האם נפרדו דרכי הארכיאולוגיה ומקורות התנ"ך?
על הויכוח ה"חדש" על ממלכת דוד ושלמה

אריה בורנשטיין

- ה מ ש ך -



ז. האסכולה "התל-אביבית": חוסר מהימנות לסיפורי התנ"ך
בשנות התשעים של המאה ה- 20 התפתחה אסכולה "חדשנית" ו"רוויזיוניסטית", המנסה להפריד בין הכתוב בתנ"ך ובמקורות אחרים לבין המסקנות מן הממצא הארכיאולוגי. בסיס גישתם הוא, שהכתוב אינו משמש בשום פנים בסיס לזיהוי של תקופת בניה או ממצא. תחילתה של גישה זו בדיון של ויטמאן על ראשית יישובה של גבעת העיר שומרון והמשכה באנשי אוניברסיטת תל אביב ובראשם פרופ' ישראל פינקלשטיין (אשר בעבר נהג בזהירות רבה ולא פסל על הסף את המקרא כבסיס לממצא). בגישה חדשנית זו מנסים להתעלם מן הכתובים המקראיים ולקבוע את תולדות הארץ על פי המסקנות מהתפתחות התרבות החומרית. בעלי אסכולה זו אינם פוסלים על הסף את האפשרות שדמויות כמו דוד ושלמה היו קיימות, אך מאידך הם פוסלים את האפשרות שדוד או שלמה היו מלכים של מדינה מסודרת ומאורגנת, ובודאי לא עסקו בפעולות בנייה וביצור ולא שלטו על אימפריה.

השאלה העומדת על הפרק היא - כיצד יש לתאר את התרבות החומרית של תקופה זו? דהיינו - האם ערי ארץ ישראל היו מבוצרות? האם יש הוכחות לתרבות "ישראלית" בערי ארץ ישראל? והאם יש הוכחות למערכת מנהלית במאה העשירית המורה על ממלכה מסודרת? את התשובות לשאלות אלה מעמיד פינקלשטיין במסקנותיו לגבי זמנה של הקרמיקה הפלשתית באתרי ארץ ישראל והמסקנות מחפירות מגידו.

עוד לפני הדיון על ימי המלוכה המאוחדת, העלה פינקלשטיין השערה ארכיאולוגית מהפכנית לפיה התרבות הפלשתית המשיכה להתקיים באתרים רבים אל תוך המאה העשירית לפנה"ס. על פי תפוצה והופעה של כלים פלשתיים באתרים בדרום מישור החוף ובמקומות אחרים, מגיע פינקלשטיין למסקנה שגויי הים פלשו לאזור פעמיים. בפלישתם השניה התיישבו הפלשתים בארץ, לאחר שהמצרים עזבו אותה, דהיינו לאחר ימי רעמסס השישי (1135 לפנה"ס), ששבר ממצבה שלו נמצא במגידו. בתחילת התיישבותם השתמשו הפלשתים בקרמיקה שהושפעה מזו של הים האיגאי ("מונוכרום"), ולאחר מכן, כשהושפעו מתרבויות קרמיות מקומיות - כנעניות ומצריות - הופיעה קרמיקה חדשה ("דו גונית"). בעיר לכיש לדוגמא (שכבה VI), מופיעה הקרמיקה הפלשתית בפער ניכר לאחר תום השלטון המצרי. לכאורה, אין כאן אלא "איחור" בזמן הופעת הפלשתים בארץ. אלא, שמסקנה זו גוררת אחריה איחור של התקופה שלאחר מכן, וזאת לאור מספר שכבות חיים של תרבות פלשתית כפי שמוצאים בתל קסילה או תל מקנה. ולכן קשה לצמצם את זמנם של פלשתים בארץ לכדי מאה שנה (למאה האחת עשרה לפנה"ס) וחייבים למשוך את זמנם אל תוך המאה העשירית.

כבר ציינו למעלה, שמן הבחינות הקרמיות, קשה להבחין בין קרמיקה של המאה העשירית (הממלכה המאוחדת) לבין קרמיקה של המאה התשיעית (ימי אחאב). לפיכך, "קל" יחסית לדחוק ממצאים שנחשבו בני המאה העשירית אל המאה התשיעית. לגבי "אתר המפתח" מגידו מתקבלת דעתו של ד' אוסישקין שיש להעביר את שער שישה התאים למאה התשיעית לפנה"ס, אך אין הם מקבלים את האפשרות שבמאה העשירית היו במגידו ארמונות ושער קטן, אלא יש לאחר את כל מערכות הבנייה למאה התשיעית לפנה"ס.

