אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

השִכחה כִּבגידה בשירת אצ"ג

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

תוכן המאמר:
"שיר אמנו רחל"
הביתה למודיעין
הצעות לביבליוגרפיה:

הערגה, "הכוסף" והזכירה הם מיסודות שירתו של אצ"ג.[1] אצ"ג זוכר את סיני, את תפארת מלכות ישראל, את מלחמות החשמונאים, וכן זוכר עד כדי כאב את ירושלים ביופיה ובהדרה. הוא זוכר את ביתו הפרטי ואת הבית היהודי הלאומי על אבותיו ועל אִמותיו. זכירה זו הופכת את העבר לנוכחות מתמדת שמזינה את חלומותיו, את תקוותיו ואת שיריו האקספרסיוניסטים והליריים כאחד.

כדבריו:
"את שייכת בברית הבשרים הקדושה כשייכות
בשר האם לבשר בנה- וזה קשר הכוסף תמיד".[2]
מול זכירה מכוננת זו וקשר של ברית בינו לבין ארץ ישראל ניצבים כל אלה שאינם זוכרים אלא שוכחים. בשירים רבים מטיח אצ"ג האשמה כבדה באחיו בני עמו אותם מכנה "נמושות" ו"כופרים". הם שוכחים את כל היקר והחשוב ומעדיפים התרפסות וכניעה בפני שליטי העולם וכובשי הארץ. הוא יוצא כנגד שִכחת עולי הגרדום אותם הוא מכנה "הרוג מלכות". הוא מבטא זאת במילים:
"בוכים למת- ושוכחים. זה דינו של מת בעולם;
אבל שֶקם בעם כְקם עמוד השחר בְליל העם
ונודע שלא -מאתמול שמו קורן בְאדיר: הרוג מלכות -
דינו דין- חי- לעולם.
אין לשכוח דם- זה- הגוף. אין שוכחים. השוכח- בוגד![3]
רפיסותם של בני עמו היא בגידה במי שנתן לנו את המגד הטוב הזה - את ארץ ישראל. כדבריו:
"כי שכחתם הוד ראשית לא בנתם הוד אחרית:
המלך פקח את עיניו כלשחרית
וגניו הקדומים נתנו ריח נרדם..
אך אתם מאסתם חלקכם בדוד,
אז סגר מלככם את עיניו ונרדם--[4]
אותם קטני אמונה, ששִכחתם היא בבחינת בגידה, הם שקטלו את החזון הגדול של השיבה לגבולות ארץ ישראל המובטחת כפי שאומר:
"אלולי ההם - בּוֹזֵי החזון הגדול-
וירדנו ירדן ועלינו מואב גלעד וגולן
והֵהֵל השכל -בן שחר וכל הנפשות מצפות
את עצמן בנהרה, וכלי ניגון ההיכל בקולן..
וזרקנו כדורי שלג ממעלה חרמון אל הלבנון
וטבלו דגלנו ביאור פרעה ותקענו שופר בנוא אמון
ואמרנו שלום -גבורות-ישראל העולֶה לעולם הגדול
וענה עולם הגויים: שלום לישראל לאום גאון- -
באל שדי מאברהם מסיני ונבו וממור, ואחרי גלוית בעברה וחרון".[5]
וכשפונה לבני עמו ערב מלחמת העולם השנייה הוא זועק במר לבו, שאינם רואים את הצל האורב לביתם, כי רגילים הם בשכחה כפי ששכחו את מלכם ואת אבותם במערת המכפלה:
"הם לא נבוכים כי שכלו את תבונת העיתים
בסִפָּם האסון על גגם על קירם על כתפם שוכן זה הצל האיום
ואולם אין הדעת עולה ככספית במדחום בם..
הם כאילו שתו משִקתות השכחה בימי טֶפֶש שְלֵוים.
את קורות גזעם הם שכחו כאשר שכחו את אֵלם ומלכם
ואבות הקבורים במערה ערבית.."[6]
בכאבו הוא מנסה להבין את החטא שהביא על עמו את האסון הנורא בשואה. תשובתו מתמצה בחטא השכחה:
"על חטא שחטאנו לחרמון ולכתר שלגיו,
להוד הרי אל הירדן -נוף מזה ומזה,
ששכחום בין שיאי הקוקז, הרי אלפ וקרפט,
נפוצים קברינו ביקום ובים בין דגיו;
מתגוללים הרוגינו הפקר, כי כחית שדה,
בשלגי הצפון, המערב, במעלה ומורד". [7]
ברצוני לבדוק את מוטיב השכחה שמקורה בבגידה בשניים משיריו של אצ"ג.


"שיר אמנו רחל"
[8]

שירו של אצ"ג "שיר רחל אמנו" מצטרף לשיריהם של משוררים רבים שהקדישו בשירתם שיר לרחל אמנו ובטאו בו את רחשי לבם ואת געגועיהם לאם האהובה.[9] ההיזכרות במותה הטראגי ובקבורתה החפוזה בדרך מרגשים אותנו תמיד. זכתה רחל אמנו להתייחסות הנביא ירמיהו ולמדרשי חז"ל רבים, שנסו לעצב את אישיותה המיוחדת, בצניעותה ובמסירותה לאחותה.[10]

שירו של אצ"ג הוא לא רק שיר געגועים וערגה לקברה של רחל אלא יש בו גם התרסה, האשמה כבדה ואכזבה קשה המופנים לעם, ששכח את קברה ואת קברי האבות בחברון. השיר נמצא ב "ספר העמודים"[11], שרוב שיריו נכתבו בשנים: תש"ח- תש"ט והם מוקדשים לירושלים.

בית 1
השיר פותח בתיאור המצב האבסורדי שקיים בארץ:
בדרך אפרתה אין הלך עברי נושם נוגה, שם צל
מעבר לגבול הוא שדה קבר אמנו רחל..
כלו מעולם לא פסע שם יעקב בנוסעו מביתאל..
אף לא עברי אחד או הלך מצוי בדרך אפרתה ואיש אינו נושם נוגה. הנוגה הוא ביטוי לאור מיוחד שמתקשר להארה אלוקית כפי שהשתמשו בו בנביאים.[12] שם בדרך אפרתה לא קיים נוגה אלא קיים הצל. הניגוד בין הנוגה לצל מבליט את מצבו של העם שניצב בארצו, אך מנגד מעבר לגבול נמצא קברה של אמנו רחל כאילו מנותק מן העבר היהודי בו פסע יעקב אבינו בדרכו מבית אל. בסיום שני הטורים מופיעות שתי נקודות, והקורא נרמז לדמיין את המקומות ההיסטוריים של עמנו.

הטור הבא קצר בין שתי מילים בניגוד לאורך הטורים הקודמים ובו מופיע תיאור טבע. השמש זורחת, ולכאורה אידיליה סביבתית. הטור מסתיים במקף.

על מקף מעין זה הסביר אצ"ג: "ובאשר למקפים בסיום הבתים או בחתימת השיר הם מרמזים שיש עוד הרבה לומר בעניין".[13]

בטור הבא תיאור הלילה ממשיך את האידיליה שהיתה במשך היום. הלבנה אף היא מאירה והיא מדומה למין פרח, שפורח סביב ראשה של רחל אמנו. האידיליה נעלמת שכן האם רחל יושבת ובוכה ליד קברה, ומראה הלבנה הוא מעין נחמה עבורה. אף שהיא מתה חוש הכאב בבשרה עדיין פועל. אור השמש הזורחת ואור הלבנה אינם מסוגלים לשנות את תחושתה. גם החרוז "חָה" המשותף לארבעת הטורים האחרונים משמשים כהד לצליל הבכי. שתי הנקודות בסיום הטור השביעי משאירות לקורא מרחב דמיון לגבי סיבת בכייה. האסוננס בבית זה בא לידי ביטוי בסיומות: לבנָה- פורחָה- יושבָה-קברָה- מתָה.

בית 2
הבית השני מסביר את הסיבה לבכייתה.

רחל אמנו בוכה כי שכחוה בדרך אפרתה, כשמסביבה חללים נותני ריח באושים.

האסוננס החוזר בטור זה הוא חללִים- עזובִים- נותנִים- באושִים.
"איך שכחום בני אמם- והמה המון, והם חמושים!
למה לא באו, למה לא באים להמשך מסע -כיבושים?
למה בית לחם וחברון כמן ספר תלושים?
שלושה טורים ארוכים אלו הם ביטוי לזעקה אקספרסיוניסטית ולשאלות רטוריות שאין לו עליהן מענה. מי ששוכח את אמו עושה מעשה אשר לו ריח רע ומסריח.[14]

ואם תנמק את המעשה בכך שהאויב היה רב, הרי החיילים היו חמושים. האמצע הטור נמצא מקף. גם על תופעה זו התייחס אצ"ג באומרו:
"מדובר ברצף המאחד מראות ויוצר מעין קו מהודק".[15]
מדוע לא באו להמשך הכיבוש? האנפורה "למה" מעצימה את כאב הזעקה. למה הפכנו את הערים בית לחם וחברון לספר תלוש? דימוי זה ממחיש את גורלן של שתי הערים הקדושות לעם ישראל. הן חשובות כספר, אולם ספר זה הוא במצב של תלישות ללא חיות.

