"תורה עם דרך-ארץ" בהונגריה

(הישיבה של הרב עזריאל הילדסהיימר באייזנשטאט)

ד"ר מרדכי אליאב

סיני נא, תשכ"ב


תוכן המאמר:
תולדותיו
פעולותיו כרב העיר
ראשיתה של הישיבה
ניסיונות לסגירת הישיבה
התקפה על הישיבה מצד הרפורמים
תשובת הילדסהיימר לביקורת
שיטתו החינוכית
תכנית-הלימודים בישיבה
הישיבה בהתפתחותה
תקנות "חברת בחורים"
חברת "תפארת בחורים"
חברת "ביקור-חולים"
יחס התלמידים
קץ הישיבה

תמצית: מאמר זה בא לתאר את מפעלו החינוכי הגדול שלהרב הילדסהיימר בהונגריה, על-סמך בדיקה מחדש של המקורות והתיאורים השונים וניצול חומר היסטורי חשוב שבאיגרותיו של הרב הילדסהיימר ואליו, שחלקן העיקרי עדיין בכתובים.

מילות מפתח: תורה עם דרך ארץ, חינוך יהודי בהונגריה, לימודי חול.

מבוא
הרב עזריאל הילדסהיימר, מנהיגה של היהדות החרדית בגרמניה במחצית השנייה של המאה הי"ט, היה אישיות רב-פעלים. אולם בעיקר נודע בזכות מפעלו הגדול בברלין. בית המדרש החרדי לרבנים. לעומת זאת ידוע מעט מאד על שמונה עשרה שנות פעולתו בהונגריה, כרבה של קהילת אייזנשטאט בשנים תרי"א-תרכ"ט. בשנים אלה הקים וניהל הרב הילדסהיימר ישיבה, שהיתה הראשונה בעולם להכללת לימודי-חול בתכנית הלימודים המקובלת בישיבות, בהתאם לשיטתו החינוכית של "תורה עם דרך ארץ". מפעלו של הילדסהיימר באייזנשטאט הקים לו מיד מתנגדים משני המחנות, - במחנה החרדי מחד גיסא, ואוהדי הרפורמה מאידך. בכל שנות-פעילותו בהונגריה נאלץ הילדסהיימר ללחום ולהגן על שיטתו ומפעלו, כששני הצדדים מתנכלים לו ויורים בו בליסטראות, ובסופו של דבר מניעים אותו לנטוש את המאבק ולהעתיק את מקום פעולתו לברלין, ולהגשים שם את אשר לא עלה בידו בהונגריה.

מאמר זה בא לתאר את מפעלו החינוכי הגדול של הרב הילדסהיימר בהונגריה, על-סמך בדיקה מחדש של המקורות והתיאורים השונים וניצול חומר היסטורי חשוב שבאיגרותיו של הרב הילדסהיימר ואליו, שחלקן העיקרי עדיין בכתובים.


מסגרת התיאור צומצמה לפעולה החינוכית-הציבורית בלבד, שבמרכזה עמדה הישיבה באייזנשטאט - ילד טיפוחיו, אשר בשל ראשוניותה בשיטתה ובלימודיה מן הדין לייחד לה מקום נכבד בתולדות החינוך בישראל, אף כי פעולתו הציבורית בח"י שנים אלה היתה מגוונת ביותר, בהקיפה שטחים שונים, החשובים כשלעצמם, אך ראויים לתיאור בנפרד.

תולדותיו
עזריאל הילדסהיימר, שנולד בשנת תק"פ (1820) בהאלברשטאט, בא כבן י"ז לאלטונה והיה מבחירי תלמידיו של הרב יעקב אטלינגר, מגדולי התורה שבדור. שם הכיר גם את הצירוף של לימודים כלליים אל לימודי החול, כפי שהיה נהוג ב"תלמוד תורה" שבהאמבורג ובאלטונה. בתקופה זו רכש גם ידיעות כלליות ועמד בהצלחה בבחינות בגרות. בשנת ת"ר עבר ר' עזריאל לאוניברסיטת ברלין ולאחר מכן להאלה, בה הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה. בימי לימודיו באוניברסיטה התבונן בלב דואב במצבה של היהדות בימיו, כפי שתיארה לאחר מכן:
"לפחות כתשע עשיריות מבני הנוער נימנו בימים ההם בין המתכחשים לדתם. בחלקם בגדו בה, או במקרה הטוב ביותר נעשו אדישים. התביישו לקיים את מצוות התורה, ואפילו לציין את יהדותם מבחינת המוצא. השכלה והתכחשות לדת היו אז למושגים זהים. יצר הרדיפה של אנשי הריפורמה לבש ממדים, שאפילו ביישו את הקנאות של ימי הביניים. בכל אשר פנינו, היתה עזובה שוממה ויאוש".
מצבו הכלכלי הדחוק נשתפר אחר נישואיו עם אחותו של ר' יוסף הירש, מעשירי הקהילה בהלברשטאט, ולאחר סיום לימודיו נתמנה למזכיר הקהילה בהאלברשטאט - תפקיד שבו כיהן עד שנת תרי"א (1851), בה הועלתה הצעה להזמינו לכהן כרבה של קהילת אייזנשטאט. רבו, ר"י אטלינגר, יעץ לו לקבל את ההצעה ועם היבחרו שלח לו איגרת-ברכה לבבית, בה נאמר: יזכה להרביץ תורה ולהפיק מי מעין בינתו החוצה להשקות עדרי צאן קדשים ואת עדתו ינהל על דרכי התורה והיראה". קשרי-ידידות הדוקים נקשרו בין הרב ותלמידו, ובכל השנים לאחר מכן התנהלה ביניהם חליפת-מכתבים ערה, הן בענייני ציבור והן בענייני הלכה. מכתבים רבים שנשתמרו בארכיון הפרטי מעידים על נוהגו של ר"ע הילדסהיימר, להוועץ עם רבו לפני כל מעשה חשוב.

פעולותיו כרב העיר
ראשיתה של קהילת אייזנשטאט (הנקראת בקיצור: א"ש) נעוצה, כנראה, במאה הי"ד. אך עיקר התפתחותה החלה עם יצירת המסגרת הנודעת של "שבע קהילות" במחוז בורגנלאנד בשלהי המאה הי"ז, בימי כהונתו של ר' שמשון ורטהיימר כרב המדינה. בשל קירבתה לווינה וקשריהם של נכבדים מן הקהילה לאנשי כספים בבירה, עלתה אייזנשטאט בחשיבותה על יתר הקהילות ותפסה מקום ראשון ביניהן למעלה ממאה שנים. קהילת א"ש נתפרסמה בתקופת כהונתו של מהר"ם א"ש, בעל "פנים מאירות", מגדולי הפוסקים בדורו, שעמד בראש ישיבה גדולה. בשנים תקע"ז-ת"ר כיהן הרב משה פרלס כרבה של א"ש. אף הוא נודע כרב גדול וראש ישיבה מובהק. עם פרישתו לא נתמלא מקומו, באשר לא נמצא יורש מתאים, ורק לאחר הפסקה של אחת עשרה שנה, בהן הופקדה הנהגת החיים הדתיים בידי בית-הדין בראשות הדיין ר' וולף אוסטרליטץ, הוזמן הרב עזריאל הילדיסהיימר לכהן כמרא דאתרא.

