אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חוני המעגל ושנתו הארוכה - תענית ע"א
תענית כא ע"א

נילי בן ארי

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

העיצוב הלשוני
מבנה הסיפור
הדמויות בסיפור
השוואה בין חוני מוריד הגשמים לחוני הישן
מוטיב השינה הארוכה
הסיפור בירושלמי תענית ג,ט
השוואה בין הסיפור בבבלי לסיפור בירושלמי
המשותף בין שני הסיפורים על חוני המעגל בבבלי
הסיום בבבלי
השימוש בפתגם עממי בתלמוד
המקבילה בויקרא רבה כה, ה על פי נוסח מרגליות
מקבילות לסיפור חוני בסיפור העממי
השוואה בין חוני מוריד הגשמים לחוני הישן בבבלי

תענית כא ע"א
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה:
"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"
אמר: מי איכא דניים שבעין שנה בחלמא?
יומא חד הוה אזל באורחא, חזייא לההוא גברא דהוה נטע חרובא,
אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין?
- אמר ליה: "עד שבעין שנין.
- אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין?
– אמר ליה: האי (גברא) עלמא בחרובא אשכחתיה,
כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי.
יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים.
אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין.
כי קם, חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו.
אמר ליה: את הוא דשתלתיה?
– אמר ליה: בר בריה אנא.
אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין,
חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי.
אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים?
– אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא.
אמר להו: אנא חוני המעגל.
לא הימנוהו.
אזל לבית המדרש,
שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל,
די הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן, הוה מפרק להו.
אמר להו: אנא ניהו,
ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה,
חלש דעתיה, בעי רחמי ומית.
אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא.

תרגום - (על פי הרב עדין שטיינזלץ)
אמר: האם יש מי שישן שבעין שנין בחלום?
יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב
אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות
אמר לו: עד שבעים שנה.
אמר לו: פשוט לך שאתה חי שבעים שנה
אמר לו אדם זה: עולם מלא חרובים מצאתי
כפי ששתלו לי אבותי, שותל גם כן אני, לבני.
ישב אכל פיתו, באה לו שינה, וישן.
הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה.
כאשר קם, ראה אדם אחד שמלקט מהם.
אמר לו: אתה הוא ששתלת אותו?
אמר לו: בן בנו אני
אמר לו: נמצא מכאן שישנתי שבעים שנה.
וראה את חמורו שנולדו לה עדרים עדרים.
הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני, האם הוא חי?
אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו.
אמר להם: אני חוני המעגל
לא האמינו לו
הלך לבית המדרש
שמע את החכמים שאומרים: מאירות הלכותינו כבשנות חוני המעגל
שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם.
אמר להם: אני הוא,
ולא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו.
חלשה דעתו, ביקש רחמים, ומת.
אמר רבא: זהו שאומרים אנשים, או חברה, או מיתה.

הסיפור בבבלי הוא סיפור אנושי טראגי, על הפקפוק בכדאיות המאמץ שמתאמץ אדם בהווה, והדורות הבאים עתידים ליהנות ממנו. חוני, גיבור הסיפור, מתייסר בפקפוק ונענש בו. חוני פקפק בכדאיות המאמץ למען הדורות הבאים, כשהוא מתעורר משנתו, מפקפקת סביבתו ומשפחתו בזהותו "ולא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כראוי לו, וחלשה דעתו וביקש רחמים ומת". בסיפור זה, בניגוד לסיפור בירושלמי, שם השינה מופיעה כשכרו של המאמין, בבבלי, השינה היא חלק מעונשו של המפקפק. היא מסייעת לחוני להיווכח בטעותו בה חטא ולקה.

ייחודו של הגיבור בסיפור זה בנס שארע לו, שישן שבעים שנה, והתעורר. בדומה לייחודו בסיפור הגשמים: להוריד ולהפסיק גשמים.

בכל אחד מהסיפורים מתרחש קונפליקט בין הגיבור לסביבתו. בסיפור הורדת הגשמים, בין חוני לבין שמעון בן שטח המייצג את הרשות ההלכתית, ובסיפור השינה, בין חוני לבין אנשי עירו ובני משפחתו.

שתי הסיטואציות מתרחשות בזמן משבר. הבקשה להורדת גשמים בזמן בצורת, והשינה בזמן חורבן הבית.

בסיפור הורדת הגשמים הגיבור ראוי לנידוי, אבל אינו נענש, ובסיפור החרוב, הוא נענש בשינה בת שבעים שנה, שיש בה מן המוות.

בסיפור הגשמים קיים, כמעט נידוי, ובסיפור השינה – ניכור. הניכור בו נענש הגיבור, גורם לו לבחור מרצונו החופשי, במוות.

הפתגם המופיע בסיום הסיפור, מסכם את הקונפליקט: 'או חברותא או מיתותא'.

העיצוב הלשוני
סיפורנו פותח בעברית: אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק…, האקספוזיציה, מסתיימת בפסוק מתהילים, אולי מפני שזוהי תוספת של העורך, או תוספת של בית המדרש השולט בעברית. הסיפור עצמו, שודאי היו לו מהלכים גם בקרב העם, מסופר בארמית. ואז עובר הסיפור לארמית, עד הסוף. הפתגם, בדרך כלל מנוסח בארמית, מפני שהוא מקפל חכמה עממית, וארמית הייתה שפת העם.

רובו של הסיפור מוצג כדו-שיח. תחילה בין חוני לשותל, ובמערכה האחרונה, מתנהלות שלש מערכות קצרות של שיחה: בין חוני לנכדו של נוטע החרוב, בין חוני לבני ביתו, ולחובשי בית המדרש. באמצע, מדווח המספר על כניסתו של חוני לתרדמה, ועל ההתפכחות מהשינה.

הדו- שיח האחרון, נקטע, חובשי בית המדרש משוחחים בינם לבין עצמם, אבל אינם עונים לחוני, מפני ש'ולא הימנוהו', לא האמינו לו שהוא חוני. לגביהם הוא לא קיים . לכן, מתערב המספר, ומדווח על ההתנכרות של החברה לצדיק, על הפגיעה הגדולה שנפגע, : חלש דעתיה, בעי רחמי, ומית.

בתום הסיפור, אולי בשכבת עריכה מאוחרת יותר, מתערב חכם נוסף, רבא, ומצטט את הפתגם: או חברותא או מיתותא.

למעשה, מסתיים הסיפור במותו של חוני.

את הסיפור סיפר רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, וסיכם רבא, מגדולי אמוראי בבל. דברי רבי יוחנן מובאים בעברית, ודברי רבא, בארמית. ייתכן שיש לנו כאן עדות על סיפור שנדד מארץ ישראל לבבל.

