אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אחר כך הייתי בראשית מאת ברכה רוזנפלד
התבוננות צמודת טקסט

אסתר ויתקון

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

זהו קובץ שירים שהם בעיני יומן מסע שהוא נצחון מרהיב של החיים והשירה על המחלה, חוסר האונים והמות. ראשיתו של המסע ביציאתה של ספינת הכתר ממצרים אל מרחבי האוקינוס, שהוא עולמה העשיר והתוסס של המשוררת. עולם מפואר, מלא הבטחות, יצירה וחדוות החיים. והכל בין כתלי בית–החולים.

שמו של הספר "אחר כך הייתי בראשית" מבוסס על הפסוק הפותח את ספר בראשית "בראשית ברא". להרגשתי, הספר הזה אינו הקרשצ'נדו במסעה האישי המופלא של המשוררת ברכה רוזנפלד, אלא אות הפתיחה. לו ניתן לי לשנות את שם קובץ השירים, הייתי כותבת: מן הראשית הייתי בראשית. היכולת של המשוררת להפיק מתוק מעז הוא מפגן מפעים של אהבת האדם החיים והיצירה. מתוך סיטואציה של חוסר אונים, המתנה לניתוח קשה בבית החולים, עולים יצורי השירה של ברכה רוזנפלד, בכוחות פואטיים חכמים, ויטאליים ללא שמץ של רחמים עצמיים, מעוצבים בכלים משוכללים מדויקים ולעולם לא סנטימנטאליים או דיכאוניים. האמונה– בטוב, באנושי, בבן הזוג, ברופאים, באלהים, בעצמה, ובעיקר בכח היצירה שבמילים – הם המשוטים הנאמנים המשיטים את ספינת הכתר של נפשה ושירתה מעל למים הזדוניים המאיימים, ביציבות גאה ומעוררת כבוד.

ברשימה זאת אתבונן בחמישה שירים מצוינים (וישנם עוד רבים) הממחישים סגולות אלו בשירתה. השירים הם ציוני דרך ב- וויה דולורוסה של המשוררת, ממיטת בית החולים טרם הניתוח ועד לשיבה הביתה. להלן השיר הפותח את הספר:

מִטָּה

כַּמָּה אֲנָשִׁים שָׁכְבוּ בָּהּ לְפָנַי
כּמַּה הֶחְלִימוּ, כַּמָּה נִפְטְרוּ
לְעוֹלָם לא אֶדָּע

מֵעַכְשָׁו הִיא לִרְשׁוּתִי
עַל מִפְרָסֵי סְדִינֶיהָ תִּשָׁא אוֹתִי
כְּמוֹ סְפִינָה
עַל מֵי מַחֲלָה מְלוּחִים

לא, הֵם לא יַטְבִּיעוּנִי
לא אֶהְיֵה מַאֲכָל לִוְיָתָנִים
כִּי רָאשִׁי הוּא הַקַּבַּרְנִיט
וְצֶוֶת מַלָּחָיו הֵם אֵיבָרֵי גּוּפִי
וְהַתְּשׁוּקָה מַצִּיתָה
מַנּוֹעַ רָב עָצְמָה
מְמַלֵּא חַרְטוֹם עַד יַרְכְּתַים
הִיא גַּם הַמִּגְדָּלוֹר
קוֹרֵא לִי אֶל הַחוֹף

שָׁם
אֶרְכָּב עַל פִּילִים לְבַנִּים
עַד לְאַטְלַנְטִיס אַגִיעַ

שָׁם
אַיַּסֵּד אֶת רֶפּוּבְּלִיקַת הַמְּשׁוֹרְרִים
הַשִׁירִים יִקְרְאוּ לְמַשִׁיחַ
הוּא לא יִסָּרֵב לְהגיעַ


השיר מתאר מסע ארוך, שעשתה המשוררת, ממיטה פשוטה, ארצית, ריאליסטית - מיטת בית חולים – למיטת חלומות מרהיבים, אל גאולתה הפרטית ואל גאולה אוניברסלית.

