גרות וגרים - הנפש אשר עשו בחרן
מתוך "עמך עמי ואלקיך אלקי", מאת המחבר

הרב יוסף אביאור

"טללי אורות" ה', תשנ"ד
מכללת אורות ישראל, אלקנה

(הודפס ללא ההערות)



תוכן המאמר:

גר: זר - ארעי
גר: גור - גרגיר - גרר - להתגרות
גר ותושב
גר הגר בתוככם / גר הגר אתכם / והגר אשר בקרבך / גר ההלך בקרבם / וגרך אשר בקרב מחניך / יגור אתך גר
לעני ולגר / הגר היתום והאלמנה
האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת
אזרח

תקציר: הסבר המושג גרות לפי המקורות והמפרשים.

מילות מפתח:
גר, גיור


להיכנס תחת כנפי השכינה, הוא, שורש הגרות ומהותה, ומי שעושה זאת ונכנס לחסות תחת כנפי השכינה הוא בבחינת גר המתגייר. אותו גר שנתגייר אינו רק מי שעזב דרך אחת ועבר לדרך אחרת, הוא באמת יצירה חדשה, כי 'גר שנתגייר כקטן שנולד' (יבמות מח,ב). ומי שהדריך את המתגייר והורה לו את הדרך ילך בה, הוא בבחינת מי שעשאו, יצרו ובראו. ומהי משמעותה של עשית נפשות - "הנפש אשר עשו בחרן"? זהו לשון הספרי (ואתחנן לב):

הלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינם יכולים? אלא מלמד, שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה.

ובדומה לכך (סנהדרין צט,ב):
כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

זוהי המשמעות של עשית נפשות. מדובר בעיצוב האדם ואישיותו, ואין עיצוב גדול מהכנסתו תחת כנפי השכינה. עשית נפשות, הוא המונח הראשוני בו משתמשת התורה כדי להביע תהליך של התגיירות, שהיא לידה חוזרת של האדם ועיצובו מחדש.

כיצד משתלב המונח 'גר' השגור על פינו, ומה הוא בא להשמיע בצד הביטוי 'עשית נפשות'? להלן יתברר שזהו מושג מגוון מרובה משמעויות.

גר: זר - ארעי
'גר' הוא מי שמתגורר בארץ לא לו, עזב את סביבתו ויושב בסביבה זרה לו. זהו המובן הראשוני של המושג 'גר'. כך בבראשית טו,יג:
"ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" -

זרעו של אברהם יגור בארץ לא לו; הוא יהיה שם גר, כי הגר הוא זה שגר בארץ לא לו. רש"י (שמות כב,כ) פירש:
"כל לשון גר - אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם".

במקום אחר (שמו"ב א,יג) אנו מוצאים שהמלה 'גר' מובאת כתשובה לשאלת מקום המגורים -
"ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה? ויאמר: בן איש גר עמלקי" - "עקר משמעו של לשון 'גר' הוא תושב היושב שלא בארצו, אלא בארץ אחרת" (דעת-מקרא).

הגר אינו רק זר במקומו החדש, אלא משך שהותו שם הוא מצמצם וקצר, ומשום הזרות ישיבתו שם ארעית - 'למה תהיה כגר בארץ, וכאורח נטה ללון" (ירמיה יד,ח). הוא מקביל ודומה לאורח שנטה ללון, ולאחר מכן ממשיך לדרכו. המקום אליו הגיע אינו מקומו - "שהגר לא יקפיד על הנעשה בארץ, מצד שאינו מתושבי הארץ" (מלבי"ם, שם). שהותו שם היא כה ארעית, עד שהיא כצל החולף במהרה - "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ" (דברי הימים א כט,טו).
"גר אנכי בארץ, אל תסתר ממני מצוותיך" (תהילים קיט,יט) - "הלא אני בארץ כגר הזה, שמעט זמן יושב במקום גרותו ושואף הוא אל מקום מולדתו" (מצודת דוד).

גר: גור - גרגיר - גרר - להתגרות
משמעות המונח גר נעוצה בשורש ממנו הוא נגזר. פרשנים גזרו משורשים שונים את הביטוי גר, ואכן כל המשמעויות, כפי שנראה להלן, מצטרפות, וכולן יחד מציגות את המונח גר מכל צדדיו ומתגלה לנו אז תמונה שלמה ומלאה.

