"... אין מוציאין מעיר לעיר, ומכרך לכרך; אבל באותה הארץ,
מוציאין מעיר לעיר, ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך, ולא מכרך לעיר.
מוציאין מנוה הרע לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרע.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא מנוה הרע לנוה היפה מפני שהנוה היפה בודק".

"להיות שדברי הדפוס מצויים ביד כל אדם, לא אאריך ומה גם עתה בדברי' השגור בפי האנשים והנשים דאשה שלא רצתה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, תצא בלא כתובה ולא תוספת, ואינה נוטלת כי אם בלאותיה הקיימים. אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם. ואפילו למה שחדשו האחרונים ז"ל דדוקא כדאפשר בלא סכנה, הלא הם ז"ל כתבו בהדייא דמנא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים ע"כ. וגם כי מורינו הרב הגדול מוהר"ר דוד ן' זמרא ז"ל כתב בתשובה סימן ת"ו דלא דיינינן השתא הכי מפני שאין הפרנסה מצויה שם בארץ ישראל ויש לחוש לרמאים שירצו להוציא נשותיהם בלא כתובה ע"כ. על כל אלה בנידון דידן ידוע הוא בעונות הרבים שהפרנסה מעוטה ופחותה במצרים בזמן הזה ובפרט תורת צדקה ללומדי התורה מצויה שם (בארץ ישראל מ.ל.) מכל תפוצות הגולה. ועוד שמסתפקים שם במועט, שאין כאן חשש רמאות כמו שבא בשאלה...".

"... ועתה ראובן אומר שאינו יכול להתפרנס במדינה זו בריווח שמזונותיה הם ביוקר, שישיבת הכרכים קשה ורוצה לעקור דירתו ממדינה זו, ורוצה ללכת לדור למדינה אחרת שמזונותיה הם בזול... ולאה אשתו אינה רוצה ללכת עמו. ילמדנו רבינו אם יש כח ביד ראובן לכוף לאשתו ללכת עמו או לאו..."

"... ששלושה גורמים עיקריים הביאו לכך: המציאות בחברה המוסלמית שבתוכה חיו ופעלו היהודים, נשואין מגיל צעיר, ראיית ההכאה כמכשיר חשוב במערכת החינוך בכללותה...".

"... כבר ידעת שהמכה את אשתו עובר בלאו דכתיב (דב' כה,ג) פן יוסיף להכותו וכו'. דמ"ש אשתו ומ"ש חבירו, ומ"מ אם (היא) עושה דברים בלתי הגונים לפי תורתינו, יש רשות ליסרה ולהכותה להחזירה למוטב כיון שהיא ברשותו. אבל אינו רשאי להכותה בשביל הדברים הנוגעים אליו שהרי אינה שפחתו... ואדרבא, אם מכה אותה תדיר עונשין אותו...".

"... פעם מכה אותה ופעם משמח אותה, פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים...".

"ללכת בדרכי הפרוצות הארורות, שאזהרת בעלה לבל תדור במקום בני אדם שאינם מהוגנים הייתה כהלכתה... ובמה שקינא לה שלא תדבר עם איש פ' ישא ברכה... ומה שהתנת עמו בכתובתה שידור במקום שתרצה, אנן סהדי שלא נתכוון בעלה אלא שתדור במקום הגון וכשר...".

"... גם זה הבל ורעות רוח שאף אם תמצא לומר שבדבורו הקל הייתה באה לכאן מה שאין כן האמת, מכל מקום לו יהי כדבריהם, מי מפיס דבין כך ובין כך לא תארע לו התקלה המזומנת לבא עליו כפי דברי הרופאים".

"... כי מי יוכל לכבוש את יצרו שישמע לקול מלחשים, להניח מקום מוכן ומזומן מאוכלי המן, דבר קצוב וחדש נכנס וחדש יוצא ואכלו את חוקם מדי ספקם בהשקט ובשלוה וילך לנוע על העצים, בודאי אין לך אונס גדול מזה דמ"מ אנוס הוא כופין את אשתו ללכת אחריו ויהיה שלום בחילם...".

"... מאיס עלי דירת הכפרים ודמיאט על שדה מצרים תחשב ואי אפשי לצאת ממצרים (קהיר - בערבית מסר) עיר גדולה לאלקים ללכת לדמיאט שהיא כפר. והמורי' מתוך משנה החזיקו בימינה שהדין עמה דבהדיא שנינו (כתובות פי"ג, מ"י. מ.ל.) אין מוציאין מכרך לעיר כ"ש כפר וע"פ הדברים האלה עמדה במרדה זה שנתיים ימים...".

