אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

האחווה במבחן הקנאה בספר בראשית

אסתר ויתקון זילבר

גיליון מס' 46 - שבט תשע"ב * 02/12

במאמר זה אתייחס לסיפורי ספר בראשית, המתארים התמודדות עם רגשות קינאה, תחרות, עוינות ושנאה. אירועים המעמידים את האחווה הטבעית במבחנים קשים, שלעתים מסתיימים בכישלון.

הסיפורים שייבחנו הם סיפורי קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, רחל ולאה ויוסף ואחיו.

קין והבל
קין והבל הם אינדיבידואלים אנושיים אך גם סמלים.

האל הוא האב האולטימטיבי. העליון. חשוב למצוא חן בעיניו. הרצון למצוא חן בעיני ההורים ולהיות מועדף עליהם הוא צורך פרימיטיבי קדום ועמוק בנפש האדם, הקיים גם אצל האדם המודרני המתוחכם, אף שאולי פיתח מודעות עצמית ולכן הוא יודע – לא תמיד – כיצד להתמודד עם הקנאה בצורה חיובית. הקנאה נובעת מחרדה קיומית. מאינסטינקט ההישרדות. לילד או לגור הזוכה ליותר תשומת לב מאמו ומאביו, יש סיכויים גדולים יותר לשרוד בקשיי הקיום הפוגעניים של תקופת הילדות ולהישאר בחיים.

אף שבחברת שפע מגוננת סיכוייהם של ילדים להישאר בחיים גבוהים מאוד, עדיין נמצא את רגש הקנאה בכל משפחה שיש בה יותר מילד אחד, ובמיוחד קנאה של הבכור בצעיר.

בהמשך החיים רגש הקנאה בתוך המשפחה לובש צורה של קנאה בשכן או בחבר לעבודה. כל הצלחה יתרה של הזולת הקרוב לאדם, מעוררת בו את הרגש הקדום של הקנאה, שפירושה בתת-מודע: אני פחות טוב ולכן סיכויי הישרדותי פוחתים.

נחזור לקין והבל – קנאה ורצח ראשון במשפחה האנושית הראשונה. האל שועה, כידוע לכולנו, אל מנחת הבל, שהביא מבכורות צאנו. קין הביא מפרי האדמה – לא את המיטב או המובחר, ומנחתו אינה מתקבלת. הוא עבד קשה כל כך את אדמתו עד שזו הצמיחה יבולה, ולכן התקשה לתת מן המבחר לה'. כביכול, בזכות עבודתו הקשה השיג את שהשיג, אז איך ייתן לה' את המיטב?

כדאי לשים לב לביטוי הייחודי שאין לו חזרה בתנ"ך "שעה": ה' שעה למנחת הבל, ואל מנחת קין לא שעה. המשמעות המקובלת היא שה' לא קיבל את מנחת קין, ואת מנחת הבל קיבל, כביטוי לשביעות רצונו ממנו. פירוש זה ודאי נכון, אבל המילה הייחודית "שעה" מרמזת לדעתי על זמניות.

ה' שעה למנחת הבל באופן זמני. אין מובטח להבל שה' תמיד ישעה למנחתו, אלא זה תלוי בהתנהגותו. וכך גם לגבי קין: אין לקין סיבה להתעצב ולהתרגז יותר מדי, כי אי-קבלת מנחתו היא לשעה. היא זמנית. הוא יכול לתקן את התנהגותו, ואז מנחתו תתקבל. זה גם מה שה' אומר לו במילים מפורשות בהמשך – ללא הועיל, לצערנו.

קין מרגיש רע מאוד: "ויחר לקין מאד ויפלו פניו." הוא כועס על האפליה, כביכול, ונתקף דיכאון. הוא אינו מבין מדוע מנחתו לא מצאה חן בעיני ה'. הוא חש איום על הצלחתו בעתיד. האם יצליח להוציא את פריו מן האדמה? אולי יצטרך להזיע יותר, ואולי לא יזכה כלל ביבול. אך יותר מכך – יש לו תחושה של עוול: זה לא הוגן. אני בסדר גמור. למה ה' אינו מאיר לי פנים?

