אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

השיר צלע על ירכו – מדרש שיר

אסתר ויתקון

גיליון מס' 54 - תמוז תשע"ד * 7/14

הַשִּׁיר צָלַע עַל יְרֵכוֹ
אסתר ויתקון

מֵעֵבֶר לַנָּהָר יָצָא לִקְרָאתִי
אַדְמוֹנִי שָׂעִיר וִיפֵה עֵינַיִם
הַנָּהָר שָׁצַף מִלִּים קָשׁוֹת
נֶאֱבַקְנוּ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
וְהַשִּׁיר צָלַע עַל יְרֵכוֹ -
אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם.

על פניו מזוהה השיר מיידית כשיר ארס-פואטי. מאבקו של המשורר עם הוויית השיר המגיעה כמוזה מעולם אחר, עלום, 'מעבר לנהר'.
המפגש ביניהם נעשה בנהר השוצף מילים קשות. זרימת המוזה מתגלמת במילים רבות השוטפות את תודעת המשורר בעוצמה לא מאורגנת, חמקמקה כמים הזורמים.

הוויית השיר ההיולית, שלא לוטשה עדיין, מתוארת כדמות משולבת של עֵשָׂו ודוד המלך - "אדמוני שעיר ויפה עיניים". אדמוניות עֵשָׂו ודוד מתארת יצריות עזה. שעירותו של עֵשָׂו עומדת בניגוד לחלקותו של יעקב אחיו התאום יושב האוהלים, העדין והממושמע. עֵשָׂו הוא איש ציד, כמו השיר הפרוע שרוצה לכבוש לעצמו עולם. שעירותו היא ביטוי לשפע רגשי ויצרי שלא רוסן.

גם דוד המלך תואר כאדמוני, ומוצאו מאדום-מואב, אך בניגוד לעֵשָׂו הוא 'יפה עיניים', בעל חזות מורכבת שהתבטאה בחייו. איש מלחמה נועז, יוזם וכובש בעל עיניים יפות, ובו בזמן משורר, מלחין ומנגן פיוטֵי אהבה לאלוהיו. שילוב של כוח ארצי עם רוחניות ועדינות. שילוב כריזמטי.

כך השיר בשלביו הלא גמורים. המשורר נאבק עם המילים שהן גם פראיות, 'שעירות', וגם יפות עיניים. הוא רוצה לרסנם לכלל שיר מדויק, חד-פעמי, מושלם.

המאבק ממושך. הוא אורך לילה שלם. רק לפנות בוקר, עם שחר, המאבק מסתיים. השיר כעת כמעט מושלם – אך לא, הוא יוצא מן המאבק צולע על ירכו. יש בו עדיין פגם, נותר סימן למאבק.

כך מרגיש המשורר. הוא אינו שבע רצון לגמרי, ובכל זאת הוא מסכים בלבו שהשיר 'אדמוני ויפה עיניים' – שובה לב.
*
הנאמר לעיל הוא פרשנות ברובד הסמלי הראשון. אולם השיר הזמין אותי לאחרונה לתהות על משמעות עמוקה יותר שלו. שהרי השיר מעלה שלוש דמויות תנ"כיות מורכבות וטעונות מאוד – עֵשָׂו, יעקב ודוד. בתנ"ך המאבק הוא בין יעקב לבין המלאך, שלפי המסורת נשלח על ידי עֵשָׂו להילחם מעבר לנהר היבוק באחיו יעקב, שהיה בדרכו עם משפחתו מחרן חזרה לארץ ישראל. יעקב השיג את ברכת הבכור במרמה, ואילו עֵשָׂו קל היה דעת, וברגע של עייפות ורעב ויתר בקלות ובזלזול על הבכורה תמורת נזיד עדשים שאחיו יעקב בישל. עֵשָׂו מתקרב עם לוחמיו לקראת המפגש הגורלי, אך המלאך נלחם ביעקב כל הלילה ונוצח.

עם זאת יעקב יצא מהקרב והוא צולע על ירכו. הצליעה, זכר למאבק הקשה, תלווה אותו כל חייו. לבסוף נפגשים האחים ליד נהר היבוק, מתחבקים ובוכים איש על צוואר אחיו, ואומרים דברי אהבה וריצוי זה לזה.

גם דמותו של דוד קשורה למאבק, לחטא ולסליחה. הוא נאבק באויבי עמו, אך נכשל במאבק עם יצרו – כך בסיפור בת-שבע ובגידתו הנוראה בבעלה, גיבורו האישי הנאמן, אוריה. דוד משלם על כך מחיר כבד מנשוא: אבשלום בנו רוצח את אחיו אמנון שאנס את אחותו תמר, מתמרד באביו, מבקש להורגו ומוצא את מותו. אך דוד נותר לבסוף בתודעת התנ"ך והעם כדמות נערצת ואהובה. מלך מסור לעמו, אמיץ, מאמין גדול באלוהים ומחברם של פיוטי תהילים, המלך שממנו יֵצא המשיח העתידי שיגאל את העם גאולה סופית.

*

ברור לי שדמויות כה טעונות ומורכבות המסתתרות בשיר - עֵשָׂו, יעקב, ודוד - מכילות ברובד הארכיטיפי משמעות סמלית פסיכולוגית עמוקה. המשורר הוא אדם יצרי ורגיש מן הרגיל, בעל תכונות סותרות באישיותו, ותכונות הנפש נאבקות בקרבו זו בזו על הדומיננטיות.

השיר הוא נפשו של המשורר, והנפש היא השיר. ובתוכם מתחולל המאבק: איזה צד ישלוט בנפש ובשיר - הצד האי-רציונלי, היצרי, הוויטלי; או הצד הבהיר, המפוכח, המאופק, הרוחני. סופו של המאבק מוכיח ששני היסודות נותרים בשיר במין איזון עדין. השיר אדמוני וגם יפה עיניים, אך על ויתורו על השעירות, היצריות הפראית, הוא משלם בצליעה על ירכו. יש משהו חסר בנפש המאוזנת כל כך בין יֵצר לרוח. אולי נעדר בה הקסם הפראי של עֵשָׂו, שאביו יצחק אהבוֹ יותר מאשר את יעקב, כפי שמעיד במפורש ספר בראשית.