בשלהי קיץ תרי"א הגיע ר' עזריאל לקהילת אייזנשטאט, שמנתה בשנת תרי"ז לפי מפקד רשמי 1127 נפש. צעדיו הראשונים היו מכוונים לתיקון יסודי של מערכת החינוך. על פי הצעתו נוסד ביה"ס של הקהילה, שבה הנהיג ר"ע הילדסהיימר מתחילה תכנית-לימודים, שכללה בצידם של לימודי-הקודש גם לימודים כלליים אלמנטריים. בשנה הראשונה מנה המוסד שלוש כיתות, המקבילות בלימודיהן הכלליים לב"ס יהודי רגיל, וכן כיתה מיוחדת למלאכת-יד. בשנת תרי"ד נתווספה כיתה רביעית לבית הספר, ובשנת תרי"ח נוסדה כיתה תיכונית-ריאלית אחת, שהגיעה להישגים טובים בלימודיה.
ביה"ס קנה לו שם טוב, וגומריו נתקבלו בכל מקום להמשך-לימודיהם וללימוד מקצוע. כיוונו החינוכי של ביה"ס היה חרדי מובהק, ומכיתה ג' ואילך נכלל גם לימוד גמרא בתכנית הלימודים. עם זאת שקד המוסד על הקניית מקצועות כלליים אלמנטריים, ולשון ההוראה היתה גרמנית.

הצלחתו של בית-הספר חיזקה את מעמד הרב, וראשי הקהילה גילו הבנה ונכונות, כשבא אליהם בתביעה להגדלת הישיבה והחזקתה, מעבר ל"עשרה בחורים", שעליהם נתחייבו בכתב-הרבנות. הישיבה הלכה והתפתחה בהתמדה, כשעולה הכספי רובץ בעיקר על מייסדה וראשה, אך הקהילה, הקטנה באופן יחסי, עשתה רבות כדי לשאת בחלק ניכר של ההוצאות. אף פעולותיו הציבוריות של הילדסהיימר במאבקו על דמותה הרוחנית של יהדות הונגריה; במלחמתו התקיפה נגד גילויי הריפורמה; בעבודתו המסורה למען יישוב ארץ-ישראל וענייה - זכו לתמיכה רבה של אנשי הקהילה, שהעריצו את רבם והשתדלו לסייע בידו.

יחסם של בני-הקהילה הסב אושר וסיפוק לרבם. במכתבו לידידו הרב זאב פיילכנפלד בדיסלדורף משנת תר"ך, צויין:
"כאן יש עוד תורה וכבוד התורה. כאן יש עדיין חיים יהודיים אמיתיים, ויש הרבה קהילות המקיימות את מרא דאתרא שלהן בהערצה ובנכונות להקרבה, מה שאין למצוא דוגמתן בגרמניה, זולת פראנקפורט. כאן אפשר להיות מרביץ תורה ותופש ישיבה. כאן יש חיים שהם ממש תענוג".
מוצאו וגישתו השתקפו בכל. שיחו, שיעוריו ודרשותיו וחלק ניכר מאיגרותיו היו בלשון הגרמנית, וכן נהג, שלא כמקובל אצל רבני הונגריה, ללבוש קצרים, כמנהג רבני גרמניה, כפי שמעידה בתו בזיכרונותיה.

סדר-יומו היה עמוס ביותר. לפי עדות עצמו, הקדיש בכל יום 13-12 שעות להוראה ולהדרכה בישיבה, "מלבד כל יתר ההתעסקויות, כגון שו"ת, עניני א"י וצרכי הכלל האחרים". סדר-יומו החל בשעה 4 לפנות בוקר עסק בעניינים פרטיים, ואת השעות באשמורת הבוקר אהב להקדיש ללימודיו. נוסיף על כך, כי שעות לא מעטות הקדיש במשך היום לחינוכם של שבעת ילדיו, ומלבד זאת היה נתון בדאגה מתמדת לגיוס כספים למען קיום הישיבה.

ראשיתה של הישיבה
בששה תלמידים בלבד פתח ר"ע הילדסהיימר את ישיבתו, ממש בימים הראשונים לכהונתו בא"ש, אך תוך זמן קצר עלה מספרם ל- 40-30. במחצית השנה הראשונה עסק רק ב- 5 שעות הוראה יום-יומית בתלמוד ובפוסקים, ש"ע, תנ"ך ודקדוק עברי. אולם לאחר מכן הוסיף גם שיעורים בלימודים כלליים. בדרך זו נקט בשל השקפתו "שאין בשום פנים לקצר את ההוראה העברית לטובת ההוראה הגרמנית". נאמן להשקפה זו קבע גם לאחר מכן, כי במחצית השנה הראשונה ללימודיהם בישיבה, יעסקו התלמידים בלימודי-הקודש בלבד.

ר"ע הילדסהיימר עצמו היה המורה היחיד לכל לימודי-הקודש, במסגרת של 25 שעות לשבוע, ומלבד זאת הורה גם חלק ניכר של הלימודים הכלליים, כגון: לשון וספרות גרמנית, לאטינית, מתימטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה. רק בהוראת התלמידים המתחילים בלימודים אלה, נסתייע ע"י שני מורים נוספים.


לא יפלא אפוא, כי מתחילה היה המוסד לצנינים בעניני שני המחנות, החרדים והריפורמיים. החוגים החרדים התקוממו נגד הכללת לימודים כלליים במסגרת של ישיבה, כשם שהתנגדו בקיצוניות לכל שיטתו החינוכית של הילדסהיימר וללשון הגרמנית כלשון הוראה. חוגים אלה תבעו התעסקות בלעדית בלימודי-קודש, כשלשון האידיש ממשיכה לשמש כלשון-הוראה יחידה. היהדות החרדית בהונגריה, שהצליחה עד כה להכשיל כל ניסיון של חדירת ההשכלה והריפורמה, ראתה בהקמת הישיבה בא"ש מעשה מסוכן, כיוון שהחידושים נעשו ע"י רב חרדי, שעם היותו דוקטור גרמני ומשכיל מובהק, נודע כירא שמים, למדן חשוב ובעל-מידות. חידושים אלה היו עשויים, לדעתם, לפגוע בדרך החינוכית המסורתית, וליצור פרצה מסוכנת בחומת ההתנגדות להשכלה הכללית.

מצד שני גילו גם חוגי הריפורמה התנגדות חריפה למוסד, בחששם כי הכיוון הניאו - אורתודוקסי, החותר לצירוף השכלה כללית עם חינוך חרדי ואורח-חיים מסורתי, עשוי לסכל את תכניתם, להחדרת ערכי ההשכלה הכללית ברוח הריפורמה ולביטול כל השפעה של חינוך חרדי.


שני המחנות המנוגדים זה לזה הירבו להתקיפו, לנהל נגדו פולמוס ציבורי ואף הוציאו שם רע לישיבה. בעוד שהמחנה החרדי זלזל ברמתה התורנית של הישיבה טען, כי רבים מן התלמידים באו אליה בעיקר בשל ההזדמנות לרכישת הידיעות כלליות, הירבו חוגי הריפורמה למעט בחשיבותם של הלימודים הכלליים במוסד ולהצביע על דרגתם הנמוכה.

