירא כי לא יכל לו ויגע ב-- ירכו ו-- - ירך יעקב בהאבקו עמו (בראשית לב,כח).
וירא מלאך ה' אליו ב-- אש מתוך ה-- וירא והנה ה-- בער באש וה-- איננו אכל (שמות ג, ב).
ולא שמעו אל משה ויתרו אנשים ממנו עד בקר -- תלעים -- ויקצף עליהם משה (שמות טז, כ).
יש להדגיש כי ההחלטה אילו מילים אפשר "לוותר" על פירושם ואילו לא - החלטה זו תלויה בסופו של דבר בדרך ההוראה של המורה, וברעיונות שהוא רוצה להדגיש בשעור.
למשל: אם המורה ירצה להדגיש את דברי רש"י והמדרש כי הסנה הוא דוגמה וסמל לעם ישראל, ואת הרעיון של "עמו אנכי בצרה" - יהיה חייב להסביר כי "סנה" הוא שיח נמוך, בעל קוצים, שהקוצים מופנים כלפי פנים. אם המורה החליט להדגיש רעיונות אחרים בהוראת שמות פרק ג - יוכל ללמד את הפסוק בלי להדגיש ובלי לדרוש מתלמידיו לשנן בעל פה את פירוש המילים "לבת" ו"סנה" (בסופו של דבר, גם אנו לא ראינו מעולם סנה, וגם לא ברור לנו מה נקע בכף ירך יעקב, ומהו בדיוק נקע זה).

הרחבת אוצר המילים של התלמיד
כאן מתעוררת השאלה: האם לא נלמד את התלמידים מילים חדשות? האם לא נשתדל להרחיב את אוצר המילים שלהם, כדי שיוכלו בעתיד ללמוד יותר ולהבין יותר?

התשובה היא: הוראה בשיטה המתוארת כאן תרחיב את אוצר המילים של התלמיד בקצב מהיר יותר מאשר הוראה הדורשת שינון כל מילה. בשיטה זו אנו דורשים מן התלמיד ללמוד מילים חדשות, לא את כל המילים שבפרק, אלא את המילים החשובות; המילים החוזרות בתנ"ך פעמים נוספות; המילים שהתלמיד באמת ישתמש בהם בעתיד.

אם אנו סבורים שהתלמיד מסוגל ללמוד במשך השבוע מילים חדשות מאוצר המלים של המקרא - נמשיך לדרוש ממנו ללמוד מילים חדשות בשבוע. ההבדל יהיה זה: עד עכשיו דרשנו מן התלמיד לדעת את כל המילים שבפסוקים שלימדנו.

דבר זה גרם לכך שלא יכולנו להתקדם מהר, ולימדנו, נניח, פסוקים בשבוע. מעכשיו נדרוש ממנו לדעת את המילים החשובות הכלולות בפסוקים שאנו קובעים מראש; בפסוקים העיקריים שבפרק. לגבי יתר הפסוקים נדרוש ממנו לדעת את הרעיון, בלי להיות אחראי לפירושה של כל מילה.

שינוי זה יגביר מיד את קצב ההוראה: מעכשיו לא נתעכב על ביאורי מילים, אלא על ביאורי פסוקים; התלמידים לא יעכבו אותנו לדעת מה פירושה של כל מילה, כי הם ידעו מראש שהרעיון ולא המילים הוא העקר עליו יבחנו; אם קודם לימדנו פסוקים בשבוע, נוכל ללמד עכשיו פסוקים, כאשר לגבי חלק מהם נדרוש מן התלמידים לדעת את ביאורי כל המילים, ולגבי היתר - את הרעיון (הפסוקים שאנו דורשים ידיעה מלאה ומילולית אינם דווקא פסוקים רצופים; פירוט כיצד לבחור פסוקים אלה ניתן בהמשך, בסעיף "הוראת הפרק").

