אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על הסיפור "יד ושם" מאת אהרון מגד

יעל אריאלי

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006

הסיפור "יד ושם" עוסק בפער בין הדורות בהקשר לסוגיית זיכרון השואה והנחלתה. סוגיה זו ממוקדת בקונפליקט הנסוב סביב מתן שם לנינו של סבא זיסקינד על שם נכדו מנדלה שנרצח בשואה.
סבא זיסקינד מבקש להנציח בשם הילד את נינו מנדלה ואילו ההורים הצעירים רעיה ויהודה מסרבים בכל תוקף בטענה שהשם הוא גלותי, מבוגר ומזכיר להם את הווי העיירה היהודית בגולה, את דמותו של היהודי כפוף הקומה, המדוכא והנשלט.
נתינת השם מסמלת עולם אידיאי שונה עבור כל אחד מן הצדדים. סביב השם עולות השקפות עולם שונות המציגות שתי תזות של הסתכלות על המציאות ההווית במדינת ישראל שלאחר השואה.
מערכת של ניגודים בינאריים נבנית לאורך הסיפור: עבר מול הווה; זיכרון מול שכחה; מקומה של הגולה ביחס לארץ ישראל; מסורת והמשכיות מול 'קידמה' שהיא למעשה, כמתברר בסיפור זה מביאה לידי ניתוק וניכור ערכיים ותרבותיים.

העלילה
ציר העלילה סובב סביב ארבעה ביקורים של סבא בבית רעיה ויהודה ושל הזוג בבית סבא. רצף האירועים יוצר מעין מסגרת עלילתית:
ביקור ראשון – יהודה ורעיה בבית סבא: ה'טקס' החוזר ונשנה בכל ביקור בו סבא מראה לזוג הצעיר תמונות ומסמכים הטמונים באורלוגים המקולקל שעמד מלכת. סבא מספר על עיירתו ותושביה ובייחוד מרחיב בתיאור בנו ונכדו המוכשר והמחונן שזכה בגיל אחת עשרה לסיים את הקונסרבטוריון למוזיקה. הריטואל הזה הוא חוט המקשר בין העולם שנחרב ובין עולם הצעירים. המתח בין הזיכרון והשכחה נבנה כבר בראשית הסיפור. סבא חי בעולם זיכרוני, ושוכח את מה שהתרחש אך תמול שלשום. רעיה אומרת שסבא חולה במחלת השכחה (סקלרוזה) אך בהמשך הסיפור היא מהרהרת בקול שמא אנחנו החולים במחלת השכחה.
ביקור שני – האווירה בביקור זה שונה לחלוטין. סבא בא לראשונה לביתם של רעיה ויהודה לבוש בלבוש החג שלו. הצעירים לא מבינים את פשר התנהגותו השמחה והערנית. ישנו פער מסוים בין מצב הידיעה של סבא, שיודע כבר על ההיריון והלידה הצפויה ובין חוסר הידיעה של הזוג, שאינו יודע כי רחל כבר שיתפה אותו במאורע המשמח. רחל פותרת את השאלה אך למעשה מעצימה אותה: מאז ששמע על ההיריון, משאלה אחת יש לו שאם יהיה זה בן יקרא על שם נכדו – מנדלה.
ביקור שלישי – שבועיים לפני הלידה בא סבא בשנית לבית רעיה ויהודה. הביקור הזה שונה בתכלית מן הביקור הקודם. פניו של סבא צהובות וזועפות ואור עיניו דעוך. הויכוח מתקיים בבית הצעירים וזה מקנה ליהודה עמדה עדיפה לכאורה, שכן טיעוניו של סבא ועמדתו התקיפה גוברים על גמגומיו של יהודה.
סיום השיחה ביניהם מביא את המתח לשיאו. משפטו האחרון של סבא מציג את הקונפליקט על כל מלאותו התרבותית והאידיאולוגית: "אי, בנים, בנים. אינכם יודעים מה אתם עושים... גומרים אתם את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות, ואתם – את שמם ואת זכרם... לא המשך, לא עדות, לא יד ולא שם. שום זכר..." הפגישה מסתיימת בנתק מוחלט בין הדמויות.
ביקור רביעי – רעיה באה לבקר את סבא עם התינוק, אהוד, כשהוא כבר כבן חודש. פניו של סבא יגעות ומקומטות וקולו יגע וכבוי. השתיקה איומה – שכן השושלת נקטעה, אבי המשפחה לא מכיר בנינו.
התינוק מכונה 'הילוד', כינוי המהדהד את גזרת פרעה על השמדת העם היהודי: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
מכאן שהמספר יוצר מסגרת עלילתית שהיא גם מסגרת רעיונית: הביקורים הראשון והרביעי מתקיימים בבית סבא וללא תינוק- בין אם טרם הולדתו ובין אם בהתעלמותו של סבא ממנו
הביקורים השני והשלישי- מהווים את גרעין הקונפליקט ומתרחשים בבית הזוג. שם ישנה תקווה לשינוי מצידו של סבא, אך תקווה זו אינה מתממשת.

