אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שלשה דורות לשואה
לרגל יום השואה

יעקב ברזילי, מלכה נתנזון, עמית מאוטנר

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13


דור ראשון: יעקב ברזילי


כְּשֶׁנִּפְגְּשׁוּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת
יעקב ברזילי

לבני ערן

בַּמִּפְגָּשׁ הַמְּחֻדָּשׁ
עִם אָבִי וְסָבִי בְּבֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן
טָמַנְתִּי לָהֶם הַפְתָּעָה
הֵבֵאתִי מַתָּנָה,
אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלָּהֶם
שֶׁיִּרְווּ נַחַת
שֶׁיִתְמוֹגְגוּ.
אַבָּא מָחָה דִמְעָה
וְסַבָּא שָׁאַל
אִם הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין
כָּל בֹּקֶר.
הַנֶּכֶד הָיָה סָעוּר וְנִרְגָּשׁ
פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּחֶבְרַת סַבָּא
וְסַבָּא רַבָּא.
הוּא צִלֵּם אוֹתָם מִכָּל זָוִית
בְּגִבְעַת הָאֵפֶר
"תְּחַיְּכוּ" – בִּקֵּשׁ
וְכָל הָאִילָנוֹת מִסָּבִיב
שָׁפְלָה קוֹמָתָם
"אַבָּא דַּבֵּר אֲלֵיהֶם" – בְּבַקָּשָׁה
"אֱמֹר לָהֶם שֶׁאֲנִי גֵּאֶה לִהְיוֹת
חֻלְיָה בַּשַּׁלְשֶׁלֶת."
לְעֵת עֶרֶב
בְּנִי חִבֵּק אוֹתִי
וְלַחַשׁ לִי בָּאֹזֶן:
"אַבָּא סַפֵּר לִי,
סַפֵּר לִי אֵיךְ זֶה הָיָה"
וַאֲנִי, כְּמוֹ בְּסִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם
בְּלֵיל הַסֵּדֶר,
סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת
סִפּוּר יְצִיאַת הָרַכָּבוֹת.

בניגוד למוסכמות – ככל שמתעצם המרחק מתחדדת הראייה. קרוב ל-70 שנה אחרי, וכל התמונות חדותן נשמרת. גם הזיכרונות קורמים עור וגידים. ויש מי שרותם את הסוסים לפני העגלה ומבקש מהעגלון לנסוע בכיוון הנגדי, אל קו ההתחלה: להתנדנד בעריסה, לשחק מחבואים ביער, ובליל הסדר לשאול את ארבע הקושיות, ובין לבין למרוח דבק על הכסא של המורה למתמטיקה, ולפזר מלח על עוגיות הפרג והתפוחים של משלוחי המנות בפורים. ואם הזמן יתיר, לשתות ממעיין הנעורים, בטרם ייסתם עליו הגולל.

63 שנים לא דרכה כף רגלי על אדמת גרמניה. בואכה גבורות, הציפו אותי זיכרונות וגעגועים אל אבא. קבענו להיפגש בגבעת האפר על אדמת ברגן-בלזן. 67 שנים חלפו מאז שלא התראינו. נסעתי עם ערן, הצעיר בבניי, להכיר לו את סבא וסבא רבא, שלא נפרדו מאז הגיעם לברגן-בלזן. להפתעתי, אבא לא השתנה בכלל, אני קצת, הוא אמר לי.

הייתי מצויד בסל גדוש זיכרונות. אבא לא ידע שנולדו לו 5 נכדים, ו-14 נינים, משני ילדיו. ביקש לא לדלג על אף אחד מהם, שאספר על כולם, על הנכדים, הכלות והנינים.

ואני שזרתי את החוט בין הדורות, דורות המשך של השושלת. חמישה דורות ואני בטבורם.