תחושת האפליה מקוממת ומדכאת. וה', המשגיח השגחה צמודה על בניו הראשונים ומשוחח עמם, מנסה לעודד את קין בשאלה ובעצה:
" למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלא אם תטיב שאת ואם לא, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו".
פירושים רבים נכתבו על משפט אלוהי זה, משפט מפתח מבחינת החינוך המוסרי והפסיכולוגי שהאל מבקש לחנך את בניו, שמהם תיבנה האנושות כולה.

אני אפרש כאן כהבנתי, שהיא שילוב של פירושים שונים. האל מדגיש באוזני קין, בשאלה רטורית, שאין הצדקה להרגשתו הרעה. בכוחו של קין לתקן את המציאות הרוחנית והחומרית שלו, את הקשר שלו עם האל-האב. מידת קבלת המִנחה מצד ה' אינה שרירותית. היא תלויה במעשיו של קין – "אם תטיב שאת ואם לא תטיב שאת", החטא הרובץ לפתחו של קין (או כל אדם אחר), הוא להאשים מישהו אחר ולהסיק מסקנות שגויות .חטא הנטייה להכחיש את האחריות האישית למצב, ותשוקה לגולל את האחריות ואת ההאשמה על מישהו אחר, כדי להימנע ממסקנות לא נעימות ומעשייה הדורשת התעלות על יצרים בסיסיים כמו תאוות הקניין. אבל ה' מעודד את קין: למרות הנטייה החזקה להימנע מחשבון נפש, והרצון לחסל את הגורם שהביא אותך למצב שבו תרגיש שנהגת לא כראוי ותיאלץ לשנות את התנהגותך, למרות זאת, "אתה תמשול בו".

ה' מדגיש את כוח הבחירה שיש לאדם, את האחריות המוסרית המוטלת עליו בעקבות הכוח לשלוט ביצר ולבחור את הבחירה הנכונה. מכאן גם ההצדקה לעונש שה' מטיל על מי שבחר בבחירה הלא נכונה, לאחר ההתרעה שקיבל מן האל.

ובהמשך מתרחש הנורא מכול – אח רוצח את אחיו: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו ".

חז"ל ניסו למלא את הדיבור החסר: מה אמר קין להבל: אולי רבו על עסקי נשים, כיצד יחלקו ביניהם את אחיותיהן; על עסקי קרקעות; על כניסת עדריו של הבל לחלקות המעובדות של קין? הסכסוך עתיק היומין בין רועי הצאן לבין האיכרים בעלי הקרקעות איננו חשוב כאן. התורה לא מפרטת, כדי שנבין שלא חשוב על מה רבו או התווכחו – אין הצדקה למה שקרה בהמשך. קין קם על הבל אחיו והרגו.

האם ביקש לגרום למותו או רק להכותו מתוך זעם עיוור, ומותו נגרם בשוגג? על פי תגובתו של ה', יכול להיות שאכן היתה כאן הריגה ולא רצח. ה' דורש אחריות ".איה הבל אחיך ...דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה". וה' מעניש את קין בגלות מן החברה האנושית.

מידת הסלחנות של ה' כלפי קין, מבקשת דרשני. אף שה' התריע בפני קין על תשוקתו לחטוא, הוא אינו מעניש אותו בעונש מוות. אין מקום לחשוש שלא יהיה המשך לאנושות. הרי אדם חי תשע מאות ושלושים שנים והוליד עוד בנים ובנות. ה' גם מטביע אות במצחו של קין כדי להצילו מידי נקמת בני אדם אחרים.

שאלה נוקבת אחרת: מדוע ה' לא הציל את הבל מידי אחיו?! אם הבל היה צדיק וה' שעה למנחתו, מדוע לא הצילו מיד אחיו?

אולי הבל לא היה כל כך צדיק. אולי היה עסוק מדי בהבל, בצד הרוחני, ולא שם לב לצרכים חומריים ארציים של אחיו, התעלם מהם וגרם לו עוגמת נפש וקנטור?

הבל חי עם האמת האישית שלו, שכל הארץ ניתנה למרעה, והוא בינתיים יתבונן בנפלאות הבריאה, יחלל מנגינות לאלוהיו, ומה לו ולמצוקת אחיו העובד את אדמתו. מין צדיק בפרווה שכזה.

איש כזה לא יכול להיות מייסדה של האנושות.