לפי הרד"ק ב"ספר השורשים", גר הוא משרש ג ו ר, ומשמעותו: מגורים, דירה. מן השרש הנ"ל הוא גוזר מכלול מגוון של ביטויים המתייחסים למגורי האדם, אשר 'גר' הוא אחד מהם. ובלשונו (בשורש ג ו ר):
וכן כל גר שהזכירה תורה - שהוא גר בארץ ישראל, שקבל עליו שלא לעבוד עבודה-זרה.

אנו מוצאים במדרש גישה דומה לזו של הרד"ק המזהה את הקשר בין גרות ומגורים -
דבר אחר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" - אברהם גייר גיורים, הדא הוא דכתיב (בראשית יב,ה): "ויקח אברם את שרי אשתו... ואת הנפש אשר עשו בחרן"... ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את הגר כאלו בראו... ומה תלמוד לומר "אשר עשו"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו, ומאכילן ומשקן ומקרבן, ומכניסן תחת כנפי השכינה. יעקב גייר גיורים, דכתיב (שם לה,ב): "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו, הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם... ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם". ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו ביצחק? דתני ר' הושעיה רבה בשם ר' יהודה בר' סימון: כאן כתיב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" - מאי 'מגורי אביו'? מגוירי אביו. (בראשית רבה פד,ד).

יש כאן הצגת מכנה משותף בין גיור למגורים. ובאמת זהו המסלול וזוהי הדרך - קודם מעתיקים את המגורים לסביבה חדשה שיש מידת מה של הזדהות איתה, ואולי אחר כך במשך הזמן משלימים את התהליך ומתגיירים גיור מלא.

לדעת בעל "הכתב והקבלה" (ויקרא טז,כט) לשרש ג ו ר יש משמעות נוספת, הקשורה אל ענינו של הגר. שרש זה מציין אסיפת הנפזרים וחיבורם יחד, כעניין "כי הנה ארבו לנפשי, יגורו עלי עזים" (תהילים נט,ד) -
וכבר ישמש המקרא אל הגירות וההתייהדות לשון התחברות... "ונלוה הגר אליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיהו יד,א).

כלומר, הביטוי גר מציין את חיבורו של הגר וצירופו אל החברה החדשה, אליה הוא מצטרף.

לעומתם, רואה אבן-עזרא (תהילים לז,לה) את שרשו של המונח גר כנובע משם העצם גרגיר.
"ראיתי רשע עריץ, ומתערה כאזרח רענן"... וטעם אזרח - כאלו בעל ענפים רבים, וכמוהו מי שיש לו משפחה רבה. והפך זה הגר, כי הוא כמו גרגיר נכרת מהעץ.

מי שקבוע ותיק ומעורה בסביבתו, משפחתו בודאי רבה ומסועפת; לעומת הגר, שהוא חדש וזר בסביבתו והוא כגרגיר קטן.

וכן רבינו בחיי בפירושו לתורה בכמה מקומות, ואחד מהם בויקרא כד,כב: "הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן."

בעל "הכתב והקבלה" מביא את דבריו של רבי נפתלי ויזל בפירושו לספר ויקרא טז,כט, המציין כי שרשו של גר הוא מן הכפולים - ג ר ר.
ולדעתי שרשו ג ר ר, מן הכפולים, מעניין לשון חכמים "גורר אדם מטה"... וכן, "מגררות במגרה" (מלכים א ז,ט), כי כלי המגרה נמשך מצד לצד, וכן הגר מתגורר מפה לפה... וכמו קן, שן - שרשם ק נ ן ש נ ן, כן גר שרשו ג ר ר. (מצוטט מהמקור).

וכן בעל "שפת אמת" (פר' ויחי עמ' 264; פר' בא תרל"ד עמ' 25) רואה את מוצאו של המונח גר מן השרש ג ר ר, הבא מן הכפולים, אך הוא מתייחס למשמעות המהותית של הגרירה, ולאו דוקא לאירועים החיצוניים המתרחשים עם הגר -
וגר לשון המשכה, כמו מעלה גרה (רש"י ויקרא יא,ג), שגם מה שנקרא גר מי שמגייר עצמו גם כן על שם זה, שמוציא נקודה קדושה שהיה נטבע באומות.