הדמויות בסיפור
מגד בונה לפנינו דמויות שחורגות מעצם קיומן הפרטי בסיפור והופכות להיות דמויות ייצוגיות, המייצגות תפיסות עולם שונות של קבוצות בחברה הישראלית במדינת ישראל שלאחר השואה ואולי אף עד ימינו.

סבא זיסקינד – הדמות המרכזית
הכינוי סבא מעיד על תחושת קרבה ושייכות. פירוש השם זיסקינד הוא ילד מתוק המרמז גם על הנכד המת שבשל שמו מתחוללת הדרמה שבסיפור וגם על התנהגותו השובבה של סבא כילד, כאשר הוא מבקר את הזוג ובליבו התקווה שהם יתנו לבנם את השם הנכסף. גם התעקשותו נתפסת כילדותית.

עיצוב הדמות :
אפיון ישיר- מה המספר אומר עליו
אפיון עקיף – נבנה במגוון דרכים:
מראה חיצוני- פרקי הידיים הלבנים והענוגים, העור הממותח, העיניים ובהן הלכלוך משינה. ומצד שני בעל זקן לבן, פנים שלווים וקול רך. (תלוי מי מתבונן בו)
לבוש- גופיית חורף גם בקיץ, חליפתה מהודרת כשהוא בא לביקור.
הבית - תיאור מפורט של החפצים מעצב תודעת מרחב ביתי של בית שעצר בו הזמן. מעט כלים ישנים, אי סדר, ספרים עבי כרס, ריהוט עתיק ובמרכז התיאור – האורלוגין- שעון הקיר המקולקל: סמל לזמן שעצר עבור סבא עם מות בני משפחתו.
כעת הוא משמש לאחסון הגיליונות של קורות העירה, מסמכים ומכתבים ותמונת הנכד מנדלה שנספה בגיל 12. סבא גר בבית קטן בפרבר דרומי של העיר – הוא מסתפק במועט ובעצם נדחק לשולי ההוויה הישראלית.
טענות של סבא: קשות ונכוחות. הוא מטיח ברעיה וביהודה את כל תפיסת עולמו
ממנה עולה כי התעקשותו על קריאת השם אינה רק מסיבות פרטיות משפחתיות, אלא מתוך אידיאולוגיה צרופה לפיה הוא מבקשת להנכיח את העבר בתוך ההווה.
קדושתו של החולף, של מה שנשמד בידי הנאצים, אינו רק זיכרון היסטורי, אלא ערכיות של חיים שבלעדיה עלולה להיטשטש גם ההוויה הלאומית של העם בארץ ישראל במדינת ישראל.

מעשים ופעולות: דמותו מעוצבת בעיקר על ידי ה'טקס' של סבא בכל ביקור של בני הזוג..אך גם בעזרת אינפורמציה נוספת שהמספר מנדב לנו במהלך הסיפור: סבא עזב את ביתה של ביתו רחל ועבר לגור לבד. מתוך השכול הלך והסתגר. היה שוכח דברים שאירעו אתמול וזוכר דברים שאירעו בעיירתו לפני שלושים שנה. סבא הוא דמות שטוחה במובן של התפתחות – דמותו איננה משתנה אך אנו נחשפים לעומק אישיותו ומורכבותה במהלך הסיפור. כל דמותו חותרת לקראת גילוי השקפת עולמו הנחרצת אשר בשיא הסיפור נחשפת במלוא כאבה.

דמויות המשנה
רחל הבת – עומדת בין דורו של סבא לבין דורם של הבנים. היא מתלבטת ונמצאת בתווך. כדור שני לניצולי השואה היא מזדהה עם הדור הצעיר ומסתייגת מהשם אך לבה מסור לאביה ולכבודו והיא איננה מסוגלת 'לבגוד' בו. רחל נקרעת ואיננה מסוגלת להכריע. שמה- מעיד על היותה בת לדור השני של ניצולי השואה ובני תקופתם.
רעיה הנכדה- קשורה אל הסב, אוהבת ומכבדת אותו. כשהמספר מתאר את סבא דרך עיניה עולה תיאור אחר מאשר כפי שהוא מצטייר בתחילת הסיפור. אבל אותם רגשות מופנים גם כלפי בעלה יהודה- המסמל את ההווה את החיים העכשוויים ובמידה רבה גם את העתיד בעוד שסבא הוא העבר.
רעיה בסופו של דבר לא מצליחה ליצור גשר בין העולמות ומצטמצמת בהווה. בסיום הסיפור מרומז לנו שביב תקווה שהיא תשמש גשר בעתיד. היא חשה כי התינוק "יתום מאבות" – אב ביולוגי יש לו אך האם הוא נושא את מורשת אבותיו? רעיה מעוצבת כדמות הנאבקת עם עצמה ועם העולמות שהיא נפגשת עימם. היא נמצאת בקונפליקט פנימי אשר מוכרע, אך לא בלב שלם.