הטור הבא מבטא את תחושותיה של רחל, החשה את הניכור כלפיה והיא מדמה עצמה לכלה, שחתנה שכחה בליל חתונתה. המשורר ממשיך לתאר את מצבה העגום. במקום ערגה וכמיהה לחתנה היא מוקפת "בשועלי יאושים". מטאפורה זו מזכירה את אגדת חז"ל על ר' עקיבא, שראה את השועל בבית המקדש החרב וצחק. הוא ראה במראה זה את הגשמת חלקה הראשון של נבואת זכריה. עבורו זו היתה וודאות אמונית שגם החלק השני, המדבר על הגאולה, יתממש.[16] בניגוד לר' עקיבא שהאמין בנבואה האלוקית הרי אצל בניו הייאוש שוכן בקרבם, וזו הסיבה לשכחת האם. ישנה כאן הטחת אשמה כלפי העם, שהייאוש מחללי המלחמה הכושלת ריפה את ידיו וגרם לשכחת רחל אמנו.

אורך הטורים, האנפורה "למה", סימני השאלה הרבים בבית עם סימני הקריאה, הפסיחות, וו' החיבור בראשי הטורים והחריזה "שִים" בששת הטורים מחזקים את סערת הנפש של המשורר, שבחר בדרך אקספרסיוניסטית להביע את מחאתו ואת כאבו הגדול על שכחת האם והפקרתה בלב האויב. גם בבית זה בולט האסוננס:

משולָה- לכלָה- ששכחָה- חתנָה.

בית 3
שני הבתים הראשונים היו בני שבעה טורים. הבית השלישי הוא בן ששה טורים גם הוא כתוב בהרחבה. המשורר פונה אל רחל אמנו בפנייה נרגשת. הבית מתחיל במילת התנאי "אולי". אולי שומעת האם בהא הידיעה, שמישהו עונה לה ומתייחס אליה בשיר מיוחד. כך מעריך המשורר את שירתו "שיר אחד -יחיד מבנים".

שוב חוזרת האשמה "שכחנוך, אמנו רחל, הנני יחיד לך בכנפי רננים". הביטוי "יחיד" מזכיר את הצוו האלוקי לאברהם אבינו לקחת את בנו יחידו ולהקריבו לעולה.[17] יחידותו של המשורר היא בתחום "כנפי הרננים". מטאפורה זו מעניקה לשירתו ייחודיות של מעוף ופרישה שמימית.

הטור השלישי מעמיק את אשמת השכחה וקובע ללא חת, שמי שביצע שכחה זו הוא בבחינת "עבד כי ימלוך וכופר".[18] עבד זה, שקיבל את המלוכה ואת השלטון, גרם בצוו פיו, ששדות וגנים אשר טופחו ברוח הקודש ובברכת שמים כולם קמלו ונבלו. גם כאן כמו בבית השני מצוי המקף.

המטאפורה "מגד עננים" תשתיתה מקראית. בברכת משה ליוסף בנה של רחל הוא משתמש בביטוי "מגד" חמש פעמים ובכל פעם בצירוף אחר, כדי להעצים את הטוב שיהיה בנחלתו.[19] כלומר, כל מה שטופח בארץ ישראל, שבה הכל הוא ברוח הקודש, כלה ונחרב. השִכחה לדעת אצ"ג, היא קצה הקרחון לתופעה חמורה יותר של תחושת גאווה, שיש לעבד מושפל עם עלייתו לשלטון, כשחש את כוח השררה בידיו. הקמילה העכשווית מחזירה את המשורר לפירות רחוקים שאינם, אך הם שאפשרו לעם להמשיך ולהתקיים באלפי שנות גלות. אותם פירות רחוקים ושתי הנקודות שבאות אחריו הם הכוסף וההיזכרות, שכה מרובים בשירתו של אצ"ג, לעולם אמוני בעל ערכים יהודיים כפי שהיה בגלות.

מכוח אותו כוסף לפירות ארץ ישראל ולכל מה שייצגו הצלחנו להמתיק את היגון המתואר במטאפורה אוקסימורונית "מימי בארות יגונים".[20] מי הבאר תפקידם להעניק חיים לאדם, אולם בשיר מים אלו מציינים את עומק הבאר של היגון ואת לחם העוני, שהיו מנת חלקו של העם בגלותו. החרוז העובר בסופי הטורים בבית זה הוא "נִים". הפסיחות לאורכו של הבית מרמזות על סערת הנפש החותרת לנקודת האמת העמוקה. הסיבה האמיתית לשכחת האֵם מקורה בהתנכרות כלפי הקודש היהודי, כלפי הפירות הרחוקים שלולֵא הם לא היה קיום לעם בארצות הגויים. האסוננס כאן הוא: אכלנוּ- המתקנוּ, יגונִים- לענִים.

בית 4
מהבית הרביעי חלה פריצה במבנה הבתים. הבית הוא בן שני טורים ארוכים. הטור הראשון חוזר לתיאור "היחיד" שראינו בבית הקודם. אני הוא אותו יחיד ששר את שירי הכמיהה למקדש. המקף ושתי הנקודות נמצאים באמצע הטור הראשון.

הקורא מתבקש לדמיין מהם שירים אלו, ומה תוכנם. מולו "עורבי הכפירה לו מתאנים". העורב מאופיין על ידי חז"ל כאכזרי לבני ביתו.[21] השורש "כפר"[22] חוזר כאן בפעם השנייה והפעם בהאשמה אישית גלויה. הצירוף המטאפורי של "עורבי כפירה" מדגיש את אכזריותם הדומה לעורב. הם כופרים בכל ומתאכזרים למשורר כפי שהדבר משתמע מהפועל "מתאנים". עורבי הכפירה מחפשים אמתלאות כדי להרע לו ולהתגרות בו.[23]

בטור השני הוא פונה ישירות לרחל אמנו:
"הטרם תדעי כי לא ערביים, כי גם יהודים היו למשנאים?"[24]
הוא פונה אליה בשאלה: האם אינך יודעת שלא רק ערבים הם השונאים

אלא למרבה הצער גם היהודים הפכו לשונאים? החריזה "אִים", המטאפורות בעלות הקונוטציות התנכיות והשאלות הרטוריות ממקדים בשני טורים אלו את תפיסתו ההיסטוריוסופית של אצ"ג את עמו ואת תפקידו שלו כמשורר, ששיריו עשויים לתקן את תחלואי הדור.

האסוננסים בבית זה הם: ערביִים- יהודִים- משנאִים.

בית 5
הבית החמישי גם הוא בן שני טורים. הוא מעין הבזק של תקווה לעתיד מפואר של עם ישראל כפי שהבטיח הנביא מלאכי.[25] אז תעלה הקשת לדרגת מלכות בשמי המזרח התיכון בכל פלאי צבעיה. הקשת בשיר טעונה בכמה רובדי משמעויות. המשמעות הראשונה קשורה לקשת ריאליסטית בעלת צבעים מרהיבים כפי שיצרה הבורא לאחר המבול.[26] זוהי קשת שמרמזת על הברית הכרותה בין הקב"ה לבשר ודם. אך ישנה גם משמעות נוספת למילה קשת. היא כלי ירייה קדום.[27] אצ"ג רואה בעיני רוחו את מלכות ישראל קמה ועולה בשמי המזרח עם כוחה הצבאי. הקשת משמשת כמטונימיה לעוצמה הצבאית. ואז התגובה מסביבנו תתבטא בפועל "חמר" הנמצא בשיר פעמיים.[28] כלומר, היאור והפרת יתססו וירתחו מקנאה או מזעם למראה עוצמת המרשימה של מלכות ישראל. הפרת והיאור בשיר משמשים כמטונימיה למצרים ולעירק הכלולות בהבטחת הארץ לאברהם אבינו.[29] האויבים, שיראו את חזרת עם ישראל לגבולות ההבטחה האלוקית, יהיו "כקנים", דימוי לשבריריותם ולחולשתם. שתי הנקודות בסוף הטור מרמזות לקורא לחשוב על המשך הנושא.[30] החריזה בשני הטורים היא "נִים".