חשיבות רבה מייחסים בעלי אסכולה זו לחפירות עירו של אחאב - יזרעאל, שנבנתה ללא ספק (גם לדעתם!) במאה ה- 9 לפנה"ס, והקרמיקה שלה דומה ביותר לזו של מגידו מהשכבה שיוחסה לתקופת הממלכה המאוחדת (VA-IVB). אתר זה משמש הוכחה נוספת לשייכותה של הבנייה שיוחסה בעבר למאה י' למאה התשיעית לפנה"ס.

לפי החופרים ה"מסורתיים" נהוג היה להבחין בתקופת אופל מסוימת בדרום הארץ במאה התשיעית לפנה"ס. לאחר חורבן יישובים במאה העשירית לפנה"ס נושב האזור רק במאה השמינית לפנה"ס (אשדוד, תל שרע, תל בית מירסים לכיש, באר שבע). לעומת זאת אם תתקבל הדעה שיש "לדחוק" ממצאים שנחשבו עד כה כבני המאה העשירית למאה התשיעית, הרי לא ייווצר מצב שכזה (ואת המאה העשירית ימלאו הממצאים הפלשתיים). מאידך, התפרוסת הנרחבת של ישובים בהר, בעיקר ביהודה, במאה העשירית, מורה על קיומה של ממלכה קטנה בהר לצד ההתיישבות הפלשתית באזורי מישור החוף.

אם נסכם את מסקנותיהם של בעלי שיטה זו, הרי לדעתם ההתיישבות הישראלית, שאולי הייתה בהנהגת דוד ושלמה, לא חרגה ממסגרת מצומצמת של ממלכה מקומית, ובודאי לא הייתה אימפריה אדירה כפי שהתנ"ך מתאר. לגבי מסע שישק, הרי לדעת בעלי אסכולה זו, שישק הרס את היישובים הפלשתיים והכנענים שעד כה יוחס חורבנם לחוסר היציבות בארץ ערב תקופת ממלכת בית דוד (שלהי המאה ה- 11), ואילו שרשרת החורבנות שפקדה את המבצרים בערים ה"ישראליות" אינה אלא תוצאה של מסעות הארמים ואולי אפילו המואבים!


בעקבות מסקנות אלה, נגררו חוקרים נוספים למסקנות מרחיקות לכת לגבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל. כך, לדוגמא אנו מוצאים שנדב נאמן מנסה לקבוע שסיפורי המלחמות שניהל דוד אינם תיאורים ריאליים של קרבות שנערכו אלא סיפורים (המבוססים מן הסתם על שמות מימי המאה העשירית) שחוברו כמאתיים שנה מאוחר יותר כתגובה וכנקמה (תיאורטית) כנגד הגויים ששעבדו ותקפו את ממלכות ישראל ויהודה (הצעירה לדעתו) במאה השמינית. בעלי האסכולה ה"ניהליסטית", מצאו ברעיונות אלה הוכחות לטיעוניהם התיאורטיים שממלכת דוד לא הייתה ולא נבראה. כפי שציינתי למעלה, אין טעם לדון בטיעוניהם, כיון שאין הם מתבססים על כלים ארכיאולוגיים או היסטוריים.

ח. עובדות שמוסכמות על הכל
1. קשרים בין כתבים היסטוריים לממצאים ארכיאולוגיים
בראשית הדיון, נצטט את קביעתו של פרופ' ע' מזר:
"דעות היסטוריונים וארכיאולוגים של תקופת המקרא מושפעות בהכרח מן הרקע האינטלקטואלי ו/או האידיאולוגי בו הם פועלים... דומה כי גם החוקרים ה"חדשנים" הללו אינם פועלים בחלל ריק, וכי הם מושפעים מהלך הדעות של ניפוץ מוסכמות העבר (Deconsructionism) המקובל בימינו על חוגים שונים...".

הדברים שלהלן, עיקרם בתגובות הנגד של בכירי הארכיאולוגים של ימינו - מזר ע' ובן תור א' מהאוניברסיטה העברית בירושלים ודיוור ו"ג' מאוניברסיטת אריזונה לתיאוריה שהובאה למעלה. אם נקבל את דעת "החדשנים" תתבטל אפשרות לברור משולב של מקורות היסטוריים וארכיאולוגיים, ומדע הארכיאולוגיה יהפוך למדע עצמאי ללא כל קשר עם התפתחויות היסטוריות. התנ"ך, אשר עד כה היה מקובל שיש בו מערכת המבוססת על מהלך היסטורי, יאבד כל קשר להיסטוריה של ימי בית ראשון. או כפי שכותב דיוור לאחרונה:
"Can we any longer write a history of ancient Israel at all, and if so - how"?

