מעמקים - חידת הדמות בסיפור מוקדם של צבי לוז
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חידת הדמות בסיפור מוקדם של צבי לוז
עיון בסיפור "הדסה 1"

ד"ר רבקה שאול (בן צבי)

גיליון מס' 15 - ניסן תשס"ח * 4/08

סיפורי מקום שהנחלים הולכים נכתבו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. ריקעם הוא חיי הקיבוץ בתקופה של פריחת אידאל השיתוף, והם עומדים בסימן המתח שבין היחיד לבין החברה. הסיפורים נכתבו בהיות המחבר אדם צעיר מאוד, וחותם הנעורים ניכר בחן הרב שבו הם כתובים. חלקם בני זמנם, וחלקם ממריאים מעבר למקום ולזמן. על אחד מהם אייחד את הדיבור.

הסיפור "הדסה" הוא סיפור מסגרת שבמרכזו דמות חידתית, הדסה, חלוצה צעירה שנכנסת לחיי הקיבוץ בהתלהבות גדולה, אי שם בראשית המאה העשרים, אך אינה מוצאת את מקומה בחברה, חיה חיי בדידות וערירות, וסופה שמתה משחפת 2. הגבר היחיד עמו הגיעה לקשר כלשהו הוא ערבי פשוט ופרימיטיבי, אשר מצא מסילות אליה, ואף קשר זה אינו רציף, ואינו מפרה את חייה. הסיפור מיוסד על חידת דמותה של הדסה. אנו מתוודעים לדמות בהדרגה, אך דרכי העיצוב השונות מותירות פער המאלץ את הקורא להשלים את בניית הדמות.

בסיפור המסגרת שותפים שני מספרים: המספר עצמו, המופיע כמספר עד הנזכר בדמות נשית הקשורה לעולם ילדותו; ואביו שמגולל את מהלך העלילה. הבחירה בסיפור מסגרת יוצרת מרווח בין המספר למסופר, ומאפשרת את הבאת הרשמים בהדרגה. היא גם מהווה סכר כנגד רגשנות יתרה, ותוחמת את זרם הזיכרונות.

ההתוודעות הראשונה לדמות מורכבת משרטוטים קלים אך משמעותיים שיוצרים תעלומת מה סביב הדסה. המספר, בחור צעיר, זוכר את השם 'הדסה' ואת העצבות הקשורה אליו; תפקידו העיקרי הוא להביע את הלך הנפש העצוב העוטף את הדמות. המספר חש בהתרגשותו של אביו שהיה "נפעם משום מה" (עמ' 21). הוא נזכר בתמונה של אישה צעירה ומגושמת מעט, בבגדים שלבשו בשנות העשרים של המאה העשרים. האב, לעומת זאת, זוכר את כל הפרטים הקשורים להדסה, אך הפרטים השונים שהוא מגולל, אינם מצליחים למלא את הפערים הקשורים אל הדמות ואל חידת בדידותה.

אביו של המספר, שהוא המספר העיקרי של קורות הדסה, פוגש אותה לראשונה בתחנת הרכבת, אליה נשלח על מנת להביאה לקיבוץ. היא אינה בחורה יפה, אך גם לא מכוערת, ויש בה הרבה שמחה ואופטימיות. היא חדורת מוטיווציה להיות חלוצה ולהגשים את עקרונות השיתוף. בתחנת הרכבת עומד ערבי זר ומתבונן בה במבט רעב, ודמותו מהווה רמז מטרים למתרחש בהמשך, ובעיקר לבדידות שתאלץ אותה לראות בו את הגבר היחיד בחייה. אולם מבטו של הערבי מכוון אותנו לנשיותה של הדסה ולכוח המשיכה הטמון בה. היא אומנם אינה יפה, אך גברים עשויים להימשך אליה, ולא חסרון היופי גרם לבדידותה, מה גם שבאווירה הסגפנית של הקיבוץ בראשית המאה העשרים היופי לא הוצב במרכז החיים, ואף לא הייתה לגיטימציה לטיפוחו.

