מעמקים - רמי בר תמדי והכחל
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

רמי בר תמדי והכחל
אגדה ופשרה

אביגדור ויצמן

גיליון מס' 20 - כסליו תשס"ט * 12/08

בסורא לא אכלי כחלי [=עטיני הבהמה, שיש בהם חלב], בפומבדיתא אכלי כחלי;
רמי בר תמרי, שהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, הזדמן לסורא בערב יום כיפור.
הוציאו הכל את כחלי בהמותיהם וזרקו אותם, (שפסקו הלכה כרב שאוסר לאכול את הכחל).
הלך הוא, שפסק הלכה כרב יהודה שהיה מורה ההלכה בפומפדיתא, ליקט אותם ואכלם.
הביאוהו לפני רב חסדא,
אמר לו: למה עשית זאת?
אמר לו: ממקומו של רב יהודה אני, שאוכל כחל.
אמר לו: ואינך סובר שמי שיוצא ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם"?
אמר לו: חוץ לתחום אכלתי אותם.
ובמה צלית אותו? אמר לו: בחרצנים.
ושמא מיין נסך היו? אמר לו: לאחר שנים עשר חדש היו (ואין להם כבר לחלוחית יין שיכולה להיות יין נסך).
ושמא של גזל היו? אמר לו: יאוש בעלים היה, שצמחו עליהם עשבים.
ראהו שלא היה מניח תפילין, אמר לו: מה טעם אינך מניח תפילין?
אמר לו: חולה מעיים אני, ואמר רב יהודה: חולה מעיים - פטור מן התפילין.
ראהו שלא הטיל חוטי ציצית, אמר לו: מה טעם אין לך ציצית?
אמר לו: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה: טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית.
בתוך כך הביאו את אותו איש שלא היה מכבד את אביו ואמו, וכפתו אותו.
אמר להם: הניחוהו, דתניא: כל מצוות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין של מטה מוזהרין עליה.
אמר לו: רואה אני שאתה חריף מאוד!
אמר לו: אם היית במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך חריפותי! [חולין דף ק"י א.]

[נוסח המקור:
בסורא לא אכלי כחלי, בפומבדיתא אכלי כחלי; רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו, אזל איהו - נקטינהו אכלינהו, אייתוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אמאי תעביד הכי? אמר ליה: מאתרא דרב יהודה אנא, דאכיל. אמר ליה: ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר ליה: חוץ לתחום אכלתינהו. ובמה טויתינהו? אמר ליה: בפורצני; ודלמא מיין נסך הויא? אמר ליה: לאחר שנים עשר חדש הוו; ודלמא דגזל הוה? אמר ליה: יאוש בעלים הוה, דקדחו בהו חילפי; חזייה דלא הוה מנח תפילין, אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין? אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין - פטור מן התפילין; חזייה דלא הוה קא רמי חוטי, אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי? אמר ליה: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית; אדהכי, אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו, אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה, אמר ליה: חזינא לך דחריפת טובא! אמר ליה: אי הוית באתריה דרב יהודה, אחוינא לך חורפאי! ]
פרטי המעשה
מהו הנושא של סיפור זה? מהו הרעיון הטמון בו?

1. המעשה מתחיל במעשה זריקת הכחל של כל בני סורא. רמי בר תמדי אוסף את מה שזרקו בני סורא.נשים לב שיש כאן פעולה ציבורית, כל בני סורא זורקים את הכחל. היחיד שלא משתתף בחגיגה של איסור הכחל, הוא רמי בר תמדי, שאוסף את הכחל, בעצם נגד מעשיהם הציבוריים של בני סורא.

2. מיד כאשר חרג רמי בר תמדי מהדין המקובל הביאוהו לפני רב חסדא, והוא עומד עכשיו למשפט על חריגתו.

3. הדו שיח בין רב חסדא לרמי בר תמדי הוא פינג פונג של האשמות ותירוצים, שלא ברור אם היו או הומצאו. רב חסדא מחפש ומוצא האשמות רבות להאשים בהם את הנידון רמי בר תמדי, ורמי עצמו מתחמק ביצירתיות מופלאה מכל ההאשמות.

4. ההסבר של רמי בר תמדי – חוץ לתחום הייתי, מעורר לחשוב, שיש כאן ניסיון לחרוג מחוץ לתחום השיפוט של סורא, גם אם לא במובן המעשי, הרי שרמי בר תמדי מביע כאן הסתייגות מהשלטון המקומי.