אנו גוררים ומחלצים את הנקודה הקדושה הלכודה בין האומות באמצעות הגיור, ומחזירים אותה אל חיק הקדושה, לעם ישראל.

בפירוש נוסף של בעל "הכתב והקבלה" המונח גר מקורו במשמעות התגרות -
הנכרי, שמנעוריו טעם כל האיסורים בהיתר, כי לא הוזהר עליהם, אם זה יסכים בדעתו לקבל עליו דת הישראלי ומתייהד, כמה מתגברת בנפשו המלחמה הפנימית. כי בכל רגע יגורו בו מלחמות התאוות החומריות בהשתוקקות ללכת אחרי שרירות לבבם, כפי הרגלו מנעוריו עד היום הזה. הנה ראוי לקרותו גיבור ואיש מלחמה. וזהו בעצמו שם גר, עניין חרחור ריב ומדון שמתחדש בנפשו כל רגע. גר מלשון "והתגר בו מלחמה', "שומרי תורה יתגרו בם".

במונח גר אנו מציינים את ההתמודדות המתמדת המתרחשת בלבו של הגר. אורח חייו בעבר לפני גיורו אינו סר לגמרי, ומגרה אותו לחזור אליו. והוא נלחם ומנצח.

אדם הופך להיות גר מסיבות שונות - יש שהוא בוחר במהלך הזה; ויש שהוא אנוס להימלט ממקום מגוריו, כופים עליו לעשות זאת, והוא הופך לגר במקום מקלטו. יש שהוא עושה זאת לזמן קצר, ויש שהוא עושה זאת לתקופה ממושכת או לצמיתות. למעשה, אין זה משנה מה היא הסיבה שגרמה למישהו להיות גר, או לאיזה משך זמן הוא עושה זאת - כל מי שהעתיק מגוריו למקום אחר והתיישב במקום זר לו, נחשב לגר. אך באשר לתהליך התערותו וקליטתו של הגר בסביבתו החדשה יש להבחין אם הגרות היא מרצון או מאונס, למשך זמן או לצמיתות. מי שעשה זאת בבחירתו וברצונו החופשי, יקל לו בודאי להיטמע בסביבתו החדשה.
ותלד בן, ויקרא את שמו גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. (שמות ב,כב).

משה רבינו נודד ממקומו למקום אחר מתוך אונס, וזה נרמז בשם שקרא לבנו. בנו נקרא גרשם, כלומר, הוא מגורש מארצו לארץ אחרת.
ולזה קרא לבן הראשון גרשום לרמוז אל היותו מגורש מארצו ומעמו. (אברבנאל, שם).

כי מי שדר חוץ מארץ מולדתו ברצון נפשו נקרא גר, לא מגורש. אבל מי שגר שם על כורחו או שלא לרצונו הוא מגורש באמת. (הכתב והקבלה, שם).

אבל משה עדיין היה נרדף מהמלוכה, שהרי אינו יכול לשוב לביתו. (העמק דבר, שם).

גר ותושב

המונח גר אינו מופיע במקראות לעצמו, ללא שום תוספת לידו. פעמים רבות יתלווה אליו שם עצם או שם תאר, שירחיבו ויעמיקו את מימדיו ומשמעותו. אחד הביטויים המופיעים ליד המונח גר הוא שם העצם "תושב". הוא לא רק מתאר את המונח גר, אלא מתחבר אליו ומרחיב את משמעותו הראשונית ומוסיף עליה. אין זה הביטוי המשולב המופיע בדברי רז"ל - גר תושב. כאן תושב הוא מונח לעצמו, המצטרף אל המונח גר, לעומת הצמד גר-תושב, שמשמעותו שונה.
גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני. (בראשית כג,ד).