ברם, מן הדין לציין, שאף במחנה החרדי נשמעו דעות אוהדות למפעלו של ר"ע הילדסהיימר, מהן שלא התנגדו באופן קיצוני לכל השכלה כללית ומהן שסמכו על חרדיותו ומידותיו. אך דעות מתונות אלה לא נתגבשו לכוח ציבורי, שיתמוך בהילדסהיימר, שעה שהחוגים הקיצוניים ניהלו נגדו מערכה חריפה ומרה. במרוצת הזמן גבר משקלם, והשפעתם כיוונה את תגובתה הרשמית של היהדות החרדית.

ניסיונות לסגירת הישיבה
משני הצדדים החל, כאמור, מאבק נגד הישיבה החדשה, ובשנת תרי"ז (1857) עלה בידיהם להניע את השלטונות לסגור את הישיבה ולצוות על גירוש התלמידים, בהנמקה כי " derarting מחדש כמוסד Winkelschulem im Staate gefahrlich seien" אולם ר"ע הילדסהיימר ידע לעמוד על שלו, ובכושר שכנועו הביא לביטול הגזירה תוך שבועות אחדים. ב- 28.6.1857 נפתחה הישיבה מוכר מטעם השלטונות, וכעבור מחצית השנה, ב- 7.1.58, נערכה בחינה פומבית במעמד נציגי הממשלה והנציבות, ששיבחו את הישגי המוסד במכתבים מיוחדים, בהדגישם את "השתייכותו לאורתודוקסיה המוחלטת של אמונתו", וכי כיוון זה הציב לו למטרה במוסדו. אפילו חוגי הריפורמה לא יכלו להתעלם מהישג זה, בציינם את שביעות-הרצון הכללית, בייחוד מבחינה מיתודית, אך הוסיפו שאלה עוקצנית: למה לא הוזמנו לבחינה רבנים חרדים? ולמה צריכים השלטונות הלא-יהודיים להעיד על כשרותו וחרדיותו של ראש הישיבה?...

בשנת תרי"ח, כשש שנים ומחצה אחר ייסודה, נתגבשה כבר תכנית-הלימודים, ובדין וחשבון הראשון הטעים ראש המוסד את סיפוקו מן ההתקדמות וההישגים. הילדסהיימר הרגיש היטב בבעייתיות המיוחדות של מוסדו, ואכן הודה כי לפעמים באים תלמידים שואפי השכלה, "למטרות אחרות" מאשר ללימוד תורה, אך מאז שעמד על תופעה זו, שהיתה למורת-רוחו, נבדק כל תלמיד חדש "אם - כלשונו - זך, אם ישר פעלו".

בשנה זו מנתה הישיבה 39 תלמידים, שנתחלקו כדלהלן: 3 מקומיים, 2 מגאליציה, 1 מדניה, 1 מהסן, 20 מהונגריה, 1 מאוסטריה, 1 מפרוסיה, 6 ממורביה, 3 מבאווריה, 1 מוירטמברג. נמצא אפוא, כי רק 16 תלמידים באו ממקומות שמחוץ להונגריה.

הילדסהיימר משבח גם את תמיכת הקהילה, הרואה במוסד "המשך של הישיבה מימי מהר"ם א"ש ור' משה פרלס", וכי כל חבר בקהילה משתתף בהחזקתה. מלבד התמיכה של בני-הקהילה, נהנה המוסד גם מכמה עזבונות ומתרומותיהם של שני "ידידים במרחקים, שתבעו לא לפרסם את שמם".

התקפה על הישיבה מצד הרפורמים
הדו"ח הראשון זכה גם להערכה מפורטת מעל דפי "בן חנניה", בטאונם של חוגי הריפרומה בהונגריה. עורך העתון, ליאופולד לעוו, מטעים שיש לראות תופעה משמחת בעצם קיומו של המוסד, אם אמנם תסמוך "האורתודוקסיה הישנה" את ידיה על עקרונותיו והשקפותיו. המחבר מברך על הכללת תנ"ך ודקדוק עברי בתכנית-הלימודים, לאחר שהוזנחו ע"י החינוך המסורתי "במשך 400 שנה". אולם לאחר דברי-השבח המעטים, יוצא לעוו להתקפה מוחצת, בחלקה גם בעלת אופי אישי. על אף ההישג החשוב בהנהגת הלימודים הכלליים, כשאיפת "כל הרומנטיקה הגרמנית הניאו-אורתודוקסית", טוען המשיג שרמת הלימודים נמוכה בהרבה מזו שבסמינאר בברסלאו, כשם שידיעותיו של הילדסהיימר נופלות מאלו של פראנקל. במוסד להכשרת רבנים הנהיגו בלימוד הגרמנית ספר-לימוד המקובל בבית-ספר יסודי - עבודה המלמדת על רמת הלימודים. אין להבין מדוע וויתר הילדסהיימר על לימוד יוונית, והירבה דווקא בלאטינית. כן טוען לעוו שהילדסהיימר עצמו אינו כותב עברית כהלכה, ושוגה הרבה מבחינת הדקדוק. לכך מצטרפת התמיהה העוקצנית, שנזכרה לעיל, בדבר צירוף מכתבי-ההמלצה של גויים על כשרות המוסד ומנהלו. בסיכום הביקורת מסתבר, כי עיקר כוונתו של לעוו היתה לפגוע ברמת הלימודים הכלליים של המוסד, כדי להבהיר שאין אפשרות למזיגה הנאותה של התוכן הישן עם ההשכלה הכללית, וכי למעשה מוסד זה איננו אלא ישיבה רגילה בלבד.

תשובת הילדסהיימר לביקורת
בשל מעמדו הציבורי של המבקר ופירסום הביקורת בעתון נפוץ, מצא הילדסהיימר לנכון להשיב לדברים ב"אגרת גלויה", שנתפרסמה בקונטרס מיוחד.

פרסום התעודות של השלטונות נעשה, לדבריו, כלפי חוץ, כדי להבליט את הגושפנקא הרשמית ולמנוע חזרה על מעשה הסגירה של הישיבה, כפי שאירע ב- 1857, היה זה רמז ברור למקור הגזירה ההיא... אשר להשוואה עם ברסלאו, אין הוא מכחיש את ההבדל בכמות, אך מדגיש, כי הסמינר בברסלאו נהנה מקרנות עשירות, ואילו לישיבה בא"ש אין קרן "מלבד השפעתי המוסרית על קהילתי, שהיא לכל היותר בינונית מבחינת גודלה". אלמלי היתה לו הקרן הדרושה, היה מוכיח מה ניתן לעשות מן המוסד. אעפ"י כן הוא סבור, כי המוסד בא"ש יעמוד בכבוד בייחס "ללימוד ש"ס ופוסקים, הנהגה ומידות ישרות". מאידך מודה הילדסהיימר בעקיפין, כי אמנם נלמדים כמה מקצועות כלליים בדרגה נמוכה, שכן מקבל המוסד תלמידים "בכל דרגה של השכלה", ומשתדל לעזור להם להשלים את החסר. הילדסהיימר מפריך את ההשגות על תכנית הלימודים, בייחוד בייחס ליוונית ולאטינית, וגם סותר באירוניה ובעוקצנות את הדברים על סגנונו וידיעותיו בדקדוק העברי. הקונטרס כולו, שנכתב בנימה תקיפה, מהווה כתב-הגנה נלהב על שיטת הצירוף של לימודי-קודש ולימודי-חול, ומשתקפת בו תקוותו הגדולה של המחבר, כי מן ההתחלה הצנועה יצמח מפעל גדול וחשוב.