"דכרך ועיר האמורי' במשנתנו, לאו דוקא, דלאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא אזלינן כדאמרי' בגמ' (כתובות ק"י, ב. מ.ל.) טעמא מאי אמור רבנן אין מוציאין מכרך לעיר דכרך שכיח ביה כל מילי ובעיר לא שכיח מינה. דכל אתרא דשכיח ביה כל מילי קרוי כרך לעניין כפייה... וא"כ דמיאט דשכיח בה כל מילי מוציאין ממצרים לה ולא שני לן בין כרך גדול לקטן...".

"... כאשר הורו שני המאורות הגדולים בעל הת"ד ורבינו מאריה דאתרא ז"ל בתשובותיהם...".

"דכיון שנאנס בעכבתו בדמיאט בשביל מעותיו ומעות היתומים שבזולת זה לא יוכל להשתלם חובו, אנוס הוי וגולה קרינן ליה ומגלין את אשתו עמו...". "... ואין חילוק בין שנאנס בגוף או בממון דשניהם שוין דרחמנא אשוינהו דכתיב בכל נפשך ובכל מאדך...".

"... תדע שהרי מצרים (קהיר) אינה עומדת על הנהר ממש ואנו כותבין (בגט) דעל נהר נילוס מותבה מפני שעיקר הישוב שלה מפני נהר נילוס, וכן עיקר ישוב דמיאט מפני שהיא עומדת על הים... שבאית לדור ולהתיישב בה מפני שהיא קרובה לים לישא וליתן עם הספינות הבאות... דפוק חזי כמה מדינות ("מדינה" בערבית: עיר) יש במלכות מצרים שאינם לחוף הים ואין ישראל דרים בה...".

"... והנה כל ישובה של רשי"ד מאז שבתה ועד עתה שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה, ואם רבינו ז"ל (הכוונה לרדב"ז שנפטר בשנת של"ג - 1573. מ.ל.) זה לו חמישים שנה שגזר אומר על רשי"ד בראשית ישובה, לכוף להוציא ממצרים לה, כ"ש דמיאט שהיא עיר קדומה עד מאד...".

דף עז,א (סימן מ"ט)
זאת התורה אשר שם משה, על אודות האשה הכושית אשר לקח ונלכד ברשתה הנבון וחשוב כ"ר משה אלטורטוש יצ"ו, מתושבי מצרים. אשר בהכינו טרף לביתו, הלוה את מעותיו ומעות יתומים קטנים אשר נתמנה אפטרופא עליהם, לאיש יהודי שר בישראל, אשר בידו מחקרי ארץ" דמיא"ט במצות המלך יר"ה. ולא מצא ב"ח לגבות חובו, כי אם בלכתו למקום שיד השר היהודי ההוא שולטת בו. כי אז ינוח לו לקבל מעותיו, להיות עומד שם וקובץ על יד ראשון ראשון. וכן עשה, וילך אל נפשו להתגורר בדמיא"ט עד שישתלם מעותיו. גם האיש ההוא הלוה הנז', נתן לו יד ושם ומינהו לקבל מעשרותיו ולתת לו דבר קצוב בכל חדש ולקבל חובו מהבא בידו.

ויהי כי ארכו לו שם הימים, זה עני קרא קריאת הגבר לאשת נעוריו דרך גבר בעלמה, וישלח ביד הרצים, יום השכם ושלח, ותמאן המלכה לבוא כי אמרה מאיס עלי דירת הכפרים, ודמיא"ט על שדה מצרים תחשב - ומכפרנהא ואי אפשר לצאת ממצרים עיר גדולה לאלוקים, ללכת לדמיא"ט שהיא כפר. והמורי' מתוך משנה החזיקו בימינה שהדין עמה, דבהדיא שנינו אין מוציאין מכרך לעיר, כ"ש כפר. וע"פ הדברים האלה עמדה במרדה זה שנתיים ימים.

מוצא אני מר ממות את האשה הזאת, העוזבת אלוף נעוריה בטענת שוא ודבר כזב. כי לא זו הדרך ולא זו העיר הנקראת כפר, כי היא יושבת בספר ימא בשפר ארעא כגן ה', ושכיח בה כל מילי דארץ מצרים, והיא כאחת מערי הממלכות, קטנה בכמות ורבה באיכות. ואם ירדוף הקורא במה עזרת ללא כח, גם כי תרבו תפילה בעד דמיאט ותעלה לשמים שיאה עיר תבא ולא תוסיף, ומצרים כרך, ואין מוציאין מכרך לעיר שנינו.

