אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

קווים לגנותה של מגילת אסתר – הזמנה לויכוח

יהודה איזנברג

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

מאמר זה הוא חלק מויכוח על מגילת אסתר. וזו רשימת המאמרים המשתתפים בויכוח:

קוים לדמותה של מגילת אסתר – הזמנה לויכוח

הרחבות תרגום השבעים למגילת אסתר

אסתר ותקון, ערכה של מגילת אסתר

רחל ס מיפו, לכבוד המקטרגים למיניהם באסתר ובמגילה

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

מגילת אסתר הפריעה לליברלים של המאה ה- 19. משהו בה לא נוח: יהודים הם עם שבוזזים אותו, הורגים אותו, פורעים בו, מגרשים אותו -ומחזירים אותו כדי לשוב ולשדוד אותו ושוב לגרשו. כך זה בכל העולם: באנגליה ובצרפת, בגרמניה ובספרד, בפורטוגל וברוסיה. והיכן בעצם לא?

והמגילה מספרת סיפור לא מתאים: יהודים מתמרנים את השלטון, ואף הורגים באויביהם. זה לא מקובל. זה נוגד את העיקרון של פאולוס, שיהודים צריכים להיות נחותים כדי להוכיח את צדקת הנצרות. וכדי שיהודים יהיו נחותים, עושים משהו: מלבישים להם כובעים מצחיקים [שלאחר זמן הם הופכים להיות "שטריימל" מקודש], טלאי [שלאחר זמן הופך להיות טלאי צהוב נאצי ידוע לשמצה], הם חייבים ללכת רק באמצע הכביש [או רק בשוליו], הם רוכבים על חמור כאשר שתי רגליהם מצד אחד, והדמיון היצירתי של האומות אינו פוסק מלהמציא. ואיך יתכן שהמגילה תספר סיפור ניצחון יהודי על גויים, בתפוצות גלותם?!

צריך לשנות את המגילה, או למצער להראות כמה איננה הומאנית. ועוד יותר טוב: להסביר שכל הסיפור לא היה ולא נברא, כי לא מצאנו מלכה פרסית בשם אסתר; לטעון שכל המגילה היא "רומן קומי שנהפך לספר קאנוני, ... סיפור בדיה שנהפך לעובדה היסטורית" [אתר דעת אמת]. או: "הזיית נקמה יהודית ותו לא." [אתר האיל הקורא].
אפשר גם לראות את המגילה "כקומדיה שמטרתה לשעשע", ואפשר גם לראות את אסתר כפי שמתארת אותה אדל ברלין ב"מקרא לישראל"
היא יוצאת משתי נקודות חולשה, כבת חסותו של מרדכי וכאחת מנשות הרמון המלך. שני התפקידים נשיים מאוד ומציגים את האשה כתלויה באיש. אסתר משתמשת בשני המצבים לתועלתה. היא הירואית במובן זה שהיא מתגברת על מגבלות שני המצבים, לא מפני שהיא 'אשה משוחררת' המבקשת אי-תלות ואוטונומיה, אלא מפני שהיא עוברת ממעמד נמוך למעמד גבוה. זוהי אחת מצורותיו של מוטיב סינדרלה (עוד תפקיד נחות-מעמד לאשה היא הזונה, אך תפקיד זה לא היה מתאים לעלילה). אין המחבר מנסה להמעיט מדמותה של אסתר כשהוא מציג אותה כ'אובייקט מיני' הנעול בהרמון וכבתו המאומצת של מרדכי. הוא מכין את הרקע לעלייתה אל גבהי חיי החצר הפרסית והפיכתה למודל האולטימטיבי ליהודייה בת הגולה המושיעה את עמה.

מאמר ביקורת חריף נגד מגילת אסתר כתב [בגרמנית] יעקב בן חורין, "ביקורת על מגילת אסתר – ספר ויכוח תיאולוגי", בספר שיצא לאור בשנת 1938 בירושלים. המחבר מציע להקים במהירות סנהדרין, כדי שתבטל סופית את חג הפורים. לספר הקדמה מאת הוגו ברגמן, רקטור האוניברסיטה העברית, בה הוא כותב כי הספר מוכרח להופיע גם בעברית, וכי את חג פורים אפשר לסבול כחג עממי, אבל כחג דתי אפשר להעריך אותו רק לשלילה. [כל זה בספר "דבר בעתו" מאת יעקב אשכנזי, ירושלים תרצ"ח].וכמובן, בזה לא תמה הביקורת על המגילה.