הרהוריה ממיטת בית החולים בטרם ניתוח מנוסחים בסדרת שאלות: "כמה?" אלו יוצרות מיד מתח וצפיה למענה. הגישה הפתוחה החשבונית הזאת מרחיקה את החוויה מן המוקד הרגשי, מפחד המוות. אבל עצם העלאת השאלות מבטאת בעקיפין את חרדתה. המשפט הסוגר את הבית הראשון "לעולם לא אדע" מכיל בתוכו אי ודאות של חוסר אונים. לו ידעה השוכבת במיטה שמספר האנשים שהחלימו בה עולה על מספר הנפטרים, היה לה במה להאחז. הייתה איזו תקוה סטטיסטית, למרות זאת, המשוררת לוקחת את גורלה בידיה. מנקודת השפל היא אוחזת בהגה ומנהלת ומנווטת את חייה. אם לא באופן פיזי ממש, הרי שבאופן רוחני. "מעכשיו היא לרשותי.." החולה משתלטת על המיטה, היא הופכת אותה לספינה שסדיניה הם מפרשיה הנושאים אותה על מי מחלה מלוחים. זהו מסע שעשוי להסתיים בטוב, כי שלוש המלים של המשפט "מי מחלה מלוחים" שהן אליטרציה ספרותית, מכילות בתוכן מילים המרמזות לטוב: מי ים הם מים וגם האינסוף הארכיטיפי, מחלה מכילה הפועל לחם( להלחם נגד המחלה על החיים) חלימה וחלום, (לעתיד טוב יותר) וגם חמלה ומחילה. המילה "מלוחים" היא גם המלחים של האוניה (העוזרים להשיט את ספינת חייה, המלחמה נגד המחלה.

"לא, הם לא יטביעוני.." – הדוברת מכריזה בהחלטיות, כקובעת את גורלה. המים החולים לא יטביעו אותה. היא משיטה את ספינת חייה מעליהם. היא לא תהיה למאכל לויתנים, שהם סמל מיתי עתיק יומין לכוח מאיים על-אנושי (הלוייתן בתנ"ך ובסיפורו של מלוויל -מובי דיק). כי ראשה של המשוררת הוא הקברניט מכוח מחשבתה ואישיותה. היא הופכת את איברי גופה למלחים יעילים המצייתים לה, המונעים מכח תשוקת החיים המפעמת ב"חולה".(אנו כבר לא יכולים לקרא לה חולה בלי מרכאות) הספינה הופכת לספינה אגדתית קולוסלית בה תשוקת החיים ממלאת את הספינה מחרטום עד ירכתיים, שום לויתן לא יוכל לספינה זו. "החולה" שלנו, שבשלב זה אנו כבר מעריצים אותה, בוראת גם את המגדלור הקורא לה מן החוף. הוא מאיר ומכוון את הספינה אל חוף מבטחים. המשוררת מציבה את שירתה בעוצמה מיתית מנצחת מול כוחות מיתיים המאיימים לכלותה כמו הלויתנים המאיימים.

"שם אייסד את רפובליקת המשוררים" – כשתגיע הספינה אל חוף המבטחים, לא תתפרקד ה"חולה" - המשוררת על חול רך ונעים, אלא מיד תתגייס למשימה חשובה מעין כמוה. תרכב על פילים לבנים, שהם בעלי חיים מיתיים, עד לאטלנטיס – היבשת האגדתית - אל ארץ החלומית המופלאה, שם תייסד את רפובליקת המשוררים. החולה שלנו, שכבר ניצחה את מחלתה (וזאת עוד טרם הניתוח והטיפולים שיבואו אחריו), כבר חצתה אוקיינוסים בלי לטבוע וכבר דהרה על פילים ולא נפלה ויש לה יעוד גדול מן החיים הרגילים, הפשוטים. יעודה להביא מרפא ליקום כולו מכח השירה. השירה היא המיתוס הגדול – מעין משיח שיגאל את העולם מסבלותיו.