נלחוש ליה באודניה אם שנית לא פרשו לך, דכרך ועיר האמורי' במשנתנו לאו דווקא, דלאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא אזלינן כדאמרי בגמ'. טעמא מאי אמור רבנן אין מוציאין מכרך לעיר דכרך שכיח ביה כל מילי ובעיר לא שכיחי מינה דכל אתרא דשכיח ביה כל מילי קרוי כרך לעניין כפיה. ופי' כרך בהא מילתא הוי, ר"ל כרוך ומסובב ועגול בכל דבר שהאדם צריך לו. וא"כ דמיא"ט דשכיח בה כל מילי, מוציאין ממצרים לה, ולא שני לן בין כרך גדול לקטן, דאל"כ אין לדבר סוף, וא"א שימצאו בשוה קריתים בכל פרטיהם, ואנן תנינא אבל מוציאין מכרך לכרך. אלא ודאי עיקר הדבר וטעמו הוי, אי שכיח ביה כל מילי או לא, ואי שכיח ביה כל מילי נדון ככרך ומוציאין מכרך לה, יהיה גדול או קטן, יקרא כפר או עיר.

ועיר וקדיש מן שמיא נחית ונחית לעומקא דדינא מאריה דאתרא מורינו ורבינו הרדב"ז ז"ל, כאשר שמענו כן ראינו בתשובותיו שדן הלכה למעשה שמוציאין ממצרים לרשי"ד, הואיל ושכיח בה כל מילי והנה כל ישובה של רשי"ד מאז שבתה ועד עתה שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה ואם רבינו ז"ל זה לו חמישים שנה שגזר אומר על רשי"ד בראשית ישובה, לכוף להוציא ממצרים לה, כ"ש דמיא"ט שהיא עיר קדומה עד מאוד, ונקראה בשם כפתור הלא היא כתובה על ספר הישר, כפתורים היוצאים מכפתור. ותרגם רבינו סעדיה גאון ז"ל, בערבי דמיא"ט, גם בלשון משנה נקראת קופטיקיא וכן תרגם אנקלוס, דפשיטא ודאי דלדידיה ז"ל כופין להוציא ממצרים לה. ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, ומי יערב לבו לגשת לחלוק על דבריו ולרדותו בתוך ביתו ח"ו, ולא מסתפי מעונשיה שלא יכוה בגחלתו רחמנא לישזבן.

ואפי' נודה לבעל הדין שדמיא"ט היא כפר בערך מצרים, לעניין כפייה יש לנו אב זקן רבינו הנז' ז"ל, שכתב בתשובותיו בשם בעל תה"ד שאף במקום שאמרו חכמים אין מוציאין, אי איכא טענת ריוח מזונות מוציאין. והסכים לדבריו במעשה רב והוסיף ז"ל מדיליה שאף במקום שבועה שנשבע שלא להוציא את אשתו, משום ריוח מזונות פותחין לו בחרטה ומתירין לו שבועתו, וכופין את אשתו שתלך אחריו, ואם לא תאבה מקריא מורדת.

ולמד התר שבועה זו ממ"ש הריב"ש סי' צט, במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה כי אם ברשותה, ועדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, דמפייסה בדבר שרוב הנשים מתפייסות בכך, ואם לא נתפייסה פותחין לו בחרטה ומתירין שבועתו. וממנה למד רבינו ז"ל בנדון דידיה, שכיון שרוב הנשים חפצות ומתרצות ללכת אחר בעליהן כדי שיהיו מזונותיהן מרווחים, זו שמעכבת את בעלה, בטלה דעתה אצל כל הנשים, ופתחינן ליה בחרטה ומתחרט ומתירין לו שבועתו וכופין את אשתו.

ועתה לך נא ראה כי כל דבריהם ז"ל במי שנדחק בעירו במזונותיו ורוצה לצאת על הספק אל מקום פלוני אלמוני, אולי יהיה מנוח לכף רגלו, כדמשמע מתוך דבריהם, ואפ"ה פסקו ז"ל שכופין אותו להוציא. כ"ש וק"ו באיש הזה שמזונותיו קצובים ומרווחים בדמיא"ט, דפשיטא ודאי דלדידהו ז"ל כופין את אשתו שתלך אחריו בכפיפת קומה. ואעפ"י שהרב"י ז"ל בטה"א סי' ע"ה, הביא דברי בעל תה"ד וכתב עליהם ולא נראו בעיני. לא שבקינן מאי דפשיטא להו לתרי בטעם וראיה כמו שהאריכו הם ז"ל במעניתם, מפני דחייתו של יחיד מבלי טעם וראיה.