קין, שנצמד לאדמה והעריץ את תוצרתה, נדד בעולם עד שהתיישב והקים עיר, ובניו הקימו מפעלי חרושת ופיתחו את האומנויות. הכל מתואר בפרק ד' בבראשית, עד שמתוך תחושת כוח השחיתו דרכם מאוד וה' הביא את המבול. למעשה, כל צאצאי קין הושמדו. לקין לא היה המשך באנושות. האנושות התפתחה משת, שנולד לאדם וחוה לאחר מות הבל. שת הוליד את אנוש, מכאן השם 'אנושות', והצאצא האחרון שלו לפני המבול הוא נוח, שדרכו שרדה האנושות והתחדשה.

אז מהי המסקנה המתבקשת מהסיפור המופלא הזה?

קנאת אחים מובילה להרס. היא איננה יכולה להוות תשתית לאנושות בריאה. גם אם בני אדם יבנו בתים, תיאטראות, מוזיאונים וכו', סופם השמדה. הקנאה פירושה רצון לשלוט על אח, להפגין עליונות עליו. לכן היא מובילה לא רק ליצירה אלא למלחמה ואבדון.

לאנושות ניתנה הזדמנות נוספת להשתחרר מן הקנאה ומן הכניעה ליצרים שוחרי עליונות כוחנית על הזולת האנושי. החל מנוח התחילה האנושות מסע מחודש, אופטימי יותר.

התורה מצמצמת את האופק האנושי עד שהיא מגיעה לאברהם אבינו, וממנו נבנים המשפחה הנבחרת והעם הנבחר. ומה קורה לרגש הקנאה המחרחר בין אחים?

ההתבוננות מובילה אותנו למחזות קשים ועצובים. רק באחרית הימים, כפי שמצוין אצל הנביאים, תבוא הקנאה על תיקונה. הקרע בין האחים יאוחה, ועם ישראל יתאחד שנית באחווה שלמה.

שרה והגר
שרה כואבת את זלזולה של הגר בכבודה, הגר, אמתה לשעבר, שהיא העלתה לדרגת אשת חיק לאברהם, מדרגת פילגש. זלזולה האמיתי או המדומה של הגר, שנכנסה להיריון בעוד גבירתה עקרה, אינה מעוררת באברהם תרעומת, והוא שותק. אולי איננו חש בכך.

שרה חושדת שאברהם כבר משוחד ברגשותיו כלפי הגר הצעירה וההרה, שאולי בלבו הוא כבר מחבב אותה יותר. היא מגיבה בקנאה ובכעס, ומבקשת מאברהם לגרש את הגר.
"ותאמר שרה לאברהם: חמסי עליך, אני נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה, ואקל בעיניה, ישפוט ה' ביני לבינך".
תחושת הקיפוח היא כלפי אברהם. לכן שרה פונה אליו בכעס ובתוכחה קשה. היא מכניסה את אלוהים בכבודו ובעצמו לתוך הסכסוך הזוגי, על רקע הקנאה באישה הצעירה שזוכה להעדפה כביכול מצד אברהם.

להפתעתה, ואולי להפתעתנו, אברהם אבינו הצדיק אכן שומר על נאמנות רגשית כלפי אשתו. הוא נותן לה יד חופשית להעניש את הגר כרצונה. "ויאמר אברם אל שרי, הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך". אולי בביטוי 'הטוב בעינייך' חבוי רמז, ששרה תעשה מה שהיא רוצה בהגר, אבל רצוי ששרה תבדוק אם תגובתה נשארת בנורמת הטוב.

אף שהגר נושאת ברחמה את בנו, שהוא מייחל לו, אברהם מבין ללבה של שרה, שמעוצמת מרירותה היא מערבת כאן את הקב"ה למשפט עם אברהם. אולי אברהם מכיר, בעקבות דברי שרה, בהעדפה הרגשית שהחל לנהוג כלפי הגר, ובהסכמתו הגורפת מנסה לכפר על כך.

המשך הסיפור ידוע: עוצמת קנאתה ועלבונה של שרה כה עזה, שהיא מענה את הגר עד שזו בורחת למדבר. שם מלאך ה' פוגש בה, ודורש ממנה לחזור לשרה, להמשיך לסבול בשקט. הגמול הטוב על סבלנותה יבוא בגורל הטוב הצפוי לבנה שייוולד בעתיד, הוא ישמעאל, אך זאת לאחר מסכת יסורים נוספת, לאחר ששרה תגרש את הגר ואת ישמעאל למדבר בשל קנאתה לטוהר מידותיו וייחוסו של בנה יצחק.