אוצר המילים של התנ"ך
אוצר המילים שבתנ"ך גדול, אבל חלק נכבד מן המילים המופיעות בתנ"ך מופיעות בו רק פעם אחת, או פעמים בודדות בלבד. מילים אלה הן המילים הקשות. כאשר אנו דורשים מן התלמידים לשנן מילים שאינן מופיעות בתנ"ך פעמים נוספות, אנו מלמדים מילה אחת, שהתלמיד לא ישתמש בה אוד. אם אנו דורשים מן התלמיד להיות אחראי למילים החוזרות בתנ"ך פעמים נוספות, לימדנו מילה אחת, אבל לימדנו בגללה מספר רב של פסוקים! מסיבה זו חשוב לברור את המילים שאנו דורשים מן התלמיד לדעתם.
דוגמה פשוטה תראה כמה רבות המילים שאינן חוזרות בתנ"ך פעמים רבות. הרשימה הבאה היא רשימת מילים המתחילה את האות ב' בקורקורדנציה של מנדלקורן. בצד כל מילה רשמנו אם היא מופיעה בתנ"ך הרבה; ואם לא - כמה פעמים היא מופיעה בתנ"ך.

באר
באש
בבת
בג
בגדה
בגד
בדא
בדים (בד)
בדל (נבדל)
בדל-אוזן
בדיל
בדולח
בדק
בהו
הרבה
הרבה
1
6
הרבה
הרבה
2
הרבה
הרבה
1
6
2
הרבה
3
בהט
נבהל
בהמה
בהן
בהק
בהיר
בהרת
בא
בוז
בוק (נבוק)
בוך (מבוכה)
בול
בוע (אבעבוע)
בוץ
1
הרבה
הרבה
8
1
1
הרבה
הרבה
הרבה
3
2
2
2
4
ביצים
בוקה
מבוקה
בור
בושה
בשנה
מבשיו
בזאו
בזה
בז
בזק
יבזור
בחלה
בחן
6
1
1
הרבה
הרבה
1
1
1
הרבה
הרבה
1
2
2
הרבה

רשימה זו מראה כי רוב המילים מופיעות במקרא פעמים מעטות בלבד. אם המורה צריך לבחור בין הוראת המילה "באש", להוראת המילה "בבת" - כמובן שהמילה "באש" חשובה יותר, כי היא תלמד את התלמיד פסוקים רבים. וכך בהחלטה אם ללמד "בוז" או "אבעבועות", וכדומה.

איך נבחר את המילים אותם נדרוש מן התלמידים לדעת? אי אפשר, כמובן, לבקש מן המורה לבדוק כל מילה בקונקורדנציה לפני שהוא מחליט ללמד אותה. השיטה צריכה להיות פשוטה יותר. נראה כי הדרך לבחירת המילים החשובות להוראה תהיה זו:

המורה ידרוש מתלמידיו לדעת פירושה של מילה אם -
א. לפי הרגשתו המילה מופיעה הרבה בתנ"ך, ולימודה כאן יסייע לתלמיד להבין מקומות אחרים בתנ"ך;
ב. המילה נמצאת בפסוק החשוב להבנת הקטע כולו, ופירוש המילה חשוב להבנת הפסוק (ראה על כך בהמשך, בסעיף "הוראת הפרק");
ג. המילה נתקבלה בשמוש הלשון העברית במשמעותה התנכית (למשל: המילה "בהיר", מן הרשימה שהובאה למעלה, מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך, אבל נפוצה בלשון העברית; המילים "חרצנים" ו"זג" מופיעות פעם אחת בלבד בתנ"ך, אבל מצויות בלשון המשנה ובלשון החדשה).

הוראת פרשיות ההלכה
בהוראת פרשיות ההלכה שבתורה קשה ללכת בדרך זו. בלימוד פסוקים הלכתיים יש משמעות לכל מילה, וקשה להבין את הרעיון של הפסוק בלי הבנת המילים. אבל גם כאן אפשר ללמד את התלמיד להבין את פירוש המילים לפי העני או המילה המקבילה; ולהבין את הפסוק הבנה ראשונה עוד לפני הבנת כל המילים.