בית 6
אף הוא בן שני טורים. המשורר ממשיך להפליג על כנפי הדמיון ורואה לפניו את קרן האיל של אברהם בעקידה. זהו השופר הנמצא בפה ומבשר על בוא הגאולה כפי שניבאו הנביאים.[31] בדמיונו הוא רואה את בית המקדש נוצץ בציפוי הזהב מעל מרום גגו. ההליכה ליאור למצרים והצעדה לפרת לעירק הם בהישג יד. הלבנון אף הוא בהישג קרוב שניתן להריחו בנחיריים. שתי הנקודות שבאמצע הטור מחזירות אותו למציאות האמיתית. החג הדמיוני של ההליכה למחוזות ההבטחה עד כדי הרחתם הושבת, גז ונעלם. החרוז בסופי שני הטורים הוא חַג- גַג.

בית 7
החזרה למציאות הריאליסטית מחזקת את ביקורתו כלפי היהודים הקטנים, שסתמו את כל הנביעות החמות, שהותיר לנו הקב"ה מימי בראשית.[32] אותם מעיינות חמים הם מטונימיה לכוח ולאון היהודי שאפשר לו לגאות,לעלות ולהתקיים במשך ההיסטוריה. אלא שגאות זו לא החזיקה מעמד. האבסורד הוא שלא גויים גדולים וחזקים עשו זאת אלא דווקא יהודים קטנים חסרי אמונה וכופרים כפי שתואר בבתים הקודמים. השימוש בפועל "סתמום" מזכיר את סתימת בארות המים בימי יצחק על ידי הפלשתים.[33] תוספת הפועל "כבום" יוצרת חרוז אסוננסי מום- בום, ובכך מועצם הרוע וכוונת הזדון בסתימת ערוצי הכוח של העם שנעשה לא על ידי פלישתים כפי שהיה בעבר ההיסטורי הרחוק אלא על ידי בני עמנו הקטנים.

בשני הטורים קיימת חזרה על המילה "חמֵי", ניגוד בין התארים קטן לגדול וכן אסוננסים: אונִים- זמנִים- גויִים- גדולִים- יהודִים- קטנִים.

בית 8
בית זה הוא בן טור אחד, המעצים את זעקתו ואת כאבו של המשורר כפי שאמרם בבית מספר 3 הם גדולים. הטור פותח במילים "ושוב שוב" ולאחריו נקודתיים סימן לפירוט. במקום המגדים הטובים דור אחר דור נאלץ לאכול דברים מרים.[34] החרוז האסוננסי הוא מגדים- לענים.

בית 9
השורש "שוב" חוזר בפעם השלישית בפנייתו לרחל אמנו. העם אינו מסוגל להקשיב לבכי, הוא "מתולע".[35] על כן פונה אליה המשורר ואומר לה "שובי לקברך רחל". סימן הקריאה ושתי הנקודות בסיום הטור מעצימים את הריקבון הנפשי והגופני של העם. הריקבון מדומה למוות. במצב זה מחלחלים התולעים בגוף המת. בניגוד למצב ריאליסטי זה פונה אצ"ג לעבר. שתי מילות שאלה מקראיות "אי"[36] חוזרות בטור. היכן ומתי שמענו אותך? והתשובה היא הרחק ושתי הנקודות מרמזות לקורא לפנות אחורה להיסטוריה. כשהיינו בגולה אז שמענו אותך. הנקודתיים בסוף הטור הן סימן לפירוט שיבוא בהמשך. כיצד נראינו אז?

גופינו היה שדוד כמי שמרטו את נוצותיו על ידי הגוי, שהצליח להפחיד אותנו, אך הנפש היתה גדולה. הטור הבא מעצב בדרך ניגודית ובמטאפורות ייחודיות את תיאור נפש העם. נפשם מדומה לכינויי עם ישראל בשיר השירים "מלובבת

ערגה "[37] כלומר, נפש זו עשויה לחוש רגשות חיבה וגעגועים לאחר. המטאפורה השנייה "משוועת לביאית". צירוף הפועל "משועת" ללביאה יוצר תיאור אוקסימורוני של שוועה חסרת אונים מול עוצמתה של הנביאה. כך מעצימה מטאפורה אוקסימורונית זו את זעקת העם ואת געגועיו לרחל, הדומים לכוחה של הלביאה. לא היתה בעם רפיסות נפשית ונמיכות קומה, הגוף אומנם היה רפוס, אך הנשמה היתה כשל לביאה הלוחמת על גוריה. התיאור מזכיר את נבואת יחזקאל המדמה את אם צדקיהו ללביאה, שהיא סמל לאם המלכות, הרובצת בין אריות ללא פחד ושם מגדלת את גוריה.[38] ושוב שתי נקודות מפעילות את חשיבתו ואת דמיונו של הקורא.

דמותה של רחל אמנו צפה בדמיונו כמי שעולה וטל, שהוא סמל הרעננות, על ראשה.

שתי הנקודות חוזרות ומיד בהמשכן המסקנה: היינו אז בעומק הלילות כלומר, בגלות הדומה ללילה. כשהיינו במצב ירוד ושפל אז כן שמענו את קולה. היינו קשובים בנפשנו לקלוט את רחשי לבה של האם ואת בכיותיה כפי שאומר הנביא ירמיהו: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו"[39] ומיד תשובת הבורא: "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".[40]

ראינו חריזה שעוברת לאורך הטורים "לָה"', ריבוי של מטאפורות, חזרה על מילים: אי, הרחק, אמנו, העם, מילות זמן: אזי, אז. ניגודים בין גוף לנפש, בין המצב העכשוי לבין מה שהיה בעבר. אסוננסים כמו: אמנוּ- נפשנוּ- שמענוּ- גופנוּ. הפסיחה בשלושת הטורים האחרונים מחזקת את ההבעה הלירית של ההיזכרות בעבר. כך בבית זה שבו חמישה טורים נוצר פיתוּךְ מיוחד של ההבעה הלירית הרגשית עם התפרצות אקספרסיוניסטית זועמת ומוכיחה.

בית 10
המבנה של שני טורים חוזר. מסקנתו ההגותית היא, שהעם שתואר בבית הקודם איננו, ועמו ירדה הערגה והגעגועים שאולה. שתי הנקודות בסיום הטור מפנות אותנו לזעקת השבר של יעקב אבינו, כששמע את בקשת בניו לקחת את בנימין אחיו של יוסף ובנה האהוב של רחל למצרים.[41]

הוא קובע: היהודים בציון אומנם חזקים בגופם לעומת אחיהם, שהיו שדודים בגופם, אולם נפשם היא החולה.

גם שני טורים אלו מצטיינים בחריזה "לָה". החריזה האסוננסית היא: העָם- בגולָה- גופָם- אולָם, ירדָה- ערגָה, פשוּט- נחוּש.

בית 11
שלושת הבתים הבאים מחדדים את הפתרון לחולי הלאומי אשר מציע המשורר.

את החולאים הגופניים מרפאים בסמי מרפא, בסמי הרגעה ובאזמל מנתחים, אולם את הנפש, שנגעי כפירה קפואים בתוכה, ניתן להתיך רק בעזרת "חמי השיר הקדוש מרתחים". המילה "חמי" הופיעה בבית השביעי. שם היא מתקשרת למקור האלוקי, שנותן את הכוח לעם. בזה כוחו של השיר בהיותו נובע מחום אלוקי וקדוש. שִכחת רחל אמנו הפכה "לברזל האפל ביד הבגידה".[42] מטאפורה זו מצירת את השכחה הבוגדת כברזל חזק, שצבעו אפל ומאיים. לדעת המשורר, מי שמאמין הוא גם זוכר ומי שבוגד הוא שוכח. אע"פ כן גם ברזל זה עשוי להיות מותך ע"י "חמי השיר הקדוש".

בבית חוזרות מילות חיבור וניגוד כמו "אבל", "רק", "גם זה", ומילת שיעבוד "ואם". עוצמתו של השיר היא גדולה, ולכן מילה זו מופיעה פעמיים בבית זה כנגד החזרה הכפולה על המילה "ברזל". בדרך זו מודגשת קביעתו הארס-פואטית לגבי כוחה של השירה. לדבריו, שיר היוצא מאותו מקור אלוקי ראשוני כמו אותם מעינות חמים, יש בכוחו הקדום והקדוש לרפא את תחלואי הנפש.

קיימת חריזה "חִים" אך היא נשברת בטור השלישי במילה ברזל ששולטת בשיר.

האסוננסים הם: מרפאִים- בסמִים, שכחָה- הפכָה- בגידָה. העיצור פ' מובלט בטור הראשון השני והשלישי:

"את תחלואי הגוף מרפאים....
אבל נפש הקופאת בנגעי הכפירה ...
ואם השכחה הפכה לברזל האפל"...