נשמע בסיפור זה מצלול חזק של האות שין: שיר שיבת שבעין שנין שנין שבעין שנין פשיטא שבעין שנין, אשכחתיה דשתלי שתלי שינתא משוניתא שבעין שנין דשתלתיה שמע שבעין שנין המדרש שמעינהו שמעתתין כבשני מדרשא קושיא חלש אינשי.

צליל דומיננטי זה מאפיין את מילות השינה והשקט.

מבנה הסיפור
ניתן לחלק את הסיפור לשלושה חלקים:
א. לפני השינה
ב. שנת שבעים השנה
ג. לאחר השינה

או בחלוקה מפורטת יותר:
פתיחה
שאלתו של חוני
חוני ונוטע החרוב
שנתו של חוני
חוני ונכדו של נוטע החרוב
חוני ובני ביתו
חוני וחובשי בית המדרש
חוני בוחר במוות
סיום מאוחר בפתגם

הסיפור בראשיתו מוצג כתשובה לשאלה שהטרידה את חוני, פירוש הפסוק מתהילים: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", חוני מתייחס לפסוק כפשוטו, וחלום הנו תופעה העוברת על אדם ישן. וכיוון ששבעים שנה חלפו בין חורבן בית ראשון לבנין בית שני, שואל חוני כיצד ייתכן שאדם ישן שבעים שנה?

כתשובה, הוא נפגש עם נוטע החרוב, האומר לו שבין נטיעה לקטיף הפרות של החרוב עוברים שבעים שנה. באה על חוני שינה של שבעים שנה, המוכיחה לו שהדבר אפשרי.

הסיפור יכול היה להסתיים במקום זה, כיוון שהבעיה נפתרה, אכן צדק הפסוק.

כאן סוטה הסיפור מנושאו הראשון, ומסתבר שהוא עוסק בשאלה: האם אדם חי את חייו שמעגל סגור, נפרד מהדורות הבאים? או שמא הוא רק חוליה בשרשרת, ועליו לפעול למען הדורות הבאים, שהוא חלק מהם, או הם חלק ממנו.

בסיפור כמה מערכות של דו-שיח בין חוני לסביבתו: חוני והנוטע ; חוני ומלקט החרובים ; חוני ובני ביתו ; חוני וחובשי בית המדרש.

בכל המפגשים הללו, לא מצליח חוני להתחבר לסביבתו, ונשאר זר ומנוכר.
בשתי מערכות נמצא חוני עם עצמו בלבד: בשנתו, ובמותו. (בשינה יש משהו מן המוות)

הפתגם המופיע בסיום, מחדד את המסר, שגם אדם עצמאי וספקן בקשר בין הדורות, כמו חוני, אינו מצליח לחיות ללא קשרים חברתיים. היינו: הוכח לחוני שאדם אינו יכול לחיות בחלל, בלי לחשוב על הדורות הבאים.

מסיפור העונה על תמיהה בפירוש פסוק, עבר הסיפור לעיסוק בשאלה הפילוסופית של : מקומו של אדם בחברה האנושית.

הדמויות בסיפור
בפגישה ראשונה עם הסיפור נחוש את המצלול של שם הגיבור, חוני, צליל המעורר אסוציאציה של חן, חסד, חנינה, וכן, תזכורת, בהיפוך אותיות, לשמו של הגיבור המקראי נח. "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו' ח). ציינתי בפרק על חוני המוריד גשמים, את ההקשרים הספרותיים בין דמותו של חוני המעגל, לדמותו של נח. בסיפורנו, אפשר לדבר על אפיונים של סיפור בבואה. חוני, הוא היפוכו של נוח. דורו של נוח נכחד, נוח, ניצל. ואילו חוני, בניו ובני בניו, חכמי בית המדרש, רמכיו ובני רמכיו, כולם ממשיכים לנהל חיים, בעוד הוא, שואל נפשו למות, ומת. הוא היחיד שאינו ניצל.

זהו סיפור על גיבור - חוני, המתקשה להבין את סביבתו. הסביבה נחלקת ל: חקלאי - איכר שחוני פוגש לפני התרדמה, נכדו שחוני פוגש כשהתעורר ; אחרי השינה הוא נפגש, ביזמתו, בשתי סביבות נוספות: אנשי ביתו, ויושבי בית המדרש. ושתיהן אינן מכירות אותו, ואינן מקיימות את ציפיותיו.

הפועל המאפיין את חוני במערכה הראשונה והשלישית הוא: אזל
הוה אזל באורחא, אזל לביתיה, אזל לבית המדרש.
במערכה האמצעית, חוני סטטי ונאמר עליו: 'ונים שבעין שנין'. שנת שבעים השנה היא מוטיב חוזר. מי איכא דניים שבעים שנה בחלמא ; עד שבעין שנין ; פשיטא לך דחיית שבעין שנין ; ונים שבעין שנין .

בניגוד לאיכר הנטוע במקום אחד והפעלים המיוחסים לו ולדורות שלפניו ואחריו הם: נטע, דשתלי, שתלי, מלקט. כל אלו הם פעלים יוצאים.

לגבי חוני, נקט הכתוב בלשון פעלים עומדים: אזל, אתא לי שינתא. חוני עובר שלש פעמים בסיפור ממקום למקום, אולי במקום הבא ימצא את אשר חיפש, ולבסוף, משאינו מוצא את שחיפש, מתייאש, ומבקש להפסיק את ההליכה. למות. האיכר, עושה דברים שיש להם משמעות לסביבתו. חוני בסיפור, דואג לעצמו בלבד: יתיב כריך ריפתא – ישב אכל פיתו. השינה באה עליו. הוא אינו פעיל בסביבתו. חוני מרוכז בעצמו, ואינו יכול להבין את טרחתו של האיכר למען הדורות הבאים.

מוטיב חוזר נוסף המבליט את הבעיה המרכזית והמחלוקת בין הגיבורים הוא שרשרת הדורות: דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי ; בר בריה אנא ; רמכי רמכי ; בר בריה איתא .

ומוטיב הניכור של הסביבה שאינה מאמינה שאכן זה האיש: לא הימנונו ; ולא הימנוהו.

השוואה בין חוני מוריד הגשמים לחוני הישן
בכל אחד מהסיפורים מתרחש קונפליקט בין הגיבור לסביבתו. בסיפור הורדת הגשמים, בין חוני לבין שמעון בן שטח המייצג את הסמכות ההלכתית, ובסיפור השינה, בין חוני לבין אנשי עירו ובני משפחתו.

הסיפור על חוני הנרדם, משלים את הסיפור על חוני מוריד הגשמים בכך שבסיפור זה הנידוי, אותו רצה שמעון בן שטח לגזור על חוני, התממש בסיפור החרוב, חוני, שאל את נפשו למות.

שתי הסיטואציות מתרחשות בזמן משבר. הבקשה להורדת גשמים בזמן בצורת, והשינה ערב חורבן הבית.