יחסה הקשה של שרה, המענה את הגר לנוכח זלזולה בה, מתקבל בביקורת בפרשנות של חז"ל. ודאי שיחס מענה עד כדי בריחה למדבר, מעיד על קושי רגשי עז להתמודד עם שינוי סטטוס בתוך המשפחה – אישה עקרה מול אישה צעירה הרה לאברהם, האיש שלה הנערץ זה שנים רבות. אחריו הלכה לארץ כנען הפרימיטיבית לעומת הארץ המפותחת והעשירה בחומר ובתרבות שבה נולדה, גדלה והתחנכה. שרה אינה מחנכת את הגר בדברי תוכחה שלה או של אברהם, היא מענישה אותה עונש הנראה כנקמה ולא כעונש מחנך. לרגע נדמה ששרה מענישה את אברהם, דרך עינויה של הגר. וזו שרה אמנו, שהיא צדקת ככל ארבע אמהות האומה העברית. היא אנושית כל כך, מובנת כל כך – קל להזדהות עם כאבה. אז מהי צדיקותה?

התשובה שאני נותנת היא מתפיסת הרמב"ם את הצדיקות: צדיק הוא מי שזכויותיו עולות על חובותיו; לא האדם המושלם. דווקא מחייהם ומגורלם של האמהות והאבות אנו יכולים ללמוד לקח, לטוב ולמוטב. אילולא עינוי הגר בידי שרה ולאחר מכן גירושה עם ישמעאל למדבר, לא היה ישמעאל זוכה לפיצוי כה נדיב מה'. זה מפורש בפסוקים וגם חז"ל מדגישים זאת. אנו יכולים ללמוד מאמהותינו, לא רק ממעשיהם הטובים, אלא גם משגיאותיהם. לשרה היתה זכות להעניש את הגר על זלזולה בה, היתה לשרה זכות להעניש את ישמעאל המצחק (עושה מעשים מיניים) כדי להגן על טוהרתו הרוחנית והפיזית של בנה יצחק, אך היא הגזימה בעונשה. ומול הגזמתה, "הִגזים" כביכול ה' בשכר שנתן לישמעאל בנה.

עשיו ויעקב
רבקה, האהובה על יצחק, עקרה, ולכן "ויעתר יצחק לה' נוכח רבקה אשתו" תפילתו נענית. רבקה הרה, "ויתרוצצו הבנים בקרבה. ותאמר רבקה, למה זה אנוכי..." היא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה: "שני בנים בקרבך... לאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר". רבקה משתדלת "לעזור" לנבואה זו להתגשם.

הקנאה הבאה בתוך המשפחה היא קנאת יעקב בעשיו. קנאה שמקורה במאבק על הבכורה ועל אהבת האב. אין ספק שיעקב קינא בעשיו, גיבור הציד האהוב על אביו. נאמר שרבקה אהבה את יעקב, ויצחק אהב את עשיו. אך גם עשיו מקנא ביעקב, הבן האהוב על אמו. ממנה למד יעקב לבשל את המרק הריחני, האדום הנהדר הזה. אמו כנראה סולדת מאופיו הכוחני, היִצרי הבוטה של עשיו, מהיותו שעיר, אדום ושׂש אלי ציד. היא אינה מקבלת את פניו בחיבה ובצלחת מרק משיבת נפש בשובו מן הציד. את אהבתה הוא צריך לחפש אצל אחיו התאום, המבשל נזיד עדשים. לקנאתו של יעקב יש מספר רמזים: על אף היותו של עשיו אדום שיער ואיש ציד השופך דם, יעקב רוצה להדמות מעט לאחיו. הוא עושה זאת בדרכו הנשית המעודנת. הוא מבשל נזיד עדשים, שעשיו מכנה "האדום האדום הזה" כשהוא חוזר עייף, "הרוג" מן הציד. יעקב מנצל עייפות זו כדי לקנות את הבכורה מעשיו, בהסכמתו. השניים הם תאומים, והפרש של דקות ספורות מפריד בין הבכור לצעיר, ובכל זאת יעקב אינו מסתפק במעמד של בן צעיר. הוא רוצה את הבכורה .הוא מאכיל את עשיו בנזיד העדשים האדום האדום הזה, תמורת הבכורה שעשיו בז לה בלבו, כעדות הכתוב.