בדברים שלהלן נברר את היחס בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין עובדות רבות מתוך הכתובים ההיסטוריים. ישנן מספר עובדות שאין לגביהם מחלוקת בין החוקרים:

1. לא ניתן להבדיל בצורה סבירה בין קרמיקה של המאה העשירית ("ימי דוד ושלמה") לקרמיקה של המאה התשיעית לפנה"ס (ימי הממלכה המפורדת ועד בית עמרי ואחאב).

2. למן המאה ה- 12 ועד למאה השמינית לפנה"ס אין תיעוד היסטורי מספיק, לבד מן התנ"ך. לעומת זאת התיעוד בתנ"ך מלא ומפורט. אם לגבי המאה ה- 7 והלאה, קיים סינכרוניזם בין התנ"ך לבין מקורות אשוריים ובבליים, הרי למן המאה ה- 12 ועד למאה השביעית קיים סינכרוניזם לקוי.

3. במאה העשירית חל גידול יישובי ניכר בהר המרכזי, שיש בו רמזים למנהל מסודר.

4. בין המאה העשירית למאה התשיעית לפנה"ס הייתה תופעה מרשימה של הקמת ביצורים, ארמונות, והתפתחות עצומה בקרמיקה ובגודל שטח האתרים בארץ ישראל.

5. לא נמצאה בניה ברורה בירושלים מן המאה העשירית לפנה"ס.

6. רשימת הערים שחקוקה על מזוזות המקדש בכרנך, והמעידה על מסעו של שישק לארץ, נותנת אינדיקציה ברורה למצב היישובי שהיה בארץ בשלהי המאה העשירית לפנה"ס: דהיינו יישוב צפוף באזור הנגב, מישור החוף הדרומי ועמקי הצפון: ערים כמו גזר, בית שאן, תענך, מגידו וערד, ודאי היו קיימות כערים או מצודות חשובות ערב המסע, וחרבו בו.

7. המצודה הראשונה בערד נבנתה במאה העשירית לפנה"ס, עוד לפני מסע שישק.

8. במאה העשירית לפנה"ס ניכרים יסודות של כתיבה באותיות עבריות (לוח גזר וכתובת עזבת צרטה). במאה התשיעית נמצא שפע של חומר כתוב, ולכן סביר שתופעת הכתיבה החלה קודם לכן.

9. קיים דמיון בין התיאור המקראי של בניין מקדש שלמה למקדשים שהוקמו בארץ החל מתקופת הברונזה התיכונה (תק' ה"אבות") - הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל - בעיקר בצפון סוריה והחוף הפניקי. כמו כן קיים דמיון בין התיאור המקראי של ארמון שלמה והתגליות של ארמונות "בתי חילאני" במגידו ובצפון סוריה - אשר מן המאה התשיעית לפנה"ס.

2. הנחות שאינו מוסכמות
מאידך, הנחות יסודיות של ה"חדשניים" אינן מוסכמות על כל החוקרים:

1. ההנחה המרכזית שלפיה הקרמיקה הפלשתית מופיעה לאחר שהמצרים עזבו את הארץ - לקראת סוף המאה ה- 12, אינה מקובלת על חלק מן החוקרים. העדרה של קרמיקה פלשתית מלכיש ומבית שאן, אינו יוצר בעיה, אלא מוכיח שהפלשתים לא ישבו שם בראשית המאה ה- 12. לכן אין כל צורך לדחוק את ראשית ההתיישבות הפלשתית לסוף המאה ה- 12 וממילא אין צורך "לדחוק" את הפלשתים אל המאה העשירית לפנה"ס.

2. החדשניים מציעים שגם את שכבה VIA בבית שאן יש לאחר למאה ה- 10 (שכבה המקבילה למגידו VIA). אך, בדיקות פחמן 14 שנערכו בממצאים מבית שאן הוכיחו מעבר לכל ספק ששכבה זו היא מן המאה ה- 11.

3. ראשיתה של עיר המצודה יזרעאל בראשית המאה ה- 9. ההשוואות בין הקרמיקה של מגידו VA-IVB לבין תל יזרעאל אינן מדויקות כיוון שהן מבוססות על לוקוסים בודדים, וכבר ציינו את העובדה שלא ניתן להבדיל בצורה משמעותית בין קרמיקה מהמאה העשירית לבין קרמיקה מן המאה התשיעית.