ועוד מה אאריך לשון, וכבר קדמני חד צורבא מרבנן חסדא שמיה וחסדאין מיליה החכם השלם כה"ר אברהם מונסון נר"ו, ועל צבאו נשיאו החכם השלם מהר"ר בצלאל אשכנזי נר"ו, אשר אישר וחיזק יד החכם הנז' בחותם אות אמת כי כל דבריו אמת וצדק, ואני אנה אני בא והכל הובא ונכתב בספר דברי החכם הנז' ולא הניח לי מקום להתגדר בו, ומה גם עתה בהיותי גולה ממקומי וכלי, ספרי, ידי אסורות ועיני עורות, וטרדת הלב העולה היא למעלה כמים לים מכסים. אך אמנם להיותי מצווה ועומד להשיב מפני הכבוד, כאיל אדלג מערוגה לערוגה ומחבורה לחבורה, אניח שתי שורות ואטול שורה, כי היכי דלימטי לן שיבא מכשורה.

והואיל ואתא לידן, אמינא מילתא להפיס דעתו של בעל הדין ותכל תלונותיו מעלינו לבל יהי מקום לזעקתו, אף כי אין האמת אתו. דדבר ברור אצלי ופשיטא לי שלא דברו חכמים במשנתינו אלא ביוצא לדעת, רצוני לומר שהרשות בידו לצאת או לאו, ואף אם יצא הרשות בידו לשוב לעירו או לישב חוצה לה, בהאי הוא שדברו חכמים אין מוציאין מכרך לעיר, לבל יגרע כח האשה, דעולה עימו ואינה יורדת. אבל במי שנאנס חוץ לעירו ואינו יכול לחזור לעירו, ההוא ודאי מוליכין אשתו עמו ללכת אל המקום אשר הוא חונה שם. כי אינו בדין תורתינו התמימה שכל נתיבותיה שלום, שאחר שנאנס חוץ לעירו שבגפו יבא בגפו יצא, וישב בדד וידום, ויתבטל מפו"ר וירבה בהרהורים ושעירי' ירקדו שם. ואין חילוק בין שנאנס בגוף או בממון דשניהם שוין דרחמנא אשוינהו, כדכתיב בכל נפשך ובכל מאדך.

ונ"ל שאף הרב"י ז"ל דלא ס"ל דמוציאין למזונות, יודה ז"ל במי שנאנס בין בגוף בין בממון דאנוס רחמנא פטריה וגולה קרינן ליה ומגלין אשתו עמו. וגם כי דברי אלה פשוטי' הם ולדברי רבינו והרב בעל תה"ד שהתירו משום ספק מגונות אתיא האי במכ"ש, ה' אלוקים יעזור לי לשוב אל מקומי, אז ינוח לי וישענו תחת העץ דמזון לכולא ביה, זה הים גדול ים התלמוד, ונלמוד א"כ מהשתא בנ"ד, שזה העני נאנס בעכבתו בדמיא"ט בשביל מעותיו ומעות היתומים, דבזולת זה לא יוכל להצילם אנוס קרינן ליה עד שישתלם. ואע"פ שהוא רשאי ליזון בנכסיו ויכול לצאת, בשביל מעות היתומי' אינו יכול לצאת, דבשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים, כ"ש יתומים כי ה' יריב ריבם ויקדש בם. וא"כ אנוס מקרי וכופין את אשתו ללכת אחריו.

ואי איכא מאן דטעין היכי קרינן אונס למי שהתודע לרשות, ואינו יכול לכופו כי מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו בהיות יד המלך שולטת עליו, להיפרע ממנו תחילה. ומי שהלוה את מעותיו לאיש אשר אלה לו לאו אנוס הוי, אנן טעינינן ליה דאנה"נ דאונסא דטירחא יתירתא ועמידתו לפני הלוה לתבוע מעותיו, ודחייתו בלך ושוב ומחר אתן, וגם לכתו לדמיא"ט לקבל מעותיו כולי האי סליק אדעתיה, וסבר וקביל משום מזונותיו שקשים כקריעת ים סוף, ומה גם בזמן הרע הזה. אבל עכבתו בדמיא"ט לא יום ולא יומיים כי אם שנתיים ימים כולי האי לא סליק אדעתיה, ואונס קרינן ליה לגבי הא מילתא.