אברהם הוא גר בבחירה וברצון, ולכן איננו גר בלבד, אלא גר ותושב. הוא גר הבא להתיישב במקום החדש ברצונו ובבחירתו, וכדברי המדרש (בראשית רבה נח,ו):
גר - דייר, תושב - מארי ביתא (בעל הבית). אם רציתם - גר, ואם לאו - מארי ביתא, שכך אמר לי הקדוש ברוך הוא (בראשית טו,יח) "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

העולה מדברי המדרש, כי תושב הוא תוספת והרחבה למונח גר. בה בשעה שהגר הוא דייר ללא התערות מלאה, התושב הוא חלק בלתי נפרד מהחברה החדשה, וברבות הימים הוא עשוי להיות מנהיג ואדון לה. אברהם הוא גר ותושב, וכפי שמפרש רש"י את הכתוב: "גר מארץ אחרת, ונתיישבתי עמכם" -
המכוון לומר, שהגם שאני גר ואיני מכם, אף על פי כן הריני תושב. (אור-החיים, שם).
מארץ נכריה באתי לגור כאן ונתיישבתי עמכם. (רשב"ם).
כלומר, גר אנכי מארץ אחרת שבאתי להתיישב עמכם. (ר' בחיי).
שבאתי להשתקע, לא לגור בלבד. (ספורנו).
עם היותי גר מארץ אחרת, תושב אני עמכם, כי דעתי לישב פה. (אברבנאל).

"והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה,כג) - כי אין אתם בעלי הארץ: אתם בה כגרים ותושבים, שאין להם זכות קניין בארץ, אלא נחלתם שכורה להם. אדוני הארץ האמיתי אני הוא, ומותר לכם להשתמש בה רק לפי התנאים שאני קובע. (הרטום).

כמובן שמדובר בגר הבא להתיישב במקומו החדש ולהתערות בו, ולכן הוא גר ותושב, ולא גר בלבד. למרות שהוא גר ותושב, עדיין אינו אזרח - מונח המציין את המציאות של מי שאינו גר.
שמעה תפלתי ה', ושועתי האזינה; אל דמעתי אל תחרש, כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי. (תהילים לט,יג).
"גר ותושב - הוא איש שבא אל ארץ נכריה, וחוסה בבני הארץ, והם הסכימו שישב עימהם בארצם הוא ובניו אחריו. ואף על פי כן, ישיבתו נחשבת לישיבת עראי, ואין הוא נעשה לאזרח הארץ, לא הוא ולא בניו אחריו, אפילו לאחר דורות רבים" (דעת-מקרא).

גר הגר בתוככם / גר הגר אתכם / והגר אשר בקרבך / גר ההלך בקרבם / וגרך אשר בקרב מחניך / יגור אתך גר
כפי שהזכרנו לעיל, מופיע במקראות המונח גר מלווה בשמות תואר ובביטויים המצטרפים אליו, המרחיבים את משמעותו. הם אינם מרחיבים את משמעותו בלבד, אלא חושפים מימד אחר, עמוק יותר של המונח גר. זוהי רמה אחרת של גר, מדובר כאן בגר הבא להיות חלק מכם, הוא בחברתכם, בקרבך ובקרב מחניך בתוככם, אתכם. לא רק גר אלא גר מיוחד, זה הגר בתוככם. מי הוא הגר הגר בתוככם? זהו גר המעורה עמכם התערות מלאה, הוא זה שרוצה ומתאמץ להיות בדיוק כמוכם.
"תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב,מט) - זה הגר הוא גר צדק, לא גר שער. (אבן עזרא).

לא מדובר כאן בסתם איש זר המצוי ביניכם, אלא במישהו שמצטרף אליכם צירוף מהותי, מדובר בגר צדק.
והייתה לכם לחוקת עולם, בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם. (ויקרא טז,כט).

"ויש ג' מיני גרים: הא' שגר בעיר איזה ימים והולך לו; והב' שהתיישב בעיר ונוהג במנהגיו הראשונים, וזהו גר תושב; והג' שהתיישב וקבל עליו תורה ומצווה והיה כאחד מאזרח הארץ, וזהו גר צדק. ועליו נאמר והגר הגר בתוככם - להבדילו מן הגר המתגורר על איזה ימים ומגר תושב. וכן נהגה בכל המקומות, כמו 'וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה" (שמות יב), 'תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם' (שם מח), עכ"ד. ונראין דבריו ממש" (הכתב והקבלה מפי רבי נפתלי ויזל).