מתיאוריו של אבי המספר הקורא עשוי להתרשם שיש להדסה כל הנתונים להתערות בחברה החדשה: הזדהות עם אידאל הקבוצה ודת העבודה; חריצות עצומה; חביבות טבעית. ואכן, היא מעוררת הערכה. הרושם הראשון מצוין. אך ההמשך אינו מבשר טובות. מה קורה כאן? המספר העד משחזר את הדברים מנקודת המבט של איש צעיר, אחד ממייסדי הקיבוץ, המנסה ללא הצלחה להכיל את הדמות:

"רק האווירה סביבה - אוירה אחרת, אוירה יתרה "אנושית" כשל אותם טולסטויאניים שאמרו לטהר את האדם"...(עמ' 24). ובהמשך: "דרך אדם בקבוצה, דרך יומיומית וקצובה כגלגל החוזר, אבל הדסה - בדרכה המתונה הייתה ניכרת איזו דריכות נחושה, החלטית, הנותנת טעם בקטנות, המשווה חשיבות לכל יום שבא". (עמ' 24).
והנשים אומרות עליה:
"שתקנית היא יותר מדי ודעתנית, ויש לחוש בה אבק גאווה".(שם) וגם: "הבחורים שלנו לא העזו לקרב אליה". "והדסה אינה רואה אלא את מה שלפניה". "רק באקראי.......בדיבור פשוט שבאנינות טעם, היה מתגלה כבלי משים טפח מהווייתה של אישה אחרת, כביכול משהו כבוש עומד להיפתח". (שם).
הצירוף ההטרוגני של תכונות שונות יוצר את הפער. האישה הכה חיובית מעוררת הערכה, אך גם רתיעה; אינה קושרת קשרים; אינה מתחתנת, כי איש אינו מתקרב אליה. ומה שחוסם את המחזרים הפוטנציאליים הוא "האווירה סביבה", כלומר ההקרנה האישית שאינה "נכונה" במובן של תקשורת חברתית.

הבחורה התמה הזאת מחצינה את האידאליזם שלה יתר על המידה, ונוהגת לא כבת אנוש רגילה, אלא בכובד ראש תמוה, הנובע משמירה על מתח אידאולוגי מתמיד. בהתנהגות כזאת אכן טמון "אבק גאוה" כפי שבצדק מתרשמות החברות. אדם כה רציני, כה קנאי לרעיונותיו הערכיים, עשוי להתקשות להשתלב בחיים השגרתיים והמובנים מאליהם שבהם, גם מי שכרוך אחר "דת העבודה," אינו מפגין את אמונתו ללא הרף, אלא מתנהל ברצף השגרתי וההכרחי של חיים מאוזנים שהם כדברי המספר "כגלגל החוזר". הדבקות היתרה של הדסה מפריעה לחברים ולחברות, כי כרוכה בה תובענות סמויה, ואינה כמידת האדם, ועל כן היא מונעת קשר אנושי פשוט וחם בין הדסה לבין חברי הקיבוץ. לכך מתווספת החריצות המוגזמת, שאין בה מקום לשיחות סרק ופטפוטים קלים, שהם כשמן הסיכה ביחסי אנוש מצויים. הצד הנעלה שבהדסה, עם היותו אותנטי ואמין, הופך לאבן נגף, ולכך מתווסף המראה המגושם במקצת וגם "אנינות טעם" שהיא תכונה אליטיסטית שאינה עשויה להאהיב אדם על זולתו בחברה תובענית המבוססת על רעיון השוויון.

הבחורים אינם מתקרבים אליה לא בשל חוסר יופייה אלא בשל התחושה הלא מקרבת שעולה מאישה כה רצינית ודרוכה. המספר העד אינו מאשים את הדסה, כי הוא תפוש ואחוז ברגש אשמה קיבוצי המתבטא בנימה האוהדת והחומלת בה הוא מדבר אודותיה. רגש האשמה מגיע לשיאו בתיאור הבדידות שבמותה, כאשר לא ניתן היה להיענות לבקשתה האחרונה - לא להשאירה לבדה בבית החולים. (עמ' 30) 3. בדבריו של המספר בוקעת תחושת ההחמצה, כאשר ממרחקי השנים ברור שניתן היה לעשות מאמץ ולהגיע אליה, לאותה "אישה אחרת" שהסתתרה בתוך הדסה המוכרת. מאחורי החזות המתוחה של האידאליסטית מסתתרת אישה שלא פרחה, אלא שיש צורך בעזרה חיצונית כלשהי כדי לסייע לה לפרוח. העזרה הזאת אינה מגיעה, והדסה נמקה בבדידותה.

למרבה האירוניה, אישה תרבותית ואנינת טעם זאת מצליחה ליצור קשר עם אדם זר, פרימיטיבי, שאינו בן עמה ודתה, שאינה יכולה לדבר אתו. הוא מחזיק בידו רימון אדום 4, כמטונימיה לתשוקתו, והיא יורדת מהעגלה והולכת אליו. קשר זה הוא אינסטינקטיבי, ומתקיים במפלס שעוקף את דרכי החברה.