ואע"ג דמהריק"ו ז"ל כתב בתשובותיו שרש ס"ג, במי שהשליש את כל מעותיו ביד שליש והשליש עכבם בידו, דלא אונסא מקרי אלא אונס הבא לו לאדם ע"י אחרים, לא הבא לו לאדם ע"י עצמו שהוא היה סיבה אליו, יש לחלק ולומ' דהתם איירי לעניין גט, ומשום חומרא דאשת איש לא הוי אונס. ואע"ג דהתם קולא היא דפטרי' לה בגט שנעשה באונס זה דלא חשבי' ליה אונס, מ"מ קולא דאתי לידי חומרא היא, ומ"ה בעינן למיקם אעיקרא דמילתא אי הוי אונס או לא. אבל הכא לעניין כפייה דליכא דררא דאיסורא, באונסא כל דהוא סגי לכוף את אשתו ללכת אחריו.

ולא זו בלבד אני אומ', אלא אפי' במי שהתחלת יציאתו ועכבתו חוץ לעירו הייתה באונס, אעפ"י שסופה ברצון כגון שנפתחו לו שערי הצלחה, וירא כי הייתה הרווחה ויכבד את לבו מלשוב אל מקומו, אנוס מקרי לגבי מזונותיו והרוחתו, ומתחלתו לסופו אונס מקרי. ודמיא קצת האי מילתא להא דאמרי' בגמ' באשה הנאנסה, אעפ"י שסופה ברצון כגון דאמרה הניחו לו וכו' דאנוסה מקריא לגבי יצרה. הא קמן אע"ג דאונסא קמא הלך לו ונעתק לאונס אחר קל ממנו אנוס מקרי, ה"נ כיון דתחלת יציאתו ועכבתו בעיר אחרת הייתה באונס, אעפ"י שאח"כ הייתה ברצון אנוס מקרי לגבי מזונותיו.

ואע"ג דיש לחלק דהתם חד מעשה והכא תרי, מ"מ לגבי האי מילתא דליכא דררא דאיסורא אין לדקדק כ"כ, אלא באונסא דכל דהו קרינן ליה אנוס ויצאה אשתו עמו. כ"ש הכא בנ"ד דאיכא תרתי, אונס עיקרי עכבתו בדמיא"ט לקבלת מעותיו ומעות היתומים, ונוסף גם הוא אונסא דריוח מזונות הקצובים לו מדי חודש בחדשו, דפשיטא דלכ"ע כופין את אשתו במקל ורצועה ותוסר כל אשה רעה, כראוי לה מן הדין והוראת שעה.

נמצא שהאיש הזה לבוש הבדים אית ליה תלתא סמכין דדהבא להישען עליהם לכוף את אשתו לבא אצלו, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו נראת מורדת ודין מורדת יש לה. והנה הנם:

הראשון, דבגמ' משמע דכרך ועיר האמורי' במשנה לא דוקא, שמא עיקר אלא טעמא עיקר, וטעמא דכרך הוי משום דשכיח ביה כל מילי, ומינה דכל אתר דשכיח ביה כל מילי כרך קרינן ליה. וא"כ דמיא"ט דשכיח ביה כל מילי, כרך הוי ותוציאין מכרך ליה.

השני - אי דחיקא ליה שעתא ומזונותיו דחוקים, יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו לבקש מנוח לכף רגלו אפי' מכרך גדול לכפר קטן, כאשר הורו שני מאורות הגדולים בעל תה"ד ורבינו מאריה דאתרא ז"ל בתשובותיהם. ואם הם ז"ל כתבו דעל הספק מוציאין, כ"ש הכא בנדון זה שפסיקא ליה מילתא מדי חדש בחדשו דפשיטא ודאי דכופין.

השלישי הוא לבדו סגי לן למסמך עלוהי ויש בו די והותר, ולכפות על פי החולק פסכתר, דבנ"ד כל אפייא שוין וכ"ע מודו שכופין את אשתו ללכת אחריו אפי' למדי, דכיון שנאנס בעכבתו בדמיא"ט בשביל מעותיו ומעות היתומים, שבזולת זה לא יוכל להשתלם חובו, אנוס הוי וגולה קרינן ליה ומגלין את אשתו עמו. ואעפ"י שאחר שנשתלם מעותיו נפתחו לו שערי הצלחה וירא מנוחה כי טוב ויואל האיש לשבת שם, עכ"ז אנוס קרינן ליה כי אנוס לגבי יצרו, כי מי יוכל לכבוש את יצרו שישמע לקול מלחשים להניח מקום מוכן ומזומן מאוכלי המן דבר קצוב, וחדש נכנס וחדש יוצא ואכלו את חוקם מדי ספקם בהשקט ובשלוה, וילך לנוע על העצים. בודאי אין אונס גדול מזה, וכיון דמ"מ אנוס הוא כופין את אשתו ללכת אחריו ויהיה שלום בחילם.