בסיפור הורדת הגשמים הגיבור ראוי לנידוי, אבל אינו נענש, ובסיפור החרוב, הוא נענש בשינה בת שבעים שנה, שיש בה מן המוות, או בניכור שחשה הסביבה כלפיו לאחר שהתעורר.

העונש הוא, על הפקפוק שמטיל חוני בכדאיות מאמציו של אדם למען הדורות הבאים. במאמץ זה תלויה התפתחותם של החברה והעולם. בסיפור הגשמים קיים, כמעט נידוי, ובסיפור השינה – ניכור. הניכור בו נענש הגיבור, גורם לו לבחור מרצונו החופשי, במוות.

הפתגם המופיע בסיום הסיפור, מסכם את הקונפליקט: 'או חברותא או מיתותא'.

מוטיב השינה הארוכה
(הלוי א.א., שנת חוני המעגל, שערי האגדה, דביר, תל אביב, 1963, עמ' 169-175)

המוטיב מצוי באגדות עמים שונים. למשל: אפימנידיס, אחד משבעת חכמי יוון, בחיפושיו אחר שה תועה, נכנס בצהריים לפוש במערה, נרדם בה וישן 57 שנה. כשניעור, המשיך בחיפושיו בחשבו שנרדם לשעה קלה.

סיפורים על הפלגה במנהרת הזמן אל עתיד רחוק, מוכרים לנו גם מן התלמוד. במסכת מנחות כט ע"ב, כשמתברר למשה 'אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי….' בסיפור במנחות משה בוחר להיזרק קדימה במנהרת הזמן אל העתיד כדי להיווכח מיהו זה שעבורו מתעכב הקב"ה במתן התורה.

גם בסיפור במנחות, הקפיצה בזמן היא בעייתית. אדם העובר את הגבול האנושי טרם זמנו, חושף עצמו לבדידות חברתית, לפגיעות ולעלבון.

מסתבר שמשה, גדול הנביאים, לא הבין את הנלמד והנאמר בבית מדרשו של רבי עקיבא. והרגיש מנוכר. בבית מדרשו של רבי עקיבא 'תשש כוחו', אם כי מששמע שרבי עקיבא אומר לתלמידיו: 'הלכה למשה מסיני', 'נתישבה דעתו'.

בסיפור על שנתו של חוני מקבילה למטבע הלשון: 'תשש כוחו', מטבע הלשון 'חלשה דעתו'. גם תשש כוחו הוא ביטוי של ייאוש, ייאוש מגבולות ההכרה האנושית. אפילו משה אינו יכול לפרוץ את מחסום הזמן, הוא נתקל במעצור שאין להתגבר עליו. בסיפור במנחות, משה חוזר להווה של עצמו. היינו, הקפיצה בזמן היא לפרק זמן קצר בלבד. בשני הסיפורים בתלמוד, הקפיצה בזמן היא מעבר לחיים בעידן אחר. בירושלמי, המעבר ניתן כשכר, ונושא עמו הכרה בזהותו של הצדיק. ואילו בבבלי, מצטיירת השינה כעונש, כשיעור שנועד ללמד את הגיבור לקח, ואז, יש בו מן הביקורת. בבבלי תענית, ובמסכת מנחות, הקפיצה בזמן אינה מאפשרת לגיבור להתחבר אל אנשי זמן העתיד, והוא נפגע, מרגיש מנוכר, או בוחר במיתה.

סיפורים אלו מבטאים ודאי גם את הניסיון האנושי המצטבר של הזקן המתקשה להבין את הדור הצעיר, מרגיש תלוש מזמנו, ולא זוכה לכבוד והיקר שהנחילו לו בשנותיו הטובות. הגיבור מרגיש מיותר, אנשי הדור החדש אינם זקוקים לו.

הסיפור בירושלמי תענית ג,ט
[על פי כתב יד ליידן (גירסת הירושלמי מובאת גם במדרש "שוחר טוב", מדרש תהלים, מזמור קכו, מהדורת בובר רנו ע"ו.)]

אמר רבי יודן
(ר' יודן גיריא הוא שמו המשובש ל ר' יהודה בר גדיא (מרגליות, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד), אמורא ארצישראלי מאוחר מבעלי האגדה.)
גיריא: הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל ,הוה סמוך לחורבן בית מוקדשא, נפק לטורא לגבי פעליי
עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא.
מן יתיב, נם ודמך ליה, ועבד שקיע בשינתיה שבעין שנין,
עד דחרב ביה מוקדשא ואיתבניה זמן תיניינות.
לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה
נפק ליה מן מערתא , וחמא עלמא מחלף
זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין.
זוויי דהוות זייתין, עבידא זרעו.
שאל ליה למדינתא , אמר לון: מה קלא בעלמא?
אמרון לי: ולית את ידע מה קלא בעלמא
אמר לון: לא
אמרין : לית מאן את
אמר לון : חוני המעגל.
אמרון ליה: שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה
עאל ואנהרת,
וקרא על גרמיה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א').

תרגום הסיפור בירושלמי תענית ג, ט
אמר רבי יודן הגר: חוני המעגל הזה הוא בן בנו של חוני המעגל
חוני המעגל, היה סמוך לחורבן בית המקדש, יצא לשדה אצל הפועלים.
עד שהוא שם ירד מטר, נכנס לו למערה.
משישב, נתנמנם וישן לו. והיה שקוע בשנתו שבעים שנה
עד שחרב בית המקדש, ונבנה פעם שניה.
לסוף שבעים שנה ניעור משנתו,
יצא לו מן המערה, וראה עולם מתחלף.
זויות שהיו כרמים, עושות זיתים,
זויות שהיו זיתים, עושות זרעים.
שאל את בני המדינה, אמר להם: מה קול בעולם?
אמרו לו: ואין אתה יודע מה קול בעולם?
אמר להם: לא.
אמרו לו: מי אתה?
אמר להם: חוני המעגל.
אמרו לו: שמענו שהיה נכנס לעזרה
והיא מאירה.
נכנס והאירה,
וקרא על עצמו:
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

השוואה בין הסיפור בבבלי לסיפור בירושלמי

הסיפור מופיע בירושלמי תענית ג, ט' כפירוש דרשני לפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" (תהלים קכו,א').
צפורה כגן ("עוגת חוני", ספר היובל לשמעון הלקין, תשל"ד, עמ' 489-499) מעירה, שהשינה המיתית מצטיירת בירושלמי כשכר. חוני, הצדיק, ישן במשך כל תקופת החורבן, ומתעורר לאחר שבעים שנה, בשיבת ציון.