שיטתו החינוכית
תפיסתו המיוחדת של הילדסהיימר בדבר הצורך בצירוף לימודים כלליים אל לימודי הקודש, נתגבשה, כנראה, עוד זמן רב לפני בואו לאייזנשטאט. בתשובתו בשנות ה- 40 למאיר הירש, תלמיד ישיבת אלטונה, בדבר יחסו ללימודים הכלליים שנאסרו שם, השיב ר"ע הילדסהיימר, שהוא מצדיק את המתנגדים לחסידות העויינת את ההשכלה. ברם, אין להעמיד את ההתעסקות בלימודי חול מעל לימוד התורה, שהוא העיקר. אם לא יוכל להגשים את שאיפתו באלטונה, ינסה את מזלו במקום אחר.

תפיסתו היתה מושתתת על אמונתו הגדולה בכוחו של החינוך, שרק באמצעותו יובטח עתידה של היהדות. "בתי ספר בלבד מוליכים מן ההווה ההולך ונעלם אל העתיד", הטעים בהקדמה לדו"ח הראשון של ישיבת א"ש. החינוך צריך להתבסס על צירוף שני התחומים, כי "התורה בתגבורת ידה העליונה בל תחפוץ כי תתצב מרחוק אחותה הדעה".

ברם, כוונתו היא לצירוף ולא למזיגה, וצירוף זה ייעשה בצורה המגדירה היטב, מה העיקר העומד במרכז, ומה היא התוספת המשנית. בפעם הראשונה מכנה הילדסהיימר את שיטתו בשם "תורה עם דרך ארץ" בתשובתו ללעוו, בהזכירו את שיטתו הדומה של רש"ר הירש, מבלי להזכיר את שמו. הילדסהיימר קובע שיש לצרף את הקידמה אל הדת, "שנשארת גורם עיקרי". היהדות החרדית מכבדת מאוד את הידיעה, אבל הרבה יותר - את החיים היהודים המלאים. עם זאת מציין הוא, שייתכן ובמחנה החרדי יש פירושים שונים למושג "דרך ארץ". לדעתו יש להרחיב את המושג, אך אין גם לצמצם את הלימודים היהודים לזכותם של הלמודים הכלליים, ובוודאי שאין להקדימם, "שכן קיים רק יחס רחוק בין התביעות הצודקות של הזמן לבין דרישותיה של אמונתנו הקדושה".

בדו"ח השני מדגיש המחבר, כי המוסד שמר בנאמנות על הסיסמה "יפה תורה עם דרך ארץ". אמנם יש צורך ב"צימצום לימוד התלמוד הבלעדי בעטיין של תביעות הזמן המדעיות, אם יישמר היחס הנכון ולימוד המדעים ייעשה לשם שמים", אך הנסיון שנרכש בישיבה הוכיח "שאכן נמצאת ההתעסקות במדעים ביחס הנכון לעיקר - ללימוד התורה". הילדסהיימר מדגיש, שגם לימוד המדעים צריך להיות יסודי ואמיתי. למען לא יתבטא "בהשכלה למחצה, שיש בה אשליה עצמית והטעיית אחרים". המטרה תושג רק אם בצידו של לימוד-תורה נרחב לכל הסתעפויותיו, תהא דאגה "לבסיס של כל אדם משכיל, היינו לימוד שפות וידיעות מתימטיות". מסתבר, כי הילדסהיימר ראה בלימוד השפות העתיקות ובמתמטיקה את עיקר התוכן של "דרך ארץ", בהסתייגו מן הפילוסופיה ומ"מדעי-טבע מטאפיסיים", שבהם הייתה לדעתו טמונה סכנה לאמונה, אם עוסקים בהם ללא הכנה יסודית ושיטתית.

גישה זו - שנשאר נאמן לה בכל ימי חייו - הוסברה במפורט בכתב-יד, בשם "עבד לשר הטבחים", שכתב בכסלו תרכ"ד כתשובה ל"נער עברי". תקומתה של היהדות החרדית בהונגריה תלויה, לדעתו, ברפורמה יסודית של תכנית-הלימודים בכל הישיבות, שמתפקידן לצייד את תלמידיהן בידיעות תלמודיות וגם בידיעות כלליות הכרחיות, הדרושות לחיים. רפורמה כזאת מהווה את נקודת-המפתח לכל העבודה בעתיד. הקשיים אינם נעלמים ממנו, אך מישהו צריך לעשות את ההתחלה, וכל ההתחלות קשות.

לשיטתו החינוכית שמר הילדסהיימר אימונים בכל שנות פעולתו בא"ש, על אף ההתקפות מימין ומשמאל. וגם כשנאלץ לנטוש את המערכה ולהעתיק את מקום פעולתו לברלין, הציג כתנאי מרכזי את התביעה, לאפשר לו להמשיך בשיטתו החינוכית, שראה בה את ייעוד חייו. ביטוי נמרץ ל"אני מאמין החינוכי" שלו נתן ר"ע הילדסהיימר בנאום הפתיחה של בית המדרש לרבנים בברלין, בר"ח חשוון תרל"ד, בו חזר והדגיש כי לימוד התורה עיקר, אך דרושים לימודים כלליים כהשלמה:
"למעשה משמשת פעולה זו למעלה מכ"ה שנים כנקודת-כובד של ייעודי בחיים, שלעומתה ראיתי את כל האחרות כמשניות בלבד, החייבות לסגת בפניה. מתוך אהבתי לה, נטשתי בצער את מולדתי הגרמנית האהובה, לשם הפצת דרך זו של כמיהה לתרבות בארץ, שבדרך כלל מתורבתת רק במעט. בה גם עלה בידי, בהתחילי מן היסוד, להרים את בית-הספר לרבנים, שמנה מאות (תלמידים), למוסד ממלכתי רשמי למחצה. .. סיסמתי בהונגריה הרחוקה, ששם לא נבהלתי מן המערכה נגד פסילת המדע מזה ונגד הניהיליזם הקיצוני מזה, היתה זו שחתרתי אליה גם כאן ואמשיך לחתור אליה - זו שהנחתי היום לפניכם בגלוי ובבהירות".

תכנית-הלימודים בישיבה
בעיית התכנית העסיקה את הילדסהיימר מראשיתה של הישיבה, בהשתדלו לחבר תכנית, שתשקף את צירוף הלימודים השונים בכיוון הרצוי לו. בשנת 1855 הגיש לשלטונות תזכיר בדבר תכנית-הלימודים, בתקווה לזכות באישורם ובהכרתם. התכנית התבססה על 4 שנות-לימודים, כשללימודי הקודש נתייחדו 29 שעות לשבוע ו- 25 שעות ללימודים כלליים. השלטונות התייחסו בספקנות מרובה לתכנית המוצעת, ואף העירו כי זו "שטות מבחינה דידאקטית", שכן לא יעלה על הדעת, שתלמיד המקדיש 29 שעות לשבוע ל"לימודים תיאולוגיים קשים", יוכל בארבע שנים להספיק את חומר הלימודים של שמונה שנות גימנסיה, כשם שבלתי-אפשרי, שהילדסהיימר יוכל להורות 54 שעות לשבוע, נוסף לתפקידיו הציבוריים האחרים.

