אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

החמצה, חמצן וחומוס

יעקב עציון

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

"מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" (ויקרא כג יז)

"החמצתי את האוטובוס", "השחקן החמיץ את בעיטת העונשין", "אל תחמיצו את ההצגה החדשה" – כל ההחמצות הללו מקורן במדרש חכמים במכילתא, המלמד שאין להחמיץ את המצוות.
בפרשת 'בֹּא', בפרשייה שבה נצטוו ישראל לראשונה במצוות מאז היותם לעם, נאמר למשה ולאהרן: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פשט הציווי הוא לשמור ולהקפיד על קיום מצוות אכילת המצות בפסח – וכשם שנאמר בהמשך הפסוק: "וּשְמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". ברם, חכמים דרשו שאין מדובר כאן רק בשמירה על קיום המצווה – אלא גם בשמירה על המצה עצמה, שלא תגיע לידי חימוץ: "ושמרתם את המצות - שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול. מכאן אמרו: תפח - תלטוש בצונן" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט).
על גבי דרשה זו - שממנה מקור 'המצה השמורה' שאנו אוכלים - הוסיף ר' יאשיה דרשה נוספת, ולפיה לא רק המצות טעונות שמירה אלא גם המצוות כולן: "ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות'. כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד".
המילה מצוות נכתבת כמעט בכל התנ"ך בכתיב חסר – מִצְוֹת – ורק במקום אחד בספר נחמיה מופיעה הצורה מִצְווֹת בשני ו"וין, כדרך הכתיב הנוהגת כיום. בשל זהות הכתיב שבין המצות למצוות דרש ר' יאשיה שכשם ששומרים את המצה מחימוץ ומתפיחה על ידי העיסוק הזריז בבצק - כך יש לנהוג במצווה ולא להניחה ולהשהותה.

לחמיץ את הדין
רבים מהקוראים את הדרשה המפורסמת של ר' יאשיה, המובאת גם ברש"י על אתר, מבינים שהאזהרה שלא להחמיץ את המצווה פירושה שלא להפסיד את המצווה, שלא להגיע למצב שבו לא יהיה אפשרי לקיימה – אך אין זו הכוונה המקורית של הדרשה. ההחמצה האמורה כאן אינה אלא השהיה ועיכוב, ואילו המשמעות הרגילה בינינו – 'החטאה', 'פספוס' – הינה מחודשת.
במסכת סנהדרין מלמדת המשנה כי בניגוד לדיני ממונות, שבהם ניתן להתחיל את הדיון ולסיימו בו ביום, בדיני נפשות אי אפשר לגזור מיתה על אדם ביום הדיון ויש להמתין למחרת. האמורא רבא לומד דין זה מדברי הכתוב בישעיהו "אַשְׁרוּ חָמוֹץ" – ודורש: "אשרי דיין שמחמץ את דינו".
בתודעתנו המונח 'החמצת דין' נשמע שלילי, אך כוונתו של רבא היא לשבח את הדיין המשתהה במתן פסק דינו, ולא חורץ דין במהירות ללא בדיקה מספקת. כך אף נפסק להלכה בשולחן ערוך: "צריך הדיין להיות מתון בדין, שלא יפסקנו עד שיחמיצנו וישא ויתן בו ויהיה ברור לו כשמש" (הלכות דיינים, סימן י).
החמצה היא אפוא השהיה – ולאו דווקא שלילית. מנין נולד אפוא המשמע העדכני של ההחמצה, שמובנו הפסד וקלקול? יש להניח שמובן זה התקבל בשל המשמעות הראשונית של ההחמצה, היינו שינוי הטעם לחמוץ. יין שהחמיץ, שנעשה חמוץ, הריהו מקולקל – וכפי שבא הדבר לביטוי בכינוי "חומץ בן יין" לבן שסר מדרכי אביו (כך למשל בבבא מציעא פג ע"ב).
בנוסף, השורש חמ"ץ מופיע בתנ"ך בהקשרים של גזל ועושק, בדומה לשורש הקרוב חמ"ס. משורר תהילים מתפלל: "אֱ-לֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (מזמור ע"א). החוֹמֵץ (במלרע) הוא החומס, עושה העוול. בדומה, הביטוי "אשרו חמוץ" שראינוהו לעיל מתפרש על פי פשוטו "הצילו את הנעשק", וכתרגום יונתן: "זכוֹ דאניס", פַּעֲלוּ לִזכוּת הנאנס והנגזל.
רמב"ן בפרשתנו, בפירושו לציווי להביא את קרבן שתי הלחם דווקא מן החמץ, אף מקשר בין החמץ שפירושו חמס וגזל לבין הטעם החמוץ:
חמץ תאפינה - ציווה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין, כי נקרא "חמץ" כאשר ייקרא היין אשר יקהה "חומץ יין וחומץ שכר", והלשון נגזר מלשון "מעול וחומץ", כי נגזל מהם טעמם ולא ייאכלו.
ובכן, מסתבר כי בהשראת החמצת היין והחמצת המצה – הפוסלות אותם ופוגמות בהם – נלווה אף להחמצה שפירושה השהיה מובן שלילי של הפסד, וכך הגענו ל"החמצת השעה", ולהחמצת האוטובוס או הכדור. ייתכן גם שמובן ה'פספוס' התקבל בהשראת הביטוי האנגלי ""to miss an opportunity, שתורגם ל"החמצת הזדמנות". מפורסם בהקשר זה המשפט שאמר הדיפלומט אבא אבן: "הערבים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". כמובן, הוא אמרו במקור אנגלית: The Arabs never miss an opportunity to miss an opportunity".".