מטרתו ומרכז הכובד של הסיפור בבבלי, שונה, זהו סיפור אנושי טראגי, על הפקפוק בכדאיות המאמץ שמתאמץ אדם בהווה, והדורות הבאים עתידים להפיק הנאה מעמלו. חוני, גיבור הסיפור, מתייסר בפקפוק ונענש בו. חוני פקפק בכדאיות המאמץ למען הדורות הבאים, כשהוא מתעורר משנתו, מפקפקת סביבתו ומשפחתו בזהותו "ולא האמינו לו ולא נהגו בו כבוד כראוי לו, וחלשה דעתו וביקש רחמים ומת". בסיפור זה, בניגוד לסיפור בירושלמי, שם השינה מופיעה כשכרו של המאמין, בבבלי, השינה היא חלק מעונשו של המפקפק. היא מסייעת לחוני להיווכח בטעותו בה חטא ולקה.

ייחודו של גיבור סיפור זה בירושלמי, בנס שארע לו, שישן שבעים שנה, והתעורר. בדומה לייחודו בסיפור הגשמים: להוריד ולהפסיק גשמים.

חוני של הירושלמי נרדם לשבעים שנה כדי שלא תראינה עיניו בחורבן בית המקדש. הוא התעורר רק עם בניית ביהמ"ק מחדש. התרדמה הייתה כשהסתתר במערה מפני הגשם.

בשני הסיפורים העולם שלאחר שבעים שנה, נשתנה. צ בירושלמי, המחשת השינוי נעשית באמצעות תיאורים חקלאיים, שינוי בייעודם של חלקות. בבבלי נמצא קטע, שאין לו רמז בירושלמי, סיפור הסב נוטע החרוב, והנכד המלקט חרובים לאחר שבעים שנה.

בירושלמי, חוני נרדם במערה, מפני הגשמים. בבבלי, הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין וישן שבעים שנה. (שן הסלע שהקיפה את חוני רומזת אולי למעגל בו הקיף את עצמו חוני מוריד הגשמים).

בירושלמי, העולם מצטייר כעולם צודק ומחמיא לפני השינה ואחריה (החורבן, אינו מתואר). בבבלי, בפתיחת הסיפור, האיכר נוטע החרוב מצייר תמונת עולם אידילית, בה כל דור נהנה מדאגת הדור שקדם לו, ודואג לדור שיבוא אחריו. מחציתו השניה של סיפור הבבלי, כשחוני התעורר, ושב לעיר, היא טרגית. במקום העולם הדואג לדורות הבאים, מוצג לפנינו עולם המתנכר לחוני, בכל מעגליו: בית, ביהמ"ד. הפגישה בין חוני לבין חכמי ביהמ"ד, מוצגת באור אירוני, בניגוד לזיכרונות שמעלים החכמים על חוני של העבר.

חוני של הבבלי, אינו מצליח להתחבר לנקודת הזמן בה הוא עזב את העולם, לנקודת הזמן בה נרדם. נראה שפתיחת הסיפור בפסוק, מתאימה לתוכנו של הסיפור בירושלמי, ואינה קשורה כלל לתוכנו של הסיפור בבבלי.

חוני של הירושלמי, העזרה הייתה מאירה בכניסתו אליה לפני החורבן, והיא מאירה גם עתה, לאחר החורבן. במישור הלאומי, ארעה קטסטרופה, חרב בית המקדש. במישור החקלאי, חלו היפוכים, כרמים לזיתים, זיתים לזרעים. דווקא במישור של יחס הסביבה אליו, בניגוד לבבלי, שם מעיד חוני על עצמו בבית המדרש: 'אנא ניהו ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעיה ליה'. הפניית עורף זו של יושבי בית המדרש, גורמת לו לבחור במוות: 'חלש דעתיה, בעי רחמי ומית'.

בירושלמי, כששומע הקהל שהזר מעיד על עצמו כחוני המעגל, הם מספרים לו בשבחו של חוני, והוא משתמש בשבח זה כמבחן כניסה לחברה, ולזהותו. חוני נכנס לעזרה, וכפי שהאירה בעבר, היא מאירה גם כעת.

הסיפור בירושלמי מסתיים בטוב, בניגוד לסיום הטראגי, בבבלי.

בבבלי מתחיל הסיפור בפסוק: בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים', ומוצג כסיוע לצדיק שהתלבט, והטיל ספק באמיתותו של פשט פסוק זה. בירושלמי, החוויה המיוחדת, שחסכה מחוני את הצפייה בחורבן, גורמת לו להעלות מניבכי זכרונו את הפסוק, ולהרגיש כאילו נכתב במיוחד לסיטואציה בה הוא נמצא. הפסוק חותם את הסיפור, ולא פותח אותו. אם כי, גם הירושלמי, אינו עוסק בחורבן הבית. חוני אינו יודע עליו מאומה, וכשהוא נכנס לעזרה, מאירה עבורו העזרה כבימי בית המקדש הראשון. עבורו, כאילו לא חרב הבית.
(פרנקל יונה, המקדש וחורבנו, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, תשמ"א, עמ' 135-137)

בסיפור חוני המעגל המוריד גשמים, גם בבבלי וגם בירושלמי, הצדיק מבקש מה' להציל את עם ישראל מן הפורענות, וה' נענה לו, אף שלא ברצון.

בשני הסיפורים יש רצון של הסמכות להרחיק את הצדיק. שינה היא אחד חלקי שישים ממוות, ונידוי, ודאי שהוא מעין מוות.

בסיפור השינה בירושלמי, משתמע שהאל הרדים את חוני הצדיק, כדי לחסוך ממנו להיות נוכח בפורענות החורבן. יחד עם זה, משער הלוי (שערי האגדה, דביר, תל אביב, 1963, עמ' 169-175)
'יש שאלוקים מסלק את הצדיק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על דורו ולא יעכב את הפורענות המתרגשת לבוא על העולם… אך חוני המעגל, ידיד האלוקים, לא מת מפני רעת דורו, אלא נרדם לשבעים שנה עד שנבנה בית המקדש פעם שנייה'.

הבדלים נוספים בין הבבלי לירושלמי:

ירושלמי: חוני שנרדם לשבעים שנה, חי סמוך לחורבן בית ראשון, במאה השישית לספירה. בבלי: חוני חי אחר החורבן, וזהו אותו חוני שחי בימי שמעון בן שטח, המאה הראשונה לפנה"ס.

ירושלמי: חורבן הבית ובניינו שימש סימן לחוני שהיה שקוע בשנתו שבעים שנה. בבלי: חוני הכיר על פי צמיחת החרוב שנשתל סמוך לשנתו שישן שבעים שנה.

ירושלמי: חוני הוכר על ידי בני דורו משנכנס לעזרה והאירה. בבלי: חוני לא זוהה לא על ידי בני ביתו, ולא על ידי בני דורו.