יהודה החתן- אין לו שום יחס לזקן ולבעיותיו. הוא מגלה שאט נפש לעולמו של סבא. שניהם , יהודה ורעיה לא מצליחים להבין ולהפנים את האימה הכאב והגעגוע שבלב סבא. בשיחה שביניהם יהודה מתבצר בעמדתו ואינו קשוב כלל לטענותיו של סבא. הוא מצטייר כאדם מנותק מערכי העבר וממורשתו הוא.
שמותיהם, כשמות ה'צברים' ילידי הארץ הינם שמות מקראיים המעידים על שאיפת מקימי המדינה והחלוצים להמשיך את תקופת המקרא וקרא לילדיו בשמות גיבורי המקרא. בתקופת המקרא ישב עם ישראל בארצו ועבד את אדמתו. התפיסה החלוצית-ציונית-חילונית (ולאחר מכן התפיסה הכנענית ביתר עוצמה) ניסתה להשיל מעל עצמה אלפיים שנות קיום יהודי בגולה, בו עם ישראל היה 'עם הספר' ולא עם עובדי אדמה.

האורלוגין- אמנם אינו דמות אך הוא סמל רב משמעות בסיפור. השעון עומד מלכת, נעצר וכך גם החיים עבור סבא. השעון משמר בתוכו את העבר שהיה פעם חיים שלמים שנקטעו באחת.

התפתחות העלילה
העלילה נעה לקראת שיא הממוקד בשיחה שבין סבא ליהודה כשתי דמויות מנוגדות לחלוטין.
סבא מאשים את יהודה כי בהעדר רצון לזכור ולשמר הם ממשיכים את מה שהחלו בה שונאי ישראל: "הם העבירו את הגופות ואתם את שמם ואת זכרם... ללא עדות, ללא יד וללא שם. שום זכר".
שם הסיפור נגזר ממשפט זה אשר מהדהד את נבואת ישעיהו:
" ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" (ישעיהו, נ"ו, ה').
יד ושם – זוהי הנצחת אלו אשר אין להם המשכיות ששרשרת הדורות שלהם נקטעה באיבה. אולם בישראל, הכוונה היא גם למוסד המנציח את זכר השואה שנקרא על שם אותו פסוק "יד ושם", ואילו הסיפור מהדהד גם את שם המוסד שכל ייעודו הוא הנצחה ושימור של השואה וקרבנותיה.
משמעות הביטוי היא זכר והמשכיות ובסיפור יש לכך כפל משמעויות:
שם- העלילה סובבת סביב המחלוקת על השם. הויכוח מעלה את השם לדרגת סמל של סוגיית שימור העבר והנצחתו באופן כללי. האסוציאציה לשם מנדלה – מנחם מנדל: הלא יוצלח היהודי של העיירה. המספר מזדהה עם עמדת סבא שנשמעת ברורה וחד משמעית ואילו משפטיו של יהודה קטועים ומגומגמים.
יד- הידיים בסיפור מופיעות פעמים רבות והן מתפקדות כסינקדוכה – פרט המייצג את השלם.
ידיו של סבא מייצגות את כולו. אולם המילה "יד" היא גם מצבת זיכרון (יד לבנים).
ברובד הקונקרטי (העלילתי) הסיפור נגמר בכך שאין יד ואין שם: ידי סבא חסרות אונים, ולתינוק לא קוראים מנדלה או מנחם.
ברובד הסמלי – אין "יד ושם" - אין הנצחה לעבר.

עיצוב הסיפור כסיפור קצר: הסיפור בנוי לפי מבנה קלאסי ויש בו קונפליקטים חיצוניים ופנימיים, ניגודים וסצנות דרמטיות.

סיום הסיפור- שתי דמויות נותרו מיותמות: סבא מנוכר ומנותק, מתעלם מהתינוק והתינוק מתואר על ידי המספר המביא את תחושותיה של רעיה לאחר הפגישה הקשה כמי שהוא "יתום מאבות".
סיום פתוח- כיצד יגדל אהוד (בעל השם התנכ"י האופייני לצבר) האם יחפש קשר לעברו ומשפחתו.
כל אחת מהדמויות מעלה בפנינו עולם, השקפה אשר קיימת בחברה הישראלית ומתעמתת עם השקפות מנוגדות לה.

נקודות לדיון ולמחשבה:
* יסודות דרמטיים
* עמדת הקורא – עם מי הוא מזדהה ולמה.
* יחס הדור הצעיר לשואה בפרט ולעבר בכלל.
* ניתן להשוות ליצירות נוספות בהן הזמן עומד מלכת : "בעלת הארמון", דמותו של אפרים ואלדר ברומן "בית
קרנובסקי" ולתמונת השעונים של סלוואדור דאלי.
* מוטיב הגיבור הנרדף על ידי זיכרונות העבר והשוואתה ליצירות נוספות בהן ישנו גיבור המצוי במצב דומה: יורם במחזה "ילדי הצל", הניה בסיפור "כריתה", סופי בסיפור "עד שיעבור המשמר כולו".

ניתוח מקיף של הסיפור הכולל הצעה להוראתו בשקפים מצוי במאמרה של ד"ר אסתר אזולאי, חמדעת א' (1997), עמ' 18 - 33.