ממסכת מכשירין ועד קטלוג המכשירים

יעקב עציון

גיליון מס' 3 - כסליו תשע"ב * 12/11

במגזר החרדי מקובל לרכוש מחברות התקשורת "מכשיר כשר", היינו מכשיר שחלק מתכונותיו חסומות לשימוש. דומה שמרבית השומעים את הצירוף "מכשיר כשר" לא נותנים דעתם לעובדה שהמילה "מכשיר" עצמה גזורה מאותו שורש של התואר "כָּשֵׁר". מהו אכן הקשר שבין המכשיר – ויהא זה מכשיר טלפון, מכשיר חשמלי או מכשיר חקלאי - לכשרות?

ועשית הכשר והתקין
השורש כש"ר במשמעו הרגיל בינינו – ראוי, תקין - רווח בלשון חז"ל, ויסודו בארמית. כך למשל, הציווי המופיע בפי משה בספר דברים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ" מתורגם על ידי אונקלוס: "ותעביד דכָשַׁר ודתָקֵין קדם ה'".
ה"ישר" העברי הוא "כשר" בארמית, וה"טוב" שבמקרא מוחלף ב"תקין". שני המונחים הארמיים מוכרים היטב לדובר העברית בן ימינו, בשל השימוש התדיר בהם בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר, אך בעברית המקרא הם נדירים למדי (בעיניים ישראליות, מעניין למשל התרגום הארמי לפסוק בבראשית "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" – "לא תקין דיהי אדם בלחודוהי". לא תקין להיות לבד).
השורש כש"ר מופיע במקרא רק בספרי קהלת (פעמיים) ואסתר (פעם אחת). בקהלת נאמר: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה". "אי זה יכשר", פירושו איזה מהזרעים יצליח ויעשה פרי.
במגילת אסתר, המילה "כָּשֵׁר" מופיעה בשימוש דומה למדי לזה שראינו בתרגום הארמי, תחת המילה "ישר" בעברית. אסתר המלכה מוסיפה ומתחננת לפני אחשוורוש: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו - יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים".
יושם לב: הצירוף "טובה אני בעיניו" הוא על דרך העברית הרגילה במקרא, אך השימוש בלשון "כשר הדבר" הוא על דרך הארמית. בעברית שבמקרא בדרך כלל נאמר במקרים כאלו "ישר הדבר" או "ישר בעיני", ואף פעם לא בא התואר "כָּשֵׁר" (כך למשל נאמר בעניין נישואי דוד ומיכל בספר שמואל: "וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". והתרגום שם: "וכשר פתגמא בעיני דויד"). כמובן, אין לתמוה על הקרבה לארמית במגילת אסתר, כשזוכרים אנו שמדובר בהתרחשות בלב הממלכה הפרסית, שאימצה את שפת ארם כשפתה הרשמית.

נזק עם הכשר
מכל מקום, בלשון חז"ל הופכת המילה "כשר" לאבן יסוד שכמעט לא ניתן בלעדיה. הניסוח השגור של ההלכות בלשון המשנה מחלק בין מצבים "כשרים" ותקינים, שבהם יוצאים ידי חובת המצווה, לבין מצבים פסולים (לשם ההמחשה, למעלה מ-400 מופעים של המילה "כָּשֵׁר" ישנם במסכתות המשנה).
אך מלבד הכָּשר שהוא הפך הפסול, ישנו גם שימוש בשורש כש"ר במשמעות הכנה ויצירת אפשרות. המשנה בפתיחת מסכת בבא קמא מלמדת בלשון ייחודית: "כל שחבתי בשמירתו - הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו - חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו".
מה פירוש "הכשרתי את נזקו"? אין מדובר כאן חלילה במתן היתר והכשר לנזק, אלא ביצירת אפשרות לחיוב השומר בנזק שנגרם. אם התחייבתי לשמור דבר מה – הכשרתי עצמי לשלם את הנזק שייגרם (כך לשון הרמב"ם בפירושו, בתרגום הרב קאפח: "הכשר שבמשנה זו - שם שהונח על התקנת הדבר והכנתו לחול עליו דין מסוים").
בסדר טהרות אף ישנה מסכת נחבאת אל הכלים הנושאת את השם "מכשירין". המסכת אינה עוסקת כלל בכשרות ובפְסוּל, אלא בפירוט המצבים המכשירים קבלת טומאה, היינו שעל ידיהם מתאפשרת קבלת הטומאה.
וכשם שיש מכשירין לטומאה ולנזק – כך יש מכשירים לפעולות חיוביות יותר. הגמרא במסכת עירובין (דף קב) מלמדת מה ניתן לעשות במקרה שפקע מיתר באחד מכינורות הלווים במקדש בעיצומה של השבת. במשנה נאמר שניתן לקשור את המיתר, ואילו במקום אחר נאמר שמותר רק לחברו חיבור רופף. מתרצת הגמרא: "לא קשיא, הא - רבנן, והא - רבי אליעזר. לרבי אליעזר, דאמר מכשירי מצווה דוחין את השבת, קושרה".
מכשירי מצווה הם פעולות שאינן חלק מהמצווה עצמה, אך הן מכשירות ומאפשרות את קיומה. לגבי נגינת הלווים לא נחלקו חכמינו, וברור כי היא מתקיימת אף בשבת. המחלוקת נוגעת למכשירים – פעולות ההכנה שבלעדיהן לא תוכל המצווה להתקיים, כדוגמת קשירת המיתרים.