ירושלמי: שנתו הארוכה של חוני, שכר על צדקתו. בבלי: שנתו הארוכה, עונש על שפקפק בפסוק "בשוב ה'…היינו כחולמים" 'וכי יש מנמנם שבעים שנה בחלום'

ירושלמי: חוני התפרסם בדורו כצדיק גדול. בבלי: חוני מפורסם בדורו כחכם גדול בתורה.

ירושלמי: סיום חיובי. בבלי: סיום טראגי. וכן נוסף בבבלי מוטיב הדאגה לדור הבא.

ירושלמי: חוני עצמו מסיים את הסיפור בפסוק מתהילים. בבבלי: סופו הטראגי של חוני, שימש לרבא מצע לפתגם העממי: 'או חברותא או מיתותא'. סיום בפתגם.

ניתן לסכם ולומר שאלו הם שני סיפורים שונים, בעלי מטרות דידקטיות שונות. המשותף לשניהם: שם הגיבור, ומוטיב השינה הארוכה.

אגב, נראה שלסיפור בירושלמי, עקב השם המשותף: חוני המעגל, נשתרבב משהו מסיפור חוני מוריד הגשמים, וחוני שיצא לפועלים (לא ברור לשם מה), ירד עליו גשם, והסתתר. נראה שעניין הגשם אינו הכרחי להבנת הסיפור.

אם נכונה ההנחה שלנו שהבבלי עסוק הרבה יותר בהתנהגותם של האמוראים, מהירושלמי. ועל כן, חלק גדול מסיפורי הבבלי מותח ביקורת עצמית על חכמים, הרי הסיפורים שלפנינו מדגימים היטב הבדל זה.

חוני שבבלי, מפקפק בתועלת שבהשקעה לטווח ארוך, 'פשוט לך שאתה חי שבעים שנה?'

העלילה, העובדה שנכדו של הנוטע אוסף את פרי החרוב, היא לבדה מהווה ביקורת על קטנות האמונה של חוני. המספר, או העורך, לא הסתפקו בזה, ומחציתו השניה של הסיפור מענישה אותו עונש קשה, הוא מבודד בעולם ולא זוכה לתשומת לב והכרה, עד כי, בלית ברירה, בחר במוות.

בעוד הסיפור בירושלמי, הוא למעשה סיפור אחר. הגיבור, ומוטיב שנת השבעים שנה, שווים. בירושלמי, השינה באה דווקא כשכר לצדיק. כדי לחסוך ממנו את צער החורבן, וכדי להטעימו את פירושו של הפסוק בתהילים 'היינו כחולמים'. במקום גנאי, לפנינו שבח.

המשותף בין שני הסיפורים על חוני המעגל בבבלי
בשני הסיפורים יש רצון של הסמכות להרחיק את הצדיק. שינה היא אחד חלקי שישים ממוות, ונידוי, ודאי שהוא מעין מוות. בסיפור הורדת הגשמים, שמעון בן שטח מייצג את הסמכות, ורוצה לנדותו.

בסיפור השינה, בני משפחתו ובני דורו אינם מכירים אותו, ויש בכך משום מוות, חלשה דעתו – איבוד הרצון לחיות, בחירה במוות מתוך רצון, והפתגם העממי המעדיף מוות על פני בדידות.

הסיום בבבלי
הסיפור מסתיים מפי המספר, בציון עובדה: 'חלש דעתיה, בעי רחמי ומית'. חלשה דעתו פירושו: נפגע בכבודו ולא נתישבה דעתו (שבת נא ע"ב) פעמים רבות הפגיעה היא כל כך עמוקה עד שהנפגע מבקש נפשו למות, ומת: שילא בר אבינא ורב אסי (נידה לו ע"ב) ; רבי יוחנן ורב כהנא (בבא קמא קיז ע"א) ; זוהי חולשה נפשית, דכאון. סיום במוות, הוא תמיד סיום מוחלט, סיגור.

קירבה בין: חלשה דעתו, למוות, מוכרת לנו מסיפורים רבים העוסקים בעימות בין חכמים:

נראה שהשורות הבאות 'אמר רבא: היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא', הן תוספת מאוחרת.

הלוי (הלוי א.א. שנת חוני המעגל, שערי האגדה, דביר ת"א, 1963, עמ' 175) משווה פתגם עממי זה לדברי אריסטו (אתיקה לניקומאכוס, ראש 1155) בשבח הידידות: "מכל הטובות החיצוניות החברות היא הגדולה שבטובות" ; "חבר נחוץ לו לאדם יותר מאש וממים" ובפרקי אבות: 'טוב שכן טוב מאח רחוק' (פלוטארכוס, מוראליה 51ב), "מתוך שערב חברות בחיינו, עשה האל את הכול מלא שמחה, מתוק ונעים" (שם ראש 50). "אין אנו יכולים ואין אנו מסוגלים מצד טבענו לחיות בלי חברים" (שם, 1479). הפתגמים שלעיל, גם הפתגם המופיע בפרקי אבות, עוסקים בצידה החיובי של החברות. ביתרונותיה. הפתגם בבבלי, מסיים בנימה טרגית, במוות. הוא מתבונן בחברות מבחינת הקושי שבהעדרה.

מיתתו של חוני משמשת אילוסטרציה פרשנית, להבנתו המילולית של הפתגם, (אדם שאין לו ידידים, מוטב לו לעזוב את העולם).

גם אם ברור לנו שלא מדובר באירוע היסטורי, הסיפור בבריתא, מדבר על חוני בן דורו של שמעון בן שטח. היינו, שלושה ארבעה דורות מאוחר יותר לחוני שישן שבעים שנה, וחי בסוף תקופת בית ראשון, ראשית תקופת בית שני.

כפי שבסיפורים הבאים: אבא חלקיה וחנן הנחבא, יש משום הכרעה לסיום הדו-ערכי של הבריתא, ניתן לראות גם בסיום סיפורנו, אילוסטרציה פרשנית לבריתא. חוני שואל את נפשו למות, כפי שרצה לגזור עליו רבי שמעון בן שטח, שהרי נידוי, הוא מיתה חברתית. אותו חוני שבודד עצמו מהציבור ע"י המעגל שיצר, מגיע לסוף דרכו בסיפורנו בבבלי, מסתבר לו שאינו יכול לחיות ללא הערכה חברתית, ללא סביבה.

השימוש בפתגם עממי בתלמוד
(את עיקרי הדברים שמעתי מפי פרופ' גלית חזן-רוקם, בקורס בנושא הפתגם, באוניברסיטה העברית, בשנת 1998)

במדרש ובאגדה, מרובה השימוש בפתגם, בדרך כלל ניתן למצוא פתגם באמצע או בסוף סוגיא הלכתית או סיפור אגדה. הפתגם בסיפורנו מתמצת במשפט קצר ומחורז את החכמה האנושית שנוסחה מתוך דורות של ניסיון, ומדברת בצורך של האדם לחיות בחברה. נראה שהסיפור הוא העיקר, ובמקרה שלנו, הפתגם איננו מסכם או ממצה את הלקח שהיה על חוני ללמוד ממה שארע לו, או את הלקח שהיה עלינו ללמוד מהסיפור. הלקח העיקרי מהסיפור הוא שכשם שאדם בא לעולם שהוכן עבורו ע"י אבותיו , כך עליו להכין מצע לדורות שיבואו אחריו.

