על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי

נחום רקובר

סיני, תשכ"ב
נדפס ללא ההערות



תוכן המאמר:
1. הקדמה
2. הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב - 1962
פרק ראשון: דין מספר לשון הרע לפי התורה

3. האיסורים ודין העבריין
4. מוציא שם רע על נערה המאורסה
פרק שני: ענישה בתלמוד ובפוסקים

5. מוציא שם רע על בנות ישראל
6. מעשה זיגוד וטוביה
    6.1. הלקאת זיגוד כתקדים לענישה על לשון הרע
    6.2. הדעה שהלקאת זיגוד אינה על 'לא תלך רכיל'
    6.3. פירוש, לפיו אף דעת הסמ"ג שהלקאת זיגוד היתה על לשון-הרע
7. אונאת-דברים ובושת
8. חובת פיצוי על נזיקין שנגרמו מלשון-הרע
פרק שלישי: עיקרי העבירה והסייגים לה

9. ההגדרה
10. דברים שלא הזיקו
11. חזרה על דברים שכבר נאמרו בפני שלושה
12. אדם וחבר בני-אדם
13. לשון הרע על המת
14. דבר אמת
15. העדר כוונה רעה
16. דרך ההבעה
17. ספור לשון הרע לשם תועלת
    17.1. סיפור לשון הרע כדי להציל אדם שנפגע וסיפור מתוך קנאה לאמת
    17.2. סיפור לשון הרע למניעת נזק
    17.3. סיפור לשון הרע דרך קובלנא
    17.4. סיפור לשון הרע על עבריין מועד
    17.5. חובה חוקית, מוסרית וחברתית לספר לשון הרע
פרק רביעי: סאנקציות וסעדים אחרים

18. השמדת החומר שיש בו משום לשון הרע, או איסור הפצתו
19. מתן פיצויים לנפגע
20. התנצלות ובקשת סליחה
    20.1. חובת ההתנצלות
    20.2. דרך פירסום ההתנצלות
    20.3. נוסח ההתנצלות
21. פרסום פסק-הדין
פרק חמישי: שיקולים להחמרה בעונש
22. סיפור לשון-הרע על רבים
23. ספור לשון הרע על תלמידי חכמים ועל נציגי צבור
24. סיפור לשון הרע לרבים
25. סיפור לשון הרע שלא באקראי
26. סיפור לשון הרע בכוונה רעה
27. ספור לשון הרע שהוא שקר
28. ריבוי דברים ומשמעותם

תמצית: סיכום דיני לשון הרע ואונאה, וניתוח חוק לשון הרע במדינת ישראל.

מילות מפתח: לשון הרע, אונאה, מעשה זיגוד וטוביה

1. הקדמה
1. הנושא שלפנינו עניינו הוא שאלת הסדרתה של אחת הנקודות העדינות והיסודיות שביחסי אדם וחברה.

כשם שכל החירויות של האדם מוגבלות בכך שלא יעשה בהן שימוש שיהא בו כדי לפגוע בזולת, כן חרות הדיבור, מותנית בכך שלא יעשה בה שימוש לרעה. ולכן, יראה כלשון הרע "המספר בגנות חברו... המספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו, בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו" (רמב"ם דעות, ז, ב-ה).

2. להדגמת החומרה הרבה, בה ראו חכמינו את העבירה על גבול המותר בעניינים אלו, נזכיר את האמרות המובאות על ידי הרמב"ם:
"אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר... ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת, האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו". (דעות ז, ג)
אף את נגע הצרעת ראו חכמינו כדבר ש"אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע".

יתר על כן, אף את הציווי לבידודו של המצורע - 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' - ראו חכמים כענישת מידה-כנגד-מידה על סיפור לשון הרע: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה 'בדד ישב'".

3. אשר על כן, השאלה היא: מהו היקף חירות ההבעה של האדם? ומהן ההגבלות לשימוש בחירות זו?

לכאורה, שאלה של מידות ושל מוסר ישנה כאן. ברם, החוק הפלילי כולו, אדניו - אדני מוסר הם, והשאלה היא: עד היכן יתערב המשפט ומהו הגבול שיציב לו כגדרו ותחומו?

4. על שאלת הגבול בין הלכה ומוסר אף עומד רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בהקדמתו לספרו "חפץ חיים". בדבריו הוא בא להפריך את הטענה שהאסמכתאות להלכותיו לקוחות מספרי-מוסר גרידא. לדבריו, אין הוראותיו בספרו מתבססות אלא על אדני הלכה, להבדיל ממוסר; ואלה דבריו:
"ואל ייפלא בעיני הקורא, כיון שכל הספר הוא מיוסד על עיקרי הלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר "שערי תשובה" לרבנו יונה, שהוא מכלל "ספרי מוסר"? כי באמת נראה לעיניים למתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות ששמר ודקדק את דבריו שלא יצא מגדר הדין, ובפרט בדיני לשון הרע שלו".
5. מאחר ועניין לשון הרע הוא אף שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, אין לתמוה על כך שאף בהתנגשותה עם ענין מוסרי אחר, של כבוד-אב-ואם, מכריע הראשון את השני; וכך קובע בעל חפץ-חיים: (חלק א, א, ה)
"אין חילוק באיסור הספור בין אם ספר בעצמו מרצונו, ובין אם עמד על חברו בדברים והפצירו עד שספר לו, מכל מקום אסור; ואפילו אביו או רבו שמחויב בכבודם ובמוראם, שלא לסתור דבריהם, אם הם בקשו ממנו שיספר להם עניין פלוני ופלוני, והוא יודע שבתוך הספור יוכרח לבא לידי לשון הרע, או אפילו רק לאבק לשון הרע, אסור לו לשמוע להם".
6. אמנם, חיי חברה דורשים ערנות וביקורת על התנהגות הזולת, ברם, השאלה היא: איזוהי הדרך לביקורת? מיהו המבקר, ובפני מי יש לקבול?

היסוד להסדר החוקי לשאלה זו הוא ההכרה, שמאחר ולשון הרע כנגד מישהו מזיק לנפגע ומזיק למוסר החברתי, הרי שאין להתיר היזק זה אלא בדרך שמתיר החוק לעשות כן.

עבירת לשון הרע יש והיא נפגשת עם עבירות גובלות, ולעתים יש בספור לשון הרע אף עבירה על איסורים אחרים, כגון על "אונאת דברים" בשעה שנאמרים הדברים בנוכחות האדם שעליו הם מסופרים.

7. בסקירה שלפנינו, שעניינה לשון הרע, ניתנו כללי היסוד על עבירת לשון הרע, ורק לעתים ניתנו גדרי העבירות האחרות כאמצעי-עזר לקביעת מידת העונש וגובה הפיצויים. בראשיתה מובאת השתלשלות הענישה על סיפור לשון הרע, בתקופות השונות, מתוכה אנו למדים, שנהגו להטיל עונשים לעבירה זו: עונשים פליליים (מלקות, נידויים, חרמות וקנסות), חובת פיצויים לנפגע, חובת פרסום התנצלות ותשלומי נזקים שנגרמו כתוצאה מן הלשון הרע.


מובן מאליו, שהדברים שלהלן לא באו למצות את הלכות לשון הרע, אלא להצביע על הנטייה להענשה על עבירה זו ועל התקדימים בשטח זה, וכן להדגיש את עיקרי העבירה ואת הסנקציות השונות.

שלא כבסקירה על הענישה, הרי שבפרקים המגדירים את עיקרי העבירה והסייגים לא הוצג החומר לתקופותיו, אלא ניתן בצורה דוגמאטית, ובמקום שפסק בעל "חפץ-חיים" את פסקו בעניין - כהכרעתו.

2. הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב - 1962
8. עפ"י החוק בארץ אחראי מפרסם לשון הרע לפי שתי מערכות דינים, במישור הפלילי - עפ"י פקודת החוק הפלילי, 6391; ובמישור האזרחי - עפ"י פקודת הנזיקין האזרחיים, 4491.

בהצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב - 1962 (עמ' 241) אוחדו ההוראות הפליליות והאזרחיות בחוק אחיד, תוך הכנסת "שנויים הנראים דרושים כדי לעשות את ההגנה מפני מוציאי דיבה ולעז ליעילה וממשית יותר".

אשר למשפט העברי, נאמרו בדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל הדברים הבאים:
"סוגיית לשון הרע, פרטי דיניה ואיסוריה - שרשים קדומים לה במסורת המשפט העברי. בספר ויקרא (יט, טז) נאמרת האזהרה: 'לא תלך רכיל בעמיך' וחכמי המשפט העברי לתקופותיו השונות ראו בלשון הרע "עוון גדול וגורם להרוג נפשות רבות מישראל" (רמב"ם הל' דעות פ"ז, ה"א).
כמה מן העקרונות והחידושים שבהצעה נידונו בהרחבה בספרות ענפה של המשפט העברי וסמוך לדורנו זה דן אחד מגדולי ההלכה העבריים בכל פרטי דינים אלה בחיבורו "חפץ חיים", אשר קראו כך על שם האמור בתהילים לד, יג-יד: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. מתוך סקירת מקורות אלה אנו למדים, כי בהתאם לאמור בחוק המוצע, כלולים בעבירת לשון הרע הן דברים המובעים בכתב והן שבעל פה, בין שנאמרו על היחיד ובין על הרבים, בין על החי ובין על המת; על עברייני לשון הרע הוטלו על ידי בתי הדין העבריים בתקופות ובפזורות שונות עונשים פליליים וחובת תשלום פיצויים לנפגע, ואף נהגו לחייב את מספר לשון הרע בפרסום התנצלות על המעשה אשר עשה".

להלן בסקירה אף ניתנת תשומת הלב להשוואת ההלכות שבמשפט העברי לאלו שבהצעת החוק הנ"ל ולאלו שבחוק הקיים בארץ כיום.

פרק ראשון: דין מספר לשון הרע לפי התורה


3. האיסורים ודין העבריין
א. המספר לשון הרע עובר, לפי ההלכה העברית, על האיסור 'לא תלך רכיל בעמיך' בדרך כלל עונשו של העובר על "לאו" הוא מלקות; ברם, על איסור הליכת רכיל אין בית הדין מעניש מדין תורה במלקות, הואיל ואין בו מעשה.

ב. ואף סיפור דברים שיש בהם כדי אונאת הזולת, על-אף שהמספר עובר על 'לא תונו איש את עמיתו', אין לוקים מדין תורה על לאו זה, הואיל והוא "לאו שאין בו מעשה".