המונח המאוחר שהוטבע על ידי רז"ל, גר צדק, מצוי כבר בכתובי המקרא בניסוח אחר, שונה מזה שהם טבעו. ניתן לזהות אותו כאשר סמוך למונח גר מופיעים ביטויים המציירים ומתארים גר מיוחד, שהוא חלק בלתי נפרד של עם ישראל.
דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, אשר יקריבו לה' לעולה. (ויקרא כב,יח). לא כתיב 'ומן הגר בתוכם', כמו דכתיב בפ' אחרי בשלשה מקומות, אלא דייק הכתוב "הגר בישראל" - שכבר נתגדל בקרב ישראל והשיג מעלת ידיעת אלקים. דעולה באה לתכלית להשיג דעת אלקים. (העמק דבר).

הנצי"ב רואה בביטוי 'בישראל' ציון של שלב נעלה יותר, מעבר לביטוי 'ומן הגר בתוכם'. למרות ש'הגר בתוכם' מציין גרות המבטאת התערות מלאה בעם ישראל, הרי 'הגר בישראל' מציין שלמות גדולה יותר בתוך השלב הזה.
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך. (דברים כו,יא).
אתה והלוי - חביב חביב קודם. אשר בקרבך - זה גר תושב, שנאמר "עמך ישב בקרבך", כי הוא אינו גר, אבל הוא יושב בקרבך. (הגר"א: אדרת אליהו).

הגר"א מבחין בין הביטוי 'בתוככם' לבין הביטוי 'בקרבך', בעוד הראשון מציין גר המעורה בתוככם התערות מלאה, מציין הביטוי 'בקרבך' מישהו אשר חי לידך, אבל לא כאחד מכם.

לעני ולגר / הגר היתום והאלמנה
בעשרים ואחד כתובים במקרא נזכר הגר בסמוך וליד בני אדם המשתייכים לרובד חברתי הנזקק לתמיכה ולסיוע. מדובר בחבורה שאינה חזקה די הצורך, ולכן היא מועדת יותר להיפגע. התורה מצווה אותנו ציוויים רבים, מורה לנו ומדריכה אותנו להתייחס לאלמנה, ליתום, לגר ולעני כהלכה, לדאוג למחסורם ולא לקפח אותם. וכל זאת בהדגשה יתרה, משום שהם מועדים להיפגע יותר מאחרים.

וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם. (ויקרא יט,י).

והגר הוא גר צדק שקיבל עליו לקיים כל התורה. וזכרה אותו התורה, לפי שיתכן יותר שיהיה עני, כי אין לו חלק ונחלה בארץ, לפי מה שיתבאר, כי מה שיקנה מן הקרקעות ישוב לבעליו בעת היובל. (רלב"ג).

לדעת הרלב"ג, הגר הוא במעמד של עני. הוא אינו דומה לבן אחד השבטים, ומשום כך הוא חסר נחלה, ומי שחסר נחלה הוא עני.
עני וגר הם שני סוגי אנשים שאין להם שדות וכרמים - הראשון מפני שאולץ למכר את נחלת אבותיו מחמת דחקו, והשני מפני שבא מארץ אחרת. לפי תנאי חייהם של אבותינו, שכל פרנסתם באה מבעלות על הקרקע, היו העניים והגרים מתפרנסים בדחק מעבודה כשכירים, ולא תמיד היו משתכרים די פרנסתם. (הרטום).

עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. (דברים י,יח).

והוא פונה באהבה אל הגר, שעזב את העולם האלילי כדי להילוות אליו ואליכם. הגר ויתר על כל הקשרים החברתיים והלאומיים שהיו לו עד כה; הוא נטול עבר ומחוסר זכות אבות, אך התעורר בלבו רחש טהור הראוי למעלת האדם. הוא נמלט אל ה' ומשליך את יהבו עליו, ולבו סמוך ובטוח שה' לא יתנכר לאדם שבו; וכאשר הוא פונה אל ה' בכיסופי אנוש, יקבל ה' אותו בקירבת בריתו. ה' אוהב את הרגש האנושי שבאדם המביא אותו להימלט אל ה', והרי הוא נותן לו "קיום ומעמד אזרחי", שביטויים לחם ושמלה. גם יעקב כולל בלחם ובגד את כל האושר הארצי שיש לצפות לו מאת ה'. (הירש).

ריבונו של עולם אוהב את הגר במיוחד, כי הגר מבקש את חסותו, ומי שמבקש חסות מד' יתברך יקבל אותה מלוא חפנים. הגר, בדומה ליתום והאלמנה, הוא מאלה שמקבל תשומת לב מיוחדת של ההשגחה האלקית. דרכו החדשה, המתבטאת בויתור על קשריו בעבר והיותו לבד, היא שגורמת לכך.