טרם ערות בהשפעת ההרדמה

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת אֲהוּבַי
וְלֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר מִכָּל אָמְרָם

בְּלִיל קוֹלוֹת עָלָה זוֹרֵחַ מֵעָלַי
כְּמוֹ הִלָּה אוֹ אוֹר רִאשׁוֹן
אַחֲרֵי הַחֹשֶׁךְ וְהַתְּהוֹם

לֹא הָיוּ מִלִּים, לֹא הָיוּ שֵׁמוֹת
לֹא הָיָה עוֹלָם
רַק אֵיזֶה כֹּחַ שֶׁמַּצְמִית

אוּלַי הָיְתָה זאֹת
אַהֲבָה
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בְּרֵאשִׁית


פתיחה סיפורית ראליסטית- דרמטית, תיאור מציאות מוכרת לכל מי שעבר ניתוח בהרדמה כללית. קולות אהובים נשמעים אך לא מובנים, הקולות הללו עומדים בניגוד לצפיה של המשוררת להבין את דברי אהבתם ודאגתם, אך עדיין אינה מצליחה להבין בגלל השפעת הנרקוזה.

גם כאן, כמו בשיר הקודם, המשוררת נחלצת מתוך מציאות של חוסר אונים, פגימות, אל מציאות נעלה. הקולות הלא מובנים הופכים לבליל קולות זורח כמו הלת אור ראשון בבריאה הקוסמית האלהית, אחרי החושך והתהום ששררו לפני הבריאה. האור זורח בחייה של המשוררת. יש כאן תפנית דרמטית, קפיצה נחשולית המתבצעת באמצעות סינסטזיה, עירוב החושים. התסכול של לא להבין את הקולות שהם בשלב זה בלתי מובחנים, אמורפיים, הופך למשהו נהדר, לאור ראשון, שהוא אבסטרקטי, המצוי בדרגה גבוהה יותר של הפשטה, הוא לא רק אור פיזיקאלי, הוא מכיל בתוכו רעיונות מטאפיזיים. האור הראשון מבשר את הלידה מחדש העתידית של המשוררת.

והנה מתרחשת רגרסיה. היא חשה כח חזק המצמית אותה ומונע ממנה להתעורר לעבר אהוביה. נשמת החולה שוקעת אל תחושה תיסכול נורא של חוסר קשר אל העולם, מצב של כמעט העלמות ("לא היה עולם"). יש כאן נסיגה אל החושך ואל התהום – המצב הטרום בראשיתי. ושוב מהפכת המשוררת את גורלה, בהעניקה לו משמעות חיובית. היא מפרשת את גורלה כתחושת אהבה. לאחר מכן יש התעשתות גמורה ונסיקה כלפי מעלה, תחייה מרהיבה (קונוטציה לבריאת העולם). "אחר כך הייתי בראשית"- היא נולדת מחדש, יש מאין, כאותו נס אלוהי הבורא עולם במילים מן האין. כאשר היצירה הספרותית היא אחד הביטויים החשובים ביותר שלו. "אחר כך הייתי בראשית" היא הכרזה נצחון, שהעניקה את עצמה כשם לספר השירים.

התעוררות

צִנּוֹרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלִים אֶל תּוֹכִי
צִנּוֹרוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלִים מִמֶּנִּי

צִנּוֹרוֹת מְטַפְטְפִים, מְזִינִים
צִנּוֹרוֹת מְנַקְּזִים

חֲסַר סַבְלָנוּת הוּא הַכְּאֵב
וְהָאֵין-אוֹנִים –
כְּנוּעִים
בְּקַלּוּת מִתְמַסְּרִים