ג. יתר-על-כן, אף בשטח דיני הנזיקין, הכלל הוא: "ביישו בדברים - פטור מכלום". כלומר, אין מטילים תשלומי-בושת על מספרי לשון הרע אף במקום שנגרמה בושת למי שספרו עליו את הדברים.

ד. אם גרם המספר, ע"י סיפורו, נזק כספי לחברו, אין בדבר אלא "גרמא בנזקין", ואין מפצים על נזק ב"גרמא", ומשום כך הוא פטור מלפצות על הנזק.

4. מוציא שם רע על נערה המאורסה
קיים יוצא מן-הכלל אחד, לפיו עונשין מן התורה על הוצאת שם-רע, והוא: המוציא שם-רע על ארוסתו, כאילו נבעלה לאחר בעודה מאורסת לו, ונמצא ששיקר, שעונשו הוא מלקות ותשלום כספי.

וכך פוסק הרמב"ם:
"המוציא שם רע על בת ישראל ונמצא הדבר שקר - לוקה, שנאמר: 'ויסרו אותו'; ואזהרה שלו מ'לא תלך רכיל בעמיך'. ונותן לאביה משקל מאה סלעים כסף מזוקק, ואם היתה יתומה הרי הם של עצמה". "כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבי"ד ויאמר: נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הם עדי שזינתה בפניהם" (הלכות נערה בתולה ג).

פרק שני: ענישה בתלמוד ובפוסקים


5. מוציא שם רע על בנות ישראל
בתלמוד אנו מוצאים כמה מקרים, בהם נענשו עבריינים על הוצאת שם רע. כך מסופר:
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: פתח פתוח מצאתי. אמר ליה רב נחמן: אסבוהו כופרי, מברכתא חביטא ליה. והא רב נחמן הוא דאמר מהימן? מהימן ומסבינן ליה כופרי. רב אחאי משני: כאן בבחור כאן בנשוי
ופי' רש"י:
"אסבוהו כופרי: הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל... בחור לא מהימן, ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו; נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי". (כתובות י, א)
ובעלי התוספות מסבירים:
"מברכתא חביטא ליה: פירוש הלקוהו, שמוציא שם רע על בת ישראל, שהרי משקר, וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי?".
לפי תירוצו של רב אחאי את דברי רב נחמן נראה כי רב נחמן חייב את הבחור לא משום שהוא חשוד על זנות, אלא משום שבחור שאינו נשוי אינו נאמן בטענתו זו, וההלקאה היא על שמוציא שם רע על בת ישראל.

6. מעשה זיגוד וטוביה

6.1 הלקאת זיגוד כתקדים לענישה על לשון הרע
מקור אחר בתלמוד, ממנו משתמע כי ניתן לענוש את המספר לה"ר, הוא המעשה המסופר בפסחים קג, ב על זיגוד שבא לבית דין והעיד על טוביה שחטא, והלקה רב פפא את זיגוד. טען זיגוד: "טוביה חטא וזיגוד מנגיד?" והשיב לו רב פפא: "אין, דכתיב: 'לא יקום עד אחד באיש', ואת לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה". כלומר, על תמיהתו של זיגוד, מדוע הוא הינו הלוקה בעוד שטוביה הוא זה שחטא - משיב לו רב פפא, כי עליו ללקות, מאחר והתורה אינה מאמינה לעדות של עד יחיד, ומשום כך אין בעדותו אלא הוצאת שם רע. וכך מפרש הרשב"ם: "מאחר שאין אתה נאמן בעדות לא יתקבל עדותך, אין לך עליך מצוה להעיד, הרי אתה עובר על לאו ד'לא תלך רכיל'". לשונו מורה, שההלקאה היתה על שעבר על הלאו 'לא תלך רכיל'.

בתקופה יותר מאוחרת אנו מוצאים שהפוסקים הסתמכו על התקדים בדבר הבחור שהלקהו רב נחמן ועל המעשה של זיגוד וטוביה כאסמכתאות לענישה על הוצאת שם-רע.

ואלה דברי רב שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש), בתשובותיו - סימן קי"א:
"ובפרק ערבי פסחים אמרו: טוביה חטא וזיגוד אסהיד ביה... אלמא מוציא שם-רע על חברו חייב מכת-מרדות..., קצת מפרשים כתבו בפרק קמא בכתובות גבי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה פתח פתוח מצאתי... דהא דהלקהו רב נחמן לאו משום דחשוד על העריות אלא משום דהוי מוציא שם רע על בנות ישראל... על זה מן הדין ומן תקנת הגאונים ז"ל והסכמת האחרונים בר נדוי הוא ואל תתירוהו על שיפייסנה כראוי לה לפי כבודה".
כך מסתמך, על מעשה זיגוד, רבי שמואל קלעי ומעיר על כך במשפט שמואל פ"ה:
"ואע"ג דהתם (בענין זיגוד) בא להעיד עדות, והכא (בנידון שלפניו) דרך קטטה ומריבה קאמר, וכתב הרשב"א ז"ל: "דבר הנאמר דרך קטטה לא חיישינן ליה דהוי קלא דאפקוה אויבים" (ואם כן לכאורה כיון שאין מתחשבים ב"קול" כזה, אין לענוש את המוציא קול שלא יתחשבו בו), מכל מקום לענין להחמיר ולהעניש אמינא דגרע טפי, דכיוון לבזות ולהוציא שם-רע, לא לאפרושי מאיסורא כמו הבא להעיד דחושב אולי יבוא עד שני עמו, ואפילו הכי נגדיה רב פפא, כי הוציא שם-רע על חברו... א"כ ראוי לייסר למחרף".
אף רבי אליהו בר' חיים נשאל על אחד שטפל אשמה על גבאי-צדקה שהוא חשוד על מעות הצדקה, והוא פוסק:
"אין ספק שהוא מוציא שם רע על חברו על עון אשר חטא שהוא רשע וגוזל, שהוא עוון פלילי אפילו אצל הדיוט וכל-שכן אצל הגבוה (כספי צדקה - כלומר, שהלה האשים את הגבאי במעילה שהיא עבירה פלילית חמורה) וחייב מלקות על זה, אף-על-פי שרבי שבתי טוען שאמת הדבר, מכל מקום כיון שאינו מברר זה על פי שנים עדים חייב לעונש, כההיא דאמרינן פרק ערבי פסחים זיגוד אסהיד וכו'".

6.2 הדעה שהלקאת זיגוד אינה על 'לא תלך רכיל'
מאידך, מוצאים אנו דעות שהלקאת זיגוד לא היתה על הלאו 'לא תלך רכיל', אלא על שעבר על הלאו 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת', שעניינו הוא איסור להעיד ביחידות, במקום שאין עדות יחיד מתקבלת.

וזו לשונו של רבי משה מקוצי בספרו הסמ"ג (ל"ת ריג)
"כתוב בפרשת שופטים 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא'; ותניא בספרי..., ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחברו עוון דבר, שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו, ואם קם והעיד עליו - לוקה, דשום ביש הוא דקא מפיק עליה, דאמרינן בפסחים (דף קיג) טוביה חטא, אתא זיגוד קמסהיד עליה, נגדיה רבא לזיגוד, פירוש משום לאו ד'לא יקום'. אמנם אותו מלקות מדרבנן היה, שהרי בסנהדרין למדין מכות מדיני נפשות... ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת".
וכן נראה דעתו של רבי שלמה בר' צמח דוראן, הרשב"ץ, שהלקאתו של זיגוד הייתה על איסור מתן עדות כעד-יחיד.

הוא נשאל (תשבץ ב, נה) על ראובן
ש"טענו עליו שאמר דברים כנגד הזקן וקם והחרים עצמו בבית-הכנסת ונשבע בספר-תורה על-דעת רבים בפני הקהל שלא אמר מעולם אותם הדברים, ולא יצאו מפיו לשום אדם; ובאותה שעה קם שמעון והכחיש בפניו ואמר כי אליו אמר אותם דברים וכי בשקר נשבע".
והבעיה היא: אם יש בעדות שמעון כדי לפסול את ראובן? ועל-כך הוא משיב:
"אין עדותו של שמעון פוסלת לראובן, דעד אחד אינו קם, אלא לשבועה..., אדרבא, היה מן הדין ללקות במכחישו, מההיא דטוביה חטא וזיגוד מנגיד, אלא שיש ללמד עליו זכות לפי שבמעמד אחד נעשה החרם וההכחשה, ולא בא לבית דין להעיד, וזה הוא אמת".
מלימוד-הזכות על שמעון ש"לא בא להעיד" נראה שבסיס האיסור הוא 'לא יקום עד אחד באיש', האמור לענין מתן עדות בבית-דין בלבד.

וכן מוצאים אנו פוסקים המסתמכים במפורש על פירושו של הסמ"ג למעשה טוביה וזיגוד. כלומר, שההלקאה היתה על מתן עדות.

המהרי"ק, קובע בעניין אחד שהעיד כעד-יחיד על פסולו של שוחט, כי -
"אלמלא הטעם דאפרושי מאיסורא (שלא יכשלו באכילת טריפות) היה לו ללקות לאותו עד, בהוציאו שם רע על אותו שוחט, משום 'לא יקום עד אחד באיש' וגו', כדכתיב בסמ"ג אההיא דטוביה חטא וזיגוד מנגיד".
אף רבי שמואל די מדינה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד רטו) בהסתמך על דברי הסמ"ג, פוסק דינו של נער שהוציא דיבה על ראובן, שכביכול רצה לאנסו, ש"אם הוא (הנער) קצת גדול ובר-דעת שהיה מן הדין להענישו, שהרי כתב הסמ"ג...".

ובמקרה אחר, בו לא נאמרו הדברים בפני בית-הדין, פוטר רבי חיים משה אמארילייו בעקבותיו של הסמ"ג, המצריך תנאי של סיפור הדברים בבית-הדין בכדי שניתן יהא לענוש את המספר:
"אין ראוי להענישו... והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים דף קיג, מג' שהקב"ה שונאן... היינו דוקא התם שבא להעיד בפני בית-דין, דהיינו רב-פפא, כמ"ש הסמ"ג, לאוין ריג, ובספר המפה לחו"מ רס"י כח, וכמ"ש הרב"י במחודש יא בשם רי"ו בכנסה"ג שם אות קלג; אבל בנידון דידן, שלא בא להעיד לפני שום בית-דין, אלא אומר הדברים כאשר שמע לוי דרך ספור בעלמא - אין לו כלום, כיון דמשום דקנאתו בערה בו גילה הדבר ללוי... אבל ראוי להחרים שלא יוכל אדם להוציא עוד דברים כאלה מפיו".
אמנם, על פסק-דינו הפוטר של רבי חיים משה אמארילייו משיג רבי רפאל יצחק מאייו; ולדבריו,
"דברים הללו טפלים בלי טעם מספיק, ואין דמיונו מההיא, דלא כיוון לביישו ולחרף ולגדף, עולה יפה, ומההוא דקובל על חברו כאשר יראה הרואה, דכל כהאי-גוונא שסיפר לחברו שעשה או שראה בחברו דבר מכוער ויאסור, כנידון דידן, אין לך חירוף וגידוף גדול מזה; וקובל נמי ליכא הכא, ועיין בתשו' ס' שבות יעקב ח"ב, סי' קלו, בדין זה דקובל בחברו דלפעמים חייב, יעוי"ש; ואדרבא אילו היה אומר דברים אלו לבעל הדבר בעצמו: "למה עשית דבר איסור כזה?", אפשר דאינו ראוי לעונש, דלהוכיחו ולהפרישו קמכוין".

6.3 פירוש, לפיו אף דעת הסמ"ג שהלקאת זיגוד היתה על לשון-הרע
מעניין, שרבי רפאל יצחק מאייו, המחייב על הוצאת דיבה אף שלא היתה בפני בית-דין, אף הוא מסתמך על דברי הסמ"ג. כפי שהבאנו למעלה את דברי הסמ"ג, הקובעים ש"אם קם והעיד עליו לוקה, דשום ביש הוא דקא מפיק עליה". ולכאורה, הרי אינו זקוק לנתינת טעם של הוצאת שם-ביש, מאחר שלדעתו ההלקאה היא על הלאו, 'לא יקום עד אחד באיש', ולא משום הוצאת שם רע. מכאן הגיע ר' רפאל יצחק מאייו למסקנה אחרת בפירוש דבריו של הסמ"ג. לדעתו "יש לומר דמשום לאו ד'לא יקום עד אחד באיש' אינו יכול להלקותו, דהוה-ליה "לאו שאין בו מעשה"; ועוד דלא היה שם התראה; אבל כיון דמפיק עליה שם רע - לקי, כדאשכחן במוציא שם רע (על נערה המאורסה) דלקי, כדכתיב 'ויסרו אותו'..., ואזהרתיה מ'לא תלך רכיל'. וזה שכתב פי' משום ד'לא יקום' - כלומר, דלאו זה אית ביה משום שם רע, ולקי עליה". כלומר, לפירושו אף הסמ"ג אינו מחייב מלקות משום הלאו 'לא יקום עד אחד באיש', אלא על הוצאת שם רע.

אמנם, להלן הוא מרגיש בקושי הקיים אם ננקוט בדרך זו. שהרי אף מוציא שם רע (על נערה המאורסה) אינו לוקה אלא אם אומר הוא את דבריו בבית-דין ו"שיש לו עדים ונמצאו העדים זוממים, אבל אם אמר שזינתה תחתיו ולא הביא עדים לא לקי, אעפ"י שבאו עדים מאליהם... ואם-כן זה שהוציא שם רע על חברו בעדותו איך ילקה משום שם רע?". ברם, בלאו-הכי פירושו לדברי הסמ"ג הוא דחוק. שהרי הסמ"ג אומר: "נגדיה רבא לזיגוד משום לאו ד'לא יקום'" (וקשה לומר, שכוונתו היא, שבלאו זה יש לאו של מוציא שם רע וכי ההלקאה היא על הלאו של הוצאת שם רע).

ומוצאים אנו הסבר אחר לדברי הסמ"ג, שאף הוא מוביל לאותה מסקנה.

רבי נח חיים צבי ברלין בא לתרץ קושי אחר בדברי הסמ"ג, והוא: כיצד לוקים על 'לא יקום עד אחד באיש', והרי לאו זה "לאו שאין בו מעשה" הוא? ואגב תירוצו אנו שומעים פירוש חדש בדברי הסמ"ג.

לדבריו, דעת הסמ"ג היא שטעמו של איסור מתן עדות בעד יחיד בבית-דין הוא משום לשון הרע, ומאחר שכן, הרי הוא נכלל ב"מוציא שם רע", שאזהרתו היא מ'לא תלך רכיל' ועל אזהרה זו הרי הוא לוקה (במוציא שם-רע על נערה המאורסה) על-אף שאין בו מעשה, ולא בא הלאו 'לא יקום עד אחד באיש' אלא ללמדנו שזה בכלל לשון הרע, ושלא נאמר שמאחר וראויה עדות זו להצטרף לעדות של עד נוסף, וממילא יפסקו לפיה, לא יהא בה משום לשון הרע. ומאחר שהזהירה התורה מלקבל עדות עד אחד (באיסור של 'לא יקום עד אחד באיש'), הרי שהמעיד ביחידות עובר על 'לא תלך רכיל' ולוקה כמוציא שם רע.

וכן מפרש אף רבי יצחק טייב את דברי הסמ"ג:
"והרב פרשת דרכים (דף סו, ע"ג) תמה על הסמ"ג בזה, דהא קיימא-לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו... ולא קשיא מידי, דבכלל מוציא שם רע הוא, כמו שכתב (הסמ"ג) דשום ביש מפיק עליה וכו'; ומוציא שם רע לוקה אע"ג דלא עשה מעשה, כמו שפסק הרמב"ם".
7. אונאת-דברים ובושת
בפרק ראשון הצבענו על כך, שלפי הדין הקבוע אין עונשין אדם הגורם צער לחברו על-אף שהוא עובר על האיסור של 'לא תונו איש את עמיתו', מאחר שאיסור זה הוא "לאו שאין בו מעשה". כמו"כ ציינו, שאין חובת תשלום קיימת על בושת הנגרמת כתוצאה מאמירת דברים גרידא, בניגוד לבושת הנגרמת כתוצאה ממעשה. ולפי כללים אלה אין בסיס לענישת מי שמספר לשון הרע או מבייש את חברו.

ברם, כפי שנראה להלן, נתקנו תקנות, לפיהן יש לענוש ולקנוס עבריינים אלו כך שאף איסור "אונאת דברים" הפך להיות לאסמכתא ולמקור להטלת עונשים. כבר הברייתא בקידושין כח, א קובעת סנקציות קבועות בקשר למכנים שמות גנאי לסוגיהם: "הקורא לחברו עבד - יהא בנדוי; ממזר - סופג את הארבעים ("היו קונסין מכת מרדות" - רש"י); רשע - יורד עמו לחייו". ואין בהוראה זו סתירה לכלל הקובע "ביישו בדברים - פטור מכלום" כי הכוונה היא רק לפטור מתשלום ממון, האמור במשנה שם. כלומר, לפטור מדמי בושת המוטל מדין תורה על המבייש.

וכך פוסק גם הרמב"ם (חובל ומזיק ג, ה) ש"יש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום".

וכך מוסר לנו רבי אשר ב"ר יחיאל, הרא"ש (ב"ק פ"ח יד) בשם רב שרירא גאון:
"דאף על בושת-דברים - מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו", והוא מוסיף, כי מסתבר הדבר, מאחר ש"יותר בושת בדברים מבושת של חבלה, דאין לך דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו".
ובתשובותיו שו"ת הרא"ש קא, סט קובע הרא"ש בדבר המבייש חברו ברבים:
"חמשה דברים נאמרו בחובל... וכולן על ידי מעשה הם, וכך שנו חז"ל: ביישו בדברים - פטור; אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר להטיל חכה בפי בעלי לשון ולקנוס המבייש, הכל לפי הענין, וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש". ובתשובה אחרת (כלל קא, סא) "אם יבררו שיש תקנות קבועות בעיר על דברי חירופין, יש לו לילך אחר התקנה ולא אחר דינא דגמרא".
הרשב"א נשאל על "עשיר שקרא בן-גדולים, בחור חשוב, ממזר בן-ממזר". כאן נתעוררה השאלה בדבר חלקו השני של ה"תואר". כלומר, על הכינוי שנתכנה בו אביו, שכבר אינו בחיים. ועל כך הוא משיב:
"אף לפי כבוד הגדולים שבקש לפגום בקבר שפגע ונגע ביקר חקר כבודם כבוד והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות, גם ממון יתן ויתכפר לו, אולי יש תקוה, כי מאד יש עון גדול ועונש לשלח-יד בקדושים אשר בארץ".
כן מובא ב"מרדכי" (ב"ק, החובל פ"א) פסקו של רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג
"על דברי קנטורין שבין לאה לראובן, אלו היו עדים בדבר שקרא אותה "נפקא-ברא" היה לקהל לקנסו, או במלקות או בממון, לפי המבייש והמתבייש לפי ראות עיני הקהל, כי דיני קנסות הם אלו, ואין להם קצבה, אלא הכל לפי מה שהוא אדם, ככל אשר ישיתו עליו עיני העדה".
ובמקום אחר (ב"מ, הזהב ש"ו) מובא שם פסק בקשר לענישה על אונאה. העובדות הן "ראובן טוען על שמעון: אוניתני בדברים, והביא עדים שאינה אותו". והקביעה היא: "דין זה פסוק ממתניתין, דתנן: כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים... הלכך מלקים אותו, שהרי עבר על לאו גמור". למדנו, שהוטל כאן עונש של מלקות מדרבנן, על אונאה, בעוד שלפי דין תורה אין לוקים עליה.

יותר מאוחר מוצאים אנו ב"נימוקיו" של רבי מנחם ממירזבורק פסק-הלכה בעניין אונאה, בה הוא פוסק שהיה מן הראוי ללקות על כך:
"ומה שאמרה על אביה של מרת רישקה שהמיר ונקבר בתועבה, הרי יש כתבים מרבותי שעשה תשובה ומת יהודי, לפיכך עברה על 'לא תונו' וכו': "אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", ודברה על שוכני עפר..., והיתה חייבת מלקות". ובמקום אחר הוא נותן הנמקה להענשה בבושת-דברים: "ולא מבעיא חבלות והכאות, אלא אפילו על אונאת דברים מיחייב לפייסו... והשוו הגאונים נבלות-פה להכאות וחבלות, מן הדא דכתיב: 'לא תתן את פיך לחטיא את בשרך'".
תשובה מעניינת אנו פוגשים בין תשובותיו של רבי יצחק בר ששת, הריב"ש (צ"ד) וזה נוסח השאלה:
"שאלת, מעשה בא לפניך כי יהודי קלל כהן אחד ואבותיו קללות נמרצות בפני העם, ואמרו לך להענישו יען היה כהן, וחפשת ולא מצאת עונשו על ישראל חברו, ויען בארץ הזאת נוהגים ברוב העניינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאים יענש עונש חזק, יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל הכהן, להיותו זרע אהרן, ואמרת אולי שאיזה סמך להם מדברי הראשונים שלא השגת אותם",
על כך משיב הריב"ש:
"ומאחר שהיא מצות עשה מן התורה לכבד הכהן ולהדרו על שאר העם, הדבר ברור שהמחרף אותו ראוי לעונש יותר משאם חרף אחד משאר העם, אעפ"י שבשאר העם קיי"ל "ביישו בדברים - פטור", במבייש הכהן בדברים, ראוי לגעור בו ברבים ולהכריחו לבקש ממנו מחילה, ולרצותו עד שימחול לו; ואף בשאר אנשים כתב הרמב"ם ז"ל שיש לבית-דין לעשות גדר בדבר כפי מה שיראו, אין צריך לומר בכהן שראוי לגעור בנזיפה במחרפו ובמגדפו".
גם רבי ישראל איסרלין בתרומת הדשן ש"ז פוסק:
"אע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון, ... מכל מקום אם רצו הבית-דין לקנסו כדי לעשות גדר וסייג ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע, הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין, וכן משמע בתשובת הרא"ש, וכן ראוי לעשות".
כן הביא רבי יעקב בעל הטורים את דברי רב שרירא להלכה בטור חושן המשפט.

וכן קובע רבי בנימין זאב (ס' רפ"ז) על "מי שרגיל לקרות אנשי אומתנו משומדים", "מה אונאה גדולה מזאת שקורא אותם "משומדים", ומזה ימנעו השבים (ליהדות), ולכן בדין עליו הנדוי". כן הוא מסתמך באותה תשובה על ההלכה שמביא הרא"ש בשם רב שרירא גאון, ומסיק: "הא קמן מכמה עמודי עולם, שהמוציא שם רע על חברו וכל-שכן להזכיר לו שם דשמדות... דמשמתין אותו".

ואף בשולחן-ערוך נפסק להלכה שיש לנקוט בסאנקציות נגד המבייש והמוציא שם רע. בהלכות דיינים פוסק רבי יוסף קארו (חו"מ א, סו): המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו". ובהלכות חובל בחברו מוסיף הרמ"א: "ויש אומרים דמכין אותו מכת-מרדות... והמוציא שם רע על חברו הוי בכלל המבייש בדברים"

רבי מרדכי יפה, (לבוש עיר שושן סי' א') לאחר שהוא פוסק כדברי הרא"ש בשם רב שרירא גאון, הוא מוסיף:
"וקונסין אותו ומכין אותו מכת-מרדות על לאו ד'לא תונו איש את עמיתו', אעפ"י שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, מכל מקום תקנו חז"ל להכותו מכת-מרדות עד שיפדה עצמו בממון לפי ראות עיניהם".
וכן השיבו פוסקים מאוחרים יותר בהסתמכם על דברי הראשונים, כי יש להעניש את המבזים; וכך מוצאים אנו, בין היתר, בתשובותיהם של רבי שמואל די מדינה חברו רבי יצחק אדרבי, ורבי שמואל קלעי.

8. חובת פיצוי על נזיקין שנגרמו מלשון-הרע
בפרק ראשון הצבענו על כך שאדם הגורם לנזק כספי, כתוצאה מהוצאת שם רע שהוציא, פטור הוא מלפצות את הניזוק מאחר ואין זה אלא "גרמא בנזקין", שפטורים מלפצות עליה. ברם, אף בתחום זה של דיני הנזיקין יש דעה, כי מוסמך בית המשפט לפסוק פיצויים על נזק אם ראה צורך-שעה בכך.

כן פוסק רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגט בענין אחד שהוציא שם-רע על חזן, שכביכול ניסה לאנוס משרתת. כאן מתייחס הפוסק לנזק הכספי שסבל החזן על ידי כך שנפגע במשרתו ובפרנסתו, וקובע:
"והגם שמבואר בחו"מ סי' א' שאין רשות ביד בי"ד בחוץ-לארץ לדון על בזיון, רק לנדות עד שיפייסנו, אבל בעניין שם רע על חזן ושו"ב, אשר על-ידי-זה הפסיד על פרנסתו, ודאי יש חיוב על הבית-דין להכניס (עצמם לדיון) בזה". (שו"ת אבני צדק או"ח, ה)

פרק שלישי: עיקרי העבירה והסייגים לה


9. ההגדרה
הרמב"ם בהגדירו את איסור לשון הרע, קובע:
"יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא - לשון הרע, והוא: המספר בגנות חברו אעפ"י שאומר אמת". (דעות ז, ב)
ובהלכה אחרת:
והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע. (דעות ז, ה)
כלומר, איסור לשון הרע מתחלק לשני ראשים:

1. סיפור בגנות אדם;
2. סיפור דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק לחברו בגופו או בממונו, להצר לו או להפחידו.


ברם, במקום שהדברים לא הגיעו לידיעתו של השני, אין בכך משום ספור לשון הרע, אף אם לפי הנסיבות היו הדברים צריכים להגיע לידיעת הזולת. את סעיף 4 להצעת החוק, הקובע כי "רואים לשון הרע כאילו פורסמה אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה אליו, או שלפי הנסיבות צריכה היתה להגיע לאדם זולת הנפגע" - יש לראות כיצירת חזקה-משפטית בדבר ההוכחה שהלשון הרע אמנם הגיעה לידיעת הזולת.

[אין מדובר כאן על "אבק לשון הרע" שאינו אסור מן התורה אלא מדברי חכמים, ואשר עליו קובעת הגמרא (ב"ב קס"ה, א) שהכל נכשלים באבק לשון הרע. "אבק לשון הרע" הוא אף במקום שאין אדם מספר בגנות עצמה, אלא גורם שע"י דבריו יספרו עליו אחרים לשון הרע. איסור זה מדגים הרמב"ם בכמה אופנים:
"ויש דברים שהם אבק לשון הרע. כיצד? מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה; או שיאמר: שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים האלו. וכל המספר בטובת חברו בפני שונאיו - הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה: 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו', שמתוך טובתו בא לידי רעתו"].
וזו לשונו של סעיף 1 להצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב - 1962: "לשון הרע היא פרסום שנותן אדם... לדבר הפוגע באדם אחר או בכבודו... באחת הדרכים האלה..."

10. דברים שלא הזיקו
המבחן הוא אם יש בסיפור הדברים כדי להזיק, להצר או להפחיד ולא אם למעשה גרמו נזק.

11. חזרה על דברים שכבר נאמרו בפני שלושה
דעת הרמב"ם היא:
"ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה - כבר נשמע הדבר ונודע. ואם ספר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת - אין בו משום לשון הרע", בתנאי "שלא יתכון להעביר בקול ולגלותו יותר".
ומאחר והיתר זה מבוסס על ההנחה, כי הדברים שנאמרו בפני שלושה עתידים להתפרסם בין כה, הרי שקיימים סייגים להיתר זה ביחס לאותם מקרים בהם אין הדברים שנאמרו בתחילה עתידים להתפרסם, כגון, שסיפור הדברים היה תחילה בפני שלושה שאינם עשויים להמשיך ולפרסם, למשל: ידידים או קרובים של האדם שמספרים עליו את הדברים; וכן אין ההיתר קיים בייחס לחזרה על סיפור הדברים בעיר אחרת מזו שסופר בה תחילה, או שהסיפור הראשון היה בעיר גדולה, או שהמספר הראשון הזהיר שלא לגלות לאחרים, מאחר ובכל המקרים הללו אינה קיימת ההנחה שהדברים התפרסמו.

ולאור סייגים אלו דעת החפץ-חיים היא, כי "כמעט אין מקום במציאות" להיתרו של הרמב"ם ובכלל ספק, לדבריו, אם יש לפסוק כהיתרו של הרמב"ם מאחר ופוסקים אחרים חולקים עליו.

אף הצעת החוק אינה מסירה אחריות מהמפרסם לשון הרע מסבה זו שחזר על דברים שכבר נאמרו. וזו לשון סעיף 2: "אין אחריותו של אדם ללשון הרע פוחתת מחמת זו בלבד (1) שלשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר...". אלא שההצעה קובעת: "יהא רשאי בית המשפט לשקול נסיבות אלה בין שאר הנסיבות כשהוא בא לגזור את הדין או לפסוק פיצויים. ולפי דברים אלה יהא רשאי בית המשפט להקל בעונש או בפיצויים אף אם לא נאמרו תחילה הדברים בפני שלושה דוקא.

12. אדם וחבר בני-אדם
איסור לשון הרע קיים רק ביחס לסיפור דברים על אדם, ולא על מושגים מופשטים, כגון דת, ואף לא על תאגידים ומקצוע, אלא במידה שהלשון הרע מתייחס לבני-אדם חברי אותה דת, מקצוע או תגיד, ואז יהא אף חמור דינו של המספר על הרבים מדינו של המספר על היחיד.

אף הצעת החוק אינה מגדירה לשון הרע על "עדה" ו"דת", אלא על "בני עדה", "בני דת", "חבר בני אדם" וכו'.

הקטן אף הוא בכלל אדם ואף עליו אסור לספר לשה"ר.

13. לשון הרע על המת
אשר לביוש ולשון הרע על המת, אנו מוצאים שראו דבר זה כחמור עד שהתקינו תקנות וחרמות כנגד מוציאי לעז ושם רע על המתים. וכבר הבאנו למעלה פסק דינו של הרשב"א על "עשיר שקרא בן-גדולים... ממזר בן ממזר".

ב"מרדכי" (ב"ק החובל) מובא פסקו של רבי מאיר בר' ברוך מרוטנבורג בדבר ביוש המת: "וכן על חירוף של שוכני עפר, אילו היה עדות בדבר או שהיתה מודה, היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה על המת, כדאיתא פרק בתרא דיומא".

ובסימן קו: "נהגו אבותינו ואמרו, שהיתה תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר". ולא עוד, אלא שהבינו ש"מהר"ם החמיר בפוגע שוכני עפר יותר מאלו חיים".

מעצם העובדה, שהוצרכו חכמים לתקן תקנה מיוחדת בדבר דיבה על המת, אין להסיק שלולא תקנה זו היה הדבר מותר, מאחר שאין הדבר בגדר האיסור של לשון הרע - כי ניתן לפרש את התקנה כך, שבאו לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.

ונראה שלא נתקנו התקנה והחרם אלא על סיפור לשון הרע על המת בדבר שקר, ולא על סיפור אמת. מסקנה זו עולה מתוך הדברים המובאים ב"מרדכי" בעניין זה, בו הוא מדבר על "להוציא לעז ושם רע". ו"הוצאת שם רע" הוא המונח המתייחס ללשון הרע על דבר שקר. וכן לשונו של המחבר בשולחן ערוך (או"ח תר"ו, ג) "תקנת קדמוננו וחרם שלא להוציא שם-רע על המתים".

אותה מסקנה עולה גם מתוך התבוננות באסמכתא לחרם אותה מביא ה"מרדכי". בדברו על החרם הוא אומר: "ורבים תמהו: מה ראו על ככה?" כלומר, מה ראו להתקין תקנה זו; ועל כך הוא משיב: "ולא דבר ריק הוא מהם". כלומר, יש טעם לכך. והוא מביא אגדה, בה מסופר כי הקב"ה כעס על משה, שאמר 'והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים' "וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו (משה): רבה"ע, ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אמר לו: אני אמרתי 'בנפשותם' ולא 'באבותם'. כלומר, ההקפדה היתה על שהוצאה דבה על אבותם, בכך שקרא להם 'חטאים'. והנה לפי אגדה זו הטרוניא של הקב"ה היתה על הוצאת שם רע על האבות על שקר: "וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו?!". וכך אף משתמע מדברי המרדכי הראשונים, שהובאו לעיל, בהם הוא מדבר על חרוף סתם, ולא על הוצאת שם רע, ולכן אינו מזכיר כאן את תקנת הקדמונים והחרם.

אמנם, לשונו של רבי משה איסרלש היא: "המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין". וכאן המדובר על "מדבר רע", ולאו דוקא על "הוצאת שם רע"; ברם, נראה שאין הלכה זו מתבססת על החרם, אלא על הדין.

לשונה של הצעת החוק בנידון, היא: "לשון הרע על המת, דינה כדין לשון הרע על החי, ולענין חוק זה יראו כנפגעים בה את בן-זוגו של המת, ילדיו, הוריו, אחיו ואחיותיו".

14. דבר אמת
אין אחריותו של אדם ללשון הרע פוחתת מחמת שסיפר אמת, מאחר ו"לשון הרע" "הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו". אף הצעת החוק אינה פוטרת מאחריות "אם מה שפורסם הוא אמת", אלא אם "היה בפרסום ענין לצבור".

15. העדר כוונה רעה
אף אין אחריותו של המספר פוחתת מחמת שלא התכוון בסיפורו, להרע לאדם הנפגע: "וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר, שאינו מדבר בשנאה". וכן קובע רבינו יונה מגירונדי, ש"בענין לשון הרע ייענש על הפשיעה בו, אף על פי שלא נתכוון לבזות חברו". וכך אף מבין הרמב"ן את הציווי 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים'. לדבריו, "אזהרה גדולה בו להמנע ממנו (מלשון הרע) בין בגלוי בין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות, בין שאין מתכוין להזיק כלל". וכך פוסק גם החפץ-חיים: "אין נפקא מינה בין אם מתכוון המספר לבזות את חברו לבין אינו מתכוון לכך".

ולא רק בדברי גנות, אלא אף בדברים שעלולים להזיק, אם נשמעו איש מפי איש יהיה המספר אחראי אף אם לא נתכוון להרע לנפגע. יתר על כן: אף אם המספר "משער לכתחילה שלא יבואו להנידון שום רעה על ידי דבורו", אף במקרה זה הוא עובר על סיפור לשון הרע, מאחר שהמבחן הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי.

ומושג הפשיעה יחייב, לכאורה, שאף במקום שאדם בפשיעתו גורם לכך שדברים שיש בהם משום לשון הרע יגיעו לידיעת אחר, יהא אשם בסיפור לשון הרע אף אם לא נתכוון להעביר את תוכן הדברים לאותו אחר. הצעת החוק איננה כוללת מקרה זה, כפי שמתקבל מלשון סעיף 4, הקובע ש"רואים לשון הרע כאילו פורסמה אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע...".

בדבר הכוונה בפרסום, לנפגע - קובעת ההצעה (סעיף 2): "אין אחריותו של אדם ללשון הרע פוחתת מחמת זו בלבד... (3) שהמפרסם לא נתכוון לנפגע או שלא ידע על קיומו של הנפגע". אלא שאין הצעת החוק קובעת עונש, להבחין מפיצויים לנפגע בתובענה אזרחית, אלא אם היתה כוונה לפגוע: "המפרסם לשון הרע לשני בני אדם או יותר בכוונה לפגוע, דינו - מאסר שנה אחת".

אשר לנסיבות מקילות ומחמירות בכוונה לפגוע, ובהעדר כוונה כזו, ראה להלן בפרק חמישי.

16. דרך ההבעה
1. סיפור לשון הרע אסור בין שדרך הבעתו בעל-פה בין שהיא בכתב, ובין בכל צורה אחרת, בין בצורה שלימה בין דרך רמז.

וזו לשון החפץ-חיים:
"איסור זה של לשון הרע הוא בין אם הוא מספר עליו בפיו ממש או שהוא כותב עליו דבר זה במכתבו וגם אין בו חילוק בין אם הוא מספר עליו הלשון הרע שלו בפירוש ובין אם הוא מספר עליו הלשון הרע בדרך רמז, בכל-גווני בכלל לשון הרע הוא".
לשון הצעת החוק היא (סעיף 1): "לשון הרע היא פרסום שנותן אדם - בדפוס, בכתב, בציור, בדמות - בתנועה, בציבור בקול או בכל אמצעי אחר".

2. כמו"כ קיים האיסור בין אם התייחסות הדברים לאדם הנפגע היא מפורשת בין אם אין היא משתמעת אלא מכללא: "אפילו אם אינו מבאר בעת הסיפור את האיש שהוא מדבר עליו, רק הוא מספר סתם, ומתוך ענין הסיפור נשמע להשומע על איזה איש כיוון המספר הזה - בכלל לשון הרע הוא".

כך קובע גם רבי אליהו בן חיים בעניין הטחת דברים עולבים, שהתייחסותם לנעלב היתה בלתי מפורשת:
"ומה שטוען רבי שבתי שלא אמר לו בפירוש שהוא חשוד, אלא שאמר הוא על עצמו שאינו חשוד, ... אפילו היה כדברי רבי שבתי חייב רבי שבתי כאלו אמר לו בפירוש שהוא חשוד, וכבר הוזכרה הוראה זו בדברי הראשונים במי שאומר לחברו: "איני מלשין", "איני גנב", ופסקו דהוי כאילו אומר לו בפירוש: "אתה מלשין"...".
לשון הצעת החוק בנקודה זו, היא:
"לענין לשון הרע אין צורך שתהא מובעת במישרין ובשלמות; דיה שהיא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה יהיו משתמעות מתוכה או מתוך נסיבות חיצוניות שנוצרו בכוונת לשון הרע".

17. ספור לשון הרע לשם תועלת
סייג חשוב לאיסור סיפור לשון הרע הוא ההיתר לספר לשון הרע לשם תועלת, וכלשונו של החפץ-חיים: "הכלל בלשון הרע, אם באמת עשה פלוני דבר עוולה, תלוי במספר - אם מתכוון לגנותו של חברו או לתועלת היוצא מזה". ותועלת, כאמור, עלולה להיות באופנים שונים, כפי שמודגם להלן.

ברם, ישנם סייגים ותנאים מוקדמים להיתר האמור.

17.1 סיפור לשון הרע כדי להציל אדם שנפגע וסיפור מתוך קנאה לאמת
נידון זה מפורש יפה ובמפורט בחפץ חיים חלק א' כלל י':
"אם אחד ראה לאדם שעשה עולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזילה ולא שילם לו את נזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות; אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך. ואלו הן:
א. שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אח"כ שהדבר אמת.
ב. שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להזיק וכי"ב, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא ע"פ דין בכלל גזל או היזק.
ג. שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה אולי יכול להועיל לו וייטיב עי"ז את דבריו, ואם לא ישמע לו אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו (ואם יודע בו שלא יקבל תוכחתו, יבואר לקמן אי"ה בסעיף ז).
ד. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא.
ה. שיכוין לתועלת וכמו שנבאר לקמן בסעיף ד, ולא להנות ח"ו מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.
ז. שלא יסובב ע"י הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בב"ד וביאור דבר זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט, כי שם מקומו".

17.2 סיפור לשון הרע למניעת נזק
חריג אחר הכלול בהיתר-התועלת הוא, כשהמספר מתכוון בסיפורו להציל את האדם שהוא מספר לו, מנזק העלול להיגרם לו אם לא יספר לו את הדברים ובמקרה זה מותר לספר אף על חשד הקיים כלפי אותו אדם.

כמובן שגם כאן יש סייגים להיתר, והם:
א. שלפי הבנתו של המספר יש בדברים המיוחסים לאותו אדם כדי לבסס את החשד האמור.
ב. שלא ייחס המספר, לאותו אדם, רעה יותר גדולה מזו שהלה חשוד עליה. וכן הסייגים ה-ז, האמורים למעלה בסעיף 1 שבפיסקא זו.

אמנם, קיים חריג, והוא:
"אם רואה אדם באחד מידה מגונה, כגון גאווה או כעס או שארי מדות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיו"ב, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו, ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו לשמוח לקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, פשוט דמותר, ומצוה נמי איכא".
ובמקרה זה אף אין צורך בקיום שאר התנאים האמורים למעלה.

הלכה זו מסוכמת בדברי החפץ חיים בלשון זו:
"אם אחד רואה שחברו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחר והוא משער שבודאי יסובב לו עי"ז ענין רע, צריך להגיד לו, כדי להצילו מן הענין הרע ההוא: אך צריך לזה ה' פרטים... ואלו הן:
א. יזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחילה אם הוא בעצם רע.
ב. שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא.
ג. שיכוין רק לתועלת, דהיינו לסלק הנזקים ולא מצד שנאה על השכנגדו.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע - אין לספר עליו.
ה. כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב ע"י הספור רעה ממש להנידון, דהיינו שלא יריעו עמו ממש רק שיוסר ממנו עי"ז הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו, אף דממילא דבר זה הוא רעה לו, מ"מ מותר, אבל אם יגיע לו ע"י סיפורו רעה ממש, אסור לספר עליו, כי יצטרך לזה עוד פרטים ויבוארו לקמן".
17.3 סיפור לשון הרע דרך קובלנא
א. בפרק שני פיסקה ב' התעכבנו על הענשתו של זיגוד על שהעיד על טוביה שחטא, משום שעדותו הייתה עדות-יחיד שאין בה כדי להרשיע את טוביה. מאחר וזיגוד לא היה נאמן להרשיע את טוביה הרי שניטל האופי התועלתי מעדותו ולא נשארה בה אלא הוצאת שם רע, ועל כך נענש.

וכך מדגיש החפץ חיים את התועלתיות המשמשת בסיס להיתר אף בסיפור בפני בית-הדין:
"אבל אם הוא רואה שהחוטא הוא מהאוילים הלצים השונאים למוכיחם... ובודאי לא יתקבלו דבריו באזניו (של העבריין) ואנשים כאלו בנקל להם לשנות באולתם, ואם-כן יוכל להיות שיבוא עוד הפעם לידי חטא: על כן טוב להם שיגידו לדייני העיר, כדי שהם ייסרוהו על עונו ויפרישוהו מהאיסור על להבא. ונראה דהוא-הדין לקרוביו של החוטא. אם דבריהם יהיו מתקבלים לו... וכל כונת המספר תהיה לשם שמים ובקנאת השם, לא בשנאתו לו על דבר אחר... וכל זה אם ראוהו בשנים, אבל אם הוא עד אחד לא יעיד על חברו, כי עדותו חנם לפי שאין סומכין עליה".
ב. בסוגייה זו אנו מוצאים שנתקנה תקנה המלווה בסאנקציה של חרם. בין תשובותיו של רבי אליהו בן חיים, אנו מוצאים תשובה מעניינת הדנה בדבר "הסכמה מוסכמת בחרם שלא יאמר אדם לחברו שהוא חשוד לשלוח יד במעות הקדש". כלומר, תקנה לבל יטפול אדם אשמה בחברו שהוא מועל בכספי הקדש.

לאחר זמן נתעורר ספק בדבר משמעותה של תקנה זו. האם הכוונה היתה לאסור להאשים (במעילה) אפילו אדם שיש הוכחות לביסוס אשמתו, והמאשים אומר את הדברים כדי למנוע את המעילה ולהפרישו ממעשה זה, או שמא לא נתקנה התקנה אלא על מי שאומר את הדברים במקום שאין הוכחות בידו לביסוס האשמה שהוא טופל.

דעתו של הראנ"ח היא, שמסתבר הדבר "שהתקנה היתה אפילו כשברור אצלו, כל שאינו מברר הדבר בעדים; דאם לא כן כל אחד ואחד יהא מקנטר את חברו ואומר שאמת היה הדבר". והוא מסביר צדקתה של התקנה למרות שיש בה, לכאורה, כדי "למנוע האנשים מהציל הנגזל". לדעתו אין להתחשב בחשש זה מאחר ו"זה דין תורה גמור דאינו אלא מוציא דיבה, כיון דעד אחד לאו כלום הוא, כדכתבנו לעיל". כלומר, מאחר ואין עד אחד נאמן, הרי שאין בדבריו אלא הוצאת דיבה גרידא.

ולבסוף בודק הראנ"ח את משמעות התקנה לאור הטענה שיש לפרש אותה כך שלא תחול אלא על מקרים בהם אין קיים איסור ללא התקנה. כלומר, שיהא אסור להחשיד אף במקום שניתן להוכיח את המעילה. "שמא תאמר: אדרבא, איפכא מסתברא, שלא החרימו אלו אלא על מה שלא היה אסור מן הדין, דהיינו כל שידוע בעדים, אבל כשאינו ידוע בעדים למה לי להחרים, תיפוק ליה שאסור מדינא?"; ולשם מה לנקוט בסאנקציה של חרם על איסור הקיים בלאו הכי? על טענה זו הוא משיב בכלל חשוב בייחס לפרשנות של תקנות: "לאו מילתא היא; דאיכא למימר, שאף על פי שהוא אסור מן הדין רצו לקיים אסור התורה בחרם, כדי לזרז עצמם (לשמירה מעבירות על האיסור), וכדאמרינן גבי נשבעין לקיים את המצוות". כלומר, ניתן לפרש את התקנה כך, שזו באה לחזק את האיסור הקיים בלאו-הכי.

ג. חריג קיים לגבי אדם הקובל על פגיעות ונזקים שנגרמו לו על ידי פלוני. במקרה זה אף אם אין הקובל יכול להוכיח את אמיתות טענותיו - לא ייענש.

כך קובע רבי מנחם ממירזבורג: "הקובל על חברו שהלשין אותו או שגנב לו, הואיל ובלשון קבלה אומר, אין עונש בדבר". ועל הלכה זו מסתמך רבי יעקב ווייל, בענין שנשאל בו, והוא מוסיף שעל הקובל לקבל על עצמו שאמנם כוונתו לא היתה לבייש. ודבריו משמשים בסיס להלכה, שנפסקה על ידי רבי משה איסרלש, בהגהותיו לטור ולשולחן ערוך. וזו לשון ההגהה בשלחן-ערוך: "מי שקובל על חברו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כיוון לביישו". (חו"מ חכ"א, א)

על ההלכה האמורה מסתמך רבי חיים משה אמארילייו בעניין שנדון בפניו:
"ראובן שהחלון שלו סמוך לכותל שמעון שכינו; ויהי היום שראובן יושב בביתו והוא נשען בצד החלון הסמוכה לכותל שמעון שכנו ושמע ראובן את שמעון שכינו שהיה מדבר עם כלתו, והטה את אזנו היטב לשמוע את דבריהם, ושמע שהיו מדברים דברים מכוערים, ומתוך שהיו מדברים שמעון עם כלתו שמע ראובן שהיה שמעון מנשק את כלתו בשמיעה בעלמא, והרע לו הדבר לראובן שלא היה יכול לפרסם הדבר הרע הזה לפני בי"ד, משום שלא ראה ראובן אלא שמועה שמע, וראובן קנאתו בערה בו וגילה הדבר עם חברו לוי ובא לוי וגילה הדבר לאחרים עד שנתגלה הדבר לרבים ונעשה 'קלא דלא פסיק'. והקול נשמע לב"ד ועשו ב"ד דרישה וחקירה מהיכן יצא השמועה הזאת, ויודע הדבר לב"ד שיצא מפי ראובן, והיום מבקשים ב"ד לענוש את ראובן, כי הוציא שם רע על אשת-איש בשמיעה בעלמא... אם ראובן חייב קנס על הדבר הזה או לא?".
על שאלה זו הוא משיב:
"כיון שלא כיון ראובן לבייש, אלא אמר לחברו מה ששמע, אין ראוי להענישו, אם האמת אתו שלא דבר עם לוי אלא מה ששמע לבד לא פחות ולא יותר.. בנידון דידן, שלא בא להעיד לפני שום ב"ד אלא אמר הדברים כאשר שמע ללוי דרך סיפור בעלמא, אין לו כלום, כיון דמשום דקנאתו בערה בו גילה הדבר ללוי, דאפילו באומר לחברו דברי חירופין וגידופין אם מצי לתרץ דיבוריה דלא כיוון לחרף ולגדף, פטור וכמ"ש הרב כנסת הגדולה ז"ל בסימן ת"ך בהגהות בית יוסף אות נ"ח וכ"כ בחו"מ ז"ל, דאפילו הקובל על חברו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אף על פי שלא יוכל לברר עליו, פטור, כיון שלא כיון לביישו... אבל ראוי להחרים, שלא יוכל אדם להוציא עוד דברים כאלה מפיו".
17.4 סיפור לשון הרע על עבריין מועד
אשר להיתר לספר לשון הרע על עבריין מועד קובע ה"חפץ חיים":
"וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שאר עמו יודעים שהיא עבירה, דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחרת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ד', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו... וכל-שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב... אך יש ליזהר שלא לשכוח פרטים אחדים המצטרף לזה, וכתבתים בבאר מים חיים".
17.5 חובה חוקית, מוסרית וחברתית לספר לשון הרע
סעיפים, 1, 2 ו- 3 מדגימים כמה מהסייגים לאיסור סיפור לשון הרע. במקרים הנ"ל יש ואדם רשאי לספר את הדברים ויש והוא אף חייב לפרסמם. מקרים אלה אף נותנים את המסגרת לחובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם דברי לשון הרע. כמובן, שאין לראות כחובה חברתית את עצם בקשת חבר לספר לו דברי לשון הרע, שהרי לא ייתכן למלא חובה חברתית, כביכול, בשעה שזו מתנכלת לטובת אותו אדם שעליו מסופר הלשון הרע.

החפץ חיים קובע זאת בכלל הבא:
"ודע, דאין שום חילוק בכל זה הכלל שכתבנו, בין אם חברו שואל ודורש מאתו שיאמר לו ובין לומר לו מעצמו; שאם ישלמו כל הפרטים שבכלל זה, אפילו אם אין דורש מאתו דבר, גם כן צריך להגיד לו; ואם לא ישלמו הפרטים - אסור בכל גווני".
יתר-על-כן, אף בשעה שמתנגש איסור לשון הרע עם כיבוד-אב-ואם, יד האיסור על העליונה, ואין לספר את הדברים:
"ואפילו אביו או רבו, שמחוייב בכבודם ובמוראם שלא לסתור דבריהם, אם הם בקשו ממנו שיספר להם ענין פלוני ופלוני, והוא יודע שבתוך הספור יוכרח לבוא לידי לשון-הרע, או אפילו רק לאבק של לשון הרע, אסור לו לשמוע להם".
הוראות הצעת החוק בדבר חובה וזכות לפרסום קובעות:
"היו בין המפרסם ובין האדם אשר לו או אודותיו נעשה הפרסום יחסים המטילים על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את הדבר כפי שפרסמו, או אם נעשה הפרסום כפי שנעשה לשם שמירה או הגנה על ענין אישי מוצדק של המפרסם או של אדם אחר, פטור המפרסם, כאמור בסעיף 61".
ואילו סעיף 16 קובע:
"המפרסם דבר בתום לב באחת הנסיבות המתוארות בסעיפים 18 עד 23 והפרסום אינו יוצא מגדר הדרוש והסביר באותה נסיבה, פטור מאחריות פלילית או אזרחית לפי חוק זה בשל אותו פרסום".
מאלפים בנקודה זו דברי בית המשפט בענין שנדון בפניו, ואשר בו טענו הנתבעים כי היתה להם החובה המוסרית, במובן של סעיף 20 (1) (א) לפקודת הנזיקין, לפרסם את ההתנהגות הרעה של התובע ברבים וכי לכן הותר להם הפרסום. על טענה זו משיב בית המשפט:
"החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה או היועץ המשפטי ונציגיו, על מנת שינקטו באמצעים הנאותים, או לפנות ישרות לבית המשפט בתביעה או תלונה. אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל. נהפוך הוא: אין אנו יכולים לראות כל מעלה מוסרית במעשה שתועלתו ספק ונזקו ודאי. העמדת עבריין לדין היא מטרה חשובה כשלעצמה, אך הדין ייחד לה דרכים משלה ואין לסטות מהן. פרסום ברבים של דברי האשמה איננו בין הדרכים האלו. הנזק שבו ודאי - הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה היתה בלתי מבוססת, אין תקון של ממש לעול שנעשה. ובמקרה שאמנם חטא האיש, יש להשאיר את הטלת העונש לגוף מוסמך ולא לדונו מראש לשלילת שמו הטוב".
וכאן קובע בית המשפט הלכה חשובה:
"אמנם את גוף חוק הנזיקין קבלנו מאנגליה. אך יש מקומות שמצווים אנו להפיח בו רוח משלנו. כשפקודת הנזיקין מדברת בס' 20 (1) הנ"ל על "חובה חוקית, מוסרית או חברתית", הרי ברור לכולנו מה פירושה של "חובה חוקית", דהיינו חובה אשר הדין הישראלי מטילה. חובה מוסרית או חברתית מהי? אף כאן אין אלא תשובה אחת: חובה שהמוסר הישראלי ומושגי ההליכות בין הבריות במקומנו מחייבים אותנו. עקרונות המוסר שלנו שונים, אם בהרבה, אם במעט, מעקרונות המוסר של עמים אחרים בהיות המוסר נכס רוחני לאומי השונה לפחות בגינוניו מאומה לאומה. לנו גנזי מוסר עשירים במורשת ראשונים ואחרונים. אין אנו מתכוונים למצותם כאן, אך אולי מן המועיל להפנות את אנשי שורת המתנדבים אשר טהר המידות והמוסר הוא בראש מעיניהם, לדברי קדמונים כפי שניסח אותם הרמב"ם (בספר המדע, הלכות דעות, פ"ו, ה"ז ואילך):

"ז. הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא...".

"ח. המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'ולא תשא עליו חטא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אעפ"י שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו, חטא גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו".

פרק רביעי: סאנקציות וסעדים אחרים


בתביעה על סיפור לשון הרע רשאי בין המשפט בנוסף לעונש, או במקומו, להחליט על פעולות אחרות, וביניהן:

18. השמדת החומר שיש בו משום לשון הרע, או איסור הפצתו
מוצאים אנו כי מלבד האיסור הכללי הקיים בדבר סיפור לשון הרע, יש והטיל בית הדין חרם על מי שיוסיף לספר לשון הרע במקרה ספציפי. כן ברור, שיש להשמיד או לאסור הפצת חומר הכולל בתוכו דברים שיש בהם משום לשון הרע.

19. מתן פיצויים לנפגע
יש וחויבו מוציאי דיבה לשלם קנסות לצדקה, או למטרות ציבוריות אחרות, כעונש על מעשיהם. ברם, במקום שאדם נפגע אישית, בהבחנה, למשל, מפגיעה בהורי התובע שנפטרו, מגיעים הכספים לתובע - הנפגע.

הצעת החוק קובעת כי: "הנפגע על ידי פרסום לשון הרע, זכאי לסעד כתובענה אזרחית; בית המשפט הדן בתובענה רשאי לפסוק לנפגע פיצויים...".

אמנם, אם מחל הנפגע לפני התביעה על העבירה שבוצעה נגדו ע"י פירסום הדברים, לא תהיה לנפגע, לדעת רבי אליהו בן חיים, זכות לפיצויים.

20. התנצלות ובקשת סליחה

20.1 חובת ההתנצלות
אין בתשלום הפיצוי, גרידא, כדי למחול לעבריין על עוונו, וחובה עליו לבקש את סליחת הנפגע. וכך קובעת המשנה (ב"ק ח, ז) לגבי המבייש את חברו: "אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו". והרמב"ם (תשובה ב, ט) פוסק לגבי כל עבירות שבין אדם לחברו: "אבל עבירות שבין אדם לחברו... אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחל לו".

20.2 דרך פירסום ההתנצלות
אמנם, בלשון הרע מתירה ההלכה לנפגע שלא למחול לפוגע. טעמו של דבר הוא, שייתכן שיש אדם ששמע את דברי הלשון הרע ולא שמע את בקשת הפיוס והחרטה ויחשוב שהדברים ששמע הם אמת. על כן יש לשאוף לכך, שההתנצלות תהא בדרך כזו שתגיע לידיעת כל אלה ששמעו את סיפור הלשון הרע. וכך פוגשים אנו בפסקי-דין המטילים על הפוגע להתנצל ולבקש מחילת הנפגע בבית הכנסת, בו רבים מצויים.

20.3 נוסח ההתנצלות
נוסח ההתנצלות מן הראוי שייקבע או שיאושר על ידי בית המשפט. בדרך זו תימנע האפשרות בה המתנצל "ינצל" את "התנצלותו" לבקשת סליחה, בדרך אותה מתאר רבי שלמה לוריא, הרש"ל: "ויש רשעים, שמוסיפים מילות זרות במחילה על רמאות, כדי להוסיף חטא על פשע"; ועצתו של הרש"ל היא: "על כן יהיה כל מחילה ופיוס מפי השליח צבור, מלה במלה, מפי הרמאים".

אשר להתנצלות, קובעת הצעת החוק, שבית המשפט "רשאי ליתן צו... לפרסם תיקון או התנצלות".

ולהתנצלות עלולה אף להיות השפעה להמתקת הדין:
"התנצל הנאשם או הנתבע לפני הגשת התובענה, הרי זו עילה להמתקת הדין בתובענה פלילית ולהפחתת הפיצויים בתובענה אזרחית, ובלבד שההתנצלות פורסמה בדרך ובמדה שבהן פורסמה לשון הרע ולא היתה מותנית בשום תנאי".
21. פרסום פסק-הדין
בדרך כלל אין לפרסם פסק-דין ואת דבר הענישה במקום שעלול להיות בו כדי גרימת בושת לנאשם. וכך קובע החפץ חיים, כי "השופטים גם כן ייסרו את החוטא בהצנע ולא ילבינו פניו ברבים". ברם, יש וראו בפרסום פסק-הדין וגזר הדין גורם שיש בו כדי להזהיר אחרים ואף כאחד מדרכי ענישתו של העבריין. וכך לפי הברייתא ארבעה מחייבי מיתות-בית-דין צריכים "הכרזה", והם: המסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא ועדים זוממין. בשעת הוצאתם להורג של אלה, יש להודיע ולפרסם כי פלוני נהרג בבית-דין על שעבר עבירה פלונית.

גם הנמקתו של הרמב"ן, לפרסום עונשה של מרים שדיברה במשה, היא כדי להזהיר אחרים: "וכן במעשה מרים נצטוינו להודיע לבנינו ולספר בו לדורות. ואעפ"י שהיה ראוי גם להסתירו, שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו, כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפניו, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד".

רבי ישעיה הלוי הורביץ, בספרו "שני לוחות הברית", אף מעיד על נוהג של בתי הדין בזמנו לפרסם פסקי דין שניתנו כנגד עבריינים: "דבר שהוא מצד העונש לא שייך לומר "אל תספר בגנותו", כי זה הדין שלו לספר בגנותו שלו בדבר זה, כמו שמעשים בכל יום הבית-דין פוסקים ועושים הכרזה על אדם אחד דברי גנות, הוא משום שהדין נותן ליענש בכך".

ברם, הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, והפרסום ייעשה רק במקום שאכן נראה לבית המשפט, שיש תועלת בפרסום פסק-הדין. כך פוסק החפץ חיים בעניין פרסום גזר דינו של עבריין בכלל:
"זה תלוי לפי ראות עיני בית-דין את האיש, אם תוכחתם תהיה מועלת לו על להבא, שלא יעשה עוד את העבירה, דכמה פעמים 'בדברים לא יוסר עבד', וגם לפי הענין שעשה, אם ידעו בו רבים, שעל ידי זה נתחלל כבוד השם ח"ו אם לא יגדרו הפרצה על להבא, בודאי מוטל על הבית-דין לעשות כל מה שהם יכולין, כדי שרבים יראו ויקחו מוסר, וכמ"ש בסנהדרין: אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, והובא בחו"מ בסי' ב'". ולכן, במקום שאדם ממרה צו של בית המשפט ללא כל הצדקה "מותר לספר בגנותו ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדור דורים".
הוראות הצעת החוק בעניין פרסומים בקשר למשפטי לשון הרע, הן אלו: "לא יפרסם אדם דבר על הליכי בית המשפט בתובענה פלילית או אזרחית בשל לשון הרע - לרבות כתבי טענות ולמעט פסק הדין - אלא ברשות בית המשפט, שהוא רשאי לאסור פרסומו של פסק הדין בתובענה, כאמור; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות".

פרק חמישי: שיקולים להחמרה בעונש


יש ואדם מספר לשון הרע ועובר על האיסור בכל חומרתו, ויש ואיסורו הוא קל יותר. בספרות הענפה של הפסיקה יש מקרים, שבהם מדגישים הפוסקים את חומרתו המיוחדת של המקרה שבפניהם, ויש והם קובעים כי באותו עניין יש להחמיר במיוחד בעונש; כאן יבואו אחדים מן השיקולים, שעל השופט להביא בחישוב בעת ההכרעה על גזר דינו של מספר לשון הרע.

22. סיפור לשון-הרע על רבים
רבי שלמה לוריא, בפסקו את דינו של מחרף קובע: "אכן בכאן, שמחרף שתי נפשות כשרות בישראל, פשיטא שילקה המוציא דבה בעבור שניהם". וכן מדגיש רבי שמואל די מדינה (שו"ת מהרשד"ם סימן ק') "על אחת כמה וכמה למי שהטיח דברים כאלה נגד רבים". בספר הפרוטוקולים של קהילת הפורטוגזים בהמבורג, לשנות תט"ז - ת"ל, אנו מוצאים כנימוק על ענישה, בכך ש"דבר דברים קשים על ה"מעמד", ולכן הוחלט להענישו כראוי".

אף החפץ חיים מבליט את חומרת העבירה:
"כל-שכן אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר, בודאי עון פלילי הוא, כי איסור לשון-הרע... הוא אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל-שכן על עיר שלמה שבישראל".
23. ספור לשון הרע על תלמידי חכמים ועל נציגי צבור
חומרה יתרה יחסו לביוש תלמידי חכמים.

על הלכה זו ועל הנוהג בעניין זה בספרד מוצאים אנו בדברי הרמב"ם:
"המבייש את חברו בדברים... פטור מן התשלומין, ויש לבית-דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו. ואם בייש תלמיד-חכם חייב לשלם לו בושת שלימה; אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלושים וחמשה דינר מן הזהב... וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ. מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי-חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם; ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן; אבל הדיינים היו אומרים למבייש: חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב".
וכן פוסק רבי בנימין זאב, בהסתמכו על דברי הרמב"ם, ש"אם בידם לנדותו ולהלקותו, עבדינן ליה, דתרתי עבדינן ליה; תדע דהרמב"ם כתב דאם חרף תלמיד חכם מנדין אותו ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו".

ובחומרה זו התייחסו אף למבזים את העוסקים בתפקידים ציבוריים ושליחי הציבור, שראו פגיעה בהם כפגיעה בציבור בכללו. כן נשאל רבי שמואל די מדינה על המבזים את העוסקים ב"גמילות-חסדים", ותשובתו היא (שות מהרשד"ם יו"ד ק'):
"אין ספק שהאיש או האנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול... כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצוה, ובפרט במצוה כזאת - גמילות חסדים, דשנינו פרק ג' דבכורים: וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם... מכאן אתה למד שחייבים בכבוד העוסק במצוה יותר מכבוד תלמיד-חכם... ואף על גב דהיינו בשעת עסקם במצוה, מכל-מקום איכא למילף משם גודל שכר הרגילים במצוה, ובפרט כי אנשים כאלו המיוחדים ומוכנים תמיד לעשות מצוה כזאת, היה אפשר לומר אפילו בשעה שהם בטלים ממנה חייבים בכבודם כתלמיד-חכם".
הלכות רבות וחשובות בעניין מבזה ממונים על הציבור למדים אנו מתשובותיו של רבי אליהו בן חיים, הראנ"ח. לדבריו אם אמנם הגבאים רגילים לכך שיחרפום ויגדפום, אין בכך כדי לפטור את המבזה. יתר-על-כן, אם היה החירוף בעניין הנוגע לתפקידו, הרי שעונשו של המבזה גדול ביותר. ואלה דבריו בסימן צג:
"כי עם היות כי חק הגבאים לשמוע בקול מחרף ומגדף... ומכל מקום כל זה איננו שוה לפטור המחרף ככל מחרף את חברו, ואדרבה, יש להחמיר בו יותר, אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת-שמים ושליחותייהו קעביד, וכל-שכן אם היה החורף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עליו".
יתר-על-כן, ב"ממונה מן הקהל לפקח בכל עסקי הקהל, קרוב לומר שדינו קרוב לדין הדיין, שכתב הריב"ש ז"ל שיש בקללתו לאו נוסף, והמקלל אותו חייב מרדות או נדוי". וכאשר המדובר הוא בתביעה המבוססת על ביזוי שליח הציבור לא תועיל אף מחילתו של הנפגע, כי כאן הפגיעה היא לא בו בלבד, אלא בציבור כולו:
"ועוד, שנראה שאפילו רבי מרדכי ימחול התביעה הנזכרת, אם באנו לומר שיש לרבי שבתי דין מבזה שליח הקהל, חייב להענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו, ולאו כל כמיניה למחול; וזה דבר מבואר בעצמו, שלא החמירו על המבזה שליח בית דין אלא מפני שהם מחשיבים אותו בזיון לבית-דין עצמו" (שו"ת הראנ"ח קיא).
ולא זו בלבד, אלא שעלה בדעתו של הראנ"ח לפטור את שליח הציבור שביזה את אחד מהציבור, מאחר ואף שליח בית-דין שהכה או הזיק, בגופו או בממונו, את המסרב לציית לדין, פטור מעונש. אלא שבאותו מקרה אין הוא מוצא סיבה לפטור את שליח הציבור בהסתמך על ההשוואה עם ההלכה בדבר שליח בית-דין, וזאת משני נימוקים:
"האחד: שהוגד אלינו שרבי מרדכי הנזכר לא היה ממונה על בקשת המעות הנזכרים, אלא על החובות שהתחייבו הקהל בזמן ממונותו (כלומר, שהלה בזמן גביית כספים אלו לא פעל בגדר תפקידו הציבורי), וכיון שכן, אין דינו בזה דין שליח הקהל".
ועוד:
שעד כאן לא אמרו ששליח בית-דין שהכה המסרב או הזיק אותו, פטור, אלא כשמכה אותו או מזיקו כדי לקבל עליו את הדין, ולהיות ציית דינא, אבל החירופין האלה, שאינן נאמרים כדי להכריח אותו לפרעו החובות, אלא מפני הכעס והחימה עליו, פשיטא שאין זה דומה כלל".

וכך אף פוסק להלכה רבי שבתי כהן, הש"ך, בפירושו לשולחן ערוך ש"ראשים וממוני הקהל - כתלמיד חכם". ורבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מסכם זאת להלכה בספרו "ערוך השלחן": והמבייש ממוני וראשי העיר דינו כמבייש תלמיד-חכם, וכן כל העוסקים במצות ובהתמנות של מצוות, דינם כתלמיד חכם לזה".

24. סיפור לשון הרע לרבים
מאחר שאיסור לשון-הרע נמדד לפי מידת הפגיעה, הרי שבמידה שהשומעים הם רבים, בה במידה גדל האיסור. וזו לשון החפץ-חיים: "וכל שיתרבו השומעים יתרבה עון המספר, מפני שחברו מתגנה יותר על ידי זה שנתפרסם גנותו בעיני כמה אנשים".

אף הצעת חוק לשון הרע מתייחסת בחומרה מיוחדת לפירסום ברבים, בכיוון של הענשה פלילית. לפי ההצעה רק פירסום לשני בני אדם או יותר יהווה עילה לאחריות פלילית, וכן במקרה של פירסום בעתון יהיו מוציאו לאור והאדם שהביא לעתון את דבר לשון הרע אחראים אחריות פלילית.

25. סיפור לשון הרע שלא באקראי
למספר לשון הרע דרך קבע ולא באקראי נתייחד אף "תואר" מיוחד, והוא "בעל לשון הרע"; וכהגדרת הרמב"ם: "אבל בעל לשון הרע - זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני" ומסביר את הדברים רבי יוסף קארו, בפירושו "כסף משנה" על הרמב"ם שם: "אעפ"י שיספר אדם בגנות חברו לא יקרא "בעל לשון הרע", מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה, אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע, ההוא יקרא בעל לשון הרע".

ומאחר שכן, ברור כי אף עונשו של זה חמור יותר. וכך מסביר החפץ חיים: "כל זה אפילו אם רק במקרה סיפר גנות חברו, אבל אם ח"ו הורגל בעון זה בתמידות... אנשים כאלו הם נקראין בפי חז"ל בשם בעלי לשה"ר ועונשן הרבה יותר גודל אחרי שבשאט נפשם וזדון לבם עוברין על תורת ה', ונעשה זה אצלם כהפקר". ומסיבה זו אף נהגו לפסוק, כי "מי שחטא בהוצאת שם רע ושנה וחטא", שוב אין מניחין אותו לפדות ולהמיר את העונש בקנס כספי.

הצעת החוק מחמירה אף היא בכיוון זה, כשהמדובר הוא בפירסום לשון הרע בעתון. וזו לשון ההצעה (סעיף 9):
"פורסמה לשון הרע בעתון, ותוך השנתיים שלפני הפרסום הורשע אדם בשל לשון הרע אחרת שפורסמה באותו עתון, רשאי בית המשפט, בנוסף על העונש האמור בסעיף 7, לאסור הוצאת העתון לתקופה שיקבע".
26. סיפור לשון הרע בכוונה רעה
אם התכוון המספר לשון הרע להרע לאדם עליו מסופרים הדברים, יש בכך משום חומרה, ולכן יש להביא אף זאת בחישוב קביעת העונש.

אף הצעת החוק מחמירה בענין פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, ורק פירסום בכוונה כזו, מהווה, לפי ההצעה, עבירה עליה יענש המפרסם בפלילים, להבחין מפירסום ללא כוונה לפגוע, שאינו מהווה אלא עילה לתובענה אזרחית. וכן קובעת ההצעה, כי אם לא נתכוון המפרסם לנפגע, או שלא ידע על קיומו של הנפגע, יהא רשאי בית המשפט לשקול נסיבות אלה בין שאר הנסיבות כשהוא בא לגזור את הדין או לפסוק פיצויים. אמנם, יש להקל אם הדברים נאמרו דרך מריבה וקטטה. בנקודה זו מוצאים אנו, בעיקר במקרים של דברי גידופים וחרופים, התחשבות במצבו הנפשי של האומר בשעת אמירתם.

התחשבות זו במצבו הסובייקטיבי של הנתבע משווים הפוסקים עם האמור אצל גואל הדם: 'פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח, כי יחם לבבו, ...והכהו' וכך אף נפסק בעניין המרת הענישה הגופנית בעונש כספי: "ונראה לי, דאף בפעם ראשונה אין ראוי לפדותו אלא בהוצאת שם רק על-ידי מריבה, על-דרך 'כי יחם לבבו'".

27. ספור לשון הרע שהוא שקר
אף למספר לשון הרע בשקר נתייחד שם, והוא "מוציא שם רע": "יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא - לשון הרע, והוא: המספר בגנות חברו, אעפ"י שאומר אמת; אבל האומר שקר נקרא: "מוציא שם רע" על חברו".

הצעת החוק קובעת, כי במקרה "שהמפרסם האמין באמיתותה של לשון הרע". יהא "רשאי בית המשפט לשקול נסיבות אלו בין שאר הנסיבות כשהוא בא לגזור את הדין או לפסוק פיצויים".

28. ריבוי דברים ומשמעותם
מאחר ו"כל דבור ודבור של גנות הוא איסור בפני עצמו", יש להביא אף שיקול זה בעת קביעת העונש. מאידך, אין להתעלם, כי לפעמים יש בפרסום חד-פעמי של דבר אחד משום פשע גדול יותר מריבוי דברים קלי-ערך.

על הקושי שבדבר זה עומד רבי יאיר חיים בכרך, כשנשאל על "דברי ריבות אשר נפלו בין בעלי חיצים", הוא קובע בתשובתו, כי "לדבר על פי הדין בדברים האלה קשה כתורמס, כי מי יתן פלס ומאזני משפט תומן ועוכל על כל דבר קינטור, הרב הוא או מעט, הקל הוא או קשה".