5. באותו הזמן הביאו איש שלא כיבד אב ואם וכפתו אותו. השיטה של סורא ממשיכה, והציבור נוטל אחריות על המצוות והערכים של כל יחיד ויחיד.

6. רמי בר תמדי שולף כעת ברייתא המבהירה כי יש תחומים שלא ניתנים לשליטת הציבור, ובית דין אינם מוזהרים לגרום שיבוצעו. אלו הן מצוות שמתן שכרן בצידן. אולי אמירה זו רומזת על כל הדיון הקודם כשהיא מעלה את השאלה, עד איזה גבול הציבור אחראי על קיום מצוות של היחיד.

7. התגובה של רב חסדא, המתפלא על חריפותו של רמי בר תמדי, היא על כל הדו שיח שהיה בין שניהם עד כה. ההתפעלות מביעה פליאה על יכולתו של אדם שכזה להיות חריף, שהרי מי שלא עומד בסטנדרד הציבורי מן הסתם הוא מהמון העם הבורים.

8. תשובתו של רמי בר תמדי, אם היית במקומו של רב יהודה הייתי מראה לך את חריפותי, באה כהתרסה, ומגלה הרבה מהמתחולל מאחורי הקלעים של המאבק. במקומו של רב יהודה יש חריפות, אך פה אין אפשרות לגלותה. את חוסר האפשרות ניתן לפרש או כחוסר יכולת של בני סורא להבין את חריפותם של בני פומפדיתא, או אולי גם כחשש מתגובת בני סורא אם יגלה את צפונות מחשבתו.

החריפות אל מול הדין הציבורי
נראה שסיומו הפתוח של המעשה שבא באמירה מתריסה של רמי בר תמדי חושף את שורש הויכוח הנטוש בין שני האישים, ואולי מגלה את ההבדל בין סורא לפומפדיתא. רמי בר תמדי טוען שבאקלים הרוחני של סורא אין אפשרות להכיל את חריפותה של פומפדיתא. הוא מתריס ואומר שעם כפייתו של כל פרט ופרט לדרכו של הכלל, שתמיד תישאר שטחית, אין אפשרות להגיע לעומק ולהחריפות שמאפשר השחרור של פומפדיתא. יצירתיות מחייבת חשיבה עצמאית ומקורית שהשיטה של סורא אינה מאפשרת אותה.

בסורא הציבור פולש לחיי היחיד בכל מעשה, וכופת ומלקה על כל חריגה מהנורמה, אפילו על תקנות חכמים כמו איסור כחל, או מעשים שאינם מחויבים אך נהוגים, כמו הנחת תפילין כל היום. רמי בר תמדי מתרעם על עצם ההתערבות של בית הדין בחיי התורה והמצוות של היחיד, כשהוא גורס שסופה של התערבות זו לעקור את כל הנשמה מהמעשים.

היצירתיות של רמי בר תמדי מאפשרת לו לחמוק מהלחץ הציבורי, על יד תשובות חמקניות שנותנות לו את מרחב הנשימה שלו.

המרידה בשלטון הציבורי על המצוות
כאשר כל בני סורא זורקים את הכחל, בא רמי בר תמדי ומורד, לא רק בעצם הגישה של 'אסור כפי יכולתך' כדי שלא יהיה דרדור לכוון העבירה, אלא גם במשמעת הציבורית החוסמת, בפרהסיה המדכאת של העשיה התורנית בסורא.

כאשר מובא רמי בר תמדי לדין על מעשיו, הוא מתחיל באמירה שדעתו שונה, ואין לו מחויבות להליכה בדרכי סורא. השאלה הבאה, שכנראה נשאלה רבות בסורא: "אינך סובר שמי שיוצא ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?", מבהירה לו שבסורא אין מקום לעשייה עצמאית.