4. אין ספק, גם לדעת החדשניים, שהמצודה בערד הייתה קיימת כבר במאה העשירית, שהרי גם לדעתם, שישק הרס את מצודת ערד.

3. דמיון בין המסופר בתנ"ך לממצאים הארכיאולוגיים
דומני, שהעניין המרכזי, שעלינו להעלות - הוא הדמיון המפתיע בין המאורעות שהתנ"ך מדבר עליהם לבין הממצאים הארכיאולוגיים. הממצאים מעידים על מאורעות בשלוש תקופות (ע"פ מסקנת מאמר זה):

1. חורבן יישובים= ערב ימי הממלכה המאוחדת.

2. הקמת ביצורים וארמונות - שחרבו לאחר זמן קצר = ימי הממלכה המאוחדת וחורבנם עקב מסע שישק.

3. הקמה מחודשת של ביצורים/מבנים מפוארים = ימי בית אחאב במאה התשיעית לפנה"ס.

על עובדות אלו, ראוי להוסיף את הדמיון המפתיע שבין התיאור המקראי של ארמונות שלמה, המתאים לתיאור בתי החילאני שמן המאה העשירית לפנה"ס. מקובל על כל החוקרים שבתים כאלה במגידו היו במאה העשירית. תחילת הבניה מורה על עושר מצד אחד ועל עצמאות מדינית מאידך. גם זה מתאים, כמובן, לתיאור המקראי של ימי דוד ושלמה. העלייה של בית דוד, גם היא אינה מפתיעה, לאור הריק המדיני של התקופה. דוגמאות נוספות בהיסטוריה המורות שבדעיכת אימפריות - עולות ומתחזקות מדינות קטנות.

4. ערב ימי הממלכה המאוחדת
ערב ימי הממלכה המאוחדת, מספר התנ"ך על מצב קיצוני של חוסר יציבות ביטחונית וכלכלית - כדברי נבל הכרמלי: "היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו" (שמ"ב כה,י ). שאול ודוד נלחמים כנגד שוסי מדבר - שמציקים גם ליישוב הישראלי. בראשית נלחם שאול בבני עמון (שמ"א יא), ובעמלק (שם טו) וב"מואב, בבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלישתים" (שמו"א יד,מז). המערכות נגד פלשתים תופסות מקום נרחב בדברי ימי שאול (שם פרקים יג-יד, יז, כח-לא) ובראשית פעולותיו של דוד (שם כג). אין ספק שהייתה זו תקופה סוערת ביותר. גם הפלשתים נמצאים בלחץ מתמיד של שוסי מדבר, ומוכנים לשתף פעולה עם כוחות ישראליים כגדודו של דוד נגד האויב המשותף (שמ"א כז,ל). למרות זה, אזור אחד בולט ביציבות מסוימת - למרות שוסי המדבר - צפון הנגב ודרום יהודה. כאן משתקפת התערבות מסיבית של צבא שאול כנגד העמלקים (שמ"א טו), והגנת יושבי דרום יהודה והר הנגב על ידי גדודים כצבא דוד (שם כה, כז ח-יב, ל). חוסר היציבות, מתבטא גם בשארית הדלה של הארץ שמוריש שאול לאבנר ואיש בושת (שמ"ב ב,ח).

ההשתקפות הארכיאולוגית למאורעות שכאלה צריכה להתבטא בממצאים על עזיבת יישובים וחורבנם בעיקר בשולי מדבר, והקמת ביצור כלשהו באזור הגובל עם שוסי המדבר. ואכן, מוצאים עקבות ברורים למצב זה. יישובים שהוקמו כמאתיים שנה קודם לכן, ומוגדרים כ"ישראליים", עוברים תהליך של חורבן. כך אנו מוצאים חורבן בשולי ספר המדבר (א-תל, רדנה, תל משוש) ובאזור הגובל עם פלשתים (עזבת צרטה). גם סקרים ארכיאולוגיים מורים על מצב דומה. הגנה "קלאסית" מפני שוסי מדבר ניתן למצוא בשרשרת יישובים בנגב המוגנים בחדרי סוגרים, ומבטאים התיישבות סמי נוודית, אשר מתאימה לתיאורי ההתנחלות של שבט שמעון (דבה"א ד כד-מג) ובמקביל - בצפון הנגב נמצאים שני יישובים מרכזיים שלא חרבו ולא נעזבו - באר שבע וערד. התנ"ך מציג את ההגמוניה הפלישתית כגורם מרכזי להקמת המלוכה בישראל והמהלכים הראשונים של בית דוד (שמ"א ח,יז,כח, שמ"ב ה ועוד). אין ספק שההתיישבות הפלשתית קודמת לבנייה המלכותית ברוב היישובים שנזכרו כפי שמסופר בתנ"ך.

