אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

באתי אליך
שיר ופשרו

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

בָּאתִי אֵלֶיךָ
וּפָנֶיךָ כִּתְמוֹל וְיָמִים נֶעֱרָמִים
בּוֹדְקִים אֶת תּוֹכִי
בִּצְלִילוּת שֶל קַרְנֵי רֶנְטְגֶן
וְהָאֵש בַּעֵינַיִם
מַרְגִּיעָה
חוֹפֶנֶת אֶת כֻּלִּי
אֵל כֻּלְּךָ.

בָּאתִי אֵלֶיךָ
וְיָדַעְתִּי ֹשָלְוָה מְפֻיֶּסֶת.

וּמְנַסֵּר הַֹשָּכֵן תִּקּוּנִים ֹשֶל יוֹם יוֹם
וְקוֹרְאִים הַיְּלָדִים לְעֶזְרָה ֹשֶל רֶגַע
וְעִגוּלֵי "מַבָּט" חוֹתְכִים מַסָךְ
בִּרְמָזִים קָֹשִים.

אַז רְקִיעִים ֹשִלְּחוּ
שֶמֶש אַחֶרֶת
וְהָאוֹר הֶעָנֹג
כְּמוֹ כַּהָה בְּפֶה מְפֹהָק:
מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם?

הָלַכְתִּי מִמְךָ
כְּפוּפַת עָגְמָה.

נְחֹֻשַת אַהֲבָה
לָבַֹשְתִּי נִיחוֹחוֹת
וּבָאתִי אֵלֶיךָ.



עיון בשיר

המילים הפותחות ומסיימות את השיר "באתי אליך" מכניסות אותנו אל רובד אינטימי. זהו ביטוי קדום הקשור ליחסי גבר-אישה: "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" ["בראשית" ו' ד].

תחילת השיר מתארת סיטואציה מוכרת, שנובעת מתוך זוגיות קבועה וממושכת: הפָּנִים בודקים את התּוֹךְ - לא כאִיום אלא כקריאת מַפָּה פנימית. גם האש בעינים, שניתן לקשור אותה לתשוקה, אך גם למשהו מאיים - כאן היא מרגיעה, חופנת. יש משהו מאוד אימהי בזוגיות הזאת, משהו ששומר מכל רע.
בָּאתִי אֵלֵיךָ
וְיָדַעְתִּי ֹשָלְוָה מְפֻיֶּסֶת.
אבל בכל זאת קיים אִיום על הקשר. בבית השלישי מופיע "ניסור", שהוא צליל דיסהרמוני: מאחורי השלוה המפֻיֶּסֶת יש משהו מפריע. כל התאור המפריע קשור לשִגְרַת היום יום: ניסור, תיקונים, צרכי הילדים, חדשות בטלביזיה.. פתאום עולה הספק:
מה יהא על האהבה הענוגה והרגועה מול אותות הזמן שמנסים לנגוס בה?

ואמנם, שִגרַת היום יום מצליחה לחדור אל האינטימיות ולפרוץ בה סדקים:
אַז רְקִיעִים ֹשִלְּחוּ
שֶמֶש אַחֶרֶת
וְהָאוֹר הֶעָנֹג
כְּמוֹ כָּהָה בְּפֶה מְפֹהָק:
מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם?
סודו של הקשר בתחילת השיר נעוץ ביכולת הזוגית להפריח את שגרת היום יום מהם והלאה. ופתאום, ברגע לא זהיר אחד, כששומר האהבה נרדם על משמרתו, תפס את מקומו הפיהוק.. ואין עוד שלוה מפויסת אלא נתק ואכזבה:
הָלַכְתִּי מִמְּךָ
כְּפוּפַת עָגְמָה
כעת, את החלל שהותיר הקשר האגדי שמתואר בתחילת השיר תופסים שיעמום, תיסכול, אכזבה, וניסור השכן תיקונים שאינם מִתָּקְנִים..

דוקא בשלב זה עומדת האהבה במבחן האמיתי שלה, מבחן השיגרה שאי אפשר להימלט ממנה. והנה כאן מגיע השיר אל שיאו. מסתבר שתאורי האינטימיות בתחילת השיר מסוגלים לשרוד גם את רגעי המשבר והסְפֵקוֹת…
נְחֹֻשַת אַהֲבָה
לָבְֹשְתִּי נִיחוֹחוֹת
וֹבָאתִי אֵלֵיךָ.
ממצב של "כפופת עוגמה" מְֹשָנָּה הדוברת את עמדתה הרגשית והפיזית. מתברר שלאהבה יש לעתים גם צורך בנחישות נפשית. והנה מרגע זה הכל מתהפך, והשיר מתמקד בקשר המאוד אינטימי, שמנצח הכל:
לָבַֹשְתִּי נִיחוֹחוֹת
וּבָאתִי אֵלֵיךָ.
כעת מצִּדָהּ יכול השכן לעשות שיפוץ מסיבי עם קומפרסור, הילדים יכולים לצרוח, ואִירָן יכולה לשגר לישראל איומים ממוקדים…
היא בְּשֶלָהּ…

מוטיב הזמן בשיר מתַפקֵד כמוטיב-מפתח. ["ימים נערמים", "תיקונים של יום יום" , "מה יום מיומים"] בשיר זה נבדקת כוחה של האהבה לעמוד מול הזמן ומעלליו.

ניתן לקרוא את השיר באופן מעגלי, ואז הרעיון מחזק את עצמו, לכלל אמירה לגבי זוגיות והסוד שלה: האהבה אינה חסינה מפני סיטואציות של משבר או שחיקה של השגרה, והיכולת להיות "נחושת אהבה" היא הפתרון, האידיאל, השאיפה…