במרוצת השנים נתגבשה תכנית-לימודים, שלא היתה רחוקה מן התכנית המקורית, כשמספר המורים העוזרים הולך וגדל, והגיע לאחרונה לחמישה, כמעט כולם מבוגרי הישיבה. אם נצרף את הפרטים על תכנית-הלימודים בשלושת הדו"חות מסתבר כי בממוצע למדו בישיבה 53-51 שעות לשבוע מהן 36-35 שעות לימודי-קודש ו- 17-16 שעות לימודי חול.

החלוקה היתה כדלהלן: 30 שעות תלמוד (שעור ראשי, שעור נוסף, הכנה בעזרת מורה) 3-2 ש' נ"ך. ס"ה 36-35 ש'.

3 ש' גרמנית, 3-2 ש' לאטינית, 2 ש' הונגרית, 1 ש' יוונית, 5 ש' חשבון ומתימטיקה, 1 ש' גיאוגרפיה, 1 ש' היסטוריה, 1 ש' מדעי טבע. ס"ה 17-16 ש'.

בתלמוד למדו בשיעור הראשי ובשיעור הנוסף שתי מסכתות שונות. הדו"חות מונים מסכתות גיטין, קידושין, יבמות ושבת, "בצירוף ראשונים ואחרונים" .

בדקדוק עברי נכללו תורת הניקוד, השם והפועל ואימונים בכתיבת חיבור עברי.

בנ"ך למדו ספרי נביאים ראשונים ותהילים.

בגרמנית ובהונגארית כללה התכנית חומר-לימודים "כפי שנדרש כיום מאדם משכיל", בעיקר יסודות הדקדוק ואמוני-לשון בע"פ ובכתב.

במתימטיקה היתה המטרה ללמד "כל מה שדרוש ומועיל להבנת התלמוד". משום כך הודגשו לימודי הריתמטיקה והגיאומטריה, החשובים להבנת מסכתות כעירובין, סוכה ומשניות בסדר זרעים. צויין במיוחד, כי "כל התרגילים ואמונים במקצוע זה לקוחים מתחום התלמוד והפוסקים". כיוון זה היה קיים גם בלימודי הטבע, שכללו בעיקר פרקים בפיסיקה.

בלטינית וביוונית: "כל הדרוש להבנת ביטויים בגמרא ובמדרשים, הלקוחים מלשונות אלה".

נראה אפוא, כי תכנית הלימודים הכלליים כוונה בצורה בולטת ע"י ההשקפה החינוכית, שראתה בהם אמצעים חיוניים להבנת-אמת של לימוד התורה.

תכנית הלימודים הייתה בנויה על 4 שנות-לימוד, בהנחה שזה פרק-הזמן המקובל לשהותו של כל תלמיד בישיבה. כמעט בכל מקצוע נתקיימו הלימודים בשתי כיתות, לפי הרמות השונות. הרב הילדסהיימר עצמו היה רב-צדדי ביותר בהוראה והגיע בשנה האחרונה לס"ה של 26 שעות בשבוע, לעומת 40-35 ש' בשנים הראשונות. אך פירוט שעותיו מפתיע ומדהים כאחד, וספק אם היה אי פעם ראש ישיבה שהורה בעצמו גמרא ושולחן ערוך בצידם של לימודים כלליים. הרב הילדסהיימר הורה בעצמו חשבון, גיאומטריה ואריתמטיקה, פיסיקה לאטינית, יוונית וגרמנית. הוא למד את תלמידיו לא רק מסכתות בתלמוד, אלא - להבדיל - פרקים בטאסו של גיתה, בווירגיל וקיקרו הלאטינית ובהומרוס ביוונית. לפני התלמידים המשתאים ניצב אפוא ראש ישיבה, שתיבל דבריו בפסוקים מן המקרא ובאימרות חז"ל. בציטטות מן הספרות העולמית ובהדגמות מתחום המתימטיקה. ר"ע הילדסהיימר ראה בהוראה את ייעודו העיקרי, כפי שהעיד על עצמו בעת המו"מ עם אנשי ברלין: "אינני חושש להצהיר, שהנני וברצוני להיות מורה, כי טבעי דוחפני לכך, ואני מקדיש להתעסקותי הקדושה הזאת את מרבית זמני, זה כבר כמה עשרות בשנים". לפיכך גם לא חסך על זמנו ומרצו, ועם שאתו כיחיד בעול המוסד, נטל על עצמו גם את המשימה המרכזית של עבודת ההוראה והחינוך בישיבה, שהיתה בעיניו גולת-הכותרת לפעולתו הציבורית בהונגריה.

הישיבה בהתפתחותה
במרוצת השנים גדלה והתפתחה הישיבה, על-אף קשייה הכספיים הגדולים, בהעדר קרן קבועה להחזקתה. "ככל הישיבות בהונגריה, מתקיים גם מוסד זה מ'בטחון' בלבד", מצהיר הילדסהיימר בדו"ח השני על הישיבה. הקונטרס כולל רשימת תרומות במשך שבע שנים, המונה רק את התרומות הגדולות, שלדברי המחבר מהוות רק רבע מכלל ההכנסות, שהן ברובן תרומות קטנות יותר או תשלומים קבועים. במיוחד משבח הילדסהיימר את נדיבותם של אנשי הקהילה. המזמינים את הבחורים ל"אכילת-ימים" לבתיהם. מלבד השתתפותם הכספית בהחזקת המוסד. נמצא, כי גם קיומה של ישיבת א"ש הובטח בצורה המקובלת והמסורתית של יתר הישיבות. התרומות מחוץ לא"ש באו מקהילות שונות בגרמניה ומווינה, בעוד שאינן נזכרות כמעט תרומות מקהילות אחרות שבהונגריה, דבר המלמד גם על יחסן לישיבה. מן הראוי לציין, כי החלק המכריע של תקציב הישיבה כוסה ע"י בני משפחת הירש האמידה, מחותניו-קרוביו של הרב הילדסהיימר בהאלברשטאט, וע"י עצמו, שהיה איש אמיד, הודות לשותפותו בעסקי-המסחר של קרוביו. נמצא אפוא, כי ראש הישיבה וקרוביו נשאו גם בעול הכספי העיקרי של המוסד.

מספר התלמידים בישיבה הגיע בשנת תרכ"ח (1867/68) ל- 96. במכינה מיוחדת למדו 20 ילדים בגיל 16-14. בני הישיבה, בגיל 23-15, שמספרם הגיע לפי רשימה שמית מפורטת ל- 96, נתחלקו לשתי כיתות לפי רמת ידיעותיהם.

לפי קהילות-המוצא נתחלקו 116 התלמידים כדלהלן: אייזנשטאט - 8; גליציה (רק מקראקא) - 5; הונגריה - 84; גרמניה - 2; אוסטריה - 5; דניה (קופנהאגן) - 1; מורביה - 10; רוסיה - 1.