הזכרתי לו את אימא, איך הרימה פעם אחר פעם את הכפפה, שזרק לרגליה מלאך המוות, והיא תמיד יכלה לו והדפה אותו לאחור. וביום השחרור על פסי הרכבת, קילומטרים ספורים מהסוף המר, נעמדה בראש גבעה מוריקה, הצמידה את אחותי ואותי אל גופה הגדול, והתפללה. מתוך התפילה החרישית רק מילים בודדות הסתננו אל אוויר העולם: וכאן… ועכשיו… על פסי הרכבת… קרוב לארובות המוות… ניצחתי אותם.. ונתתי חיים חדשים… לילדיי… וביום הזה… נולדו גם נכדיי… לחיים טובים… אמן ואמן… פרץ התרגשות הציף את אבא. כשנפרדנו, הבטחתי להיפגש עוד ועוד. כעבור פחות משנה קיימתי את הבטחתי.


דור שני: מלכה נתנזון

קֶבֶר הָאַחִים בְּלוּדְבִיפּוֹל
מלכה נתנזון

לַחְצוֹת אֶת הַכְּאֵב

מַנִּיחָה אֶצְבְּעוֹתַי עַל פְּנֵי הַנָּהָר -
מַרְגִּישָׁה אָדֹם

לַחְצוֹת אֶת הַכְּאֵב
וְהַמַּיִם בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
כְּמוֹ שְׂעָרָן שֶׁל נְעָרוֹת מִתְרַחֲקוֹת בָּרוּחַ.

דַּיָּג עָב פָּנִים מַשְׁלִיךְ
חַכָּתוֹ לַמַּיִם
אֲנִי מוֹשֶׁכֶת אֶת יָדַי
הָאֲחוּזוֹת בִּפְנֵיהֶם שֶׁל
דּוּדִילֶ'ה וְחַיָּהלֶ'ה וְאַהֲרָלֶ'ה


שבוע ימים התהלכתי בין רחובות העיירה לודביפול, אוקראינה. שבוע ימים של מסע דרכו רגליי על האדמה עליה דרכו רגליהם הקטנות של אחיי, נשמתי את האוויר שנשמו, שתיתי את המים ששתו מתוך הבאר שבקדמת בית הוריי, ראיתי את הנופים שאכלסו את עיניהם התמימות, הבטתי בהם מתוך עיני אמי, ולראשונה הייתי אני. סעורה, שריתי עם אלוהי השטן, שגזל אותם ממני, שקיבע אותם כאיבר נוסף בגופי, ולא יכולתי לו. מול קבר האחים ביער, במקום שהוליד את הסיפורים שהוזרקו לי עם חלב אמי, היו עכשיו עיניה של חיהל'ה אחותי, אוכמניות שחורות בגשם, ובארות עיניו הנקורות של דודיל'ה אחי – בי. וידיהם הדקות אנקולים בצווארי. ואמי, בחייה שמתוך מותה, המשיכה לשאת את ילדיה בתוך זרועותיה הריקות, ולטוות לי מצעי אדמה חרוכה. ומתוך זעקת מוּנק שלה, ונשיפת הטוּבּה הנמוכה והרועמת, של מי שחוותה כמעט הכול, והיא נושפת את חייה באנחה מתמשכת שאפילו וגנר היה מרכין ראשו נכחה, הייתה תיבת התהודה שבי נרעדת ומרעידה, מקבלת ודוחה, ובעיקר– מצמיחה כנפיים שחורות, לגוף חסר רגליים, ורק הקרקע היה בכוחה לספוג את הכול.
שנה שלמה לאחר שובי מאוקראינה, ראיתי את רגליי ההולכים אל מותם של יקיריי, נשמתי אותם, נכנסתי למחשבותיהם, חייתי את פחדיהם, עד שלא יכולתי, והצטרפתי אליהם...