כיון שחוני פקפק בצורך של אדם לדאוג לדורות הבאים, נענש, ויחד עם העונש, למדו אותו לקח, שהמעשים הנותנים פרי בעוד יותר משנות דור, מועילים והכרחיים לקיום האנושות.

הפתגם מסכם לקח צדדי שגרם לחוני להיפגע עד כדי רצון למות. חוני שסבר שאדם צריך לדאוג לעצמו בלבד, למד בדרך הקשה שאין טעם לחייו של היחיד ללא חברה, וללא הכרה של החברה בקיומו.

'היינו דאמרי אינשי' – זהו פתגם עממי. הפתגם העממי כשמו, אנונימי, לא נודע שם יוצרו הראשון, ופעמים רבות בתלמוד הוא מופיע לאחר הקידומות: היינו דאמרי אנשי, אמרי אנשיי, כדאמרי אנשי. הפתגם העממי נפוץ בקרב שכבות רחבות, לאו דווקא שכבות משכילות. תחומי העיסוק שלו נרחבים מאד, למשל: עניני חברה ומשפחה, כלכלה ומזג אויר, בעיות היום יום של האדם הפשוט.

הפתגם שלנו עוסק ביחס בין אדם לחברה. כיון שהפתגם בתלמוד הבבלי מביא את דברי העם הפשוט, הוא מובא בדרך כלל בלשונו של העם, בארמית.

העיצוב הצורני של הפתגם נובע מדרכי השימוש בו. כדי שיהיה קליט, הוא מעוצב בצורות חריפות, כגון: חרוז, תקבולת, המחשה, קוטביות, פרדוקס.

הפתגם שלפנינו מעוצב בשתי צלעות קצרות, בנות שתי מילים כל אחת. שתי הצלעות, חורזות, ומקבילות זו לזו. מילת הפתיחה של כל צלע, שווה. מילת הסיום – קוטבית. על רקע הצורה הדומה, בולט התוכן השונה.

הפתגם העממי מסכם ומשמר את הניסיון רב השנים של החברה האנושית. הצרכן של הפתגם העממי הוא לאו דווקא חובש בית המדרש, אלא הקהל באשר הוא. הפתגמים הרבים המובאים בתלמוד, מהם רבים, כמו זה שלנו, בפי תנאים או אמוראים, מעידים על כך שכחכמים היו בקיאים בפתגמים הסובבים בקהל שלהם.

העובדה שהפתגם בסיפורנו אינו קשור לבעיה העיקרית המוצגת בסיפור שהיא: אסור שאדם יחשוב על עצמו ועל דורו בלבד, עליו להסתכל על שרשרת הדורות, ולפעול גם אם הוא אישית לא יזכה להנות מהפרי, מעידה אולי על כך שהפתגם נוסף מאוחר יותר, ע"י העורך.

כבר הערתי על כך שהפתיחה בפסוק בבבלי, אינה שייכת לתוכנו של הסיפור. אם כך הסיפור הגרעיני הוא: יומא חד הוה אזל באורחא....... חלש דעתיה, בעי רחמי ומית'

המקבילה בויקרא רבה כה, ה על פי נוסח מרגליות

אדריינוס שחיק עצמות היה עבר באילין שביליא דטבריא, וחמא חד גבר חציב חציבין למינצב נציבין.
אמ' ליה: סבא סבא אי קרצת לא חשכת.
אמ' ליה : הקרצית וחשכית ומה דהני למרי שמיא עבד.
אמ' ליה: בחייך סבא, בר כמה שנין את יומא דין,
אמ' ליה: בר ק' שנין.
אמר ליה: ואת בר ק' שנין וקכים חצב חצובין למנצב נציבין
סבר דאת אכיל מנהון,
אמ' ליה: אין זכית, אכלית, ואם לאו, כשם שיגעו לי אבהתי כך אני יגע לבני.
אמ' ליה: בחייך, אם זכית אכיל מנהול תהוה מודע לי.
לסוף יומין עבדין תיניא,
אמ': הא ענתה נודע למלכא,
מה עבד, מלא קרטלא תינין וסלק, וקם ליה על תרע פלטין.
אמרין ליה: מה עסקים,
אמ' לון: עלון קדם מלכא,
כיון דען, אמ' ליה: מה עיסקך,
אמר ליה: אנא סבא דעברת עלי ואנא חלצב חציבין למנצב נציבין
ואמרת לי: אין זכית תיכון מנהון תהא מודע לי,
הא זכיתי ואכילית מנהון והילין תיניא מן פירהון.
אמ' אדרינוס בההיא שעתא, קלוואנין אנא תיתנון סילון דדהבא ויתיב ליה.
אמ' קלוונין אנא דתפנון הדין קרטלא דידיהו תמלון יתיה דינרין.
אמרי' ליה עבדוהי: כל הדין מוקרא תיקריניה להדי' סבא דיהודאי,
אמ' להון: ברייה אוקריה ואנא, לא אנא מוקר ליה.

תרגום
אדריינוס שחיק עצמות היה עובר בשבילי טבריה, וראה איש זקן עומד וחופר חפירות לנטוע נטיעות
אמר לו: סבא סבא אילו השכמת לא היית צריך להעריב.
אמר לו: השכמתי והערבתי והטוב בעיני ה' אלהי השמים עשה.
אמר לו: בחייך סבא, בן כמה שנים אתה היום הזה?
אמר לו: בן מאה שנה.
אמר לו: ואתה בן מאה שנה ועומד וחופר חפירות לנטוע נטיעות? האם אתה סבור שתאכל מהם?
אמר לו: אם אזכה – אוכל, ואם לא, כשם שייגעו לי אבותי כך אני יגע לבניי,
אמר לו: בחייך, אם תזכה לאכול מהם, תודיעני.
לאחר ימים עשתה תאנים
אמר: הרי הגיע הזמן להודיע למלך.
מה עשה? מילא סל תאנים ועלה ועמד לו על שער פלטין.
אמרו לו: מה עיסקך?
אמר להם: לעלות לפני המלך.
כיון שעלה, אמר לו: מה עיסקך
אמר לו: אני הזקן שעברת עלי ואני חופר חפירות לנטוע נטיעות
ואמרת לי: אם תזכה לאכול מהם תודיע לי.
עכשיו זכיתי ואוכל מהם והנה תאנים מהפירות.
אמר אדריאנוס באותה שעה לעבדיו: אני מצוה שתתנו כסא זהב וישב לו
אמר לעבדיו: אני מצוה שתפנו את הסל שלו ותמלאו אותו דינרים.
אמרו לו עבדיו: כל הכבוד הזה תכבד לזקן יהודי זה?
אמר להם: בוראו כבדו ואני אין אני מכבדו?