לרגע תופס יעקב עליונות על עשיו. הוא יושב אוהלים שמתנהג כראוי, אינו מחפש נשים מארץ כנען, ובכלל אינו ממהר להתחתן. אז למה לו הבכורה?

אני סבורה, שדרכה רוצה יעקב לזכות באהבת אביו. יעקב מתחפש לעשיו, אמנם בעצת אמו רבקה, ועוטה על ידיו את פרוות שעיר העִזים, כדי להטעות את אביו יצחק "אולי ימושני אבי..."

חששו של יעקב מבטא, לדעתי, דווקא את משאלתו הסמויה שאביו ימשש אותו בחיבה, כפי שהוא נוהג לעשות לעשיו. אכן מוזר הוא שיעקב לא חשש שאביו יזהה אותו על פי קולו. הוא מקבל מיד את עצת רבקה, ועוטה על זרועותיו את שעיר העִזים. כי בתוך תוכו הוא רוצה להידמות לאחיו, כדי להיות אהוב על אביו ולא רק על אמו.

גורלו של יעקב היה שנאלץ לברוחn האוהבת ומאביו המעדיף את אחיו, ולהתמודד עם חיים של אי-ודאות, עם איום קיומי, עם הונאה בתחום האהבה והפרנסה אצל דודו לבן בחרן, וגם עם איום על שלומו מצד בני דודו – אחי נשותיו המקנאים להצלחתו הפיננסית מצאנו העצום שהצליח לגדל ולהרבות בעבודה קשה כשברכת ה 'עליו.

יעקב מתבגר, מתחזק, מתגבר על מכשולים גדולים, והוא חוזר לארץ ישראל– אולי הפעם יהיה ראוי לאהבת אביו. בדרכו הוא מודיע לעשיו שהוא חוזר לארץ ישראל והוא רוצה לפגוש אותו. מפליא שיעקב, שכה חושש מנקמת אחיו עשיו, מודיעו על שיבתו לארץ. ועשיו אכן מגיע עם ארבע מאות נעריו, ומעורר ביעקב פחד נורא:
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. ויצו אותם לאמור כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך..."
לכאורה, יעקב מקדים תרופה למכה. בִּמקום שעשיו יגלה את מקומו ויבוא לנקום בו על גנבת ברכת אביהם, הוא שולח להודיע על קיומו, בלשון נכנעת, המתחנפת לעשיו ומדגישה את עליונותו עליו – אתה עשיו אדוני ואני עבדך.

אך האמת היא שיש כאן התפארות סמויה. גאווה: הנה תראה, אני אחיך החְנון, יושב האוהלים, הילד של אמא, חוזר הביתה לאחר הצלחה חומרית עצומה. אני לא פחות מוצלח ממך, ומתוך כל השפע הזה אני מעניק לך מנחה מכובדת.

עשיו מגיב בהדגשת הצלחתו שלו יחד עם פרגון לאחיו התאום: "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך". המפגש בין האחים מסתיים בשלום, בחיבוקים, נשיקות ובכי על צוואר, בהזמנה למסע משותף, אבל בפועל בפרידה לתמיד. איש לדרכו ולעולמו.

כאן הסתיימה הקנאה בשלום. בדור הראשון התרחשה התפייסות, אך האיבה והקנאה המודחקות ממשיכות להתקיים בדורות הבאים בשנאה ובהתנכלות של עמלק, נכדו של עשיו, לעם ישראל. עַם אחר שיצא מעשיו, אֱדוֹם, גרם צרות צרורות לעם ישראל במהלך הדורות, בגלגולו בדמות רומא והעמים הנוצרים לאחר מכן. ואולם הנביאים ניבאו שבאחרית הימים עמֵי עשיו ישלמו את מחיר הסבל שגרמו לעם ישראל.

רחל ולאה
לאה נמסרת ליעקב לאישה במרמה. יעקב עבד שבע שנים קשות ומרות – "ביום אכלני השרב ובלילה אכלני הקרח" – עבור רחל, אהבתו הראשונה ממבט ראשון (תיאוריית ההתאהבות) שפגש ליד הבאר בבואו לחרן, במנוסתו מאחיו. והנה מגיע הלילה שעליו חלם, ליל הכלולות עם רחל, הנערה יפת התואר.