והמחזיק בידה מחזיק ביד לילית וחילה, ומעכב את הגאולה. ואחר שזכה בדינו אליבא דכ"ע לכוף את אשתו לבא אצלנו, ולא שמעה לקולו מפי סופרים ומפי ספרים, מעתה הרשות בידו לשדך ולקדש, והנערה אשר תיטב בעיניו מהור ימהרנה לו, והיא תשב עד שתלבין ראשה כדין מורדת גמורה. ושבועתו שנשבע שלא ישא עליה כי אם ברשותה ליתא ככלל דאדעתא שתמרוד בו ותעבור על דברי חכמים לא אישתבע. ולפ" א"צ התרה כלל.

ואם ראה תראה רבינו הנז' ז"ל, הצריך חרטה והתרה, התם היינו שנשבע בפירוש שלא להוציא את אשתו חוץ ממדינתה, ובודאי דההוא גברא כוונתו הייתה בשבועה זו שאף במקום שאמרו חכמים להוציא קבל עליו שלא להוציא כ"א ברשותה, וכשרוצה להוציאה חיילי שבועה עליה וכיון דחיילי שבועה עליה, הצריכו רבינו ז"ל חרטה והתרה. וכן היא ההיא דהריבייש ז"ל, שנשבע שלא ישא על אשתו כ"א ברשותה, וכשרוצה לישא עליה חיילא שבועה עליה וצריך התרה. אבל הכא שלא נשבע בפי' שלא יוציאנה, אלא שבקיה אדינא דאורייתא, ודינא הוי בנד"ד שיכול להוציאה כאמור, והיא אינה רוצה לקבל עליה את הדין ולצאת, מורדת היא ודין מורדת יש לה, ואדעתא דהכי לא אשתבע ומותר לישא עליה בלי התרה כי לא חיילא עליה שבועה כלל.

וזה נ"ל קושטא דמילתא, ופליאה (דעת) ממני ואתו של הרב הנז' נר"ו, אשר ציוני להתיר שבועה זו - דאי שבועה ליכא כדאמרן, התרה למה? ואעפ"י שחזר לכתוב אלי שנית, וז"ל וגם לדידי א"צ התרה, מ"מ משום חומרא דשבועא לא ראיתי להקל. אי קאימנא קמי דמר אמינא ליה, ר' תורה היא וללמוד אני צריך הואיל וליכא שבועה מאי חומרא איכה. המורדת על בעלה מתשמיש, אם אמור נאמר שלא ישא עליה עד שנתיר שבועתו, הא ודאי ליתא. ה"נ בנ"ד דכוותה ואי היא גופה.

האמנם אחר שגזר אומ' הרב הנז" להתיר שבועה זו ובקש ממני לעמוד על התירה, ככל היוצא מפיו יעשה ובכן במותב תלתא פתחנא ליה לכ"ר משה הנז' בחרטה ונתחרט ואמינא ליה מותר לך שרוי לך מחול לך, לך אלה אבהתי מהודה ומשבח, אנא כי הלבישני בגדי ישע, לגמור מצוה זו על ידי, להושיע האיש הזה אשר ראינו צרת נפשו זה שנתיים ימים. כן ה' אלוקים יאמר די לצרותינו, יוסיף שנית ידו להרגיענו ולהושיענו תשועת עולמים, לא נבוש בעה"ז ולא נכלם לעה"ב, יטע בלבנו אהבתו ויראתו לטוב לנו כל הימים מרגשת פועלי און לא ירא ליבי כי לה' התשועה מכף מעול וחומץ ממתקומים. והדן אותנו לכף זכות יזכה לחוות בנועם ה' ולבקר בהיכלו מכון לשבתו עולמים, אל אלוק דלפה עיני פודה את ישראל מכל צרותיו הוא יפדה נפשי מיד שאול ושבתי בבית ה' לאורך ימים. כה מעתיר גולה ממקומו אשר בעתוהו בלהות סביב לבו חרד סר וזעף ועליו אמים, דן לפני רבותיו בקרקע כורע ומשתחוה ומחוי קידה לפני חכמים.