וּבַתָּוֶךְ אֲנִי
נֶאֱחֶזֶת בְּגַלְגּלַּי עָתִיד דּוֹהֲרִים

וּבְעוֹדִי נְתוּנָה לְחַסְדֵי מַאֲזַן הַנּוֹזְלִים
מוֹדָה אֲנִי מִלְּפָנֶיךָ עַל שֶׁהֵשַׁבְתָּ נַפְשִׁי
וְרוֹצָה לִצְעֹק מִשִּׂמְחָה עַל שֶׁהֵשַׁבְתָּ נַפְשִׁי
וּלְהוֹדוֹת לְכָל בַּעֲלֵי הַחֲלִיפוֹת הַיְרֻקּוֹת
וּלְכָל בַּעֲלוֹת הַחֲלוּקִים הַיְרֻקִּים

וּפִי רַק לוֹחֵשׁ -
חַם לִי, הַרְטִיבוּ שְׂפָתַי
הַפְעִילוּ אֶת מִזּוּג הָאֲוִיר



זהו עוד שיר מרגש המתאר התעוררות לאחר הניתוח, וחוויה רליגיוזית המתלווה אליה .הפתיחה היא מתוך נקודת התבוננות בעצמה כבגוף אחר, מנקודת מבט כמו אובייקטיבית, מלמעלה. התיאור היא תאור טכני, חיצוני, שיש בו מציאות נטולת אנושיות, מציאות מכנית. הגוף כמכונה שצינורות, מחוברים אליו ככלי הולכה, פנימה והחוצה, שאיבה ופליטה.

גם בהמשך, בבית השלישי, הכותבת עדיין מרחיקה את העדות הרגשית, האישית: "חֲסַר סַבְלָנוּת הוּא הַכְּאֵב/ והָאֵין-אוֹנִים–/כְּנוּעִים/ בְּקַלּוּת מִתְמַסְּרִים" הריחוק הוא על מנת להמנע מהסחפות לרחמים עצמיים. בבית ד' מופיעה מעין תמונה הלקוחה מסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים". האני הקטן נאחז בכוחות מכניים דדורסניים, גלגלי ענק המאיימים לדורסו, אלו גלגלי העתיד. מתעוררת צפיה רטורית להוסיף אל הביטוי "דוהרים" את המילים "אל עבר התהום".

בבית החמישי עדיין החולה נתונה לחסדי אחרים. עדיין אין לה שליטה על גופה, אבל יש לה שליטה על נפשה! ומרגע זה היא מתעוררת לחוויה תודעתית, רליגיוזית, של הכרת תודה. חווית התודה כה עמוקה (כנראה לאחר חרדת מות שחוותה לפני הניתוח) שהיא רוצה לצעוק משמחה. הנפש הייתה בידיו של אלהים ויש בה את הגדולה להכיר לו תודה. אין תחושה של קרבנות ורחמים עצמיים. התודעה ממשיכה במלא העוצמה, להכיר תודה כאנרגיה רבת חום הקורנת ממנה לכל עבר, מתפשטת ועוטפת את הצוות הרפואי כולו.

בבית האחרון לוחשת המשוררת: "הַרְטִיבוּ שְׂפָתַי / הַפְעִילוּ אֶת מִזּוּג הָאֲוִיר". יש כאן מעין אירוניה עצמית. אל מול הרצון לצעוק יש רק לחישה. ובכל זאת בתוך החולשה הזו שוב מתגלה המשוררת בעמדת כוח, בלתי מובסת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ונותנת הוראות לאחרים למלא את דרישותיה. היא לוקחת את ההגה לידיה גם במציאות בה היא עדיין זקוקה מאד לאחרים.