בית 12
המבנה חוזר לשני טורים ושוב ישנה פנייה לאם רחל:

"שובי שובי, רחל, ובטחי בזה שיר בריפוי הקדוש" הוא מבקש ממנה לבטוח בכוחו של השיר לרפא. גם כאן השיר נקרא "קדוש" כמו בבית הקודם. זוהי התייחסותו הארס-פואטית לשירתו.[43] כבר בבית השלישי ראינו את תחושתו שהוא היחיד ששר לה "בכנפי רננים", וכאן מתעצמת מודעות עצמית זו לתוארי ההפלגה אותם מייחס לשירתו. שירו שהולך ונובע ממעין קדוש הוא עשוי להגיע אל הדור, שראשו סחרחר ומבולבל ולהביא לריפויו. הטור מסתיים בפסיק, ומיד השיר עובר לבית חדש.

בית 13
הטור הראשון נפתח בוו' החיבור. כשאותה נפש חולה של העם תבריא אז מבטיח המשורר לצאת לפני רחל ולבשר לה:
"עורי, אם! צאי בדרך אפרתה דור גואליך בזמר לפגוש!
המפגש בין רחל ובניה יהיה, כשתצא בדרך אפרתה לפגוש את הדור שיגאל אותה על ידי הזמר והשירה. ניתן לראות בתפיסתו הארס-פואטית את השפעת החסידות אותה ינק במשפחתו. השירה והנגינה תפסו מקום חשוב בהווי החיים החסידי.[44]

בפנייה זו אל רחל יש מן העידוד בניגוד לטור בבית התשיעי שם פנה אליה שתשוב לקברה, כי העם אינו מקשיב לבכייה. נפש העם נרפאה על ידי שיריו הקדושים ועל כן הנימה בסיום אופטימית. רחל מתבקשת לצאת לקבלם בדרך אפרתה. הציווי "עורי" מזכיר את שירת דבורה,[45] וכן את דברי הנביא ישעיהו: "עורי עורי לבשי עוזך ציון"[46]

בית 14
הבית מכיל טור אחד היוצר מבנה מעגלי. השיר התחיל בתיאור השמש הזורחת ומסתיים ב"גלגל השמש". התמונה מתקשרת לדברי חז"ל: "אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע"[47] גלגל החמה מנסר בקול במשך היום כנגר וזה מחליש את הקולות האחרים. הניסור יוצר מעין נסורת, אבק הנראה לעין, כשהשמש מאירה מול חפצים.[48] ניסור השמש הוא מטונימיה לשירתו של המשורר המבשרת את הקץ לנמיכות הדעת, קץ לאנשים הקטנים שתוארו לעיל. שירה זו מנסרת מעל קודקודם של "דורכי עוז". אלה אנשים, שדריכתם על האדמה נעשית בעוז, באמונה ובתקווה כפי שנמצא בשירת דבורה האומרת על עצמה: "תדרכי נפשי עוז".[49] הביטוי "קודקוד" מופיע בברכתו של יעקב את יוסף: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאוות גבעות עולם, תהיינה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו".[50] ישנה הזדהות עם בנה של רחל אמנו, שזכה לברכות חמות מיעקב אביו.

אם לאורך השיר הארוך חשנו זעם, כאב והטחת אשמה בעם הכופר הרי בסיום השיר נימת הפיוס עם בני עמו נותנת את אותותיה. השיר מסתיים בתקווה ובאופטימיות.

הטלוס[51]
השיר מתעמת עם נושא השכחה. לדעת המשורר, אין שכחה מקרית. כל שכחה מעידה על רצון להדחיק ולהעלים דברים בלתי רצויים. עם ששוכח את אמו הוא עם חולה בנפשו קופא בנגעי כפירה. הכפירה לדעתו היא מקור הרעה והגורם לרפיסות ולאובדן האמונה של העם להחזיר את קשת מלכותו בשמי המזרח. (בית 5)

רק השיר הקדוש עשוי להתיך את הנפש החולה ולרפאותה. ראינו שרעיונות אלו מעוצבים בשיר במטאפורות ייחודיות, בחריזה קבועה ואסוננסית, בשימוש ברבדים מקראיים, בהבעה אקספרסיוניסטית מתפרצת, בחזרות, בסימני קריאה, בסימני שאלה, בשתי נקודות ובמקפים בתוך הטורים ובסיומם, בצבעים עזים ומנוגדים ובשימוש בחמשת החושים. כל האמצעים הפואטיים הללו יוצרים לכידות בחשיפת הטלוס בשיר, והופכים את הקורא לשותף עם תחושותיו של הדובר בשיר.

סיכום
זכה המשורר אצ"ג לראות את קבר רחל לאחר מלחמת ששת הימים כשהמוני בית ישראל נהרו לקברה, ומאז עולים לבכות על קברה מידי יום שתהיה מליצת יושר לפרט ולכלל.

הטעות הגדולה שעליה מבכה אצ"ג בשירו נמנעה בהסכם אוסלו. אז כשראש הממשלה יצחק רבין התכוון למסור שנית את מתחם קבר רחל לעראפת באו אליו הרב פורוש והרב חנן פורת ודברו על לבו כשהם ממררים בבכי: "את אמא רחל לא מוסרים וממנה לא נפרדים". הדברים חדרו ללבו והוא הותיר את מתחם הקבר בידינו. עם ישראל עמד בניסיון, ושוב רחל אינה מבכה על ששכחנוה.

הביתה למודיעין

אף השיר "הביתה למודיעין" עוסק בנושא השכחה. שמו של השיר מעיד כבר על משהו מנושאו. הא הידיעה במילה ביתה יוצרת זהות בין הבית הפרטי והאישי למקום מודיעין, שלו מטענים היסטוריים חשובים לעם ישראל. נבחן כיצד השיר מעצב את מודיעין כסמל לאומי שאותו רוצה המשורר להחיות.

השיר בנוי מעשרה בתים. בכל הבתים ארבעה טורים שווים באורכם. ישנו חרוז קבוע בין הטור השני לרביעי. השיר נראה כשיר סגור ונשאלת השאלה מה משמעות המבנה המסודר והסגור שבו?[53]

בית ראשון
הבית פותח בהפניית בקשה "קחני הביתה" לדמות בלתי מזוהה המכונה "רעי". הדובר מבקש ללכת ולחזור לביתו למודיעין. הטור השני משמש כנימוק לבקשה זו. אני לא נולדתי כאן ושתי הנקודות הן סימן לקורא לדמיין היכן כן הוא נולד."אל תראני[54] כעבד"[55] כלומר, כאדם נחות שנמכר לעבדות. ראה אותי כאדם שהוגלה[56] בזמן עבר, ויחד עמי גלתה התורה שלמדתי בבית המדרש של "מקבת".[57] הכוונה למקבי ובמשמעות אחרת המילה מקבת פירושה פטיש. כלומר, באותו בית מדרש של המכבים בנוסף לתורה שלמדוני למדתי שם גם את תורת הלחימה. החריזה בבית היא בין הטור השני לרביעי "כעבֶד"- "מקֶבֶת". החריזה היא בשתי המילים המבטאות את המצב האבסורדי שבין העבדות בגלות מול העצמאות המדינית שהנחילו לנו המכבים. לאותו מקום הוא מתגעגע. כמיהה זו באה לידי ביטוי בבקשה "קחני הביתה" שחוזרת גם בשני בתים נוספים בהמשך השיר. ישנה גם חריזה אסוננטית כמו: קחנִי- תראנִי, נולדתִי- כהגליתִי-שלמדתִי, גלתָה- תורָה, וכן פסיחה בין הטור השלישי והרביעי.

בית שני
הבית השני מתחיל בפנייה אל הרֵע וממשיך את הרעיון שנאמר לעיל "אל תראני" בתוספת "לבוש לא כבן מודיעין" אלא אני כאיש יהודי[58] שמתחפש למישהו לועז, היינו,לגוי הנקרא על שם שפתו הלועזית. ישנה כאן מעין התנצלות שהדובר אינו דומה בלבושו לבן מודיעין. בן מודיעין לבושו מעיד על עוצמה גברית וצבאית. הוא מצויד בכלי מלחמה, וכל הופעתו מרמזת על אש מלחמה. הארמז למרדכי היהודי אינו רק לשוני. מרדכי היהודי הוא סמל לגאווה יהודית ולאי התרפסות בפני אויבי עם ישראל.

הוא מעדיף את חיי אש, שאוכלת ועלולה להרוג על פני חסדיו של כובש ירושלים אותו הוא מואס. כבר בטור זה בולטת עמדתו הפוליטית וסלידתו מפני אלו, שמבכרים את השלטון הזר בארצנו על פני לחימה לעצמאות העם. כעת מובן, שהישוב מודיעין ספוג במשמעויות סמליות כמו: אומץ, תעוזה, אמונה וגאווה יהודית. לכל הערכים הללו מתגעגע האני השר.