נראה שרמי בר תמדי חושש לענות את תשובתו של רב אשי המובאת בגמרא בפסחים (נ"א.) במקרה של רבה בר בר חנה, מקרה דומה במקצת לתחילת המעשה שלנו.
כשבא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. עלו אליו רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון כיוון שראה אותם כיסה את הדאייתרא מעיניהם. באו ואמרו ליה לאביי. אמר להם: עשה אותכם כותים (שכן כותים אוסרים זאת ולכן קיים בכם "דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן", והעמיד רב חסדא דין זה בכותים – רש"י).. ורבה בר בר חנה לא יודע את מה ששנינו נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?... רב אשי אמר ... במה דברים אמורים, כשאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה היה בדעתו לחזור.
למרות שיש אפשרות להשיב כי אין חובה עליו לשמור את מנהג המקום, מבין רמי בר תמדי שלא כאן המקום לויכוח על סמכות הציבור לכפות את היחיד ללכת בחומרותיו. לכן הוא משיב תשובה אחרת: חוץ לתחום אכלתי אותם. אני מחוץ לתחומכם, אני לא שייך לכאן ולכן אין במעשי משום מרידה בסמכותכם הציבורית.

רב חסדא מחפש צד איסור במעשי רמי בר תמדי, כדי להצדיק עונש. רב חסדא מתחיל באיסורים הקשורים לאכילת הכחל: יין נסך וחשש גזל, חששות רחוקים למי שמוצא חרצנים מחוץ לתחום. תשובותיו של רמי בר תמדי מדויקות ומתאימות לסגנון שאלותיו של רב חסדא, הוא משתמש בהסברים הלכתיים בכדי להפריך את חשש האיסור.

רב חסדא לא מתייאש ומתחיל לבדוק בציציותיו של רמי בר תמדי, הוא מתחיל לשאול על קיום המצוות. התשובות, מגובות, ולא במקרה, בפסקיו של רב יהודה מפומפדיתא. רמי בר תמדי מסביר למה המציאות שבה הוא נמצא יוצאת מגדר הרגיל. הוא מראה שלא כל האנשים שווים, שיש אנשים עם בעיות כאלה ויש עם צרכים אחרים, הוא מנסה להבהיר שיש מקום להתיחסות לצרכיו ומצוקותיו של הפרט, מה שלרוב מתעלמים ממנו כשדואגים ליישור קו ציבורי, גם אם רוחני.

האירוע האחרון חותם את העימות, כאשר נכנסים בני סורא עם אותו אדם שלא כיבד את אביו ואימו. כאשר האיש נכפת, להלקותו על שלא עשה כדין, קורא להם רמי בר תמדי להניחו כיון שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שמתן שכרה בצידה ואין בית דין מוזהרין עליה. רמי בר תמדי מראה לבני סורא שהם לוקחים אחריות גם על דברים שהתורה רצתה שבהם היחיד יתמודד לבדו עם המצווה ונתנה שכר בצידה כדי לגרום לאנשים לעשות את המצווה מעצמם. שוב, רמי בר תמדי מתמודד במגרש ההלכתי והלמדני, כיון שהוא נמצא במקום בו שולטת ההלכה שלטון מלא, הוא מנצח את בני סורא במגרש שלהם בחריפותו הפומפדיתאית, ואומר להם שההלכה קבעה שיש מקומות שבהם אין לבית הדין מקום להתערבות. רמי רומז בזה על הדיון שהיה אודותיו, כאשר בית הדין נכנס לכל פרט מחייו התורניים.

ההכרעה בעימות
העימות מוכרע בנקודה בה פונה רמי בר תמדי לאנשי בית הדין ומורה להם להניח לאותו אדם שלא כיבד אביו ואימו. כאן מסתיים הדו שיח בין דיין לנידון והיוצרות מתהפכות: רמי בר תמדי מוכיח את אנשי בית הדין על שלא נהגו כהלכה והתערבו במקום בו אין בית דין מוזהרין עליו. כאשר הופך רמי בר תמדי למוכיח, מבין רב חסדא שלפניו אדם חריף, ושכל מה שהוא אמר לפני כן נובע מחריפותו זו. רמי בר תמדי לא מסתפק בהכרזתו של רב חסדא על חריפותו, ומנתב את הדיון חזרה למישור הויכוח העקרוני בין סורא עירו של רב חסדא לבין פומפדיתא עירו של רב יהודה. החריפות שלי אינה מקרית, טוען רמי בר תמדי, היא תוצאה של הגישה שהאחריות על מעשי האדם הם שלו ושל מצפונו, וכל כל דבר נכלל בתחום הציבור ובית הדין.

כל מצווה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה, כעיקרון חיים, הנו עיקרון היוצר בסופו של תהליך יצירתיות, מחשבה פתוחה ודחף לעוצמה אישית, חריפות שכל ובהירות המחשבה.