כפי שהעלינו למעלה, הרי הדעה המסורתית היא שהקמת ביצורים אדירה המתרחשת מיד לאחר ההרס של היישובים הקטנים, והרס הביצורים זמן קצר לאחר הקמתם תואמים לחלוטין את התיאור המקראי המפורט של הקמת ביצורים, ומיד לאחר מכן תהליך הרס במסע שישק.


5. הכתב
יש להדגיש שהמאה העשירית היא תחילתו של שלב שבו הכתב מתפשט ליישובים "ישראלים". כך מסתבר מלוח גזר מהכתובת מהיישוב הזעיר בעזבת צרטה ומידיות הכדים מחר' רדנה שבהר בית אל. אמנם הממצאים הם ראשוניים, אך יש בכך דגש למעמדיות. כתב אינו סימן רק לבירוקרטיה, אלא עם התפשטותו למעמדות נמוכים יותר, מורה הדבר על חברה מפותחת יותר. יש לציין שלא מדובר בכתיבה מונומנטאלית, אלא בכתיבה פונקציונאלית - בחיי היום יום, כתיבה המעידה על רמתה של החברה במאה העשירית לפנה"ס. מעמדיות והתפתחות תרבות כתיבה מוכיחים על קיום ממלכה (ולא בתי אב שבטיים) כבר במאה עשירית לפנה"ס.

ט. מערכת הבנייה והביצורים
כפי שתיארנו למעלה בתקופות הנדונות עברו ערי הארץ שתי פעולות בנייה ושכבת הרס ביניהן. הראשונה הייתה הקמה מחדש של ערים וביצורים, ארמונות ומחסנים. השנייה הייתה בדרך כלל שיפוץ או הרחבה של אותן ערים. בעבר ייחסו את הבנייה הראשונית לשלמה, את ההרס לשישק ואת השיפוצים וההרחבות לימי בית עמרי. לפי דעת ה"חדשנים" יש לדחות את הקמה/הבנייה הראשונית של הערים למאה התשיעית דהיינו לבית עמרי בישראל (רוב הערים) ולמלכים יהושפט, אחזיה ויהורם ביהודה. את ההרס יש ליחס לארמים ואת הבניה מחדש למלכים בישראל ויהודה שמלכו בסוף המאה התשיעית לפני הספירה.

האם על פי הידוע לנו על המאה התשיעית אכן הוקמה מערכת ביצורים אדירה, בניית ממלכות, בניית צבא, הרס ביצורים ובנייה מחדש וכד' במהלך מאה זו וכל זה בתקופה קצרה ביותר? האם המאורעות שהתרחשו בארץ במאה התשיעית לפנה"ס תואמים אפשרות לראשיתה של מערכת ביצורים אדירה וארגון כלכלי רחב בכל הארץ?


הניסיון "לדחוק" למאה התשיעית את מערכת הבנייה, ההרס, והבנייה מחדש של מערכת הממצאים בערים השונות דורשת מטבעה מקור היסטורי. אך אין בנמצא כזה. הידיעות היסטוריות על המאה התשיעית מלמדות שהתקופה אינה מתאימה לבנייה של מערכת ביצורים, הרס הביצורים ובנייה מחדש. ייסוד ערים ובנייה חדשה של ביצורים אינם מתאימים לבית אחאב. שני האישים הבולטים בבית אחאב, עמרי ובנו אחאב, שלטו לכל היותר כ- 34 שנים ובתנאי שלא הייתה חפיפה ביניהם!). מהם רק 6 שנים בהן יכול היה עמרי לעסוק בבנייה ו- 22 שנים של מלוכת אחאב. המקור היחיד המדבר על מערכת בנייה בימי בית אחאב, נזכר בצורה סתמית בפסוקים המסכמים את ימי מלכות אחאב:
"... וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה וכל הערים אשר בנה, הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל.. . " (מל"א כב,לט).