חז"ל אומרים שרחל שיתפה פעולה עם התחבולה ומסרה את סימניה ללאה. בבוקר מוצא יעקב לצדו את לאה השנואה. שעיניה רכות.

לפנינו שוב סיפור של אהבה, שנאה, קנאה בתוך המשפחה. רגשות עזים וקשים, דווקא משום שהם מתרחשים בתוך המשפחה, היכן שהציפייה האנושית היא לרגשות של תמיכה, פרגון, קבלה, פשרה ודו-קיום חם ואוהב.

התורה מעידה שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה, ועל כן ה' פותח את רחמה של לאה וסוגר את רחמה של רחל – רחם מלשון רחמים.

ה' מתערב במערכת הרגשית הפנים-משפחתית, ומנסה לאזן את אהבתו-שנאתו של יעקב. לאזן את הרגשות כלפי שתי האחיות, שלא באשמתן ניתנו לנשים לאותו אדם, ליעקב, בידי אביהן הערמומי.לא לחינם אסרה התורה באיסור מפורש לשאת שתי אחיות לאישה – בשל הסיבוך הרגשי המכאיב עד אין קץ הצפוי בנישואין כאלו.

ה' מנסה לווסת את רגשותיו של יעקב על ידי כך שלאה תלד לו ילדים ורחל האהובה תישאר עקרה וממורמרת. כך, באמצעות הנחת של הולדת ילדים, תזכה לאה לחיבתו של יעקב, אם לא לאהבתו. "ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן... כי ראה ה' בעוניי ואתה יאהבני אישי..."

זה לא מצליח לה כל כך מהר. גם לבנים הבאים שהיא יולדת היא נותנת שמות המבטאים את תקוותה לחיבתו ולקרבתו של יעקב.

רחל ממורמרת בשל עקרותה: "הבה לי בנים אם אין מתה אנוכי" – ואולי אכן אהובה קצת פחות. יעקב עונה לה בכעס: "ויחר ליעקב ויאמר, התחת אלוקים אני להביא לך בנים".

הקנאה של לאה ברחל באה לידי ביטוי במשפט רווי כעס ותחושת קיפוח שהיא אומרת לרחל, הבאה אליה ומבקשת את דודאי ראובן שהביא אותם לאמו לאה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני..." – מפליא ממש. זו טענה שיכולה היתה רחל להשמיע ללאה. הרי לאה היא שלקחה את יעקב שהיה מיועד לה. לאה הרי ידעה שיעקב עובד שבע שנים עבור אחותה רחל, אז איך היא מתלוננת שרחל לקחה לה את אישה? ברור שטענה זו מקורה בכאב נורא. האם היא נוטרת לרחל על שהסכימה להיות אחרונה בין המחנות שערך יעקב לפני המפגש המאיים עם עשיו אחיו? לאה וילדיה הוצבו לפנים, רחל ויוסף מאחור, כדי שאם חלילה יפגע עשיו בתגובת כעס מתפרצת, יהיו רחל ויוסף אלו שסיכוייהם לשרוד הגדולים ביותר.

ממשפטה האומלל של לאה משתמע שהיא כפויה מבפנים להאשים את רחל בכך שיעקב אינה אוהבה, אף שרחל כלל לא ניסתה למשוך את לבו של יעקב. בהמשך משפט זה רחל מוותרת על הלילה שלה עם יעקב עבור לאה, המשתוקקת באופן אובססיבי לקרבתו של יעקב כדי לזכות בדודאים שהביא ראובן לאמו.

מה פשר הדודאים הללו, שרחל כה משתוקקת אליהם? חז"ל פירשו שיש בהם סגולה לפריון. אני סבורה שרחל יכלה לאסוף אותם בעצמה בשדה כדי לזכות אולי בפריון. אבל היא חושקת דווקא בדודאים שהבן מביא לאמו האהובה, ללאה. רחל מקנאה באהבת הילד ראובן לאמו לאה. נפשה יוצאת לילד משלה, שיאהבה אהבת בן. היא מקווה שהדודאים הללו יעזרו לה להרות כדי לזכות בבן אוהב משלה.