מחיצות

אֲנָקוֹת, אֲנָחוֹת וּגְנִיחוֹת
פְּעִיּוֹת, גְּעִיּוֹת וּנְהִימוֹת,
שִׁעוּלִים –

קוֹלוֹת שֶׁמִּתְמַלְּטִים
מֵעֵבֶר לַפַּרְגּוֹדִים
מֵעֵבֶר לִמְחִצּוֹת הַבָּד הָאֲדִישׁוֹת

אַחְיוֹתַי הַסּוֹבְלוֹת

אֲנִי שׁוֹתֶקֶת – אַשְׁרַי
לֹא אֲבַזְבֵּז קוֹלוֹתַי
לִי יֵשׁ מִלִּים
שֶמַּצְמִיחוֹת כְּנָפַיִם

המשוררת מתאוששת בבית החולים, יש בה הכוח לחמול על "אחיותיה הסובלות", שאר החולות שנותחו נקראות אחיות לגורל. כמה אמפתיה יש כאן! היא כולה הקשבה מדוקדקת לסבלן. היא מקדישה לסבלן 3 בתים מתוך 4. האכפתיות וההזדהות העצומה של המשוררת זוהרת לעומת" מחיצות הבד האדישות". איזה חיבוק אוהב וחומל אנו חשים במשפט שעומד בנפרד לעצמו "אחיותי הסובלות". השיר פותח בביטויים אמורפיים של סבל החולות, כמו מבעם של בעלי חיים, בבחינת נשמות אלמות. הקולות הם מטונימיים, הם מיצגים את החולות הסובלות כאבים קשים. למרות ההזדהות העמוקה, המשוררת מבדילה עצמה מאחיותיה לגורל, היא בניגוד להם ממירה את האנרגיה של הכאב לכוח של יצירה מילולית שמצמיחה לה כנפיים.
"אני שותקת – אשרי" – זוהי אירוניה וגם הכרזה חגיגית מול סבלן של החולות האחרות. היא מבדילה עצמה בשתיקתה: "לא אבזבז קולותי". יש כאן איזו התנשאות רוחנית הנותנת לה כוח עצום. זו מתאפשרת מתוך ההכרה, שלה יש משהו שאין להן "לי יש מלים שמצמיחות כנפיים" מעל ליסורים וחוסר האונים ומעניק לה מעוף. יש כאן גדולה.

המשוררת, בניגוד לחולות האחרות השוכבות באותו החדר, אינה פורקת את הכאב לביטויים אמורפיים, אלא הופכת את הכאב למלים, המתנשאות מעל לסבל. הסוף המנצח מזכיר לנו את נצחונה בסוף השיר הראשון – מיטה.


הקרנות

הַמְּכוֹנָה מִסְתּוֹבֶבֶת סְבִיב בִּטְנִי הַחֲשׂוּפָה
כְּמוֹ כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת סְבִיב
הַשֶּׁמֶשׁ

אֵינֶנִּי חוֹלֶמֶת
וְאֵין זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁל יוֹסֵף

גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם אֵינָם מִשְׁתַּחֲוִים
הַיָּרֵחַ אֵינֶנּוּ
גַּם כַּמָּה כּוֹכָבִים חֲסֵרִים
כְּמוֹ אֵיבָרַי הַכְּרוּתִים
סוֹפְגִים אֶת הַקְּרִינָה
מוּאֶצֶת בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ
אֶל תּוֹךְ אֵיבָרַי
שֶׁנּוֹתְרוּ

פִּתְאםֹ
שֶׁבַע שִׁבֳּלִים שְׁדוּפוֹת
וְשֶׁבַע פָּרוֹת רָזוֹת בָּאוֹת אֵלַי
פּוֹקְחוֹת אֶת אָזְנַי:
שֶׁבַע הַשּׁנִים הַטּוֹבוֹת כְּבָר מֵאֲחוֹרַיִךְ
וְלֹא יָדַעַתְּ

- יָדַעְתִּי
וְשָׂמַחְתִּי בַּשְּׁמֵנוֹת
וְיָרֵאתִי אֶת הַסּוֹף
כִּי אֵין שִׂמְחָה אֲמִתִּית
בְּלִי הַיִּרְאָה הַזּאֹת


השיר "הקרנות" עורך דיאלוג עם הסיפור הטרגי=הרואי התנ"כי של יוסף ואחיו. הוא מתכתב עם שני חלומות, חלום יוסף וחלום פרעה.