בסיפור מופיעים משפטים שנאמרים בתמימות, אך מהלך העלילה סותר אותם: הדסה אומרת: "שהרי לאיש ואיש יימצא מקומו" (עמ' 22), אך מקום אינה מוצאת. או, משפט שהמספר העד חוזר עליו: "מאמינים היינו בחיינו, והכול נראה פשוט יותר"...(עמ' 23-24). אך מהלך הדברים מראה שדבר לא היה פשוט.

הטרגדיה של הדסה משלבת שני גורמים, ואין לדעת מי "אשם" יותר. ההיו אלה אנשי הקיבוץ שלא עשו מאמצים ניכרים על מנת לחשוף את האישה החמה והלבבית, זאת שתתגלה לאחר מכן ביחסה החם לילדים. אי יכולתם להכילה, כפי שהיא, בעוכריהם ובעוכריה. אך גם הדסה אינה נקייה מ'אשמה': אטימות לקודים חברתיים וחוסר יכולת להתגמש בהתאם, הופכים אותה לאישיות שאינה יודעת לתקשר. באותה סגירות, אותה נחרצות, אותו מתח רוחני יש גם יסוד "אוטיסטי" ואגוצנטרי, ואין זאת ההתנהגות הרגילה של אדם המבקש להתקבל לחברה שנראית בעיניו ראויה.

עיצוב הדמות משקף את ההטרוגניות שבהדסה, ומותיר את החידה בעינה. הסופר נמנע מפשטנות של הטחת האשמות בחברה שעשויה להצטייר כמסתגרת. האב המספר הוא נציג החברה, ומדבריו עולה שאין זאת חברה אטומה ומנוכרת. לאיש לא היה רצון רע כלפי הדסה. ולהדסה היה רצון טוב למכביר, אך היא הייתה קשובה לעצמה ולאידאלים הנשגבים שלה, יותר מאשר לבני אדם חיים. בלשון ימינו: היא סובלת מחסר בתחום המיומנויות החברתיות. ראוי גם להזכיר שהדסה היא פליטת הפוגרומים ברוסיה ומהפכת אוקטובר האיומה, ואין לדעת כיצד הללו השפיעו עליה. עיצוב הדמות מסתיר ומגלה, ואף הדברים המפורשים כביכול שאומר האב אודות הדסה מצריכים השלמה על ידי הקורא. הסיפור התפרסם בהיות הכותב בן עשרים ואחת, בראשית שנות החמישים, והגיל הצעיר וגם רוח התקופה מתבטאים בנופך הסנטימנטלי משהו שבסיפור המסגרת, אולם עיצוב הדמות הוא מופת של בגרות ספרותית.


הערות למורה
1. ניתן להשוות לסיפורים אחרים המתארים בדידות כגון: "שברירים" לדבורה בארון "ומועקה" ("יגון") של צ'כוב.
2. יש ב"הדסה" פוטנציאל לגישה תירפוייטית שעשויה לסייע לתלמידים הסובלים מבדידות חברתית. בסיפור ראייה מורכבת של בדידות האדם, ומאפשר חידוד המודעות האישית.
3. הסיפור מאפשר ללמד בדרך חווייתית על דפוסי חיים בראשית ימי הקיבוץ, גם כחלק מנושא "הקיבוץ" שעשוי לכלול יצירות נוספות העוסקות בחיי הקיבוץ. צבי לוז נחשב ל"סופר הקיבוץ", (אם כי ניתן לחלוק על קביעה זאת), ומרבית יצירותיו מתרחשות על רקע חיי קיבוץ.
4. המושגים הספרותיים הקשורים לסיפור "הדסה" הם: עיצוב דמות, סיפור דמות, סנטימנטליות, יסוד על זמני, סיפור מסגרת, מספר עד. מומלץ גם להסביר את מושג ה"טולסטויאניות" ולהפגיש את התלמידים עם דמויותיהם של טולסטוי ושל א. ד. גורדון שהושפע ממנו.


1 לוז, צבי. "הדסה". בתוך: מקום שהנחלים הולכים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1965. עמ' 20-31.
2 קוראי הסיפור נוהגים לזהות את הדמות עם המשוררת רחל. למיטב ידיעתי, וזאת הערה חוץ ספרותית שנסמכת על מידע ממשי, אכן הייתה דמות כזאת בקיבוץ דגניה, ועל קורותיה שמע הסופר מאביו, כמתואר בסיפור.
3 אירוע של אי היענות לאישה על סף מותה מופיע בסיפור המצוין "עד ערוב היום" המופיע בקובץ מקום שהנחלים הולכים, עמ' 129-137.
4 רימון כביטוי ארוטי מופיע במקורות שונים, ויש כאן מקום למחקר נפרד.