מכשירי סעודה
נשוב כעת למכשירים שבהם פתחנו, כדוגמת מכשיר הטלפון המצוי בכיסיהם של רובא דעלמא. בשנות תחייתה של העברית הוסיפו הכותבים והדוברים להשתמש ב"מכשירים" במובנם בלשון חז"ל, כאמצעים הנדרשים לפעולה מסוימת. נדגים דברינו מקטע מסיפור של 'מנדלי מוכר ספרים' בשם 'חג האסיף', שבו מתַנֶּה 'מלמד' בשם ר' יעקב-פנחס את הצרות שקרוהו באחד מימי חול המועד:

עיף ורעב מרוב עבודה באתי באותו היום לביתי לסעוד את לבי ולשוב לעבודתי... נכנסתי לביתי בבהילות, קורא ואומר לאשתי בנשימה אחת: האכיליני!... אין פנאי!... נוטלת אשתי מכשירי סעודה, מפה, כף ומזלג, מלח ומים ואלונטית, ועל ידי היא נותנת הקערה עם תבשיל רותח, ואנו יוצאים מן הבית והולכים בחפזון דרך החצר, וכיון שהגענו אל הסוכה עמדנו – הדלת נעולה... עד שהיא הולכת וחוזרת על השכנים עומד אני בחצר, מתעטף במפה כמו בטלית... אלמלא מוראה של אשתי השלכתי מידי את הקערה וכל המכשירים וברחתי.

הצירוף "מכשירי סעודה" בנוי באותה תבנית כמו "מכשירי מצווה" הנזכרים במשנה, ומשמעותו כלל האמצעים הנדרשים לסעודה והמאפשרים את קיומה. בה במידה ניתן גם לומר "מכשירי כתיבה", כשהכוונה היא למחברת ולעט הנדרשים לכתיבה, או מכשירי בניין – היינו אבנים ומלט, פטיש וכף בנאים.
עם הזמן, איבדו המכשירים את משמעם הראשוני כמתקנים ומאפשרים דבר מה, והפכו לשם נרדף לכלים כלשהם. הצירוף "מכשירי כתיבה" נתפס כשווה ערך ל"כלֵי כתיבה", וממילא ניתן היה לדבר גם על "מכשירי חשמל" (שאינם מכשירים את החשמל) ועל מכשירי טלפון, בין אם כשרים הם ובין אם לאו.
נחתום בדברים שכתב הסופר ואיש הלשון אברהם רגלסון בעיתון 'על המשמר' בשנת תשי"ד (1954). הדברים נכתבו כפנייה לחברי הקיבוצים, אך דומה שכוחם יפה לא רק לקיבוצניקים, ולא רק לשעתם:

איש-קיבוץ נאמן אתה. מפקידים בידך איזה מכשיר – אם טרקטור, ואם מדגרה חשמלית, ואם רובה – איך אתה שקוד ללמוד את כל פרקיו וחוליותיו של הכלי שברשותך, ומה דלק וטעינה יאים לו; איך אתה מתאמן בכל שימושיו, סודותיו ואפשרויותיו, וכמה אתה קשוב ללקח, כיצד שומרים אותו מחלודה ונזק! ...
ראה, מופקד בידך מכשיר מופלא שבמופלאים – מכשיר המאפשר לך להתקשר עם כל בוני חברתך בכל הארץ כולה, לאלוף ולאלף; מכשיר הפותח לפניך את שערי כל המדעים, אחד עיוניים אחד שימושיים; מכשיר חשמלי ואוורירי מורכב-שבמורכבים, המגיב ברטט על כל שינוי באקלים-הדור ובנפש-היחיד...
מכשיר זה, שמו הלשון העברית. ודווקא זה הכלי היקר מכל-יקר, העדין והרגיש מאין כמותו – האם תנהג בו רשלנות, הזנחה, אל-דאגה ואי-טיפול; האם ביחס אליו תישען על ה"ממילא", ועל מה שיביאו המקרה והמזל?
הה, כמה פעמים ראיתי היאך המכשיר בידי חברים טובים הוא מתכהה ומתקלקל, צבעו מתקלף וזוויותיו צוברות אבק. ולא דין הוא שתקדיש למכשיר-הלשון לפחות אותה מידת הלימוד והטיפול והחרדה שאתה מקדיש אותה לרובה, למדגרה, לטרקטור?
זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת – האם כה מזולזל הוא בעיניך, שאתה דש בצרימות ופגימות, ואינך חולה ושם על-לב? האם גבולותיו לא גבולות, וחוקיו לא חוקים, שאתה סובל בשקט-רוח מחיקתם בידי פלישות לועזיות, רמיסתם ברגל-שיבושים גסה? ...

בסיום מאמרו - הניתן לקריאה בשלמות באתר 'בן יהודה' – קושר המחבר בין דרכי הביטוי שנאמץ לנו ובין היאחזותנו הממשית בארץ, וקובע:

כל-זמן שלא קנינו את אדמת-הארץ קניין-לשון, קניין-שירה, קניין-דמיון – רק לשליש ולרביע קנינו אותה... אפילו כולה בידינו – היא שלנו אבל לא אנחנו שלה, והברית רופפת. בחשבון-האומה, שקוּל משק-הלשון כנגד משק-האדמה, ודינם שיהיו מטופחים יחד, במאמץ חלוצי אחד, כקרבן וכהכרח של הגשמה עצמית.

קצת כושר
הזכרנו לעיל כי השורש כש"ר נזכר במקרא רק בקהלת ובאסתר, ולכאורה ניתן לטעון כנגדנו שכבר בתהילים (ס"ח) נאמר "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" - ודרשו חז"ל את הפסוק על יציאת ישראל ממצרים, הנקראת בפרשת השבוע: "מה תלמוד לומר בכושרות, אלא חודש שהוא כשר לכם - לא חמה קשה ולא גשמים" (מכילתא דר' ישמעאל לפרשת בא).
ברם, פרשני הפשט ביארו שהכושרות האמורות כאן אינן קשורות לשורש כש"ר, אלא דווקא לקש"ר - ועניינן אזיקים או אמצעי קשירה אחרים שבהם אסורים האסירים (רד"ק: "בכושרות, הם השלשלאות והכבלים, והכ"ף כענין קו"ף 'קושרות', כי הכ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד").
בלשוננו כיום אין שימוש במילה "כושרה" (היחיד של "כושרות"), אך יש עדנה למונח "כּוֹשֶׁר".
כבר בלשון חז"ל אנו נפגשים עם "כושר" שעניינו מוכנוּת, היותו של דבר מה ראוי וכשר ("שהיה לו שעת הכושר"). בעברית החדשה נעשה שימוש ב"כושר" במשמעות "יכולת", בצירופים כמו "כושר פירעון" או "כושר גופני", אך הכושר הגופני הפגין את כושרו הרב והשתלט על הזירה, וכך קוצץ התואר "גופני" והמתעמלים הולכים ל"חדרי הכושר", או סתם כך "עושים כושר" ומכשירים את גופם לעמל יומם.