הפסוק מתייחס כנראה לבניית הערים שנהרסו בידי שישק. המקרא מספר בתקופה זו על בניית שומרון על ידי עמרי (מל"א טז,כד), רומז על קיומו של היכל מלכותי ביזרעאל (מל"א יח,מה-מו; מל"ב ט) ועל בניית העיר יריחו על ידי חיאל בית האלי (מל"א טז, לד). שתי ערי הממלכה שומרון ויזרעאל נבנו בפאר רב והוקפו בחומות ובביצורים. הבנייה של העיר שומרון היא בניית עיר ממלכה/מדינה בעלת מעמד מיוחד. כנראה שהייתה זאת פעילות הבנייה המרכזית של עמרי (ואחאב?). סביב שומרון הוקמה שרשרת של מצודות ויתכן שמצודות נוספות הוקמו לאורך הדרכים המובילות מעבר הירדן המזרחי לשומרון. הדגשת בנייתה של יריחו היא פרט הממעט את הכלל: בפרק טז שעוסק בפעולות של מלכים מודגש, שיריחו הוקמה על ידי אדם פרטי (חיאל בית האלי). לעומת זאת אצל שלמה מפורטת הבנייה ומקורותיה הכספיים, בבנייה ממלכתית ולא פרטית (מל"א ט,יד-כט).

כפי שנדגיש להלן, הפירוט הדל של הבנייה בימי בית עמרי מלמד על היכולת המוגבלת של מלכים אלה. בגלל המצב המדיני-בטחוני של בימי בית עמרי לא נתאפשרה הקמת ערים חדשות מעבר לשומרון ויזרעאל. קשה להניח שבזמן קשה זה היה אפשר להקים שרשרת של ערים חדשות וביצורים באזורים שאינם קשורים לערי הממלכה או לגבול הארץ. נראה שהבנייה הייתה למעשה חידוש ושיפוץ של בניה קודמת שנפגעה. מבחינה זו מתאים שמלכי בית עמרי ישפצו ביצורים וערים שנבנו על ידי שלמה ונהרסו במסע שישק (כמו שיפוץ השער של מגידו VA-IVB או שיפוצה והרחבת ביצוריה של חצור VIII וכד').

המקורות הכתובים מספרים על מערכות מלחמה בימי בית אחאב. התנ"ך מספר על מלחמות רבות שניהלו מלכי בית עמרי כנגד הפלשתים (מל"א טז,טו), הארמים (מל"א כ-כב, מל"ב ו), המואבים (מל"ב א,א, ג,ד-ז; דבהי"ב ט. בכתובת מישע מסופר על מלחמות שמנהלים עמרי ואחאב בעבר הירדן המזרחי, ועל מלחמות שמלך מואב מנהל נגד יורשיהם. הכתובת מדן מספרת על מלחמה נגד הישראלים בסוף ימי בית עמרי. שלמנאסר השלישי מלך אשור מנהל גם הוא מערכה נגד אחאב (קרב קרקר בשנת 852 לפנה"ס - וראה למעלה). קשה להניח שבתקופה רווית פעילות מלחמתית היו זמן וכוח אדם לצורך פעולות בנייה. רוב פעולות ההקמה של ערים חדשות בארץ ישראל בוצעו בתקופות רגיעה. מתח ביטחוני מביא להקמת מצדים ומצודות, לחיזוק חומות, הקמת מגדלים וכד', אך לא לבנייה של ערים חדשות.

במשך אלפי שנים היו בארץ ישראל יחידות מדיניות קטנות. איחוד בין הגופים השוכנים באזורים השונים מחייב פרק זמן ארוך. כפי שהבהרנו למעלה הרי פריצת הביצורים האחידים התרחשה על רקע של התפתחות תרבות חומרית "ישראלית" המשותפת לכל חלקי הארץ, תפוצה נרחבת של כתיבה בעברית וכד'. אין ספק שמדובר בממלכה, שכן בארץ ישראל שיתוף פעולה ואיחוד אינם אפשריים אלא אם כן יש מנהיג שיכול לאחד את כל התושבים במסגרת לאומית לאורך זמן. איחוד שבטי והקמת מערכת ביצורים כפי שהופיעה בערי ארץ ישראל מתאימה למסגרת של עשרות שנים. התנ"ך קובע שימי דוד היו כ- 33 שנה (בירושלים), וימי שלמה כ- 40 שנה. גם שנות דוד הראשונות רצופות מלחמות אך ההמשך היה תקופה של שקט. 73 שנים אלה מתאימות לאיחוד שבטי אזורי, הקמת מערכת שלטונית מסודרת, הקמת ערים, ביצורים, מחסנים, ערי רכב וכד'. לעומתם ימי עמרי ואחאב (כ- 34 שנה) היו רצופים מלחמות, מתח בין בית המלוכה לבין מוסדות הנבואה, עימותים על רקע חברתי וכד'. לכן קשה להניח שעומרי או אחאב עסקו בבנייה ובביצורים רבי היקף, נראה יותר שהיו אלה שלמה, ואולי גם דוד.