לדוגמה:
אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר (שמות כב, כז)
כאן חשוב ללמד את התלמיד למצוא את פירוש המילה "אלהים" במילה "נשיא"; ואת פירוש "תאר" במילה "תקלל".
"כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז).
בפסוק זה צריך התלמיד לגלות בכחות עצמו כי "בקר" "שור" "שה" צאן" הם קבוצה אחת; "טבחו" "מכרו" הם קבוצה אחרת של מילים. ידיעה זו תסייע לתלמיד להבין את הפסוקים בשלמותם.

ב. הוראת הפרק

הוראת פרק - הוראת רעיונות הפרק
הוראת הפרק אינה הוראת כל הפסוקים שבפרק! תלמיד מסוגל להבין את כל הפסוקים, ולא להבין את הנאמר בפרק, בשם שתלמיד מסוגל להבין את כל המילים שבפסוק, בלי להבין את הפסוק.

הוראת הפרק היא הוראת הרעיונות שבפרק. כשם שיאן צורך להבין את כל המילים שבפסוק כדי להבין את הפסוק; כך אין צורך להבין את כל הפסוקים שבפרק, כדי להבין את הרעיונות שבפרק.

יודגש: אין כוונתנו לכך שהמורה יספר את הרעיונות; אין כוונתנו ללימוד מתוך קיצורים או עיבודים. כוונתנו ללימוד הפרק מתוך ספר התנ"ך המקובל, ובכל זאת יהיה הדגש על הוראת רעיונות ולא מילים.

מהו פרק?
לראשונה יש להעיר כי המושג "פרק" הוא מושג מטעה. ל"פרק" אין תוכן כלל, ואין לו רעיונות כלל! אי אפשר למצוא את "תוכן הפרק", כשם שאי אפשר למצוא את "תוכן עמוד הגמרא". חלוקת התנ"ך לפרקים (מלבד תהלים) היא חלוקה נוצרית, בדרך כלל טכנית, ואין כל סיבה שנשאל את עצמנו "מה חשב ההגמון שחילק את המקרא לפרקים כאשר קבע כי יחידה פלונית תהיה פרק".

כשאנו אומרים "פרק", אנו מתכוונים ליחידה, לענין; בדרך כלל "פרשה", אם אפשר, פרשה פתוחה; אם יחידה זו מדי גדולה, נדון בפרשה סתומה, שהיא חלק מתוך פרשה פתוחה. חלוקת התנ"ך לפרשיות (פתוחות וסתומות) היא חלוקה יהודית, לפי הענין, ועליה כדאי להתבסס. בתנ"ך הוצאת קורן מודגשות הפרשיות הפתוחות והסתומות, וקל להעזר בתנ"ך זה לצורך בחירת יחידות ההוראה. בתנ"ך קורן, כמו בספר תורה, נראות פרשיות פתוחות וסתומות כך:
__________________
____         _________
__________________
פרשה סתומה
__________________
___________
_________________
פרשה פתוחה

בחומשים אחרים מופיעה לעתים האות "פ" לסימון פרשה פתוחה; "ס" לסימון פרשה סתומה.

דוגמה
נדגים את הדבר בדרך התכוננותו של המורה להוראת פרק ג' בספר שמות.

נחפש לראשונה את יחידת ההוראה, את הפרשה אותה נלמד. פרשה פתוחה מתחילה בפרק ב, כג, ואילו פרק ג, א מתחיל בפרשה סתומה. המסקנה: חלוקת הפרקים אינה נכונה כאן. הענין מתחיל בפרק ב כג, ופרק ג, א הוא ענין הנמשך מסוף פרק ב'. נקרא, ונראה מה כתוב שם: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל... ויזעקו... ותעל שועתם אל האלקים... וישמע אלקים... ויזכר אלקים... וירא אלקים... וידע אלקים." כאן מסתיים פרק ב'. ומתחיל פרק ג: "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין". משמע: תפילתם של ישראל הביאה לכך שה' זכר אותם; ולכן התגלה ה' למשה ליד הסנה לשלוח אותו להציל את ישראל.