גם כאן מתקיימת חריזה בין הטור השני לטור האחרון "ללועֵז - מואֵס". כמו בבית הראשון אף כאן החריזה מדגישה המצלול המבטא את המאיסה. הוא מואס בכל דבר שמזכיר לו את העולם הלועזי. אף הפסיחה מתקיימת בין הטור השלישי לרביעי.
החריזה האסוננטית היא: תראנִי- עודנִי, כובֵש- מואֵס.

בית שלישי
הטור הראשון חושף את ביקורתו כלפי אחיו הנראים לו כזרים, כיון ששכחו את מודיעין. אם נדמה היה לקורא שהארמז המקראי משיר השירים "אל תראני" בשני הבתים הקודמים הוא רק אמצעי ספרותי הרי הטיעון על זרותם של אחיו מבליט את ההקבלה לשיר השירים.

שכחה זו היא כסתימת גולל[59] על השם ההיסטורי ועל סמליו הרבים. מוטיב הסתימה נדון ב"שיר אמנו רחל". הנקודתיים בסוף הטור השני הן סימן להסבר שיבוא בטור הבא. הנימוק לסתימת הגולל הוא, כי לדעתם ישנה סכנה בזכירה זו. שתי הנקודות בהמשך מאפשרות לקורא מרחב של דמיון וחשיבה על מהות הסכנה. הם חוששים מ"בל יהל"[60], שמא יהיה אור זיו ונוגה ותתרחש מרידה כפי שהיתה בימי החשמונאים. הם מפחדים שהמרד ילובה ויתלקח השם מודיעין. הם חוששים שהמרד ימחה את שמה של מודיעין. באמצע הטור האחרון ישנו מקף. על פי הסברו של אצ"ג, הקורא מתבקש לדמיין את האש המלבה והמכלה את מודיעין. הצגת טענתם יוצרת אירוניה כלפיהם כיון שהשכחה שלהם אף היא בבחינת מחיקת שם זה. אם כן מה ההבדל בין כליון הנגרם משכחה לכיליון הנגרם על ידי אש?

אף כאן מתקיימת החריזה בין הטור השני לשלישי, וכך מודגש השם מודיעין על כל סמליותו. קיימת חזרה על שם הפועל "ללבות", ועל ידי זה מתעצמת תמונת האש שעלולה להתלקח ולכלות הכל. הפסיחה דומה לשני הבתים הקודמים בין הטור השלישי לרביעי.

בית רביעי
בקשתו נשנית, והפעם היא נשמעת כתחינה: "קחני הביתה, רעי, למודיעין".

ומיד מופיעה פסיחה לטור השני בניגוד לשלושת הבתים הקודמים. קחני למקום שממנו יצאה ועוד תצא בעתיד אש של מרד רב וגדול. אין הדובר חושש ממרד זה כאחיו. הרבה גלויות הוא עבר ועכשיו הוא מקווה ליום ניקנור.[61] שם זה הוא סמל לניצחון יהודה המכבי על המצביא ניקנור בי"ג באדר בשנת 161 לפנה"ס. יהודה המכבי יחד עם בניו וחיילים שהצטרפו למרד העזו לצאת ולהלחם כנגד הכובש היווני שבקש לשבור את רוחם היהודי. תקוותו של האני השר היא, שיבוא גם יום ניצחון היהודים על פני אדום וערב. אלו שתי מטונימיות לנוצרים ולערבים.

החרוז בסיומת הטור השני ורביעי הוא: רָב- ערָב. הפועל "יצא" חוזר בשתי הטיות זמן: בעבר ובעתיד כדי לציין שאש המרד יצאה בעבר, אולם האני השר חי בתחושת וודאות, שאש זו תצא גם בעתיד בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

בית חמישי
הבית נפתח בשאלה רטורית: האם מתו כל מלמדני ממודיעין, המכונים "שרפי מודיעין"? שרף[62] הוא כינוי למלאך, וכן שם זה מזכיר את ה"שרף" ר' אורי מסטרליסק, שהמשורר הוא צאצאו מצד אמו בת שבע לנדמן, ושעל שמו הוא נקרא.[63] אחד המאפיינים של "השרף" בשירו "בזכות שלושה אבות",[64] שתפילתו שרפה את הנפש ולא את הלבוש. השאלה הרטורית ממשיכה לטור השני. האם לא אני חי וקיים מאז מלמדי הקדומים? כלומר, עובדת קיומי מראה שאני ממשיך את השושלת ממודיעין. פיזית הם מתו, אך את תורתם אני ממשיך. כמו בבתים הקודמים החוויות נמסרות בגוף ראשון "אני חי". השאלה נמצאת גם בבית השלישי. למי הנחילו לוחמי מודיעין את חרבם שקודשה למרד?[65] סימני המקף מחברים בין שלוש המילים יוצרות, לדעת המשורר, רצף מאחד בין המראות. גם הטור הרביעי הוא בסימן שאלה רטורית. האם אש המרד שפונה[66] וחבויה יחד עם האורים והתומים כלי המשכן?[67]

סימני השאלה הם המייחדים את הבית הזה שנמצא בבית החמישי במרכז השיר. שאלות אלו הן כדגל מונף המכריז על תפיסת עולמו של המשורר. הוא, בניגוד לאחיו הזרים לתחושותיו, יודע בדיוק לאן הוא שייך ומיהם מוריו הרוחניים. האם גורלה של חרב המרד הוא כגורל האורים והתומים, שכבו על ידי בורא עולם או שחרב זו צריכה לעבור בירושה גם לרבים? המילה "כבויה"[68] כתובה בהטייה לצד שמאל כנר שהוזז בכוח על ידי רוח שנושבת מצד ימין. ניתן לומר ש"האורים והתומים" הם כינוי לשרפי מודיעין, שמעצים את קדושתם. כלומר, האם אש המרד טמונה יחד עם האורים והתומים שקבורים במודיעין? יוצא שגיבורי מודיעין מכונים בכמה דימויים כמו: "מלמדי", "שרפי מודיעין", "קדומי", "אורי ותומי".

החריזה היא כמו בבתים הקודמים. טור שני מתחרז ע הטור הרביעי. קדומַי- תומַי. האסוננסים הם: מלמדַי - קדומַי- אורַי- ותומַי, שפונָה- כבויָה,

בית שישי
שלוש שאלות פותחות את הבית השישי, והן מסכמות את המצב הריאליסטי. האם החרב איננה? האם גם האורים ותומים אינם, והאם בכפר מודיעין מצוי ההרס?

ואכן המצב העובדתי הוא שבמקום שרדו רק "סיפים סלעיים"[69]. פעם דרכתי בהם לבית המדרש, כפי שהוזכר בבית הראשון. מטאפורה זו ממחישה את עוצמת החורבן. מה שנשאר ממודיעין הוא המפתן והאסקופה. במקור הסיפים הם האדנים המחברים בין שתי מזוזות הבית, אך במודיעין הם אדני הסלעים החשופים והחרבים. בסוף הטור מופיע מקף, וכדברי אצ"ג נרמזים כאן דברים נוספים והקורא מוזמן לחשוב ולדמיין כראות עיניו.

בית שביעי
אומנם ההרס גדול במודיעין אבל זה לא הרס רוחני. הבית שם היה לכור היתוך של עוצמה וכוח.[70] הבית מכונה גם סדן שהוא בול העץ או גוש המתכת שעליו מקצצים דברים.[71] על סדן זה הם הכינו את כלים החזק. משם יצא אש דת המרד הרב. המקף בסוף הטור השני שוב מפעיל את חשיבתו של הקורא.הוא סימן לחשיבה ולהפעלת הדמיון של הקורא. מרד זה הוא בבחינת דת, משהו שקשור לספירה רוחנית.

מילת הקריאה "הו" בטור השלישי קשורה לביטוי האקספרסיוניסטי בשירת אצ"ג. הוא ניזון עדיין מהאש "הלזו"[72], שיצאה מהבית במודיעין. שימוש במילה מקראית זו היא לא רק ארמז מקראי, אלא מתקשרת לנושא המרומז ביחזקאל. שם מנבא הנביא על גאולת הארץ, שתהיה הפתעה לכל העמים סובבים אותה. אף כאן הדובר ניזון מאותה אש. הנקודתיים בסוף הטור השלישי באות לציין את הפירוט שיבוא בהמשך. הוא חש את נוכחות מודיעין על כל סמליה. כותנתו על עורו כמו שהיה במודיעין. שתי הנקודות מחייבות את הקורא לעשות את המסע למודיעין בדמיונו ולנסות לשחזר כמה חם, ושרב היה שם מאותה אש מדבקת. הטור מסתיים בסימן קריאה. היינו, אין לערער על תחושותיו של הדובר החי בהווה מכוח נוכחות העבר.