הניסיון של ה"חדשנים" להעביר אל המאה התשיעית ביצורים ביהודה (כמו לכיש, תל בית מירסים) שנחשבו בני המאה העשירית נתקל בבעיה קשה בעיקר לגבי ממלכת יהודה. הידיעות ההיסטוריות שמן התנ"ך, ובמידה מסוימת גם מכתובת מישע, מלמדות שממלכת יהודה במאה התשיעית, הייתה ממלכה קטנה, ללא אמצעים לבניה וביצורים (זאת לעומת בית אחאב הישראלי שמתואר כממלכה חזקה ועשירה). בימי אחאב יש ידיעות מסוימות על מערכת בנייה, אך אין ידיעות על מלך שבנה ערים או שיפצן בשלהי המאה התשיעית לפנה"ס. ולהפך, החל מסוף המאה התשיעית יש לצפות לפחות ופחות אמצעי בנייה של ממלכת ישראל, וזאת לאור השעבוד האשורי ואיבוד הנכסים שהיו לממלכה בעבר הירדן המזרחי יחד עם שעבוד מסוים לארמים בצפון, כפי שמתואר בכתובת מישע ובכתובת מדן.

כפי שתיארנו למעלה עברו ערי הארץ שתי פעולות בנייה ושכבת הרס ביניהן. הראשונה הייתה הקמת ערים וביצורים, ארמונות ומחסנים. השנייה הייתה בדרך כלל שיפוץ או הרחבה של אותן ערים. בעבר ייחסו את הבנייה הראשונית לשלמה, את ההרס לשישק ואת השיפוצים וההרחבות לימי בית עמרי. לפי דעת ה"חדשנים" יש לדחות את בניית הערים למאה התשיעית דהיינו לבית עמרי בישראל (רוב הערים) ולמלכים יהושפט, אחזיה ויהורם ביהודה. את ההרס יש ליחס לארמים ואת הבניה מחדש למלכים בישראל ויהודה שמלכו בסוף המאה התשיעית. קשה לראות בהיסטוריה של ממלכת ישראל במאה התשיעית מלך מאחאב שמתאים לבנות ביצורים חדשים. החל מימי יהוא - יורשו של בית אחאב - ממלכת ישראל הייתה משועבדת לאשורים, ויהוא מחויב היה להביא לאשורים מנחה כשהאשורים רואים בו נתין הקשור לבית עמרי החזק. שוב חייבים לחזור לכתובת מדן, המעידה על התקופה הקשה ערב עלייתו של יהוא, תקופה שבה הייתה התמודדות עם הארמים, שמנעה בניית מערכת מסועפת של בנייני מינהל וביצורים בשאר חלקי הארץ. מאידך, ברור שהיו ביצורים שהתקיימו בתקופה זו ונהרסו במסעות האשוריים לתגלת פלאסר השלישי, שלמנאסר החמישי וסנחריב בשלהי המאה השמינית. במסעות אלו חרבו לכיש III ואתרים אחרים בדרום, חצור VA ומגידו IVA. הביצורים שנהרסו היו חזקים ביותר (וכך הם מתוארים גם במסע סנחריב!) וקשה להניח שנוסדו במאה התשיעית. סביר שמדובר בערי מבצר מן המאה העשירית ששופצו ותוקנו במאה התשיעית.

דחיקת בניית הביצורים למאה התשיעית לפנה"ס, מחייבת מציאת גורם שהרס אותם תקופה קצרה לאחר בנייתם, וזאת על פי מסקנת החפירות. כיון שרוב הביצורים הם בתחומי ממלכת ישראל, הוצע לייחס את ההרס לארמים. אפשרות זו, אין לה מקור כתוב, לא בתנ"ך ולא במקורות אחרים. הניסיון לראות את חזאל ככובש והורס של מערכת ביצורים אדירה, אין לו בסיס - ואפילו לא בכתובת מדן. ההפך הוא הנכון. התנ"ך מתאר מערכת של יחסים סבירים מאוד עם האוכלוסייה הארמית. ופעולות אלימות של הארמים כלפי הישראלים מתוארות כאיומים, או תיאור מינורי מאוד של כיבוש ("ויך" "ויכה" הם פעלים שמשמעותם המקראית מכה בשדה ולא שרפת ערים - השווה: מל"א טו,יא, כ,כט). אם אכן היו הארמים גורמים לפעולות הרס והשמדה חמורים בממלכת ישראל ויהודה, היינו מצפים שהיחס אל הארמים בתנ"ך יהא ביקורתי יותר. נביאי ישראל מתוארים במקרא כתומכים במערכת יחסים טובה עם הארמים. כך אנו מוצאים את אליהו המכתיר למלך את חזאל, ואת אלישע המרפא את נעמן שר צבא ארם ומונע ממלך ישראל להכות את צבא ארם (מל"ב ה-ו). אפילו לעמוס שניבא תקופה קצרה לאחר כיבושי ארם בישראל אין כל תלונה על פשעי ארם ברחבי ישראל אלא על פשעים בגלעד (עמוס א,ג-ה). ניסיון לשייך לארמים הרס של ערי ישראל, אינו מתאים ליחסו המפתיע של אחאב לאחר ניצחונו על מלך ארם. אחאב מתייחס אל הארמים כאחים (מל"א כ,לב-לד), דבר המשתלב עם הידיעות על קואליציה ארמית-ישראלית נגד אשור.

שתי הכתובות החשובות - כתובת מישע והכתובת מדן, מורות, שהארמים והמואבים, לא הכירו את המושג המקראי 'ממלכת יהודה' אלא את ממלכת 'בית דוד'. כשקוראים לממלכה על שם איש, סימן הוא שאדם זה יסדה ועמד בראשה בתקופת הזוהר שלה. כך גם נקט מישע מלך מואב בהתייחסות לממלכת ישראל כ"בית עמרי", וכן ההתייחסות האשורית ליהוא כ"בן עמרי". פער הזמן בין תקופת ממלכת דוד ושלמה (מאה עשירית לפנה"ס) לכתיבת הכתובות (סוף המאה התשיעית כנראה), מורה על החשיבות הגדולה שמייחסים עמים שונים לימי הזוהר של עם ישראל בארצו - תקופת דוד ושלמה.

המבנים שנתגלו בשכבות הנדונות מעידים מעל ומעבר לכל ספק על התפתחות של מעמדות. מציאותם של ארמונות לצד מבנים פרטיים, מורה על חברה מעמדית. כך יש להתייחס לארמונות במגידו (IVB-VA) גזר (IX-VIII), וכן לתגליות של חותמות, וחפצי שנהב. מעמדות לא נוצרים באופן מיידי, אלא בתהליך דינאמי מתמשך. לא ניתן לדחוק את יצירת המעמדות לתוך תקופה קצרה של המאה התשיעית, כשלפי ה"חדשניים" ארמונות נהרסים (ובני המעמד הגבוה נפגעים מן הסתם פיסית ומוראלית) ומיד נערכת מערכת שיקום ובניה עד להרס הבא. מאידך רבים בתנ"ך תיאורי העושר בימי שלמה (מל"א ט-י ועוד). פסוק אחד המעיד על עושר של אחאב (מל"א כב,לט) אינו מתחרה בתיאורים על עושרו של שלמה. לכן קשה להניח שמערכת מעמדית ועושר רב התפתחו על רקע המאורעות הקשים של המאה התשיעית לפנה"ס בממלכת יהודה וישראל.

י. סיכום וסיום
אין לנו ספק, שימי הזוהר והרוגע של תקופת שלמה הם אלה שנתנו אפשרות לפתוח בפעולות בנייה נרחבות בארץ ישראל. קיימת התאמה מלאה בין התנ"ך לבין הממצא הארכיאולוגי של תקופה זו. ניסיונות שונים לבטל התאמה זו אינם מתאימים לידיעות שמן הארכיאולוגיה ומן ההיסטוריה.

מסקנת דיון זה, תואמת את דבריו של פרופ' וויליאם דיוור מאוניברסיטת אריזונה (בתרגום לעברית): יש לנו מדינה ישראלית בתקופת הברזל. אילולא שמענו על אודות שלמה בטקסטים התנ"כיים, היה עלינו להמציא מלך בן המאה העשירית קודם לספריה בעל שם אחר.

אכן, "דוד ושלמה מלכי ישראל חיים וקיימים!".

חזרה לתחילת המאמר