התורה מעידה על רחל: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה"".התחרות היא על לבו או הערכתו של יעקב. לאחר ששפחתה יולדת עבורה את נפתלי, רחל מפרשת את עומק הממשמעות הרגשית של הלידה עבורה: "נפתולי אל-הים נפתלתי עם אחותי".

האל מעורב בתוך המאבק הזה בין האחיות. מי מהן תהיה הדמות המכריעה, המשמעותית ביותר עבור יעקב אהובן ועבור הדורות הבאים של בני ישראל?

רחל ולאה ממשיכות להתחרות ביניהן. ההולדה היא תחום הגאווה של האישה הקדמונית. הילדים הם המשך המשפחה. הן מוסרות את השפחות שלהן – בלהה וזלפה – ליעקב כדי להעלות את יוקרתן בבורסת הילדים של משפחת יעקב אבינו.

מדוע רחל צריכה לסבול עקרות, לבסוף לידה ולאחריה לידה קשה שמוות עמה?!

קשה להיכנס לחשבון האלוקי – התורה לא משתפת אותנו בחשבונו של ה'. התחרות והקנאה בין האחיות מסתיימות במותה הטרגי של רחל בדרך אפרתה. אין התפייסות, אין אהבה. האִם לאה סלחה לרחל על חטאה שלא חטאה, או על חטא שאין אנו יודעים עליו? האִם ליוותה אותה אל קבורתה, בצער ובאהבה? איננו יודעים. אין שום רמז בתורה .

סביר להניח שהתפייסות מילולית, מוחצנת, לא נעשתה. ההוכחה היא טינתם ושנאתם של אחי יוסף, בני לאה ושפחתה בלהה, ליוסף בנה של רחל ששיאן במכירתו לעבד לישמעאלים היורדים מצרימה.

יוסף ואחיו
האפליה היא מקור לקנאה ולשנאה. גם חז"ל מאוחדים בדעה שיעקב אבינו שגה בהפגנת אהבתו העודפת ליוסף בנה של רחל. חז"ל מפרשים שפני יוסף דמו לפני רחל, ולכן יעקב אהבו יותר מכל בניו. אבל אין הצדקה להפגנת אהבה זו בהלבשתו בכתונת פסים יקרה. נאמר שהוא מפנקו כבן זקונים, אף שבנימין אחיו בן רחל הוא בן הזקונים. אבינו הַצדיק הוא שעושה את הטעות הזו. הוא עצמו סבל מאהבתה העודפת של אמו ומחסרון האהבה היחסי של אביו אליו.

אין ספק שאחיו היו סובלים את יוסף בקושי או מתעלמים ממנו, ולא מעלים על דעתם להורגו או למוכרו לעבד, לולא חלומותיו המתנשאים, שעוררו בהם פחדים וחששות, שמא אכן הוא יוסף בן רחל המועדפת, הבן המועדף, ישלוט בהם בעתיד. מבחינתם, לאה אמם היא האישה הראשונה והחשובה לא פחות ואולי יותר מאשר רחל, מבחינת מעמדה החוקי המשפחתי. אין סיבה בעולם, מבחינתם, שיוסף, יהיה ראוי להיות המנהיג או השליט עליהם.

יוסף, שבא לאחיו להתגאות בחלומותיו, גם הוא סובל מקנאה באחיו הגדולים, הרועים בשטח למרחקים, בזים לו ומתעלמים ממנו. הוא רוצה לעשות עליהם רושם כדי שיכבדוהו מעט.

מצד שני, אחי יוסף לא היו מתרגשים מחלומותיו של יוסף, לולא הפגנת אהבתו של יעקב כלפי בנו. ונוסיף על כך את נוהגו של יוסף להוציא את דיבת אחיו באוזני אביו, כדי לזכות לאהבה נוספת או כדי להנמיך את קומתם של אחיו הגדולים. יוסף, היתום ללא אהבת אם וללא אהבת אחיו, נדחף בדחף פנימי בלתי נשלט להעביר ביקורת על אחיו באוזני אביו. יעקב אינו נוזף בו על כך ואינו מחנכו שעליו לחדול מלשון הרע.

אנו רואים, אם כך, ששגיאתם של האבות גם היא דרך בידי התורה לחנך אותנו מה עלינו לעשות וממה עלינו להימנע.

