אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

גשר חבלים

רות וולף

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

במסעי במזרח הגעתי לנהר רחב ידיים, אותו נאלצתי לחצות כדי לעלות לפסגות.
למזלי, על גבי הנהר בין שני ההרים נמתח גשר חבלים ארוך, הוא חיבר בין שתי פסגות ההרים.
"אוכל לעבור בגשר על מנת שיביא אותי מפסגה אחת לפסגה האחרת ויקדם אותי בדרכי", חשבתי.
אך יש בי גם חששות - הגשר שממולי הוא רק גשר חבלים.
"אך כך נהוג בחבל עולם זה" נזכרתי במה שאמר לי חברי, "ידוע שטיילים ונוסעים רבים אכן חוצים כאן במזרח גשרי חבלים".
הבטתי בנהר רחב הידיים הרוחש מתחת. חששותי גברו, אך המחשבה שאחרים עשו דרך זו לפני (הן הגשר כבר בלוי משימוש), המריצה אותי להמשיך בדרכי ולנסות לחצות את הגשר.

אני פוסע לעבר גשר החבלים. פסיעה ראשונה על גבי הגשר ואני מתנדנד מצד לצד. הגשר אינו יציב, הוא מתנועע ימינה ושמאלה, לכאן ולכאן. משקל גופי מורגש היטב על גבי החבלים. אני מצר יותר מתמיד שאיני שוקל פחות. כל פסיעה מגבירה את תנודות הגשר, מגבירה את חששותי.
והגשר עוד ארוך וארוך, והוא לפני. ואני מישיר מבט קדימה, מנסה להסתכל בסופו - הגשר עוד רחוק והמטרה רחוקה אף היא.
המיית הנהר מתחתיי מושכת אותי להביט מטה. הנוף הנשקף אלי יפה מעין כמותו, עם זאת מפחיד קצת להסתכל בשצפו וקצפו של הנהר שמתחת. הן אני פוסע רק על גבי גשר חבלים.
יש והנהר עובר בדרכו אשדות וסלעים גדולים והכל שם מתחתי רועש וזועף.
אני תלוי בין שמים לארץ, מנסה לחצות נהר גועש על גבי חבלים.
הגעתי כבר לשליש הדרך. אני פוסע בזהירות על גבי גשר חבלים, אך אויה… החבל רעוע.
אני חש את צרימות החבל תחת מסע גופי. החריקות צורמות. חששותיי גוברים, ידיי מזיעות. אחיזתי על גבי החבלים חזקה יותר מתמיד.
בזהירות אני פוסע צעד אחר צעד על גבי הגשר. לרגע נדמה לי שאני פוסע כמו על גבי ביצים רכות.
הגשר מניף אותי ימינה ושמאלה, מצד לצד. מתחתי רוחש הנהר. זועק יותר מתמיד, נוהם את המייתו, מחריש אוזניים. אני מנסה להחיש צעדי.

ידיי כבר פצועות, דם זב מהם. אחיזת החבלים פוצעת, מכאיבה. הגעתי כבר למרכז הגשר, אין מנוס. דומה שהדרך חזרה דומה לדרך לפני. אני נחוש בדעתי להמשיך.
"אני חייב להמשיך" אני ממלמל לעצמי.
הנהר גועש מתחת. מזמן כבר איני שומע את ציוץ הצפורים. הגדה עדיין רחוקה. פה ושם עוד עפים להם שחפים מעלה. אני מישיר מבט קדימה, מרחוק, אני רואה את הפסגה המיוחלת. אך היא עודנה רחוקה. והגשר עוד נמשך, עוד נמשך…
כל פסיעה קשה עלי. החריקות וצרימות החבלים הנרמסים תחת רגליי, מחדדות את קול אוזני. עתה אני מנסה להחיש את צעדיי.

הגעתי כבר לשליש האחרון של הדרך. מודע ומכיר כבר את כל הקשיים. נושא עיניי בתפילה: "רבונו של עולם, הביאני למטרה, הביאני לסוף הגשר".
קשה ההרגשה הזו של תלות בין שמיים וארץ. אט אט אני שומע קולות אחרים: את ציוץ הצפרים, את משב הרוח בעלים, נראה שהעצים סוף סוף קרובים.
כל רצוני הוא רק להגיע לגדה האחרת של ערוץ הנחל.
עייפתי מהדרך. הזיעה כבר ניגרת מגופי.

הדרך קרובה.
אזני כבר מתעלמת מחריקות החבלים, איני שועה אף לתנודות המפחידות של הגשר.
עוד מספר פסיעות ואני שם… במטרה המיוחלת.

אמרו לי שיש להתחשב בדרך, יש לחוות את הדרך, ולא רק לשאוף למטרה.
אני בדרכי הארוכה, בחציית גשר חבלים על גבי נהר שוצף קוצף, רציתי רק להגיע למטרה. לסוף!
אני רק רציתי להגיע למטרה. לא איכפת לי מהדרך…
לעיתים רק המטרה חשובה!

"פסק ים ליבשה בנהר יעברו וברגל שם נשמחה בו". (תהילים, סו, ו).