דור שלישי: עמית מאוטנר

רֶגַע קַל
עמית מאוטנר

צְאוּ מֵהַקָּרוֹן, אֲנָשִׁים פִּקְּחִים.
מַה נִדְחַסְתֶּם לְמָקוֹם חָנוּק כָּזֶּה. נוּ אַל דְּאָגָה זוֹ הָיְתָה
אִי-הַנּוֹחוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּכֶם. כָּעֵת
חִלְצוּ נַעֲלֵיכֶם, תַּרְגִּישׁוּ כְּמוֹ בַּבַּיִת, לְכוּ לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה
עַד שֶׁתַּגִּיעוּ סוֹף כָּל סוֹף. בַּמַּחֲנֶה
נְבַצֵּעַ חִלּוּץ עֲצָמוֹת בְּאֹפֶן מְאֻרְגָּן. כֵּן,
חָשַׁבְנוּ עֲלֵיכֶם, הַחִמּוּם כְּבָר הֻסַּק, שֶׁלֹּא תַּפְסִידוּ זְמַן.
הַתַּחֲרוּת קְצָרָה בִּלְבַד. יְנַצֵּחַ מִי שֶׁיַּעֲלֶה רִאשׁוֹן מִפֶּתַח הָאֲרֻבָּה.
יָמִינָה, אִמָּהוֹת! זוֹ הַפְרָדָה סְפּוֹרְטִיבִית, לִבְטֹחַ שֶׁהַיֶּלֶד עַצְמָאִי,
שֶׁלֹּא נִשְׁלַח בִּמְקוֹם אִמּוֹ לְהִזְדַּחֵל לַהַצְלָחָה.
וּמִי שֶׁיְּקַצֵּר מֵהַגָּדֵר חֲבָל נִפְסָל בְּאֹפֶן טֶכְנִי.
אֲבָל בֵּינְתַיִם, מִשְׁלַחַת כִּשְׁרוֹנִית, דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה עֲשִׂיתֶם, לְכוּ
לְהַחְלִיף בַּמֶּלְתָּחוֹת לְבֶגֶד קַל, פִּשְׁטוּ מִשְׁקַל עוֹדֵף, שֶׁלֹּא יַקְשֶׁה.
הָסִירוּ חֲשָׁשׁוֹת, הַמִּזְוָדוֹת תַּגַּעְנָה.
קָדִימָה, לְהוֹרִיד כֻּלְּכֶם מֵעַל הַפֶּרֶק
שְׁעוֹנִים, מֵעַל רֹאשְׁכֶם דְּאָגוֹת שֵׂעָר.
עֵירֹם מָלֵא זֶה בֶּגֶד קַל בִּמְיֻחָד.
וְהַצּ'וּפָּר הַיּוֹם מִקְלַחַת לְסִלּוּק הַזֻּהֲמָה.


אני מגיע מבחוץ אל השואה, פנימה אל השורשים. כשהייתי ילד, ההיסטוריה לא הילכה אצלי על ציר, אלא הייתה נקודה בשם פעם. השואה היתה פעם, חשבתי. עדיין לא תפשתי את הקִרבה. וגם טבעי היה שלא אשאל בזמן. הייתי ילד, עסוק במה שגופי הצומח מכתיב לעתיד. סביי וסבתותיי הבריחו שערי ברזל על עברם, מרותקים קדימה, לפלא הנכדים המשחקים בדשא. לא הרבה שאלתי ולא הרבה סיפרו. סבי שיחיה הוא תש"חניק עיקש, מפיו יוצא הומור צ'כי בלבד.

לפני שנתיים יצאתי למסע משמעותי בפולין. למרכז מעגל טקס היזכור באושויץ השלכתי גם אני, לקראת סוף סבב, את שמות רחוקיי הנספים. עמדנו, חברי המשלחת, כמו עצים ערומים בסתיו.

שאלות נקפוני: האם בני אדם כמובן-מאליו ילמדו לקח, כשאפילו יער לופוחובה מתנהג בירקותו כאילו כלום, שעלים מכסים בו וטחב מטשטש ונהר מופשר מטיל מימיו באין מפריע אל בורות ההריגה? האם אנחנו ערבים לכך שמתוך ירוק השכחה של מחנות ההשמדה, הירוק הבוהה סתומות עם פרפריו על הפרחים המפוצים מכל עבר, לא יחלצו עצמותיהן לקום חלודות המאה הקודמת? התשובה היא לא. יש לנו הרבה עבודה. לכל דור ודור נגיד לבנינו ולבנותינו.