זה מה שיש במגילה:
רצח. יהודים רוצחים בלי רחמים: ילדים ונשים. מדוע צריך לבקש לתלות את עשרת בניו של המן, לאחר שהקרב הוכרע והניצחון שלהם. ולא זו בלבד, אלא שאחרי שהצליחו, הם מבקשים רשות להרוג עוד יום אחד. אורגיית רצח.

ההצלה הייתה באמצעות גופה ויופיה של אסתר, שנישאה לאחשורוש. ולא זו אף זו: המגילה מתארת בפרוטרוט טקס בחירה של מלכת יופי עולמית. דבר דוחה שלא נשמע כמוהו מאז אחשוורוש.

במגילה תיאורים מעוררים גיחוך: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". איזה מצעד איוולת הוא זה?

צניעות
איך יתכן, טוענים אנשי רוח, שנחגוג הצלה שבאה באמצעות מכירת גופה של אשה. דבר כזה צריך להצניע, ולא להופכו לחג לדורות. הם לא הראשונים שטענו זאת. חז"ל גם הם הגדירו את מעשיה של אסתר כ"עבירה", אבל הוסיפו: "גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה".

האמנם אין תקדים להצלה כזאת? נטייל בשבילי התנ"ך וההיסטוריה:

יעל היא דמות מופת בעם ישראל. "תבורך מנשים יעל – יותר משרה ורבקה". ומה בדיוק קרה שם באוהל? "בין רגליה כרע נפל". ואם הדברים אינם ברורים, בדקו נא בדברי רבי יוחנן לפסוק זה, ותראו אותו באור חמור שבעתיים.

ותמר, כיצד נכנסה לפנתאון של האומה, והחלה את שושלת בית דוד? זה משפט הפתיחה, שנאמר לה בצדי דרכים: "הבא נא אבוא אליך".

ויהודית, שכרתה את ראשו של הולופרנס באהלה. האם הולופרנס היה "שומר נגיעה"?

ואביגיל, ש"גילתה שוקה" לדוד, והצילה אותו מרצח ואת משפחה מטבח;

ואמנו שרה, שנלקחה לבית אבימלך, ולבסוף נאמר כי "לְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ".

ואיזבל, שכאשר שמעה כי יהוא הומלך, "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן".

ורק על אסתר, שצנועה הייתה ולא בקשה דבר; שהגדירה את בחירתה למלכה "אבדן"; ששתקנית הייתה כל עוד לא היה צורך להציל את עמה - עליה יצא הקצף. האם חשבתם על כך שכאשר יזמה היא לבוא אל המלך אחשוורוש, הגיעה אליו מותשת, לאחר שלשה ימי צום?!

מעמדה הרופף של המלכה ידוע לנו - ולאסתר - מפרשת ושתי. ובכל זאת מסכימה אסתר להפר חוק ולסכן את כתרה ואת ראשה, ללכת אל המלך בניסיון חסר כל סיכוי, ולבקש ממנו לבטל פקודה מלכותית. מלך החותם על פקודת השמדה של עם שלם, יתרגש מדמעות של אשה? הסיכויים של אסתר לבטל את הפקודה 'שאין להשיבה' לפי חוקי פרס ומדי, דומים לסיכוייה של שרה נתניהו לשנות חוק יסוד שאושר על ידי בג"ץ, באמצעות מכתב למערכת בעתון השכונתי.

רצח
אלפי הרוגים נטבחו בפרס ומדי, לפי בקשה של היהודים. וכאשר הצליחו לנצח יום אחד, לא הסתפקו בכך, ובקשו עוד יום אחד של רצח. לא זו הדרך.

נבדוק. ההתגוננות של היהודים בפרס ומדי הייתה מלחמת אזרחים. יהודים גרים ומעורבים בין הגויים, ולפתע קמים אלה על אלה והורגים. במלחמת אזרחים אין צבא מובחן, אין חזית, ומספר הנפגעים בה גדול יותר מאשר במלחמה. [קחו לדוגמה את ההרוגים במלחמותינו עם הפלסטינאים בעת מלחמה רשמית, ובעת פעולה נגד אזרחים].