החריזה היא כמו בבתים הקודמים: הרָב- שרָב.
בטור הראשון המצלול של העיצור כ' בולט: "בית כור והסדן לכלים בר הכוח", והוא מעצים את צליל המילה כוח. פעמיים חוזרת המילה "אש" כדי להמחיש את עוצמתה בשיר.

בית שמיני
בשאלה הרטורית הפותחת את הבית קיימת נימה אירונית. האם לא הנחילו את חרבם? התשובה החיובית ברורה לדובר בשיר. בקבורתם הם ציוו לנו מורשת של קרב. הבית בנוי מפסיחות, כי סערת הנפש הקשורה בתיאור מותם של קדושי מודיעין היא רבה. הם נקברו כשעל ירכם הירך, והמגנים על ראשם. לבושם הקרבי אינו משכיח את לבושם היהודי. הם כרוכים בטליתות בעלות פסי תכלת לבן כסמלה של מדינת ישראל הריבונית, ומגילת המרד קבועה בלבם כחותם. הדימוי "כחותם" משיר השירים מבטא את קשר הנאמנות, את האהבה ואת האחריות שחשו בני מודיעין לעמם.[73] החריזה היא בין הטורים הראשון השני והרביעי: קבורתָם- למראשותָם- כחותָם. פעמיים חוזר השורש "חרב": "חרבם", "חרבו".

האסוננסים הם: חרבָם- מגינָם- חותָם, חרבוֹ- ירכוֹ. הטור האחרון מסתיים במקף.

בית תשיעי
שוב חוזרת הבקשה מרעו לקחתו הביתה למודיעין. הוא רוצה לנשק את יסודות הבית שפעם היה שם. מוטיב הבית חוזר פעמיים, ואף השורש "קבר" מופיע פעמיים: "קבורים", "קברם". את מקום קבורתם של גיבוריו שאין היכר לקברם הוא בטוח שימצא ויכיר על פי משק הצל של העיט. העיט סמל מקראי לאכזריות כבר מברית בין הבתרים, שם הוא עט על הפגרים.[74] פעמיים חוזר גם השורש "נכר": הכר", "אכירהו". החריזה היא בן הטור השני לרביעי. בַּיִת- עַיִט.

בית עשירי
הבית האחרון מתאר כיצד ימצאו את האחים הגיבורים. יחד שנינו אני ורעי נגהר ונרכון על פני האדמה, כפי שעשה אלישע כשגהר על הילד והחיה אותו.[75] מקור תנכי זה אינו רק אמצעי ספרותי אלא יוצר אנלוגיה בין האירועים. שם עסק הנביא בהחייאה אף הדובר בשיר מנסה להחיות את רוחם של קדושי מודיעין.

הפסיחה בין הטור הראשון לשני מרמזת על ההתרגשות ועל סערת הנפש שכרוכים בחפירה ובחיפוש אחר קבריהם. הם יעסקו בפעילות זו מן הבוקר ועד הערב ואחר כך עד בוא השמש ללא ליאות ובחריצות רבה. עד שיתגלו לעיני השמש שלדי הגיבורים וחרבם שצמודה לירכם. הטור מסתיים בסימן קריאה, המרמז על הביטחון ועל ההתרגשות במציאת שלדי הגיבורים.

החרוז הוא כפי שהיה ברוב הבתים בין הטור השני לרביעי: עֶרֶב- חֶרֶב.

ריבוי הפעולות: "נגהר", "נחפור" ,"נגל", חושפים את מסירות הנפש של הדובר ושל ידידו אשר מוכנים לחפור בידיים ללא גבולות של זמן. חוש המישוש בא לידי ביטוי בקשר הבלתי אמצעי בין הידיים לאדמה. החפירה הזו מבטאת את האהבה הרבה לגיבורים אלו, שהפכו לסמל בחייהם ובמותם.

המילה "גיבורים", המילה "שמש" והמילה "עד" חוזרות פעמיים.

שירים רבים מסתיימים במוטיב השמש[76] כפי שראינו גם בשיר "שיר אמנו רחל".

שם סיום זה מבטא אופטימיות. כשם שאורה של השמש הזורחת מביא חיות לעולם כך יביא שירו של המשורר תיקון לעולם הנגוע בכפירה.

השיר "הביתה למודיעין" מסתיים בתיאור מציאתם של שלדי הגיבורים. לאור השמש נגלית גבורתם והחרב שעל ירכם משמשת עדות היסטורית לגבורה זו.

גילוי זה לאור היום הוא כהכרזה פומבית של גבורתם ושל מסירותם לעם ישראל. הדובר בשיר חש, שכך מחייה את צוואתם הרוחנית של קדושים אלו בתקווה שבעקבות גילוי זה תשתנה תפישת עולמם של בני אחיו.

הטלוס
שכחת מודיעין היא שכחה לא רק של מקום אלא התעלמות מהערכים הלאומיים ומן הגאווה היהודית של עם ישראל. התנהגות אחיו בזויה בעיניו והוא רואה בה בגידה במורשת ההיסטורית של גדולי האומה. לדעתו, אש המרד של החשמונאים צריכה לשמש דוגמא מעשית גם לאחר אלפיים שנות גלות לעם שחזר למולדתו. מגיבורי מודיעין צריכים לשאוב אמונה וביטחון ביכולת למרוד בכובש הזר בארץ ישראל ולסלקו מכאן כפי שעשו החשמונאים ממודיעין.

ניתוח השיר העלה שגם דרכי העיצוב בשיר ניזונים מאותה אידיאה שמצויה בבסיס התימה. אף מבנה השיר על בתיו המסודרים והחריזה הקבועה בין הטורים גם הם תורמים לסדר ולארגון של צבא, שמורד ולוחם בכובש הזר.

הצבעים המוזכרים בשיר גם הם משדה סמנטי של מלחמה: אש, כור, עיט בצבע שחור, צל מאיים. הצבע הלבן אומנם אינו קשור למלחמה, אך מתאר את מותם המלווה בצבע טהור. גם צבעי האורים ותומים מתקשרים לקדושתם של גיבורי מודיעין.

סיכום
ראינו בשיר מטפורות ייחודיות ותשתיות מקראיות רבות וכן הד לדברי חז"ל. העושר הלשוני עם המצלול העשיר מחייה את השיר ומעניק לו חיות ונשמה.