אנו מתכננים, כאמור, ללמד מתחילת פרק ג'. הפרשה הפתוחה מסתיימת בפרק ד, יז - שלשים ותשעה פסוקים לפנינו. זו יחידה מדי גדולה. צריך, אם כן, למצוא נקודה רובה יותר בה אפשר לסיים את השעור. כאשר נקרא בפרק ג' נבחין כי אחרי חמשה פסוקים מסתיים ענין אחד: ההתגלות ליד הסנה. נקבע לנו למטרה ללמד את חמשת הפסוקים האלה, כאשר הרעיון אותו אנו רוצים ללמד הוא "משה נהיה לנביא".
ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה.
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל.
ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה.
וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני.
ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. (שמות ג, א-ה)
דומה כי אין ספק, ששני הפסוקים המודגשים, הם הפסוקים העיקריים בקטע. אפשר להבין את הקטע בשלמותו (כמעט) אם קוראים רק את שני הפסוקים האלה; אבל אי אפשר להבין כלום אם קוראים את שלשת הפסוקים האחרים, ומדלגים על שני פסוקים אלה (נסה, וראה!) מסקנה: נדרוש מתלמידינו ידיעה מלאה ומילולית שלל שני פסוקים אלה, וידיעה כללית של שלשה הפסוקים האחרים.

אילו רעיונות נלמד בעזרת פסוקים אלה?
א. ה' מדבר עם משה. מדוע? (את התשובה מצאנו בפסוקים הקודמים: בני ישראל צעקו אל ה' והוא שמע צעקתם); מדוע דווקא משה? (זאת למדנו בפרקים הקודמים: משה תמיד מסכן את עצמו כדי לעזור לחלש. עכשיו ה' בוחר בו להציל את ישראל).
ב. מה רואה משה? אש; שיח נמוך בוער באש בלי שהאש מכלה את השיח. מיהו האש? מיהו השיח? מה המראה הזה אומר למשה?
ג. משה איננו מבין מעצמו כי הוא רואה מראה נבואה, ה' אומר לו זאת ומזכיר אותו מלהתקרב. מה אפשר להבין על דמותו של משה מעובדה זו?
וכאן חשוב להזכיר: את הרעיונות נלמד דרך הפסוקים, ולא בכך ש"נספר" או "נרצה" אותם בפני הכתה. תלמיד מסוגל להבין את הפסוק "ויאמר משה -- -- ואראה את -- הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה", גם אם לא יבין את פירוש המילים שהשמטו כאן. הוא יבין כי משה רוצה להתקרב כדי לראות מה לפניו, כי משה איננו מבין כי הוא שותף להתגלות ה'. התלמיד ימצא לבדו את הענין, יוכל להסיק מכאן על ענוותנותו של משה, ולהוכיח זאת מן הפסוק, למרות שלא הבין את כל המילים.

המורה סיים את הכנתו. הוא החליט מה ילמד; החליט מהם הרעיונות שידגיש בשעור. אם רגיל הוא להכין גליונות עם באורי מילים - יכין גליון לפסוקים אלה, ובו תרגום או פירוש של המילים הקשות (של כל המילים, גם אלו שהחליט לא לדרוש מתלמידיו לשנן בעל פה). בכתה - יקרא המורה את חמשת הפסוקים קריאה מוטעמת, בדרך שתקל על התלמידים להבין את הרעיונות הכלליים; ויעבור מיד לדיון בשאלות התוכן: בברור הרעיונות שהחליט ללמד. תוך כדי הוראה יקרא המורה שוב ושוב את שני הפסוקים המרכזיים שבקטע; יבקש מתלמידים אחדים לקרוא אותם, כאשר הם מסתמכים עליהם בתשובה לשאלות; כאשר הם מסכמים את הדברים שנאמרו.