ומפני זה הוא עושה משפט השפלים החלושים כשיהיו עשוקים, והם היתום והאלמנה. "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" - רצונו לומר, שהוא משגיח על הנרדפים, כמו העניין בגר שאין לו עוזר מפני שאין לו קרובים. הנה השם יתעלה ישגיח בו לתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש. (רלב"ג).
והוא מראה את צדקתו במיוחד ביחס לחלשים, כגון אלמנה, יתום וגר, מספק את צורכיהם ונותן להם לחם לאכול ובגד ללבוש. (הרטום).

הגר, כפי שאמרנו, נכלל בקבוצת החלשים, הנרדפים והשפלים, והוא כמותם זקוק להשגחה מיוחדת.

ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. (דברים יד,כט).

"ומעשר זה יהיה לאלויים, לגרים, ליתומים ולאלמנות, כלומר לעניים. על כן הוא נקרא בלשון חכמים מעשר עני" (הרטום).

ושמחת לפני ה' אלקיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. (דברים טז,יא).

"על הגר, היתום והאלמנה נאמר כאן: 'אשר בקרבך' - אין להם מסגרת משפחתית, והם ימצאו את המסגרת הזאת על ידי שייקלטו בקרבכם", (הרש"ר הירש).

לא תטה משפט גר יתום, ולא תחבול בגד אלמנה. (דברים כד,יז).

"רוצה לומר, גר צדק ויתום. והזהיר עליהם מלהטות משפטם, כי לשפלותם אולי לא יזהר הדיין מלהטות משפטם, כי אין בשער עזרתם. ולזה הוסיף זאת האזהרה לדין עליהם" (רלב"ג).

יש לחזור ולהזהיר גם בתחום המשפט, להזהיר במיוחד מלפגוע בחלשים ולהטות את דינם, ואף הגר נכלל ביניהם.

ואמרת לפני ד' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. (דברים כו,יג).

"ולגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני" (רש"י).

ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה, ואמר כל העם אמן. (דברים כז,יט).

"רוצה לומר: אפילו עשירים הזהיר בזה, כי מפני שפלותם יקל לדיין להטות משפטם" (רלב"ג). "כי אין להם עוזר... והזכיר הגר גם היתום והאלמנה - כי אם יטה הדיין משפט אחרים, יערערו עליו ויפרסמוהו; והגר והיתום והאלמנה אין להם כח" (אבן עזרא).

הנביאים הדגישו, כאשר הם פנו אל העם להדריכו בדרך הנכונה, להיזהר מאד מלפגוע בחלשים ומלהרע לחסרי המגן - ליתום, לאלמנה, לעני ולגר. כאשר הם הבחינו בירידה המוסרית של העם, כשהגזל והאונאה פשו, הם ציינו בתוכחתם כי מעשיהם הרעים של החוטאים היו בעיקר מכוונים לאוכלוסייה החלשה,ותבעו מהם לחזור מדרכם הרעה.

גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם. (ירמיה ז,ו).

"הגר, היתום והאלמנה הם בני האדם החלשים ביותר שבחברה, ולכן קל לעשקם ולקפחם. משום כך התורה מזהירה במיוחד עליהם, שלא להונותם" (דעת מקרא).

עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל ועני ואביון הונו ואת הגר עשקו בלא משפט. (יחזקאל כב,כט).

"מי שחזק מחבירו, עושקו וגוזלו, כי אין משפט בעיר" (רד"ק).

ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. (זכריה ז,י).

"זכר אלו לפי שהם תשושי כח, ונוח לעשקם ולגזלם" (מצודת דוד).

ה' שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד, ודרך רשעים יעות. (תהילים קמו,ט)

"הגרים הם הדרים בארץ נכריה, רחוקים מבני משפחתם ואוהביהם, ואין להם שומר מבני אדם, שיגן עליהם מפני הרשעים התקיפים, ואולם ד' שומר אותם. הגרים נזכרים בהרבה מקראות יחד עם היתומים והאלמנות כחלשים חסרי הגנה שהרשעים עושקים אותם, והצדיקים יראי ה' מצווים לרחם עליהם ולהיטיב עמהם" (דעת מקרא).

המשך המאמר