שני השירים שנבחנו הם דוגמא לתפיסת עולמו של המשורר הרואה בשכחת הארץ, אבותיה, אימותיה וגיבוריה בגידה בם ובמי שהנחיל לנו את הארץ. כאז כן עתה בדורו של אצ"ג נדרשה מסירות נפש כדי לשחרר את ארץ ישראל ואת ירושלים מעולם של זרים וכובשים וכל אוזלת יד, בריחה וכניעה הם בבחינת בגידה שאין עמה לא סליחה ולא מחילה. כדבריו:
"כי לא האמינו בך: ככוח -ים- בם וכרוב נוגה וריחות יערים,
לכן עצרו זמר מהלכם: לא באו עד תוצאות גבולם-
והוא חם היה כגוף האם בהינתק רך הנולד מטבורה;
כי לא נשאוך בשם מלכות גבוה- לא עלו להר זבולם,
לכן עומדים לגיונות ערב על חומת ירושלים למולם.
כי לא זכרו מלכם ועוגבם - צואר הבקבוק גמולם".[77]
ובמקום אחר הוא מביע את הרעיון שההתנתקות מן הקודש תוצאותיה גרועות:
"ומיום שניתק את עצמו דור ישראל -העם מן המחובר הקדוש,
ניתק קו הטוב והדור הולך-קידר וכגלגל עליו הראש:
אין שמשו כבגבעון דום- כי כתוף מנחושת קלל.."[78]
רק המשיח עשוי לטהר את הארץ הזאת ולהגשים את רעיון המלכות של עם ישראל בארצו. על כן המשורר נושא תפילה, שיזכה לאריכות ימים כדי לראות את המשיח מגשים רעיונות אלו:
"והיודע מזה והשומע לכך,
ישא את דמו ההומה למשיח,
ברעיון תפילה בת מילים פנימיות:
האריכה ימי, אלוקי, פה בארץ,
למען אזכה לקבל את פני
ההולך במחתרת,
ההולך ובא
למשול ולטהר בארץ הזאת הנבואית".[79]
הצעות לביבליוגרפיה:
1.
אורי צבי גרינברג, כל כתביו (עורך: דן מירון), מוסד ביאליק, ירושלים תשס"א.
2. אלדד ישראל, דמע ונגה, דם וזהב,שוקן ירושלים ותל-אביב תשס"ג.
3. ארנון יוחנן, אצ"ג תחנות בחייו, מבחר מאמרים, עקד, תל- אביב תשנ"א.
4. ארנון יוחנן, ביבליוגרפיה של מפעלו הספרותי ומה שנכתב עליו, ידיעות אחרונות, תל-אביב 1980
5. בהט יעקב, אצ"ג חקר ועיון בשירתו ובהגותו, יחדיו, ירושלים- תל- אביב תשמ"ג.
6. בנימין הרושובסקי, ריתמוס הרחבות, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1978 .
7. ברזל הלל, שירה ופואטיקה, יחדיו, תל- אביב תש"ן.
7. גדעון קצנלסון, גולף הכלים של הכוסף, ירון תל-אביב, 1993.
8. הופרט שמואל תומס, קודקוד האש, כרמל, ירושלים תשס"ו.
הופרט שמואל תומס, גלות וגאולה בשירתו העברית של אצ"ג, עבודת דוקטור, אוניברסיטה עברית, ירושלים 1978.
9. הורוביץ טלי, הקינה בשירת אצ"ג, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן, רמת- גן תש"ן.
10. הלל ויס, המתכונת והדמות, מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג,
(עורך: הלל ויס), הוצאת אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן, 2000.
11. וולף- מונזון תמר, גיבוש הפואטיקה הארץ- ישראלית של אצ"ג, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר- אילן, רמת - גן תשנ"ו.
12. לוין ישראל, תנים וכינור חורבן גלות, נקם וגאולה בשירה העברית, קיבוץ מאוחד, 1998.
13. לנדאו דב, שירת הגבהות במעמקי הזמן, משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשמ"ד.
14. ליליאן דבי ג'ורי, ערכי יסוד בשירת אצ"ג, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת- גן תשל"ז.
15 . ליליאן דבי ג'ורי, "הערך המטאפורלי של הצבעים בשירת אצ"ג, שירה ומסתורין, עיונים ליובלו של המשורר ש' שלום, אוניברסיטת בר- אילן,רמת-גן, תשמ"ו 1985, עמ' 73 - 87.
16. מירון דן, אקדמות לאצ"ג, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ג.
17. מירון דן, "השכול כליל כלולות" אצ"ג בימי מלחמת העצמאות ושירו בזכות אם ובנה" האוניברסיטה הפתוחה, כתר, תל-אביב תשנ"א, עמ' 123 - 155.
18. פרידלנדר יהודה, אצ"ג, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1974.
19. פרידלנדר יהודה, א. צ. גרינברג עיונים בשירתו, מחברות לספרות, תל- אביב תשכ"ו.
20. פרנקל נילי, היסוד הדיאלקטי במבנה ובלשון של שירי רחובות הנהר לאצ"ג, עבודת מ. א. אוניברסיטת בר- אילן, רמת גן תשמ"ט.
21. קצנלסון גדעון, גולף הכלים של הכוסף, מסות על שירת אצ"ג, ירון גולן,תל- אביב 1993.
22. קורצוויל ברוך, "הערות למהות הנופים בשירי אצ"ג", ביו החזון לבין האבסורד, שוקן, תשכ"ו, עמ' 64- 94.
23. ייבין ה. ישראל, "הזיכרון והכוסף בשירת אצ"ג", בעקבי הזמן, המילוא, ירושלים תש"י, עמ יא - כט.