מה היה מספר ההרוגים במדי ופרס? 75,000 ועוד 800 בשושן הבירה. נשווה אותו למספר ההרוגים במלחמת אחים בין יהודה וישראל. הנה המספר: 500,000. במילים: חמש מאות אלף [דה"ב יג יז]. תעשו עם המספר מה שתרצו, בפרס ומדי נהרגו רק 15% ממספר ההרוגים ביהודה. לזה צריך להשוות את מספר האוכלוסין ביהודה וישראל, אל מול האימפריה העולמית של פרס ומדי, ונגיע למספר אפסי של הרוגים במלחמת אזרחים זו.
ואמנם, אחרי שהצליחו לשבור את ההתקפות בפריפריה, נזקקו ליום נוסף, כדי לעקור את הגרעין הקשה, אנשיו של המן, שהתרכזו בשושן הבירה. מה לא מובן כאן?

גיחוך
חשבו בלבכם על התהלוכה המוזרה: מרדכי על הסוס, והמן הולך לפניו וצועק "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". זה כבוד למרדכי? זו לא קריקטורה?
נקרא את הפסוקים המתארים קריקטורה זו, [בסוגריים, השלמות הסבר]:
יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ [ביום הכתרתו] וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ [ביום הכתרתו] וַאֲשֶׁר [כאשר] נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּראשׁוֹ: וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּשׁוּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּבֻהוּ עַל-הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
מה מבקש המן? לשחזר את טקס ההכתרה של אחשוורוש. המלך, מצידו, חושש שהמצעד יהפוך להיות מצעד מרד: שחזור ההכתרה יסתיים בהכתרה אמיתית של המן. והוא מצווה באחת לשבור את גאוותו. כבר היינו בסרט הזה: מלחמת יום כיפור התחילה ב"תמרונים" צבאיים של הצבא המצרי, שדווח עליהם לצד הישראלי. התמרונים הפכו באחת למבצע מלחמה.

מוזר, מופלא, דוחה. האם לא ראינו דבר כזה אך לפני שנתיים? כאשר הנשיא אובמה שיחזר את טקס ההכתרה של לינקולן, ומיליוני אדם בכל העולם עמדו נפעמים.

שחזור ההכתרה של המן מוכר לנו ממקום אחר. הנהו:
וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדנֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלמה בְנִי עַל-הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי, וְהוֹרַדְתֶּם אותוֹ אֶל-גִּחוֹן: וּמָשַׁח אתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלמה:
האם מוזר שרצים לפני שר המתנשא למלוך?
הנה דוגמה:
וַאֲדנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמור: אֲנִי אֶמְלךְ. וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:
ועוד דוגמה:
וְיַד-ה’ הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
שלושים קילומטר רץ אליהו הנביא לפני מרכבתו של אחאב, כדי לכבדו!

לפני שבוע נסעתי לתל אביב. מאחור נשמעו צפירות אזעקה, וצעקות ברמקול "זוזו הצידה". כל נהג זז לכוון אחר, והשמחה הייתה רבה. ואז הגיחה מאחרינו שיירה של 4 מכוניות שחורות, בעלות חלונות אפלים, ללא מספר מזהה, ורק סמל המדינה עליהם. השיירה הפרה כל חוק תנועה אפשרי, חלפה ביעף על פנינו ונעלמה בענני אבק. בראשי התנגן הפסוק: "ככה יעשה לאיש, אשר המלך חפץ ביקרו".

בנושא אחד אני מסכים עם הביקורת על מגילת אסתר. הפקודה של אחשוורוש הייתה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים... ושללם לבוז". וכאשר היהודים הצליחו להשיב מלחמה, נשארו גלותיים כתמיד: לא הרגו טף ונשים, "ובביזה לא שלחו את ידם". הם קיוו שעדיני הנפש במאה ה- 19 יזכרו להם חסד זה, ולא ידעו ולא הבינו כי יהודי נשאר יהודי, והצלתו היא לצנינים.