השיר נפתח בתחושת ערך אירונית: "הַמְּכוֹנָה מִסְתּוֹבֶבֶת סְבִיב בִּטְנִי הַחֲשׂוּפָה/ כְּמוֹ כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת סְבִיב/ הַשֶּׁמֶשׁ". בשלב זה עדיין איננו יודעים, שמדובר במציאות של מחלה וחוסר אונים. בית ב' יוצר מיד אנלוגיה עם חלום הנבחרוּת וההתנשאוּת של יוסף ומיד גם בשלילתה של האנלוגיה הזו עצמה. למרות שהאסויאציה לנבחרותו אינה מופרכת כלל, להיפך, עצם ההזכרות בו מעידה על הכותבת, שיש בה שאיפה לגדולה ואפילו הכרה בנבחרותה. וזו מכילה בתוכה, כמו בסיפורו של יוסף, את הנפילה ואת הניצחון. את הנפילה הגדולה והאימה – השלכתו של יוסף ממרום נבחרותו ואהבתו היתרה של יעקב אביו כלפיו (הלבשתו בכתונת הפסים היוקרתית) אל הבור, אל העבדות, אל הכלא במצרים, ולבסוף היציאה אל הגדולה להיות משנה לפרעה ומציל מצרים וכל הארצות מסביב, מאסון הרעב הנורא, והכרת גדולתו המוחלטת והברורה מול עיני אחיו הנדהמות המתחווים לו ומודים בנבחרותו.
בית ג' ממשיך את שלילת חלום הגדולה: " גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם אֵינָם מִשְׁתַּחֲוִים/ הַיָּרֵחַ אֵינֶנּוּ/ גַּם כַּמָּה כּוֹכָבִים חֲסֵרִים".
הקרינה למיגור תאים סרטניים, אם נותרו כאלו בגוף, היא הסיכוי להצלה, לכן האיברים הכרותים סופגים את הקרינה שיש עמה בשורת חיים. כמו בקרינה השמש.

בבית ד' מתקיימת אנלוגיה עם חלום אחר בפרשת יוסף, עם חלום פרעה. גם כאן האנלוגיה היא ניגודית:
"פִּתְאםֹ/ שֶׁבַע שִׁבֳּלִים שְׁדוּפוֹת/ וְשֶׁבַע פָּרוֹת רָזוֹת בָּאוֹת אֵלַי/ פּוֹקְחוֹת אֶת אָזְנַי"
הביטוי פוקחות את אזני הנו סינסתזיה מורכבת ומפתיעה. פתרון חלום פרעה על ידי צפנת פענח, הוא יוסף, נועד למנוע הפתעה ונועד לאפשר למצריים להתכונן לרעב שיבוא לאחר שבע השנים הטובות. הכותבת, המשוררת, לעומת זאת, כן הופתעה. הרעה נחתה עליה ללא התראה, ללא הכנה, ואז נודע לה ששבע השנים הטובות כבר מאחוריה. בהפתעה, בניגוד למה שהתרחש בחלומו של יוסף.

הבית המסיים - "ידעתי ושמחתי בשמנות" - אמירה ממעמקי הקיום של התודעה האקסיסטנציאלית. זאת אמירה נפלאה משום שהיא אינה אמירה תיאורטית אלא היא באה מן הנסיון הכי אישי ועמוק, נפשי וגופני. מכאן ששמחתה היא שמחה אמיתית, היא באה מתוך המצוקה האולטימטיבית.

אך לא רק תפיסה אקסיסטנציאלית יש כאן. המשוררת מתגלה לי כבתם הרוחנית המצטיינת של חכמי המשנה והתלמוד שאמרו: "יברך אדם על הרעה כשם שמברך על הטובה". ברכה רוזנפלד ניחנה בסגולה נדירה של הכרת הטוב ובשמחת חיים הנובעת מחוכמת חיים עמוקה. היא שמחה בשנים הטובות והיא יראה את הסוף והיא יודעת ידיעה גופנית ונפשית בלתי אמצעית, שללא יראה - אין שמחה אמיתית.