הערות

[1] על הכוסף ראה: ייבין י, ה, "הזכרון והכוסף בשירת אצ"ג", בעקבי השיר,הוצאת המילוא,ירושלים תש"י, עמ' יא- כט.
[2] אצ"ג, כל כתביו (עורך : דן מירון),"ירושלים המוקפת חומה", כרך ז, עמ' 118.
[3] אצ"ג, כל כתביו (עורך : דן מירון), "שיר לעדי עד", כרך ז, עמ' 165. מוטיב הבגידה בארץ ובירושלים מופיע פעמים רבות בשירתו למשל: "עם דבר האושפיז הירושלמי", כרך ז, עמ' 28, קביעתו שם היא:
"כל עוד אנחנו והכותל וגבעת המור,
בירושלים לא ישלוט אשר ברֵיח -החמור
חי הדור, שלא יסוג, חי הדור שלא יבגוד
כדור קודמינו שנסוג ושבגד"; שירים נוספים: "ציון שאהבתי", כרך ג, עמ' 127, "העלם שנעלם בגופנו, עלה",כרך ג, עמ' 182 - 183.
[4] אצ"ג, כל כתביו (עורך : דן מירון), "שיר אוכל אש", כרך ז, עמ1 155.
[5] אצ"ג, כל כתביו (עורך: דן מירון),"תפילה בהר ציון:האויב בנופים",כרך ז, עמ' 162.
[6] אצ"ג, כל כתביו (עורך: דן מירון), "שיר חלון פנימה", מוסד ביאליק ירושלים, תשנ"ד, כרך ה, עמ' 16
[7] אצ"ג, כל כתביו (עורך: דן מירון), "אימת הדין", כרך ה, עמ' 65.
[8] אצ"ג, כל כתביו (עורך: דן מירון), "ירושלים הנוקמת", כרך ז, עמ 103 - 104. בכרך ז, עמ' 101 נקראת גם ירושלים "אמנו המוקפת חומה". היא מחכה לבניה ומקווה שלא שכחוה לטובת השפלה והים.
[9] על רחל בשירה ובספרות ראה: נדב שרגאי, על אם הדרך סיפורו של קבר רחל, שערים לחקר ירושלים, ירושלים תשס"ה, עמ' 317 - 334.
[10] ראה: ירמיהו ל"א, יד- טז: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם"; על צניעותה של רחל ראה: מגילה יג, ע"ב.
על ההתחבאות תחת המיטה ומסירת הסימנים לאחותה לאה ראה: מדרש פתיחתא דאיכה רבתי, עמ' פא.
[11] אצ"ג , כל כתביו (עורך: דן מירון), כרך ז', עמ' 103 - 104. על תוכנו של הספר ראה: הלל ברזל, שירת ארץ ישראל אקספרסיוניזם נבואי, ספריית פועלים תל-אביב, תשס"ד, עמ' 315 - 365.
[12] ישעיהו ס ,ג: "והלכו גויים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך"; צבא השמים מתואר בתפילה כ"מלאים זיו ומפיקים נוגה", "אל אדון" בתפילת שחרית של שבת.
[13] שמואל תומס הופרט, קודקוד האש, כרמל, ירושלים תשס"ו, עמ' 45.
[14] שמות ז, יח: "הדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור".
[15] שמואל תומס הופרט, קודקוד האש, כרמל, ירושלים תשס"ו, עמ' 45.
[16] מכות, כד ע"ב: "כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק ? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה עניין אוריה אצל זכריה?
[17] בראשית כב, ב: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ... "
[18] משלי ל, כא- כב: "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת. תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם".
[19] דברים לג, יג - טז : "וליוסף אמר: מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם וממגד ארץ ומלואה" .. מוטיב המגד מתקשר
לכל הטוב שגדל בארץ ישראל. ראה: כרך ז' בסדרת השירים "שירים מימי המרתף בירושלים",
עמ' 150: "בירושלים- של- מגד לא גרתי ולא טעמתי מטיב מגדיה,אבל לעת מרוריה קרעתי לבי לפגריה שהיו זבים בשוליה- "
[20] מוטיב הבאר מופיע פעמים רבות בשירתו של אצ"ג ולו משמעויות שונות. אחת המשמעויות קשורה לזיכרון ילדותו לבאר שהיתה בחצר בית הוריו. למשל: "באר חדוה ללבבות", כרך ז, עמ' 173, "באר עמוקה מאוד ", כרך ד, עמ' 115, "שירים על הבאר", כרך ט, עמ' 118 - 125.
[21] עירובין כב, ע"א: "רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב".
[22] השורש "כפר" הוא מוטיב חוזר בשירתו של אצ"ג ובכרך ז' הוא מצוי פעמים רבות למשל: עמ' :127 "בין
כופרים ונמושות", עמ' 99: "סם כופרים ונמושות", עמ' 119: "אכן הכופרים בהופך ממלכות", עמ' 11 : "ושב לכופרים", עמ' 41: "שכל הכופר", עמ' 140: "וירושלים כבויה בציווי הכופר היהודי".
[23] מלכים ב, ה, ז: "כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי".
[24] האשמות אלו חוזרות לרוב בשירתו של אצ"ג למשל: בשיר "משא כשיל וכילפוס", כרך ז', עמ' 156:
"שעוד יש בקרבנו דתן ואבירם סנבלט ואיש פלביוס ופפוס,ששוב בקרבנו מרעילי מעינות נצחיים-"
[25] מלאכי ג, יט: "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שורש וענף", ובסוף אותו פרק נאמר: הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
[26] בראשית ט, יא - יז.
[27] בראשית כז, ג: שא נא תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד".
[28] תהילים מו, ד: "יהמו יחמרו מימיו".
[29] בראשית טו, יח: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול פרת".
[30] בראשית מא, ה: "ויישן ויחלום שנית והנה שבע שיבולים עולות בקנה אחד בריאות וטובות".
[31] ישעיהו כז, יג: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים".
[32] בראשית ח, ב: רש"י על פי סנהדרין קח ע"א: "ויסכרו מעינות תהום,כשנפתחו כתיב כל מעינות וכאן אין כתיב כל לפי שנשתיירו מהן אותן שיש בהם צורך לעולם,כגון חמי טבריא וכיוצא בהן".
[33] בראשית כו, טו: "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר".
[34] דברים לב, ה: "דור עיקש ופתלתול".
[35] בבא בתרא ו, ב: "תאנים מקבל עליו עשר מתולעות למאה".
[36] בראשית ד, ט: "אי הבל אחיך".
[37] שיר השירים ד, ט: "לבבתיני אחותי כלה".
[38] יחזקאל יט, ב: "ואמרת מה אמך לְבִיָא בין אריות רבצה, בתוך כפֵרים רבתה גוריה".
[39] ירמיהו לא, יד.
[40] שם, טו- טז.
[41]. בראשית מד, כט: "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה".
[42] על תפיסתו האידיאולוגית -פואטית מיום שעלה לארץ ראה: הלל ברזל, שם, עמ' 30 -32.
[43] דוגמאות רבות לקביעה ארספואטית זו קיימות בשירתו של אצ"ג למשל: "שיר העוגבר", כרך ו, עמ' 25, "שיר השכל הגדול", כרך ו, עמ' 26 - 27, "משורר ישראל בין הבתרים, כרך א, עמ' 103, שירת המורדים, כרך א עמ' 90, "שיר הידיים הפשוטות", כרך א, עמ' 157, "לברית",כרך ב, עמ' 96 -97 , "עלה , שיר דמי וזהבי", כרך ב, עמ' 132.
[44] על ייחוסו המשפחתי החסידי ראה בשיר "בזכות שלושה אבות", כרך א, עמ' 156. על חשיבותו של הניגון בחסידות ראה מאמרי: ניגון הנשמה בסיפור החסידי , באתר דעת, תשס"ז, 2006.
[45] שופטים ה, יב: "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר".
[46] ישעיהו נב, א.
[47] יומא כ, ע"ב, ראה גם בשיר "ירושלים באיבת שריה", כרך ז עמ' 136:
"ירושלים שלי.. וגלגל החמה מנסר לו, והפר מעוטר הקרנים גועה לאלוקים"- -
[48] הסברו של הרב עדין שטינזלץ, יומא כ, ע"ב.
[49] שופטים ה, כא.
[50] בראשית מט, כו.
[51] הטלוס הינו מושג בהרמנויטיקה שפירושו: האידיאה המונחת בבסיס היצירה הספרותית ואשר מאחדת את רכיביה הפואטיים. ראה: אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, סיפור עוקב סיפור (עורכים: יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר, רלה קושלבסקי), אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ה.
[52] אצ"ג, כל כתביו (עורך: דן מרון), כרך ז, עמ' 71 - 72.
[53]הלל ברזל, השיר החדש: סגירות או פתיחות, עקד, תל-אביב תשל"ז.
[54] שיר השירים ג, יג: "הנה מיטתו של שלמה ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה".
[55] הדימוי לעבד נמצא גם בשירו של יאיר שטרן "חיילים אלמונים", בדמי לעד תחיי, הוצאת יאיר
תל-אביב, 1983 , עמ' יט:
לא גויסנו בשוט כהמון עבדים
כדי לשפוך בניכר את דמינו
רצוננו להיות לעולם בני-חורין!
חלומנו: למות בעד ארצנו!
[56] הדברים מזכירים את דברי חז"ל בדבר גלות השכינה עם ישראל. ראה: מגילה כט, ע"א: "ראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן...".
[57] המקבת היא פטיש שראשו האחד מחודד והשני רחב. ראה: ירמיהו י, ד: "במסמרות ובמקבות יחזקום".
[58] מגילת אסתר ב, ה: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני".
[59] ירושלמי, ברכות, ה, ד.
[60] מילה נתחדשה הימי הביניים: "הילת מאורך תאיר גבולי". (מתוך הפיוט: רוני ושמחי)
[61] יום ניקנור הוא סמל בשירת אצ"ג לניצחון היהודים. ראה בשיר "ליום נס", כרך ז, עמ' 13: "ויום נס הוא כיום ניקנור". ראה: תלמוד ירושלמי, תענית ב', הלכה י"ג.
[62] ישעיהו ו, ב: "שרפים עומדים ממעל לו".
[63] שמואל תומס הופרט, שם, עמ' 84.
[64] אצ"ג, כל כתביו ( עורך דן מירון), "בזכות שלושה אבות", כרך א, עמ' 156.
[65] מוטיב כלי המלחמה המקודשים נמצא גם בשירת יאיר שטרן ראה: יאיר שטרן, שם, עמ' כז.
[66] דברים לג, יט. בברכת זבולון נאמר: "ושפוני טמוני חול" כלומר, כל שפע הסחורה מאוניות שטבעו והן טמונות בחול יהיה ליששכר ולזבולון.
[67] שמות כח, ל: "ונתת את חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה', ונשא אהרון את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". מוטיב "האורים והתומים" חוזר בשיר "בין כופרים
ונמושות", אצ"ג, שם, כרך ז, עמ' 98.
[68] הביטוי "כבויה" מצוי גם בשיר "שיר למורד לירקון", אצ"ג, שם, כרך ז, עמ' 139 - 140 :"וירושלים כבויה בציווי הכופר היהודי". אף שם שתי המילים "ירושלים כבויה" מודפסות בהטייה לצד שמאל, כהמשך לאותו רעיון.
המשורר מאשים את היהודי הכופר, שמשחק ב"ירושלים הכבויה" בידי שמים, כמשחק במשחק הקוביה. אין
לו לא פני אלוקים ולא זיו של בית המקדש.
[69] עמוס ט, יא: "הך הכפתור וירעשו הסיפים".
[70] מוטיב הבית- בית ההורים הוא יסוד מכונן בשירתו של אצ"ג, והוא מצוי בשירים רבים. הבית הפרטי שלו מאז עומדו על דעתו קשור בנופי ארץ ישראל, במנהיגיה ובאירועים ההיסטוריים שקרו לעם.
[71] שבת יב, א: "המכה בקורנס על הסדן". תמונת הסדן נמצאת בשירים נוספים למשל: אצ"ג, "ביתו של אדם",כרך ט, עמ' 11.
[72] יחזקאל לו, לה: "הארץ הלזו הנשמה היתה כגן-עדן".
[73] שיר השירים ח, ו: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה".
[74] בראשית טו, יא: "וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברהם".
[75] מלכים ב, ד, לד: "ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו ויחם בשר הילד".
[76] מוטיב השמש מצוי בשירים רבים למשל: "שיר ליום התגלות" כרך ז' עמ' 43, "דבר הנזר ותהום", כרך ז' עמ' 48 "פרקים בתורת המדינה", עמ' 79 ,"ישותך וגורלך", כרך ז, עמ' 94, "ירושלים הנוקמת", כרך ז' עמ' 102, "ירושלים המוקפת חומה", כרך ז' עמ' 118, "שיר גדי לכרמי בגבוה", כרך ז' עמ' 122, "שיר לכולם יחד ", כרך ז' עמ' 124, "שיר בנוסח העמרמי בין שני דורות", כרך ז' עמ' 143, "בים מים סביב", כרך ז' עמ' 164, "שיר העוגבר שנדם", כרך ח' עמ' 49, "שיר העוגבר", כרך ח' עמ' 61, "שיר מכוחה של השמש", כרך ח' עמ' 125, "שיר מן רכבי הזמן", כרך ח' עמ' 122.
[77] אצ"ג, "שיר בפני אלוקים", כל כתביו, כרך ח, עמ' 52.
[78] " , "שיר קץ ימים זה", " " , " ", עמ' 29.
[79] אצ"ג, "בכתב המכוה", כל כתביו, כרך ג, עמ' 71.