בדרך כלל שהה תלמיד כ- 3-4 שנים בישיבה. חובה היה עליו להשתתף בשיעור תלמוד במסגרת 10 שעות לשבוע, שניתן ע"י ראש הישיבה, וכן בשיעורי-הכנה ולימוד עצמי במסגרת 5-2 שעות נוספות ליום. אף לימוד יום-יומי של נ"ך ודקדוק עברי היה בבחינת חובה. כל התלמידים נתחייבו לעמוד בבחינה חודשית על הישגיהם בש"ס ופוסקים, שנערכה ע"י ראש הישיבה. תוצאות הבחינה קבעו גם את גודל ההענקות לבחורים לחודש הבא.

לימודי-החול שנועדו למתקדמים בלבד, ניתנו ע"י הרב הילדסהיימר עצמו במסגרת 12 שעות לשבוע, בעוד שהמתחילים הקדישו להם כ- 8-7 שעות בשבוע, כשהם מחולקים לכיתות מודרגות בהתאם לרמת ידיעותיהם, שההוראה בהן מופקדת בידי שני מורים עוזרים. ההשתתפות בלימודי-החול היתה רשות, ולפי נטייתו של כל אחד ואחד, לאחר שלפחות שהה כבר כמחצית השנה בישיבה, והגיע לרמה מניחה את הדעת בלימודי-הקודש. ברם, ההשתתפות בלימודי-חול הותנתה בשני תנאים: א) היא נאסרה על אלה, "שהתעסקותם בתוה"ק ויראת שמים שלהם אינה מאפשרת להניח, כי מתכוונים לשם שמים"; ב) וכן נאסרה על מי ש"בגלל יהירות בלתי-מובנת שואף להשתתף בהם, מבלי לשלוט ביסודות". אף במקצועות הכללים נערכה בחינה חודשית, בתכנית-הלימודים לא חלו שינויים של ממש, אולם הפעם נזכרת גם הוראת יוונית, על אף התנגדותו הקודמת.

אם נסכם את שעות-הלימוד, מתברר, כי בממוצע הקדישו התלמידים כ- 6-5 שעות ליום ללימודי-קודש, כשעתים נוספות ללימודי-חול. מספרן הכולל של שעות-הלימוד בשבוע נע בין .58-46

תקנות "חברת בחורים"
שנתיים לפני פירסום הדו"ח, נתפרסמו תקנות "חברת בחורים". שהוקמה בין תלמידי הישיבה. בהקדמה לתקנות אלה, מסכם הרב הילדסהיימר את מצב הישיבה:
"והנה זה 16 שנה מאז באתי לשבת פה על כסא הרבנות יגעתי ללכת כפי קט שכלי בדרך דגבלו קדמונינו הגאונים נ"ע וחפץ ה' בידי יצלח, ובחסדו חיים זיכני להחזיר ליושנה הישיבה אשר נאספה בין עת הפרד הרב הנ"ל מפה ובבואי לכאן, והש"י ברכני בכמה וכמה תלמידים הגונים... ויום יום ירבה מספר התלמידים החוסים בצל התורה... תקותי חזקה כי יגדלו ויהיו לאנשים העומדים בפרץ, יוצאים חלוצים בכל טכסיסי המלחמה הנצרכים לעת עתה לקדש ש"ש ברבים... כי ב"ה כבר יצאו מוניטין לישיבתנו בעולם, ושנה בשנה מתגוררים פה בחורים מכל חלקי אשכנז וגם כבר ממדינת הולאנד ודענעמארק, והיה זה לאות ולמופת כי גם למדינות האלה לא דבר ריק הוא". אמנם, המטרה היא: "להרבות גבולנו בתלמידים הגונים וישרים בלבותם", אך קיימות מגבלות חמורות בקבלת תלמידים: "אשר הוכרחתי עד עתה לסגור להם דלתים מחסרון מחיה וכלכלה... אכן אין הקומץ משביע, ופה עיר קטנה ואנשים בה מעט, ואין ידם משגת להכין לבחורים די מחסורם".
מה היו מטרותיה ופעולותיה של חברה זו? המטרה היא
"להנהיג מנהגים יקרים ותקנות קבועות, ראשית דבר יראת ד' וחשק והתמדה בתורתנו הקדושה וקנין כל המידות שמנו חכמים, ואח"כ יפה תורה עם דרך ארץ כפי צורך תהלוכות הזמן לצאת חלוץ לפני בני ישראל ולענות כסיל כאולתו בידיעת שדה החכמה וצורתו ותכונתו מוצאו ומבואו". ראשי החברה מזדהים אפוא עם שיטתו החינוכית של רבם, ומתארגנים לעידודה הפנימי: "ויפה ת"ת עם ד"א לצאת לקרב בכלים מכלים שונים ללחום מלחמת חובה בעד התורה ודקדוק מצוותיה".
מגמת החברה להנהיג מעין שלטון עצמי בישיבה, וכתפקידים מעשיים צויינו בתקנות הדברים הבאים: עזרה לתלמידים בלימודיהם ("להתעסק בצרכי הבחורים הלומדים פה ק"ק א"ש, להקל מעליהם הדרך לעלות מעלה מעלה על במתי התורה ואח"כ להיות גם לאחי-עזר ואחי-סמך לאותם אשר חצי הזמן שמו אותם ללקוט גם בשדי שאר החכמות"); העסקת מורי-עזר למתחילים ("ללמוד את הצעירים את שעור הרב... לשכור גם בחור אחד להעניק למתחילים החכמות הנצרכות לע"ע"); עזרה חומרית לנצרכים; ביקור חולים ועזרה הדדית. החברה היתה מעין ארגון-חובה של כל בני הישיבה, שנתבסס על תשלומי-חבר.

חברת "תפארת בחורים"
חברה מיוחדת בשם "תפארת בחורים", שנוסדה בשנת תרכ"ח, נטלה על עצמה משימה נוספת של הפצת הלשון העברית בקרב תלמידי הישיבה:
"לימודי ד' דקדוק ולשון הקודש ושמושה, שלא ידבר איש לרעהו בדבור ובמכתב בלעגי שפה ובלשון אחרת נקודים וברודים וטלאי ע"ג טלאי וגם יבאר להם ספר אחד מספרי תנ"ך".
נמצא אפוא, כי מלבד הדאגה ללימודי-חול ("ניתב החכמות והלשונות לרקחות ולטבחות ולאופות"), נתייחדה ישיבה זו גם בהבלטת הלשון העברית ובטיפוחה. בקונטרס שנתפרסם מטעם חברה זו הובלטה מטרה זו, ונאמר כי "מטרת החברה בכלל היא הפשטת הלשון וספרות העברית בישיבתנו", ולשם מטרה זו מקיימת החברה הרצאות בתולדות ישראל, דרשות בפרשת השבוע עם באורים דקדוקיים וכתיבת מאמרים הכל "על טהרת לשון הקודש". בפעולות חברה זו בלטו גם טיפוח הרגש הלאומי, והדגשת הקשר אל ארץ ישראל.

חברת "ביקור-חולים"
מלבד שתי החברות הנ"ל נתקיימה בישיבה חברה מיוחדת "ביקור-חולים", שמילאה את כל תפקידיה של קופת-חולים מודרנית, ואף בה היתה חברות-חובה של כל בני הישיבה. כן היתה בה חברת "תומך דל", שדאגה למיעוטי-היכולת באמצעות תרומות ונדבות.

הדין והחשבון השלישי והאחרון של המוסד, שנתפרסם בשנת תרכ"ט, מציין כי על אף העדרו של ראש הישיבה למשך שלושה חדשים, לרגל פעילותו הציבורית כציר לקונגרס הקהילות, שעליה כתבתי במקום אחר לא נשתבשו סדרי-הלימוד בישיבה. בעיקר נתמלא מקומו ע"י הרב יצחק טאכוי, מדייני הקהילה, שהורה סוגיות בתלמוד במסגרת של 6 שעות לשבוע. החידוש העיקרי בלימודים הכלליים היה בהנהגת לימוד-חובה של הלשון ההונגרית, "שידיעתה בהונגריה נעשית הכרחית יותר מיום ליום". היה זה מאותות-הזמן, לאחר השינוי המכריע במעמדה המדיני-הלאומי של הונגריה, ומעתה החלו בכל מקום בטיפוח הלשון ההונגרית. לימוד זה ניתן בשתי כיתות, בהתאם לרמת הידיעות, והתלמידים התאמנו גם בהרצאות בלשון זו.

מספר התלמידים בישיבה הגיע בשנת תרכ"ט ל- 133, לרבות 14 תלמידים במכינה. כלומר, גידול ב- 17 תלמידים.

לפי קהילות-המוצא נתחלקו התלמידים כדלהלן: אייזנשטאט - 9; קהילות הונגריה - 101; מורביה - 3; אוסטריה - 5; גליציה - 3; פרוסיה - 4; קופנהאגן - 1; ניו יורק - 1; רוסיה - 1.

אף רשימה זו מעידה על גידול במספר התלמידים מקהילות הונגריה, בעוד שמספר התלמידים מארצות אחרות לא עלה. מספר התלמידים הוסיף לעלות, על אף מצבה הכספי הקשה של הישיבה, שהמשיכה להתקיים מתרומות ונדבות. מבחינת מספר תלמידיה היתה עתה ישיבת א"ש לישיבה השנייה בכל הונגריה.

יחס התלמידים
במרוצת השנים נתחבב הרב הילדסהיימר ביותר על תלמידיו. כאשר סיים את מסכת כתובות אחר לימוד רצוף של שש שנים, נערך סיום חגיגי, שנמשך למעשה במשך כל היום. בחורי הישיבה הסבירו את הסוגיות, השמיעו חידושי תורה והאזינו לשלוש הדרשות הארוכות, שנשא ראש הישיבה ביום זה. בדרשות אלה גולל בפני תלמידיו את פרשת חייו, סיפר על מלחמותיו והישגיו וקרא לבחורים להתלכד למאבק הרוחני בעתיד. יום זה, שנסתיים בתהלוכת-לפידים בהשתתפותם של מאות אנשים, שליווהו לביתו, נקרא בפי הילדסהיימר: "היום היפה ביותר בחיי". את דבריו ביום זה סיים בתפילה:
"הרחב גבולי בתלמידים הגונים, הוגים בתורה לשמרה ומופלגים ביראת שמים ומעוטרים במידות ובמעשים טובים, וחזק לבם ללחום מלחמת חובה ולהחזיק במידתך להיטיב לזולתם בכל מאמצי כוחם".
בעשור הראשון לפעולתו בהונגריה זכה ר' עזריאל הילדסהיימר להערכה מרובה, וקשרים לבביים נקשרו בינו לבין גדולי התורה בהונגריה. עשרות מכתבים שבארכיונו הפרטי מעידים על קשרי הידידות ועל משא ומתן הלכי מתמיד, שהתנהל בינו לבין חשובי הרבנים. בקשרי מכתבים תכופים עמדו עמו בעל "כתב סופר", מהר"ם שיק, הרב יהודה אסאד, הרב מנחם אייזנשטטר, הרב שמעון סידאן, הרב שמעון סופר ורבנים אחרים. ממכתבים שבארכיונו הפרטי מתברר גם, כי שניים מגדולי התורה, הרב יהודה אסאד ומהר"ם שיק, שלחו את בניהם לישיבת א"ש.

אולם, על אף קשרי הידידות עם הרבנים החשובים ומעמדו הציבורי המכובד, המסתבר ממכתבי קהילות שונות, המבקשות את עזרתו בהצעת מועמד לרבנות או התערבותו ביישוב מחלוקת פנימית - רבו מתקופה זו גם דברי הזלזול והשיטנה משני מחנות היריבים, חוגי הריפורמה מזה והחוגים הקיצוניים שבציבור החרדי מזה.

בעוד שחוגי הריפורמה הסתפקו בדברי לעג וזלזול, בייחוד מעל דפי העתונות שעמדה לרשותם, התייחסו הקיצוניים שביהדות החרדית בחומרה יתרה לחידושים שהונהגו בישיבה, בראותם בלימודי-החול את מקור הסכנה ובהטילם ספק בכושרה של הישיבה לגדל דור של ת"ח. הם פתחו במלחמת-תנופה נגד הישיבה, מלווה בכתבי-פלסתר ובהתקפות אישיות על ראשה, שמיררו את חייו והצרו את צעדיו בהונגריה.

במיוחד "הצטיינו" בניהול המערכה הציבורית והאישית נגד הרב הילדסהיימר שניים מראשי המחנה החסידי הקיצוני, הרב הילל ליכטנשטיין (ל"ש), אב"ד דסיקסא וקולומיא, וחתנו ר' עקיבא יוסף שלזינגר. הרב ליכטשנטיין בספריו, איגרותיו ותשובותיו ורע"י שליזינגר ב"נער עיברי", "לב העיברי" ובעתונו "עמוד היראה", אינם מחמיצים הזדמנות להפנות את חיציהם השנונים להרב הילדסהיימר ולמפעלו שבישיבת א"ש. התעמולה הקנאית הסעירה את הרוחות ויצרה דעת קהל עויינת, שעוד התגברה נוכח פעולתו הציבורית של הרב הילדסהיימר, בה הגן באומץ לב וללא רתיעה על השקפותיו ודעותיו. פעילות זו מחד והתקפות הקיצוניים מאידך, גרמו גם להתקררות הייחסים הלבביים שבינו לבין גדולי הרבנים, ואף לא נמצא רב חשוב אחד, שיצא להגנתו ולהגנת שיטתו החינוכית בעת המאבק הציבורי הגדול בשנים תרכ"ד - תרכ"ט.


המשבר הגיע לשיאו בשנת תרכ"ט, בעת כינוס קונגרס הקהילות הנודע, כאשר יצר ר' עזריאל הילדסהיימר סיעה משלו, בת 35 חברים, בין שני המחנות היריבים - מחנה הריפורמה מזה ומחנה החרדים מזה. נסיונו להתפשרות נכשל ושני הצדדים התיחסו אליו באיבה. הצעותיו, שנבעו מתוך דאגה כנה לעתידה של היהדות הנאמנה בהונגריה, נתקלו בהתנגדות חריפה משני הצדדים. כשנסתיים הקונגרס בפילוג מוחלט ובהקמת שני איגודי-קהילת נפרדים, לא ראה ר' עזריאל הילדסהיימר כל אפשרות להמשיך בפעולתו הציבורית-החינוכית, ונאלץ להודות בכשלון מאמציו להחדרת השיטה של "תורה עם דרך ארץ" בקרב יהדות הונגריה.

קץ הישיבה
שנת תרכ"ט נהייתה לשנה האחרונה לקיום הישיבה. עקב מפח-הנפש שבא עליו כתוצאה מכשלונו בקונגרס הקהילות, נעתר עתה לחדש את המו"מ עם בית המדרש בברלין, שהחל עוד בשנת תרכ"ז. עם פטירתו של הרב אלחנן רוזנשטיין, מראשי בית המדרש בברלין, בטבת תרכ"ט, באה פנייה מחודשת להילדסהיימר, שהתלבט לא במעט, אם להיענות להזמנה. בעיקר העיק עליו עתידה של הישיבה, מפעל חייו, שלדבריו "לא רק זכתה להכרה מוסרית כאן, אלא גם להכרה רשמית והוכרזה גם כמוסד רשמי, הרשאי לשחרר משירות צבאי. משום כך עלי לשקול שיקול רציני רב, אם מותר כיהודי לעזוב את המערכה". בכ"ה בתמוז תרכ"ט (4.7.69) הודיע הרב הילדסהיימר על הסכמתו, לכהן כממלא מקומו של הרב רוזנשטיין ולהורות בבהמ"ד תלמוד ופוסקים, לאחר הובטחה לו גם הרחבת המוסד, תוך צירוף לימודים כלליים לתכנית-הלימודים, במגמה להפכו למוסד להכשרת רבנים, הרב הילדסהיימר לא שעה לפניית אנשי אייזנשטאט, שהפצירו ברבם לבל ינטוש את קהילתם, במכתב הבקשה דלהלן:
י"א אב תרכ"ט, לסדר "ואתה פה עמוד עמדי" רבינו הנכבד והנערץ מאד! הוודאות המעציבה, שבניגוד לכל ההשערות החליט כבודו לעזוב אותנו ואת מולדתנו בקרוב, הדהימתנו קשות. הרשה נא לנו להביע את דאגתנו המעיקה וכאבנו המר, ולתאר - אם גם בצורה קלושה - את הרגשות המצערים, הממלאים את ליבנו.

בלב נוגה העלנו בט' באב שעבר עלינו את קינתו של ירמיהו "יתומים היינו ואין אב", באין מקום לנחמה של "חדש ימינו כקדם", כי אכן, איש כהילדסהיימר לא נמצא לעולם! עתה, כשהעדי היקר ייעקר מתוכנו, מכירים אנו כפל כפליים בערכו הגדול. אם גם בני-ישראל שומרי התורה במחוזנו, ככל אחינו השמרנים המרובים בהונגריה, לא ימעטו בהערכת האבדה המרה, ביודעם היטב, מה אנו מאבדים בכבודו, הרי אין הרגשה זו דומה כלל לזו שלנו, בהיותנו כה מאושרים, שכבוד רבנו שהה בתוכנו, כשלפעולתו הברוכה למען בית-הספר והבית, כרועה רוחני, כיועץ, כמורה וכגומל חסדים, יצאו מוניטין לתהילה ולתפארת.

ובידענו את אצילותו הנדירה של כבודו, באיזו מידה פתוח ליבו הנדיב לאהבת אדם ולטובת הכלל, אין ברצוננו להתיאש, ועל אף החלטתו להביע את תקוותנו הנעימה, כי כבודו הנעלה ימשיך לכהן בקהילתנו ובמולדתנו. אמנם אין ביכולתה של אייזנשטאט הקטנה לעמוד בהשוואה לעידית בברלין, המתרכזת סביב כב', ובשום פנים אין אנו יכולים להשלים את אשר הוצע שם במידה נרחבת. ברם, עם זאת אנו יודעים, שנכסי העולם-הזה לא ישפיעו על דרך פעולתו של כב', ותהא המשרה מזהירה כאשר תהיה, לעולם לא תוכל לסנוור איש כהילדסהיימר. אם נמשך ליבו למלחמה למען היהדות ולמען תורתנו הקדושה, יישאר נא במקום מאבקו, שכבר עמד במבחן. בל יניח כי פעולתו לטובת הציבור תשותק אולי ע"י החלטות הקונגרס המנוגדות. אולי יהי' צורך להלחם באויבים רבים יותר וחזקים יותר. אך כיוון שסוף הניצחון לבוא, הרי יהיה הניצחון מזהיר בעתיד נאה יותר - לשם ולתהילה. איש אינו מאמין אף לרגע, ששאיפתו במשך י"ח שנים, ומאבקו ללא לאות למען ה' והתורה יהיו ללא תוצאות. בלב כולנו שוכנת הוודאות המוחלטת, כי עמדתך הנמרצת והאיתנה ודבריך המלהיבים הצמיחו דברים רבים ונעלים במולדתנו. מי יודע, מה היה כיום מעמדה של יהדות הונגריה, לולא עמד, רבנו הנערץ, בפרץ, אם לא היה מציב באומץ סכר כנגד זרמי השטף של הניאולוגיה, בהכריזו בתוקף רב קנאתו לד' צבאות: "עד פה תבוא ולא תוסיף!".

יישאר אפוא בקרבנו, רבנו הנערץ, במקום של אהבת-נפש, כבוד והערצה. ישמח אותנו גם להבא בדרשותיו המקנות דעת ובתוכחתו האבהית. נעשה את הכל אשר ביכולתנו כדי להנעים לכב' את שהותו בתוכנו, ולתמוך בכל כוחנו בשאיפותיו הצודקות.

אבינו בשמים יברך אותו ואת בני ביתו בשפע חסדו.

בהבעת הערצה והוקרה נעלה.
(32 חתימות של חברי הקהילה בא"ש)

מחזות נרגשים ונסערים אירעו בשעת הפרידה בספטמבר 1869, בצאתו לברלין כדי לכהן כרבה של הקהילה החרדית "עדת ישראל" שהוקמה אז. רק חלק מתלמידיו נבחר על-ידו להילוות אליו, ואילו כ- 160 בחורים נשארו באייזנשטאט כצאן ללא רועה, מבלי שנקבעו בעדם סידורים לעתיד. בדברי הפרידה הביע צערו על הישיבה "אשר נפשי קשורה בנפשה", ואשר הכבידה על החלטתו לעזוב אייזנשטאט, הילדסהיימר קרא לתלמידיו לשמור אמונים לתכנית "תורה עם דרך ארץ" ולהיות ללוחמים למען "תורתנו הקדושה ואמונתנו הרמה", חרף כל הנסיונות והפיתויים. הדברים הנרגשים מסתיימים בהטעמה, כי ההיסטוריה תחרוץ משפט על י"ח שנות-הפעולה באייזנשטאט: "במנוחה שלימה מצפה אני לגזר-דינה... היא תעיד, שבשאיפתי למען העתיד, מעולם לא שמתי לבי לנוחיות-ההווה, וכי בעיקר חייתי ושאפתי למען ענינה של הישיבה".