לסיפור זה נוסחאות מקבילות בקהלת רבה ב,כ ; במדרש תנחומא קדושים ח' ; מדרש הגדול בראשית יד,כ, מהדורת מרגליות עמ' רלט ; ספר המעשיות מהדורת גסטר סימן כו, עמ' 19. אלו הן נוסחאות מאוחרות, ולא אתייחס אליהן במסגרת זו.

לסיפור מערכה נוספת על השכנה, הרואה בהצלחת הזקן, ומצווה על בעלה לעשות כמעשה השכן, למלא סל בפרות יפים, שהמלך אוהבם, ולכבד את המלך, אולי ימלא המלך את הסל זהובים.

עשה השכן כמצות אשתו, וציוה המלך לעבדיו לטפוח לו בסל על פניו. חזר השכן לאשתו והאשים אותה בבושה שעשו לו. אמרה לו אשתו: לך השתבח שהיו אלה תאנים ולא אתרוגים…

מערכה אחרונה זו של הסיפור, אינה מקבילה לסיפור שנתו של חוני, זהו סיפור אחר, שלקחו שונה. המערים - נענש.

חלקו הראשון של הסיפור, מקביל לסיפורנו, אם כי אין בו גורם על טבעי, אין שינה. יש רק אורך רוח של אדם חרוץ, שהמלך מפקפק ביכולתו לחיות עד לימים שהעץ שנטע, ישא פרי. האיכר החרוץ, יוצא נשכר.

הגיבור הראשי של סיפורנו, הוא חוני, הוא, החסיד, לומד לקח מאיכר פשוט. בויקרא רבא, הגיבור הוא הקיסר אדרייאנוס, העובר בעולם ולוחם מלחמות, והוא לומד לקח מאיכר זקן ופשוט.

יש בסיפור זה מחמאה לאדריאנוס שחיק עצמות. למרות שהוא נתון במלחמה, יש לו זמן להתבונן סביבו להתעניין, וללמוד. הסיפור שייך למשפחה של סיפורים בינלאומיים בהם הלמידה נעשית לא מתוך ספרים, אלא מתוך התבוננות ושאילת שאלות.

במערכה הראשונה מתרחש דו-שיח בין הקיסר, לזקן. על פי השקפת העולם הרומאית, זמנו של הזקן עבר מן העולם, אין ערך לזקנים.

השקפת עולמו של אדריאנוס, אגואיסטית, הפוכה משל הזקן, אדם טורח רק אם יוכל להנות מטרחתו. האיכר מעמיד לפני המלך השקפת עולם שונה, אינו מדבר על טרחה, אלא על נטיעה. אם העבודה היא ערך, אתה נהנה. אם אתה תופס את העבודה כדבר שנדחקת אליו בלית ברירה, ברור שהיא טרחה שתנסה להשתמט ממנה.

האיכר אומר:
א. הריני נוטע
ב. אם אזכה, אוכל מפרותיה (אתה קובע שאני חסר ערך? מדוע? מהיכן אתה יודע?)
ג. ואם לאו – יאכלו בני
אני חוליה, אני לא ראשית העולם, ולא סופו. אני נהניתי מתרומת הדורות שעברו, ומשאיר נחלה לדורות הבאים.

נראה שיש כאן, כמו בסיפורו של חוני, התנגשות בין שתי גישות. אצל חוני ההתנגשות היא בין דאגת האדם לעצמו, תפיסתו את עצמו כיחיד, לבין דאגתו לדורות הבאים ותפיסתו את עצמו כחוליה בשרשרת. בסיפור ויקרא רבא, ההתנגשות היא בין גישתו של הקיסר: להלחם, לנצח, להכריע, לבין גישתו של האיכר: לשבת, לבנות, לטעת.

אדריאנוס חוזר ממלחמותיו, עמוס שלל. קיסר שאינו מגיע לרומי עם שבויים ואוצרות, לא ניצח.
הקיסר מגיש לזקן סלסילה כאומר: אתה מפרי עמלך, ואני מפרי עמלי.
אדריאנוס מעמיד את הזקן במבחן – אתה עובד קשה מפני שאין לך ממה לחיות. אושיב אותך על כסא של זהב, ואתן לך סל מלא זהובים, ונראה איך תנהג!

הסיפור בויקרא רבא, אינו עוסק בתגובת היהודי על האוצר בו הוא זכה פתאום, אולם על פי המערכה האחרונה, השכנה והשכן, ניתן להבין. השכנה והשכן הם ניגודו הקוטבי של האיכר, וכיון שהם מסתנוורים מהאפשרות לזכות בזהב, ניתן לשער שהאיכר אינו מאבד את עשתונותיו.

סיפור זה מסתיים בנימה אירונית ומלגלגת של השכנה האומרת לבעלה:

- אמ': אזיל גלוג לאמך
דהוון תינין, ולא הוון אתרוגין,
דהוון בשילן, ולא פגין.
תרגום
אמרה: לך השתבח לאמך
שהיו אלה תאנים, ולא אתרוגים,
שהיו בשלים, ולא פגים.

סיום זה מזכיר בעיצובו הספרותי, את סיום הסיפור בבבלי: 'או חברותא, או מיתותא' , אלא שאינו מנוסח בתמציתיות, כפתגם. אין בו הכלל. זוהי חכמה עממית, המנוסחת בהתאם למקרה המסוים. פתגם היה מנסח זאת במשהו מעין: תגיד תודה שרק זה ארע לך, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

כמו הפתגם, גם סיום זה מנוסח בלשון קוטבית: תאנים מול אתרוגים, שמובנו: רך מול קשה, ובשל לעומת פג, המחזק שוב את אותו הבדל: רך, מול קשה.

בויקרא רבא, בניגוד לבבלי, הזקן מקבל שכר בימיו, ולכן הלקח של עבודה למען הדורות הבאים אינו כל כך ברור, יש כאן יותר אמונה בכך שהאדם יזכה לאכול מפרי מעשיו, בעוד במסכת תענית, מוקד הסיפור הוא, היות האדם חלק ממערכת של דורות, והמחויבות שלו בדאגה לדורות הבאים.

בסיפור בויקרא רבה יש כמה צירים של מתח וניגוד לאומי (רומי ויהודה) ; דתי (יהודי ועובד ע"ז); גילי (זקן וצעיר); מעמדי (אכר פשוט ומלך); כובש ונכבש.

זהו סיפור הומוריסטי, שבסופו, פואנטה המגרה לצחוק.