יוסף צריך לעבור דרך ייסורים של שבוי ועבד במצרים, עומד בפיתויים קשים, בסיפור אשת פוטיפר, ומוכיח את שורשיו הטובים שקיבל מאביו יעקב, כדי לצמוח ולהגיע אל הפסגה שעליה חלם בשלב שעדיין לא היה כלל ראוי לה. עכשיו הוא מִשנה לפרעה מלך מצרים ועל פיו תישק כלכלת מצרים.

יוסף מעמיד בניסיונות את אחיו הבאים לשבור שבר במצרים, שמוכיחים לו שהם נאמנים לאחיו בנימין, נאמנות של אחווה מלאה: יהודה מוכן להישאר בכלא מצרים ובלבד שבנימין ישוב לאביו. רק אז יוסף מתוודע אל אחיו נופל על צווארם ומנשקם, ובוכה, מעניק מתנות נדיבות .הוא מוריד את כל משפחתו למצרים ומעניק להם, באישורו של פרעה, את חבל גושן הפורה. אך אחיו הנדהמים נשארים חסרי אמון כלפי מי שחלומותיו המרגיזים התגשמו. הם חושדים שהוא נוטר להם על שזרקו אותו לבור, כמעט רצחו אותו ולבסוף מכרו אותו לעבד. אולי הם משליכים ממה שבלבם על מה שבלבו. כי יוסף באמת אינו נוטר להם. הוא כנראה מבין את שגיאתו ביחסו אליהם בנעוריו, ואת שגיאת אביו ביחס המפלה לטובה כלפיו. הם לעומת זאת עדיין נוטרים לו, כי בסופו של דבר הם תלויים בחסדיו. הוא הצעיר הנבחר, בן האישה האהובה, והם, הבנים של האישה השנואה, זקוקים לו ומגשימים את עובדת עליונותו עליהם.

לכן, עם מותו של אביהם יעקב, הם ניגשים אל יוסף, ובלשון מתרפסת ממציאים שאביהם ביקש לפני מותו שיוסף יסלח להם, לא ינטור להם על חטאם. יוסף שומע ובוכה, כי הוא מבין, את דאגתם ואת תחושת נחיתותם כלפיו. יוסף, שידע צער רב בחייו, בנוי נפשית כך שמצוקתם הרגשית של אחיו נוגעת ללבו. הוא מזדהה עמה ולכן הוא בוכה. הוא גם בוכה על האחווה שלעולם כבר לא תשרור ביניהם. האהבה ותחושת השייכות הטבעית הזורמת, העמוקה, כבר לא תשרור ביניהם. הפער שנפער בין האחיות האמהות לא יגושר לעולם, ועל כך הוא מצטער. אחרי כל מה שעברו הם עדיין חוששים ממנו ונאלצים לשקר, אף שהוא יודע עד כמה אין סיבה לחששם, כי באמת סלח להם לחלוטין והוא אוהבם כאחים אבודים שנמצאו.

קנאה זו ממשיכה לחרחר בדורות הבאים בשבטי ישראל בבואם אל ארץ ישראל. שבט יהודה מקבל בברכת יעקב את בכורת ההנהגה של עם ישראל. בנה של לאה הוא זה שינהיג את עם ישראל. יוסף ובנימין, בני רחל האהובה, לא יזכו להנהיג את ישראל בתקופת בית המקדש הראשון. שאול המלך, המלך הראשון שמוצאו מבנימין, מת, וכל צאצאיו נהרגו או נרצחו. לא היה לו המשך שולשלתי. דוד המלך, בן לשבט יהודה, הוא המלך הנבחר על ידי האל לדורו ולעתיד לבוא. צאצאיו שולטים ביהודה במשך חמש מאות שנים. וגם המשיח העתיד לבוא "יצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" – משבט יהודה, בנה של לאה.

אבל בתנ"ך אנו מוצאים גם ביטויים של שאיפה להרמוניה בין האחיות רחל ולאה. שאיפה לתיקון גמור לקרע שנפער בין האחיות ובין האחים, שמקורה בקנאה שלא הצליחו להתמודד איתה נכון. כך במגילת רות מברכים את בועז ואת רות בנישואיהם" : יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ".


והנביא יחזקאל (ל"ז, 17-16) מנבא על האחווה שתשרור באחרית הימים בין שבטי ישראל, מצאצאי לאה:

וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ."
לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ."