אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

זכות אבות

נחום שניצר

גיליון מס' 12 - כסליו תשס"ח * 11/07

המעטפה הירוקה חכתה ליהונתן על המדף ליד הדלת. אשתו ראתה את המעטפה, ולא עלץ לבה. צו המילואים לא בשר טובות לה או לשלוש הבנות הקטנות. לא כלו עיניה לימים ולילות, לשבתות ולימי החנוכה, בגפה.

"למה לא ספרת לי על הצו?" הוא שאל בעת סידורו את מוצרי המזון שהביא הביתה.

"לא רציתי לקלקל לך את היום. ומה היית עושה? לחנוכה לא נותנים שחרור כל כך מהר."

"אולי הפעם יהיה נס...." אמר יהונתן בחיוך מהורהר.

אבל הנס שיחל לו לא אירע. את נרות החנוכה הוא הדליק במגדל תצפית בחברון. הלילה החברוני היה קר מנשוא לשני אנשי המילואים המכורבלים בחרמוניות. מהעמדה יהונתן רז, ורוד הלחיים ועטור תלתלים בהירים ואברהם יוגב השחום והצנום השקיפו על מערת המכפלה והכיכר למרגלותיה. אברהם, יליד מושב בנגב, היה בן משק, חבר בקיבוץ הידוע לגידול חזירים ויצור מעדנים מבשרם. יהונתן עסק בהיי-טק, וביתו היה בישוב דתי – "התנחלות", כפי שאומרים.

ערך יהונתן את הנרות בקפידה ובזהירות בתוך ארון מזכוכית, מעין אקווריון, כנגד כל רוח מצויה. והרוח מצויה הייתה בלילה ההוא. הוא ברך בקול, למרות שלא היה בטוח אם ברכותיו היו לרוח חברו. אחרי שסיים (אברהם ענה ב"אמן" חטופה לברכות להפתעתו של יהונתן) שאל אברהם: "אתה מאמין בניסים?"

"כל החיים זה נס, לא? אהבה היא נס. ילדים – עוד נס," ענה יהונתן. "ולפעמים מה שאנו קוראים 'תזמון' או אפילו 'צירוף מקרים' הוא נס נסתר כזה."

"אבל אתה מאמין בסיפור הזה על פך השמן?"

"הסיפור הזה הוא לא העיקר. העיקר שעם ישראל שרד ושורד ונצח ומנצח את אויביו. נס פך השמן רק בא להראות לנו שהנס האמיתי, הניצחון וההישרדות, באו מהקדוש ברוך הוא, ולא רק מכח הזרוע." אלא יהונתן באמת לא רצה להתפלמס על עניני אמונה באותו רגע. הוא רצה לשתות כוס תה חם.

נמזגו כוסות תה מהתרמוס שהביא יהונתן, והוא ואברהם ישבו לשתות. התה המהביל עשה מעט מאד להפיג את הצינה. "מספיק חם בשבילך?" שאל יהונתן את חברו למילואים. לא חומד לצון היה, אלא שאל מרוב חביבות ומתוך רצון למשוך את אברהם בדברים מעט. הבחור היה שתקן, ורק פתח את פיו לדבר במשפטים קצרים ומקוטעים. ואם אי אפשר לשוחח, אלו תענוגות נשארו במגדל תצפית על מערת המכפלה?

יהונתן סיפר לו על בנותיו החמודות, ואברהם הודה שגם הוא אב לילד.

"ילד זה בן או בת?"

"ילד זה בן," אמר אברהם וחייך. "בן חדשיים. אני משתגע עליו."

"וטוב שכך. זה התפקיד של האבא. אומרים שנפלא לגדל ילדים בקיבוץ."

"כך אומרים," ענה אברהם, "זה היה אחד מהשיקולים."

"ואיך זה לעשות ברית אצלכם במשק?"

המוקש התפוצץ. ברגע שהמילים יצאו מפיו, ידע יהונתן ששגה.

"בעצם... לא עשינו. החלטנו להשאיר את הבחירה לילד כשיגדל."

"מה?!" יהונתן היה נדהם והעילגות כבשה את לשונו. בשלושים ושתים שנותיו, לא היה מה שיכין אותו לאותו רגע. אבל מהיר חשיבה היה הבחור. "ומי החליט שיולד? ומי החליט שיחיה בקיבוץ? ומי החליט שהוא יהודי, או ישראלי?"

"רצינו להעניק לו אוטונומיה," הצטדק אברהם. המשפט נשמע כאילו שנן אותו בעל פה.

"מה לילדים ואוטונומיה?" מחה יהונתן. "תתן לו לבחור אם ללמוד לקרוא ולכתוב? להיות נקי או מטונף? אתה משאיר לו את הבחירה כאשר הוא יהיה יותר מבוגר וכאשר יכאב לו יותר? יום אחד הוא יצלצל למוהל ויפשיל מכנסיים? נראה לך? אולי יחליט כאשר הוא בצבא אחרי שיעשה מקלחת עם כל החברה? לך עשו ברית מילה, גם לאבא וגם לסבא. הכל התחיל אתו," אמר יהונתן והצביע בכיוון מערת המכפלה. "ואחרי כמעט ארבעת אלפים שנה אתה רוצה לנתק את השרשרת כאילו מדובר בדבר של מה בכך?" עלתה הטמפרטורה במגדל מקלחת הדברים שיצאו מפיו של יהונתן.

"טוב, יש בזה משהו," אמר אברהם. "אבל אתה יודע, אנחנו לא דתיים." הוא אמר את הדברים כאילו חושף מידע מסווג.

"אז מה? אתם יהודים, חיים בארץ – ברית מילה זה לא רק לדתיים."

"אבל איפה נמצא מוהל שיסכים לבוא עכשיו? מחפשים בספר הטלפונים? הוא יתחיל לשאול שאלות ויהיה לא נעים."

"האם ידעת שאני מוהל?" שאל יהונתן כקוסם השולף שפן מתוך מגבעתו.

"מה פתאום? אתה איש מחשבים!"

"גם. אבל אני גם מוהל. אפילו מוסמך. ויהיה לי כבוד גדול למול את בנך."

"אם אשתי מסכימה, אין לי התנגדות. אבל לא בקיבוץ."

'היכן האוטונומיה, הבחירה, החברה הפתוחה?' הרהר יהונתן, אבל עשה לעצמו סייג לחכמה ושתק.

מועד הברית נקבע כבעוד שבועיים אחרי השיחה בחברון, בדירת חותנו וחמותו של אברהם בשכונת בית הכרם בירושלים.

אנשים מסודרים היו הסבא והסבתא, דר. וגב' קריגר. צביה קריגר הייתה מורה לספרות בתיכון יוקרתי בירושלים, ובעלה מרדכי היה מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית. צביה, אשה נמרצת, הכינה את הכיבוד הצנוע במו ידיה: עוגיות מעוגיות שונות, פשטידה ודג מלוח. היא קוותה שהתקרובת תהיה לטעמם של הקרואים. כל פעם שנסתה להתיעץ עם תמרה בתה, קבלה תשובה זהה: לא משנה. המילים פגעו בה. מאחריהן צביה שמעה: 'כל מה שתעשי לא תוכלי לגרום לי עונג.'

תמרה הניקה את בנה בחדר ילדותה. החדר היה מקושט עדיין בשרידי הנעורים: ווילונות שפעם היו בצבע וורוד מבעית ומזמן דהו לגוון מרגיע יותר, דובי שתום-עין, פלקטים ותמונות של חתולות וחתלתולות למיניהן, ואלבומים שהכילו דברי ימי צעירותה בצילומים. התינוק החמוד היה כבד בידיה. האהבה שחשה כלפיו הייתה לחידוש בעיניה. איך אפשר לאהוב כל כך דבר כזה? חבילה קטנה המדירה שינה מעיני ההורים והופכת את חייהם לבלתי נסבלים ולגן עדן במידה שווה לסירוגין? כל ציוץ, כל מבע פנים משונה, כל פעם שהוא פקח את עיניו לבהות בעולם החדש – היו כל אלו סיבות מספקות להתאהב בפעוט הזה. הם קראו לו 'בן' – וכשמו כן הוא – בן שעשועים לאביו ולאמו.

יהונתן המוהל, בזמן שהוא המתין לתמרה להיניק את בנה, התבונן בארונות הספרים הגדושים. ספרי היסטוריה, אומנות וספרות יפה מלאו את המדפים. הוא חיפש ספר קודש לעיין בו, אולם לא מצא כזה, זולת 'תנ"ך לעם' והגדה מאוירת.

דפיקה קלה על הדלת, ונשמע קולו של יהונתן. " כאשר תסיימי להאכיל אותו, אנו מוכנים."

הם מוכנים, אבל האם היא מוכנה? הסתבר שכן. תמרה לא התלהבה מהרעיון שלבנה יהיה "קישוט" שונה מזה של רוב הבנים במדינה. היא פשוט לא רצתה להתעסק בעניין. אם בעלה היה מעוניין להצהיר הצהרות על אוטונומיה ובחירה חופשית, וכן הלאה, מי היא לחלוק עליו? ואם הוא רוצה להכניס את הבן לברית, מה לה להלין? כאשר אברהם חזר מהמילואים בחברון וספר לה שנמלך בדעתו לעשות ברית, תמרה לא התנגדה. הוא והוריה יתאמצו והיא תחייך (ותסבול מעט) מן הצד.

הוריה לא לחצו עליה בנושא. הם למדו מניסיון מר שכל לחץ, אמיתי או מדומה, עשוי לדחוף את בתם היחידה לכיוון הנגדי ממגמתם. אבל הם שמחו על ההחלטה לערוך ברית לנכדם והתחילו לתכנן תכניות בחשאי.

והוריו? הקשר אתם היה רופף למדי. מושבניקים ממוצא תימני, הם התישבו בנגב לפני ארבעים שנה. בחירותיו של בנם הרחיקו אותם ממנו ויצרו פער שעליו היה קשה לגשר. הצטרפותו לקיבוץ שבו מגדלים 'דבר אחר' עשתה את הצעד הראשון. הצעד השני היה בחירת ה'שיכנזית בת הפרופסורים' לאשה. כאשר נסעו לקפריסין לירח דבש ללא חופה וקידושין, לא ידעו את נפשם מרוב צער ובושה. שנים הם דמיינו לעצמם את החינה שתיערך במושב, את הכלה הנאה מקושטת בעדי עדיים, את הריקודים המסורתיים ואחר כך החתונה המפוארת באולם בבאר שבע. ומה קבלו? צלצול בטלפון מבנם הסורר ובת זוגו החוורת. כאשר הגיע הצלצול השני כעבור שנה, תגובתם לאי-עריכת ברית המילה הייתה זעם מצדו של יחיא האב ודמעות שליש מצד מרים האם. מאז לא דברו.

כאשר תמרה הציעה לאברהם להזמין את הוריו לברית, הוא דחה את הצעתה בנחישות.

"אם הם לא רצו לראות את הנכד שלהם עד כה, אם היה קשה להם כל כך להגיד 'מזל טוב', שישארו בבית. אני לא עושה את זה בשבילם – אני עושה את זה בשביל בן."

"הם ההורים שלך," ציינה תמרה, ושמה את הדגש על המילה 'שלך'.

אבל לצביה היו רעיונות אחרים. היא רצתה שלנכדה תהיה מערכת שלמה של סבים, וכמה שיותר קרובים, והיא הייתה נחושה להשיג זאת. צביה ידעה שהוריו של אברהם התגוררו במושה "גאולים" ליד אופקים. היא פנתה למודיעין בניסיון להשיג את מספר הטלפון – אך ללא הועיל. לא הייתה בזה משפחה בשם יוגב. 'יתכן שאין להם טלפון? אולי אברהם עברת את השם?' תהתה לעצמה. נהיר ובהיר היה לה שהיא לא תשאל את אברהם או תמרה. התנגדותם תקלקל כל מאמץ להגיע להורים.

אך צביה לא ויתרה. ביום ראשון בשעה תשע ועשרים היא עלתה על אוטובוס מלא בצבעים חאקי וירוק זית ועשתה את דרכה לבאר שבע. משם היא נסעה ל"גאולים".

כאשר ירדה מהאוטובוס בכניסה למושב, ריח מיוחד בישר לה שאיננה עוד בבית הכרם: לול וזבל, עיזים, שחת רטובה, אדמה לחה, ואבק פורח. צביה החלה לצעוד בעוז ובטחון במשעול שהוליך לגוש מבני ציבור. זקופת ראש ולבושה במעיל חורף אופנתי, תחושת השליחות נתנה לה רוח גבית ומלאה את מפרשיה כספינה בלב ים.

כאשר היא הגיעה למכולת, שנראתה כהעתק מדויק של מכולת משנות השישים, צביה פנתה לחנוונית וביקשה ממנה היכן גרה משפחת יוגב.

"אין משפחה כזאת בגאולים. מצטערת."

"אבל חייב להיות! הרי בתי תמרה נשואה לאברהם יוגב מגאולים. הוא כבן שלושים וחבר בקיבוץ 'זרעונים' בצפון."

"חג'בי." אמרה הגברת.

"סליחה?"

"שם המשפחה הוא חג'בי. אברהם הוא הבן הגדול. כנראה הוא שינה את שמו."

האמירה האחרונה נשמעה כהאשמה, אבל צביה התעלמה או לא קלטה את המסר והודתה לחנוונית שהוסיפה לכוון אותה לבית משפחת חג'בי.

לא הייתה לצביה ברירה כי אם לשים לב למצבם העלוב של רוב הבתים במושב: מגודלי שיחים, מוזנחי גינות, מקושטים היו בגרוטאות טרקטורים וכלי עבודה שלא היו מוכרים לצביה. חלק מהבתים הורחבו בשלב מסוים, ועל אחרים דלג השגשוג באופן מובהק. אחדים היו מצועצעים בגינות יומרניות שרק הבליטו את העזובה הרווחת.

כאשר צביה הגיעה לבית משפחת חג'בי היא הססה מעט. קול זרימת מים נשמע מבעד הדלת הסגורה, וצביה המתינה שניות ארוכות עד שהקישה על הדלת.

"רגע!" ה'עין' נשמעה חדה ומודגשת לאזניה הוורודות מקור של צביה. בעוד רגע כהובטח, נפתחה הדלת. עמדה שם אשה רזה ועדינת פנים. היא לבשה בגדים חמים ופשוטים וענדה עגילי זהב שנדנדו בקצב עם דיבורה. "שלום, גברתי." כחצי סימן שאלה נשמע בדבריה.

"שלום, אני צביה קריגר, האם של תמרה – בקיצור – החותנת של בנך אברהם." מבוכתה הזמנית גרמה לדברי צביה לזרום במהירות לא אופיינית.

"חותנת בלי חתונה, אה?" אבל הלבביות בחיוכה חפתה על החומץ במילים. "אני מרים. מזל טוב, סבתה צביה, מזל טוב!" וכאן הושיטה מרים יד אחת וחבקה קלות את המחותנת שלה בשניה. "בואי, הכנסי. למה תעמדי בדלת כמקבץ נדבות? הרי עכשיו אנחנו משפחה, לא כן?"

צביה העיפה עין מסביב. הבית היה פשוט למדי, על גבול הדל. לא היו בו סממני עוני, חלילה. אבל מותרות גם לא היו. לא שטיח ולא וילון. מלבד תמונות משפחתיות וציור של הכותל המערבי, הקירות היו ריקים לרוב. הקישוט היחיד היה אגרטל מזכוכית, ובה זר וורדים מבד דמוי-משי, מתנה מהבת הנשואה, רינה. האגרטל לא הוסיף חן לחדר, אדרבא, הוא הבליט את פשטותו.

מרים כבדה את צביה בעוגיות טריות ותה עם הל, טעם חדש לגמרי לצביה שלא ערב לחיכה במיוחד. צביה הראתה תמונות של הנכד המשותף. בינתיים הכל היה כמתוכנן.

"חשוב שתבואו לברית. במיוחד, חשוב לי שתהיה לבן משפחה מורחבת, עם שני סבים ושתי סבתות ועוד דודים ובני דודים."

מרים הייתה מופתעת. "אבל אברהם לא אמר לנו שתהיה ברית – ההיפך הוא הנכון. אם היה רוצה שנבוא, היה מתקשר. סימן שהוא לא רוצה להזמין אותנו. יחיא לא יבוא ככה."

"ואת?"

"את חושבת שאני יכולה לבוא לבד? לאיזה בית אני אחזור? יחיא יחליף את המנעול!"

וכאן הוציא צביה את התותחים הכבדים. היא ספרה למרים במר לבה על ילדותה הבודדת כבת לניצולי שואה, ללא סבא וללא סבתא, ועל רצונה העז שיהיה אחרת לנכדה. "ראי מרים," אמרה צביה "כעת בעלך ובנך כועסים. אם לא תבואו, הפער רק יגדל ויתרחב. אם אתם תבואו, יש סיכוי לאחות את הקרע לפני שיהיה מאוחר מדי. זה למען הנכד שלנו."

המילה 'נכד' עשתה את שלה. הבינה מרים ללבה של צביה.

"אטכס עצה ונראה מה ניתן לעשות. בעזרת ה' נגיע."

יחיא מתקמץ במילים היה. את אמונו שם בפרות ברפת, גידולי השדה ועצי המטע. היה נדמה לו שאלה, לעומת מילים, מובנם ברור ואינם משתמעים לכאן ולכאן. בהם לא ניתן לזייף. את אשר אהב יחיא, אהב – וכן להיפך. ואת עברתו שמר עד שתגיע סיבה מספקת להסירה מלבו. אולם, מסירותו לאשתו מרים לא ידעה גבול.

לא עברו ימים רבים עד שמרים חשה בלבה. לא כאבים ממש, אלא מחוש מה, הדורש כמובן, בדיקה רפואית.

יחיא היה אדם בריא וחזק להפליא. מימיו לא חש ברע, ולא עברו רגליו את מפתן הדלת של מרפאה או בית חולים. עולם המחלות, הטיפולים, קופת חולים ורופאים היה זר לו כחלל החיצון. אבל כאשר אמרה מרים שעליו לקחת אותה לבית החולים הדסה בירושלים לבדיקה, הזדרז לצאת. אבל שאלה אחת הייתה בפיו.

"למה לא סרוקה בבאר שבע?"

"מה אני - בדואית? סרוקה זה בית חולים לבדואים," היא המציאה."אני צריכה את בית החולים הטוב ביותר – הדסה בירושלים!"

כאשר הגיעו לאזור לטרון, כבר חשה מרים יותר טוב. עד שהגיעו לשערי הבירה, מרים זנחה את הדרישה לעשות בדיקות בבית החולים. "בדיקות הן יקרות כל כך. עכשיו אני מרגישה מצוינת – אבל חבל לבזבז את הנסיעה. באו נבקר אצל החברה שלי, צביה, בבית הכרם. פונים עוד מעט בשדרות הרצל."

אחז יחיא בהגה ומצחו נעשה קמטים קמטים. מעולם לא שמע על חברה כזאת, אבל אם כבר עלו לירושלים, למה לא לגרום קצת נחת רוח לרעיתו מרים? כאשר חנו את הטנדר ברחוב החלוץ, שאלה מרים," יש לך כיפה בכיס? אני חושבת שהם דתיים." היא שקרה במצח נחושה.

יחיא, שהקפיד להשכים ולהעריב לתפילה בבית הכנסת במושב, תמיד החזיק כיפה מקופלת בכיסו. בינתיים, הטיפות שהחלו לרדת כאשר הגיעו לירושלים התחזקו, ונפתחו ארובות השמים. הם מהרו להכנס לבנין ועלו במדרגות הבית. בטרם יחיא הספיק לחבוש את כפתו, מרים, מתנשפת, הקישה בדלת וקוותה לטובה.

צביה פתחה את הדלת. היא לבשה חליפה וורודה וענדה מחרוזת פנינים. לפני שיחיא הצליח להוריד את ידו מנשיקת המזוזה, פתח המוהל, שלבוש היה בחלוק לבן וטלית, במילים הראשונות בסדר ברית המילה: "ברוך הבא!" והדריך את יחיא המשתאה, יד על כתפו, לכורסה שעמדה באמצע הסלון. תמרה עמדה בכניסה לחדר, ותינוקה בידיה. לידה עמד אברהם.

באותה שניה, עיניהם של אברהם ויחיא אביו נפגשו. שניהם הבינו שרומו - אבל לא הייתה להם ברירה כי אם להשלים אחד עם השני ולחגוג את הברית כראוי. מרים וצביה התמוגגו מעדנה ואחזו ידיים כחברות בבית הספר.

לפני שיהונתן הצליח להמשיך בסדר הברית, נשמע רעש אדיר מחדר המדרגות ודפיקות בדלת. מרדכי, אביה של תמרה, פתח את הדלת. והנה! הדוד שמעון ודודה רוחמה, הבנות רינה ומזל ובעליהם חיים ואיתמר, סעדיה שרקד כל כך יפה בכל השמחות, השכנים והחברים מהמושב, ועוד כהנה וכהנה. כולם מטפטפים מים וצוחקים, מחזיקים בסלים מלאים בקובנה ובקבוקי ערק, ופירות ופיצוחים לג'עלה, וצרורות עלי גת.

פנה מרדכי לצביה אשתו, והיה בדעתו לשאול "מי כל האנשים החומים האלה?' אולם ענתה היא לפני שהספיק לשאול: "אלה הקרובים והחברים של אברהם".

כאשר נרגעו (ונתיבשו מעט), המשיך המוהל בשלו והעביר דף מצולם לאברהם. "אבא, תקרא קריאת שמע לפני שאתה מכניס את בנך לבריתו של אברהם אבינו."

כל העיניים הביטו באב הנרגש. עיני אביו ועיני אמו, עיני אשתו והוריה ועיני החבורה כולה.

התאמץ אברהם לקרוא קריאת שמע ישראל. הוא התאמץ לקרוא בקול גדול, אבל נפתחו מעינות תהום והמילים נחנקו בדמעות.

רגע קדוש ואדיר, מלא צפיה והוד. כיצד הגיע הרגע הבלתי צפוי הזה, ועוד בנוכחות הסבים והסבתות והקרובים? כעין נס נסתר, שרק לאחר מעשה ניתן להבחין בעקבותיו האפלוליות.

אילו הייתם שואלים את יהונתן, היה משיב: מעצה עמוקה של אותם הצדיקים הקבורים בחברון. עמוק, עמוק מתחת לאדמה האבות והאמהות כוונו את המהלכים כולם, מצו הגיוס ועד דג המלוח והקובנה הריחנית. יש ובעל הנס מכיר בנסו.