אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

קנה לך חבר

נחום שניצר

גיליון מס' 8 - תשס"ז * 2007

השעה הייתה מאוחרת ורוח קרירה נעימה של חדש אלול נשבה בעורפו של יואל בלכתו יחידי לביתו. רוב תושבי שכונת רחביה היו מבוצרים בבתיהם, וצלילי מוסיקה וקולות צורמים מטלוויזיות חתכו את הלילה הירושלמי. יואל חשב בנחת על המחכים לו: אשתו, ילדיו הישנים, וארוחת ערב. ימי הסליחות בפתח ויואל פיזמן לעצמו "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה, חוסה על עמלך..." הוא ראה את עצמו, לבוש בקיטל צחור ועטוף טלית, עומד לפני התיבה ושופך את לבו לפני קונו. הקהל מתבשם מקולו הצלול, במנגינה הטהורה ובמילים הבוערות השוברות את כל המחיצות בין ישראל לאביהם שבשמים.

פתאום הרהוריו הופסקו; ניצב יהודי מבוגר מולו, נמוך וכפוף, מגבעת שחורה מרופטת לראשו וזקן שלג יורד על מידותיו.

"אדוני היקר – רצונך לרכוש ספר פירושים נאים לפרקי אבות? אני חברתיו." השנים עמדו ליד ככר אסף, ולאור הפנס שהוא עיקרו של ככר זה, הראה הזקן את חיבורו ליואל.

הספרייה בביתו של יואל היתה גדושה בספרי קדש, וביניהם גם פירושים לפרקי אבות. ובכל זאת, לא נעים לסרב ליהודי המבוגר ותלמיד חכם ול"אני חברתיו." סביר להניח שהאיש הוציא את החיבור לאור במימון עצמו, וקווה לכסות את עלות הדפוס על ידי מכירה מבית לבית. אחרי סירובים רבים, חשב יואל, הוא שמח למצוא יהודי וכיפה לראשו ברחוב.

ההן גבר על הלאו, ויואל הושיט את ידו לכיסו להוציא את ה"מחיר הסמלי" שפסק המחבר, חמשה עשר שקלים. והנה – לא העלה אפילו חרס בידו. לא שטר ולא מטבע, ולא צורת מטבע ולא צלו.

הציע המחבר שיקח אתו את הספר, וישלח לו המחאה בדואר כאשר ישוב לביתו. הרי הכתובת רשומה בספר.

"אבל במטו מינך, אל תשכח. ובלבד שלא אהיה שרוי בדאגה."

יואל הבין ללבו של היהודי המבוגר וראה בעיני רוחו את האיש יושב בביתו הדל וממתין עד בוש לדואר. אבל לא היה על מה לדאוג. יואל לא ישכח.

היה פתגם שגור בפי סבו של יואל, והמילים עדיין הדהדו באזני הנכד, גם אחרי שני עשורים שהלך הסב לעולמו: "אז מ'קויפט, מ'דאפט באצאלן" – אם קונים, אזי חייבים לשלם.

הסב היה אדם ישר להפליא, ממעט בדברים ובלתי מתפשר; עקשנותו היתה מפורסמת לסובבים אותו. גבה קומה וכחול עיניים, הוא נראה חמור מזג, אבל אהב את בני משפחתו אהבה עזה, ועזר לזולת בלי לעשות חשבונות. הוא היה מצהיר את פתגמו בנחישות, כמעט בתוקפניות, השכם והערב, כמביא בשורה חדשה לעולם. ליואל הקטן הדברים היו בלתי מובנים – הרי על כל קניית ממתק, גלידה, מחברת או עפרון היה רגיל לשלם לאלתר. המשוואה בין קניה לבין תמורה היתה בהירה ונהירה לו. כיצד לקנות בלי לשלם? עברו שנים, ולמד יואל שפתגם סבו נשאר בגדר חידוש בעיני אנשים רבים.

"תודה, בעזרת ה' תקבל את הצ'ק בקרוב," הפטיר יואל, והכניס את הספר אל מתחת לזרועו.

כאשר הגיע יואל לביתו, כבר ישנו הילדים, כצפוי. אשתו, מוריה, חצי ישבה חצי שכבה על הספה. חיוך עייף חלף על פניה המלאות. בחדש השביעי להריונה, אפסו כוחותיה לקראת ערב.

"הצלחתי להכין קצת ארוחת ערב ולהשכיב את הילדים. אחר כך, נגמר הדלק."

"חוץ מזה, איך את מרגישה?"

"שפוכה לגמרי, ברוך ה'. אומרים שזה סימן טוב. חזקי התקשר. הוא רוצה לדבר אתך."

יואל לטף את לחיה הענוג. "שאביא לך משהו לשתות?"

"לא. לא, תודה. רק אם היית יכול לסדר קצת את המטבח... פשוט אני לא יכולה לקום עכשיו."

"אולי תלכי לישון? אני אטפל במטבח." יואל נשק בקלות נוצה את רקתה החוורת.

"יואלי?"

"כן, חמודה."

"זה היה מקח טעות."

"מה?"

"חשבת שאתה מתחתן עם 'בריה,' וקבלת אותי. וערמת כלים במטבח מבולגן."

"קבלתי את אהבת חיי, חברתי ואשת חיקי. מה איכפת לי לנקות קצת?"

"לא איכפת לך? אבל אל תשכח להתקשר לחזקי...." כמעט מנמנמת, מוריה קמה בכבדות ונעה באיטיות בכוון חדר המטות.

מהפכת סדום ועמורה קבלה את פני יואל במטבח. מוריה אמנם הצליחה להכין מעט אוכל, אבל לסדר כלום לא הצליחה. לשמחתו, סיר מרק גדול בעבע על הכיריים, ובקרבת מקום נשארו כל הראיות להכנתו: שאריות וקליפות ירקות, קרש חיתוך וסכינים. גם הצלחות המשומשות נשארו במקומן, עדות אילמת לנעשה, כמו ביום האחרון בפומפיי לפני פריצת הר הגעש. כנראה, טליה בת הארבע לא אהבה את המרק במיוחד, ודביר, בן השנתיים, העדיף לשפוך את שלו על השולחן, המושב ואף על הרצפה. מאכלים נוספים השאירו את רשמיהם מסביב: חביתה, סלט ירקות ותפוח אדמה אפוי.

באופן שיטתי ומחושב, פינה יואל את השולחן וערך את מקומו הוא לפני שניגש אל המלאכה. מזלג בצד שמאל, סכין וכף מימין, ישב ואכל ממה שמצא כדי לצבור כוח למשימה. אחרי שברך ברכה אחרונה, התחיל במבצע.

קודם כל, להחזיר את המוצרים לארון המתאים, ולנגבם בדרך. אחר כך, להשליך את הפסולת לפח. בהמשך, לשטוף כלים ולנקות משטחים. בסוף לאחסן את שאריות המזון במקרר. תוך כדי עבודה, יואל פיזמן לעצמו קטעי חזנות מתפילות ימים הנוראים.

יואל העדיף את הסדר על היפוכו, במנוגד לאשתו שעשתה דברים בשצף-קצף, והשאירה אחריה מהומה. מוריה היתה משוחחת בטלפון תוך כדי שטיפת כלים. יואל לא סבל את הרעיון לדבר וברקע קול זרימת המים ונקישת צלחות זו בזו. אמנם, הרעש הספיק לו "כיסוי" מספק כדי להרים את קולו בשירה "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך, חסד נוצר ....."

כעבור זמן מה המשימה בוצעה כהלכה, ויואל התקשר לחזקי. "חזקי? מה שלומך, מה ענינים?"

חיבה יתרה חבב יואל את חזקי. שניהם למדו יחד בישיבה, שרתו יחד בצבא, ועכשיו שכנים הם; ילדיהם באותו גן ומעון, נשותיהם חברות. פעמים רבות זכה יואל לגאול את חזקי ממצבים מבישים, וכאשר יואל נפצע במהלך השרות, לא מש חזקי ממיטתו: היה משדל אותו בדברי עידוד, מחזיק את ידו, היה לו לעזר ומשענת עד שהשתקם. ויואל לא שכח. לא שכח את תהום היאוש שנפתח לרגליו וממנו נושע בעזרת חברו.

"יש לך כמה דקות בשבילי, יואל? אני רוצה לבוא אליך לדבר, אם זה לא יפריע לך ולמוריה..."

"בא כבר! אני מכין קפה. אל תצלצל – מוריה ישנה."

חזקי הגיע לפני שיואל הספיק להרתיח את המים. כמה תלתלים שחורים דגדגו את מצחו, ושביבים כחולים רקדו בעיניו. רק חסרה לו חולצת תנועה ושרוך כדי להראות כמדריך נוער. הייתה בו שובבות נעורים ושמחת חיים, ולב מבין ונותן. חזקי העריץ את יואל – את יושרו, את כשרונו ואת חריצותו. ויואל אהב את חזקי כמו שאוהבים אח צעיר. כמו שאוהבים קרני השמש בחדש שבט. כמו שאוהבים את ימי הנעורים.

השנים פטפטו על הא ועל דה, אולם יואל חש שחזקי עוצר את המילים ולא מגיע אל הנקודה.

"מה יש לך בלב, אחי? שפוך, שפוך!" הפציר בחברו, ודלה מאוצרו מילים מימים עברו.

"אתה מכיר את אבא..."

"אני רואה אותו כמעט כל יום בבית הכנסת, לא? מה שלומו?"

"יציב, יציב. הם אומרים שבגיל הזה המחלה מתפשטת לאט. לא כואב לו במיוחד. אבל אין הרבה זמן."

"לא ידעתי שהוא חולה. אני מצטער לשמוע. איך אפשר לעזור?"

חזקי אזר אומץ ואמר "אני רוצה להתפלל 'כל נדרי' השנה."

יואל הביט בו בתדהמה ומבוכה. למה? איך? חזקי עובר לפני התיבה כשליח צבור לעיתים רחוקות בימות החול ושבתות. מה לו ול'כל נדרי'?

מראשית שנה ועד אחריתה, חי יואל בצל ההוד של תפילת ימים הנוראים. היתה לו 'חזקה' להתפלל 'כל נדרי' בבית נכנסת "אחי ורעי" ברחביה, והוא התכונן לכך נפשית ורוחנית זמן רב. והנה חברו מבקש שיוותר על היקר לו כאישון עינו.

את כל זה ידע חזקי. אמר בשקט, כמגלה סוד, "אני רוצה שאבא יעריך אותי." ולא הוסיף.

יואל הבין שאין להעלות טענות סרק, בין אם חזקי צדק בין אם אינו אלא טועה. עם הגיון הלב אין להתווכח. אבל איך להפוך את הבחור החמוד הזה לחזן בעוד חדש ימים? מי שאמר לשמן וידלק יכול לומר אותו דבר לחומץ, חשב לעצמו.

רצה חזקי לומר 'אתה לא חייב'. אבל את חברו הוא הכיר היטב. ליואל, חובות כלפי הזולת היו ה'טבין ותקילין' של המשא והמתן האנושי בינו לבין חבריו, בינו לבין אשתו. הקשר בין אדם לאדם הוגדר בעיניו כמערכת חובות, לעתים אך סבך חובות. ובכל זאת יואל לא חש חנק אלא חוסן. הוא ידע את חובתו בעולמו ושמח ושימח בה. ולחזקי הוא היה חייב, וחוב זה יש לשלם לאלתר.

"אתה תהיה שליח צבור נפלא," פסק יואל, וקווה שלא יתחרט יותר מדי.

אם לבו של יואל לא היה שטח כבוש מאז, חזקי היה כובשו בנקל בחיוכו הרחב.

חזקי, שידיו תמיד היו עסקניות, התחיל לעלעל ב'פרקי אבות' אשר היה מונח על השלחן. הוא נזכר במה שכתוב במשנה שם על אהבת דוד ויונתן, אהבה שאינה תלויה בדבר. יואל ראה את הספר, ונזכר בזקן שמכר לו את הפירוש הנאה, ובסבו שהיה אומר: "אז מ'קויפט, מ'דאפט באצאלן" – אם קונים, אזי חייבים לשלם. מהר יואל לשידה והוציא פנקס ההמחאות, מעטפה ובול. ספר לחזקי מה שקרה, וזה שמח שיש לו חבר העומד בדברו. "ברוך אומר ועושה," אמר חזקי.

מיום המחרת והלאה, היה לחזקי ויואל "סדר ערב". יואל הכין קלטות, וחזקי הסתובב עם רשם-קול ואוזניות והאזין להן. יואל לא ניסה ללמד את חברו מנגינות יומרניות או קטעי חזנות אופרטיות, אלא נוסח מקובל וניגונים שווים לכל נפש. אולם ספקות תקפוהו. "אבל יואל, אולי זה הצגה קצת? אולי לא מתאים לי להיות שליח צבור כדי לעשות רושם על אבא?"

יואל פתח את תשובתו בקטע חזנות: "'אף על פי שאיני כדאי....' אם אתה חי את המילים, אם הם בתוך נשמתך, ובכל זאת אתה מרגיש שאתה לא ראוי לומר אותן, אם אתה יכול להתפלל מתוך שמחה ושברון לב כאחד – אתה ראוי. מי יותר ראוי ממך?"

"אתה, " אמר חזקי בפשטות.

"רק מבחינה טכנית-מוסיקלית. אין מי ש'דעתו מעורבת עם הבריות' יותר ממך. אין לב טוב יותר משלך. הקבלות שמורות אצלי."

עבר ראש השנה ובאו עשרת ימי התשובה. עלו ספקות נוספים אצל חזקי. "אולי בכל זאת כדאי שאתה תהיה שליח צבור... מכירים אותך, אוהבים את התפילה שלך. יעשו השוואה בינינו, וירגישו שהם הפסידו."

"תראה – אתה באמת חושב שזוכרים משנה לשנה? הקהילה שלנו לא כל כך יציבה. הוותיקים שמחים לראות את הצעירים מתפללים, והצעירים מתחלפים כל כמה שנים..."

בית הכנסת היה וותיק בנופה של רחביה. הוא נוסד על ידי יוצאי גרמניה – פליטים שעלו ארצה בשנות השלושים. הם הביאו את מנהגי פרנקפורט והמבורג יחד אתם, אבל נשאר מהם רק קומץ. משפחות דתיות צעירות מלאו את החסר וניסו להחיות את בית הכנסת, אבל לא להם מנהגי גרמניה. מידי פעם נשמעו תלונות על מנהגים שונים והבדלים בנוסח, אבל הושתקו מיד על ידי אחד הוותיקים, מר הולנדר, במבטאו היקה המובהק.

"'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה.' ימים הראשונים כבר עברו מן העולם ואנחנו דינוזאורים. אל לנו להכתיב לדור הצעיר ולהכביד עליהם מנהגים שאינם מכירים. די לנו במה שכתוב בשלחן ערוך." והתלונות שקעו.

מה שהתחיל כוויתור בדלית ברירה נעשה ליואל לאתגר ולמשאת נפש. חזקי היה תלמיד חרוץ וחוש מוסיקלי טבעי עזר לו לקלוט. קולו היה נאה, אם כי לא מפותח במיוחד. יואל פרע את חובו לחברו פרוטה פרוטה, עד שהגיע לסכום מכובד. אם לא היה חזקי לחזן, היה לבעל תפילה שידע את הנוסח והתפלל מעומק הלב. ודבר לא גילה לאביו.

בערב יום הקדוש, בשעה שלבש חזקי בגדי לבן ונעל נעלי בד, הטלפון צלצל.

"חזקי - אני רציתי לברך אותך לפני יום כפור."

"אבא? אבל נתראה עוד מעט בבית הכנסת. תברך אותי שם."

"לא בדיוק. כעת אני מאושפז ב'ביקור חולים'. אני בסדר, אבל יש בעיה עם ספירת הדם, והרופאים החליטו שאני זקוק להשגחה. אז אני כאן."

"אבא – אני אבוא אליך עוד כמה דקות, ואתפלל אתך שם. שלום. "

"אל תטריח את עצמך, חזקי..." אבל חזקי כבר הניח את השפופרת כדי למהר לבית החולים.

נפרד מאשתו וילדיו בברכה חפוזה, ומהר לנסוע לבית החולים לפני כניסת יום הכיפורים. בדרך התקשר ליואל להסביר לו שבסוף, הוא יהיה שליח הצבור.

"תעמוד במשימה?"

"בזכות החזרות אתך, איך שהוא. אבל תדע שתהיה חסר לי. בעזרת ה' בשנה הבאה....."

"יואל?"

"מה, אחי?"

"אני חייב לך."

"ואני חייב לך הרבה יותר. רפואה שלמה לאבא שלך – וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה."

ערב יום כפור. מרכז העיר ננטש. חזקי מצא חניה ליד בית החולים ועשה את דרכו לתוך הבנין הישן והמרשים בריצה. מעל הכניסה הראשית התנוסס תחריט יונה דואה – זכר לעברו הקדום של בית החולים כמוסד נוצרי. ממול, מעבר לרחוב שטראוס, י"ב שבטי ישראל, גדיים ושבעת המינים קישטו את שערי הנחושת באגף החדש יותר. חזקי ראה ולא ראה, כי בהול היה להגיע לאביו.

הוא מצא את אביו הולך אנה ואנה בחדר הקטן, לבוש בבגדי חג ונעלי בית לרגליו.

"אבא, למה אתה לבוש? שכב במיטה לנוח!"

"אחרי מאה ועשרים שנה יהיה לי זמן רב לשכב. אני מרגיש בסדר גמור. הרופא אמר שאני יכול ללכת לבית הכנסת ואפילו לצום אם אני רוצה. אל תדאג. הרי אני 'בהשגחה' – כל עוד אני נשאר בבית החולים ומשתף פעולה, אני יכול לעשות כרצוני. ועכשיו אני רוצה ללכת לבית הכנסת."

"אולי תשתה כוס תה לפני הצום? אני אכין לך."

"אם אשתה עוד כוס תה אני אצוף."

"תבטיח לי שאם תרגיש לא טוב תגיד לאחות?"

"אני מבטיח. לאחות ולכל מי שרק מוכן לשמוע. אתה תבוא אתי ל'כל נדרי', או תחזור הביתה?"
ברור שחזקי יישאר בבית החולים עד שאביו ישכב לישון. הרי אפשר ללכת ברגל הביתה ולחזור למחרת.

"בוא חזקי, אני רוצה לברך אותך לפני שנלך."

הבן ניגש אל אביו והרכין מעט את ראשו. בעדינות רבה, כמעט בלי לנגוע בתלתליו של חזקי, אביו נשא את ידיו החיוורות כקלף וברך אותו. 'ישימך....יברכך....יהי רצון ....תכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל.'

כאשר סיים את ברכתו, נשק האב את מצח בנו ולטף את לחיו. חזקי נשק את ידו של אביו, ועיניו היו לחות.

"חזקי, חזקי... כמה אני מאושר וגאה שיש לי בן כמוך...אתה יודע ש'לא איש דברים אנוכי' – אני השארתי את כל הדיבורים לאמך, עליה השלום. ועכשיו אני יקה זקן, שלא יודע לומר את כל הדברים שעלי לומר. אבל אתה מבין ללבי."

"אני מבין, אבא. תמיד הבנתי – אבל לא ידעתי שאני מבין. נלך עכשיו?"

"נלך." יצאו משערי בית החולים וחצו את הכביש לכוון בית הכנסת. אנשים רבים נהרו לבתי הכנסת בשלווה מהולה במתח. יהודים לבושים בקיטל'ך לבנים, יהודים בחולצות לבנות, נשים לבושות בשמלות לבנות ושביסים לבנים. כלות וחתנים. תינוקות בחיתוליהם כמתים בתכריכיהם.

בית הכנסת קטן היה ומיושן, כאילו הזמן קפא לפני שנים. על הקירות טבלאות זיכרון והקדשה שנשאו תאריכים של לפני יובל ויובל וחצי. פרוכת צחורה תלויה היתה על ארון הקודש ועליה רקום: 'לפני ה' תטהרו'. הציבור היה מורכב מחולים ורופאיהם, יהודים זקנים אחדים מהסביבה הקרובה, ואנשים שניכר עליהם שזה עתה נמלכו בדעתם להכנס לבית הכנסת לשמוע 'כל נדרי'.

חזקי ואביו מצאו ספסל אחורי, פתחו את מחזוריהם והתחילו לומר 'תפילה זכה'. נכנס הרב ערליך, וכיפה לבנה שנראתה כספינה מתקפלת מנייר על שערות שיבתו. חזקי ניגש אליו, והחליפו חיוכים ומילים אחדות. לבש חזקי את הקיטל והתעטף בציצית, וקרב אל התיבה.

הוא ירד לפני התיבה ולבו קל בקרבו, משוחרר מהעול המדומה.

אביו הביט, משתאה כאילו לומר 'האם בני הוא זה?' חזקי פנה אליו לרגע, כמבקש לצלם את דמות דיוקנו של אביו ולשמרו בזיכרונו. על פניו ניכרים היו אהבה והגעגועים העתידים לבוא.

פניו אל ארון הקודש, הוא פתח בבטחה ובחדווה, כזקן ורגיל וקולו נעים:

'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'.