תם השעור. נשארו חמש דקות עד לצלצול; המורה רוצה לתת לתלמידים עבודה קצרה בכתה, או שעורי בית על יחידה זו. אפשר לבקש מן התלמידים לקרוא ולהבין (לא ללמוד בעל פה!) את שני הפסוקים; לידים קטנים: לצייר את הסנה; לגדולים יותר: לכתוב מה סיפר משה ליתרו על מראה הסנה; בכתות בינוניות: למצוא מקומות נוספים בהם מופיעה אש ה', ולהשוות; בכתות גבוהות: להשוות את ההתגלות של משה לזו של ישעיהו, וכן הלאה.

הגיעה שעת הבחינה. המורה מודיע מראש, כי הבחינה תכלול ידיעה מלולית של פסוקים אלה ואלה, וכן הבנת הענין כולו. התלמידים ידעו לא להתעכב על מילים בפסוקים אחרים. ידעו להתרכז בעיקר בשעת התכוננותם לבחינה.

ג. הוראת הספר

הוראת פסוקים מצטרפת לפרק; הוראת פרקים מצטרפת לספר שלם. בתנאי - שיש למורה די זמן למד את הספר. במציאות הקיימת אין זמן זה לרשותו של המורה, ולכן הוא מסתפק בהתחלות של ספרים, בהתחלות של פרשיות. נקרא את דבריו של מהר"ל מפראג על תופעה זו בהוראה:
הטפשים בארצות אלו... מלמדים את הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקים, ומתחילים בשבוע אחר פרשה שניה קצת מן הפרשה ומפסיקים, ובכלות השנה נשכחו ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה שניה. ומפני ששכל הנער חזר יותר, מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד. וכן שלישית ורביעית, וכמה שנים. וכאשר נעתק (עבר) מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. (גור אריה, ואתחנן)
הוראת מקרא אינה יכולה להיות הוראה של התחלות של ספרים או של פרשיות. אי אפשר להניח ללוח השנה לקבוע מתי לסיים הוראת חומש או נביא (במצב בו אין תכנון, יחידת הוראה של חומש היא מתחילת הספר ועד סוף... שנת הלימודים. זו אינה יחידת לימוד).

זה תפקידה של תכנית לימודים: לקבוע סדר הגיוני בהוראת ספרי התנ"ך מן הקל אל הכבד. לקבוע איזה ספר כדאי ללמד פעמים, ואיזה ספר אפשר להסתפק בהוראתו פעם אחת; לקבוע את החלקים העיקריים אותם ילמד המורה. אם הזמן העומד לרשותו של המורה מספיק כדי ללמד מחציתו של חומש - יש לקבוע מראש אילו פרקים ופרשיות יהיו במחצית הזאת. אי אפשר ללמד במקרה כזה דווקא את המחצית הראשונה של החומש; אם הזמן העומד לרשותו של המורה מספיק כדי ללמד פרקים מספר ירמיהו - יש לבחור את הפרקים המתאימים ביותר להוראה: הפרקים המענינים, המועילים לחינוכו של התלמיד. הוראה של הפרקים הראשונים של הספר אינה בהכרח הוראת הפרקים המחנכים והקלים ללימוד.

בחירה טובה של חומר הלימודים תתן לתלמיד אפשרות ללמוד בזמן הקצר העומד לרשותו את החלקים המענינים והמחנכים מתוך ספרי התנ"ך שהוא לומר. כך גם יגיע לאהבת תורה; וכך, אולי, גם נצליח לעורר בלבו ענין להמשיך וללמוד עוד, להשלים את הפרקים שלא למד בבית הספר. הוא קנה כלים בעזרתם יוכל ללמוד תנ"ך; הוא שולט במילים הנפוצות במקרא. פתחנו בפניו את הדרך להבנת המקרא. מעתה תלוי הדבר בו: אם יאהב את לימוד התנ"ך, יוסיף וילמד, יוסיף וידע.