גלית חזן רוקם ('הדריינוס כגיבור הלצה יהודית', רצף ותמורה - יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית נוצרית בעריכת ישראל ל. לוין, מרכז דינור ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2004, עמ' 157-196), חשפה בסיפור בויקרא רבה, גם פן חתרני. הסיפור לדעתה, מבטא ניסיון קולקטיבי, אם כי כושל, של התנגדות לרומאים, זהו המעשה של השכן ואשתו. השאיפה שהיושבים על האדמה, ומעבדים אותה, ייהנו מפירותיה, ולא הכובשים הזרים.

בעיבוד הסיפור, נוסף כאן קולה של ההגמוניה היהודית, הדוחה את החתירה. מעשהו של השכן, נכשל. מי שיוזם אותו הוא האשה השכנה הרעה, המציצנית, שהיא תמיד שולית ומבטאת את הפן השלילי בסיפור. (ראה שכנתה הרעה של אשת רבי חנינא בן דוסא.) בסיפורנו נכשלת הבעת ההתנגדות נגד השלטון הרומי, ואילו עמדת הפיוס, זוכה לשכר.

מקבילות לסיפור חוני בסיפור העממי
(חדאד מונעם "מקבילות ערביות לשני סיפורים על חוני המעגל", עט הדעת, האונ' העברית, תשס"ב 103-112)

סיפורים שהלקח שלהם הוא כשם שהאבות נטעו ואכלנו מפרי מעשיהם, כך ניטע עצים גם אנחנו לבנינו אחרינו. סיפורים העוסקים ברצף הבין-דורי, מופיעים גם בתרבויות אחרות. מונעם חדאד מביא במאמרו דוגמא מהתרבות הפרסית ומתרבות תימן לאדם מורם מעם, ח'וסרו מלך פרס, מלך רב עצמה ראש המערכת האריסטוקרטית והדתית בפרס הניצב מול איכר המתעקש לעבוד את האדמה גם כשתוצאות מעשיו יפרנסו את הדורות הבאים בלבד. בהתמודדות בין האיכר לאדם רם המעלה, יוצא האיכר כשידו על העליונה.

מקבילה אחרת מביא חדאד מהקוראן, סיפור מן הפרק השמונה עשר "סורת המערה" על צעירים מאמינים שסירבו להשתחוות לאלילים ונמלטו למערה. הם התפללו לאל שינחם בדרך הישר, והוא הרדים אותם כשלוש מאות שנה. כשהם מתעוררים, הפגישה עם החברה, גורמת להם להבין שזמן רב עבר עליהם בשינה. החברה מוכנה לקבל אותם, אולם הם חשים מנותקים ומנוכרים לחברה.

בסיפור התימני כמו בסיפורנו, מדובר בשינה ארוכה הנמשכת שבעים שנה, התוודעות של הישן לעובדה זו באמצעות השינויים שהתחוללו סביבו, סירוב החברה לקבלו, והאלטרנטיבה היחידה שנותרה בפניו – המוות.

כל הסיפורים העוסקים בסוגיית פער הדורות, מובילים למסקנה שלא ניתן לנצח את החולף. היינו, גם אם יכניע האדם את המוות ויעצור, כמו יהושע בן נון, את הזמן, הוא לא יוכל לחיות בחברה שלא בתוכה גדל. האדם, בלית ברירה, נאלץ להיכנע לחוקי הטבע.

נראה שהסיפור הקדום ביותר הוא 'ויקרא רבה': אדריאנוס והאיכר. כדרכו של סיפור עממי כאן הניגוד חריף: איכר מול קיסר. נודד וכובש ארצות, מול יושב במקומו ומעבד את האדמה. ערכים חולפים מול ערכים נצחיים, אמיתיים, ברי קיימא.

הסיפור בירושלמי נוצר כאילוסטרציה לפסוק בתהילים 'היינו כחולמים', אין בו ניגודי מעמדות כמו בויקרא רבה ובבבלי. יש כאן צדיק, ואולי אותו צדיק שהוריד גשמים, ולכן נתן לו ה' שכר. שכרו היה אורך הימים לו זכה, דילוג על אסון, והבנת פשוטו של פסוק.

הסיפור בבבלי, בנוי על יסוד גרעין הסיפור שב'ויקרא רבה'. יש בו קיטוב בין אדם קטן אמונה - חוני, לבין אדם פשוט, עיקר, שאינו מחשב את תועלתו האישית בלבד, ומוכן להשקיע למען הדורות הבאים. הצדיק, או החסיד שנתפס בקלקלתו, נענש בבדידות חברתית, ומנסח את הלקח המר שלמד: 'או חברותא או מיתותא'.

אם כי, אין להתעלם מהעובדה שגם בתוך החברה הקרויה 'ביהמ"ד הבבלי', יש חלוקה בין חכם: תנא או אמורא, לחסיד. לחוני המעגל אין תואר, וגם על פי המעשים המיוחסים לו בהורדת הגשמים, הוא חסיד, ולא - חכם. בסיפור הורדת הגשמים, בולטת המחלוקת שיש לו עם ההגמוניה, הסמכות הדתית, שנציגה: רבי שמעון בן שטח.

רבי שמעון בן שטח, מסיבות שהוא מפרט, מחליט לקבל אותו אל חיק ההגמוניה, להכשיר את
מעשהו, אבל לפני כן, הוא מביע את הסתייגותו.

השוואה בין חוני מוריד הגשמים לחוני הישן בבבלי
בכל אחד מהסיפורים מתרחש קונפליקט בין הגיבור לסביבתו. בסיפור הורדת הגשמים, בין חוני לבין שמעון בן שטח המייצג את הסמכות ההלכתית, ובסיפור השינה, בין חוני לבין אנשי עירו ובני משפחתו.
הסיפור על חוני הנרדם, משלים את הסיפור על חוני מוריד הגשמים בכך שבסיפור זה הנידוי, אותו רצה שמעון בן שטח לגזור על חוני, התממש בסיפור החרוב, חוני, שאל את נפשו למות.
שתי הסיטואציות מתרחשות בזמן משבר. הבקשה להורדת גשמים בזמן בצורת, והשינה ערב חורבן הבית.
בסיפור הורדת הגשמים הגיבור ראוי לנידוי, אבל אינו נענש, ובסיפור החרוב, הוא נענש בשינה בת שבעים שנה, שיש בה מן המוות, או בניכור שחשה הסביבה כלפיו לאחר שהתעורר.
העונש הוא, על הפקפוק שמטיל חוני בכדאיות מאמציו של אדם למען הדורות הבאים. במאמץ זה תלויה התפתחותם של החברה והעולם. בסיפור הגשמים קיים, כמעט נידוי, ובסיפור השינה בבבלי– ניכור. הניכור בו נענש הגיבור, גורם לו לבחור מרצונו החופשי, במוות.

נילי בן ארי
קבוץ טירת צבי
ד.נ. עמק בית שאן 10815