בן חמצן
הגז שאנו שואפים לריאותינו בכל נשימה ונשימה נקרא בפינו "חמצן". מונח עברי זה נטבע על ידי יחיאל מיכל פינס לפני כ-120 שנים, לצד שמות של יסודות כימיים נוספים כדוגמת המימן, הפחמן והחנקן. השם הלועזי של החמצן, oxigen, ניתן לו על ידי כימאי צרפתי במאה ה-18, בשל ההנחה (שהתבדתה בינתיים) כי כל חומצה (oxis) מכילה חמצן.
עד חידושו של פינס קראו הכותבים לחמצן "יסוד החמצי" או "יסוד החמץ", ואליעזר בן יהודה הציע לשם כך את "אבחמץ" (כשם שנהג בשאר היסודות – "אבמַים", אבחנק" ועוד).
מדוע בחר פינס דווקא בדגם "חמצן", "מימן" וכו'? אפשר שנהג כך בהתאם לכלל שטבע: "הגדולה במעלות למילה חדשה – אם אינה חדשה". כלומר, קודם שמזמנים מילה חדשה לאוצרה של העברית, יש לבדוק היטב שמא קיימת מילה מן המוכן שניתן לצקת לה משמעות חדשה.
בניגוד ל"אבחמץ" ול"יסוד החמצי" – המילה "חמצן" מופיעה כצורתה במקורותינו, גם אם בהקשר שאינו חיובי. במסכת יומא (דף ל"ט) מובא:
ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק... נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו.
הגמרא מביאה כהסבר לשם "בן חמצן" פסוקים שבהם חמץ מובנו חמס וגזל, וכן מפרש רש"י: "חמצן – גזלן". ברם, בתלמוד הירושלמי (פ"ו ה"ג) מובא אותו סיפור, ובו שמו של אותו כהן אינו בן חמצן אלא בן האפון:
משמת שמעון הצדיק ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים, והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון... מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו והוא היה נקרא בן האפון עד היום.
על פי ההשוואה בין שני הסיפורים, כבר שיערו חכמים (ביניהם הרב ראובן מרגליות, בספרו על שמות וכינויים בתלמוד) שמובן המילה "חמצן" בבבלי אינו "גזלן", אלא שמה של קטנית, בדומה לאפון – וכנראה מדובר בגרעיני החמצה, החומוס המוכר לנו (בערבית, שממנה הגיע עדינו השם חומוס, הכתיב המדויק הוא חֻמֻץ).
הנה כי כן, ייתכן שאף בעבר שימש בעברית חמצן שאינו תואר שפירושו גזלן, אלא שם עצם החביב על הבריות באזורנו – אף אם חיוני פחות מהחמצן של ימינו.