מעמקים - סעודת הגירושין
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

סעודת הגירושין

הרב אביגדור ויצמן

גיליון מס' 21 - טבת תשס"ט * 1/09

שיר השירים רבה פרשה א ד"ה ב ד"א נגילה
ד"א נגילה ונשמחה בך, תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, אמר רבי אידי מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין אמר להון חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה, הלכו בדרכיו ועשו לעצמן י"ט ועשו סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדאי, כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך, מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא, בחצי הלילה ננער משנתיה. כיון דפג חמריה אמר לה: בתי היכן אני נתון? אמרה ליה בבית אבא. אמר לה: מה לי לבית אביך? אמרה ליה ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך.
הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.
ללמדך: מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו, הוי 'נגילה ונשמחה בך'.

נתבונן באגדה שלפנינו בכמה מישורים.
המישור הראשון, הצד של הזוג, כיצד מתנהל הסיפור שלהם, כיצד מתחולל המהפך הכפול בחייהם, בתחילה הרצון להתגרש, ובהמשך, החזרה לחיים מאוחדים והפקידה.

המישור השני הוא הצד של רשב"י, כיצד הוא רואה את הסיפור מצידו, וכיצד הוא מכוון אותו.

המישור השלישי הוא הלקח הכפול של חז"ל מהסיפור שמובא בסופו:

ללמדך: מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות, אף צדיקים פוקדים עקרות.
והרי דברים קל וחומר, ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום, ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה, על אחת כמה וכמה?! הוי 'נגילה ונשמחה בך'.

הסיפור של הזוג
חז"ל פותחים את הסיפור ב"מעשה באישה אחת ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה", לא מעשה בזוג שאין לו ילדים, אלא מעשה באישה אחת. אמנם, כאשר הם באים לרשב"י הם באים יחד, אבל בפתיחת הדברים חז"ל מציגים את הסיפור כבעיה של האישה.

כתוצאה מזה שהאישה לא יולדת כבר עשר שנים, מבינים בני הזוג שעליהם להתגרש, כדברי ההלכה שמובאת בתחילת המדרש. בני הזוג מגיעים לרשב"י ואומרים לו שרצונם להתגרש זה מזו. המדרש לא מציין כל ניסיון של הזוג להמנע מהתוצאה הכאובה, או בקשה לרשב"י שיתפלל עליהם. הזוג מחליט באופן ברור שזהו רצונו. ההשלמה של הזוג עם מעשה הגירושין נראית החלטית מידי, למרות המשמעות הכבדה וההשלכות הכואבות של המעשה. איזו זוגיות מתארים לנו חז"ל? מה מתחולל בתוך ביתם?

כאשר מציע רשב"י לבני הזוג להתגרש מתוך מאכל ומשתה, מתגלגלים הדברים לאמירתו של הבעל לאישה, "בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך" מה גרם לבעל לומר דבר כזה לאשתו המתגרשת, ברור הוא שפרץ אהבה הפציע לפתע את חומת ההפרדות והבעל שמבין שאשתו נפרדת ממנו מנסה לפחות להמתיק את הגלולה, ולעשות לה את החיים הבאים יפים ומאושרים במשהו, הוא מנסה לפתור את המועקה שהפרידה תטיל על אשתו במתנות.

מעניין שרק אחרי שהבעל מביע את רגשי אהבתו לאשתו כאשר הוא נותן לה כל חפץ טוב שיש לו בבית לאשתו, האשה מתעשתת ומצווה על עבדיה לקחת את בעלה הישן לבית אביה.

כאשר הבעל מתעורר ורואה את רצונה העז של אשתו בהמשך חייהם המשותפים, מגיעים בני הזוג אל רשב"י בפעם השניה. למה מגיעים בני הזוג לרשב"י, האם בכדי לממש את הגירושין? האם הם חושבים שהוא יפתור להם את הבעיה? מה התחולל אצל בני הזוג שגרם להם לבא אל רשב"י שוב?

לפני שננתח את המתחולל אצל בני הזוג ניגש למישור של רשב"י

כיצד מכוון רשב"י את הסיפור?
כאשר אנו רואים את מסקנת חז"ל מהסיפור: "מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות", מיד עולה השאלה, מדוע לא פקד רשב"י את העקרה לפני כל התהליך, מה רצה רשב"י להשיג במשימת הסעודה שהטיל על בני הזוג, ובמיוחד לאור העובדה שתוצאת הסעודה הייתה יכולה להיות אחרת, והזוג היה מתגרש ולא היה נפקד בילד.

הסיפור השלם
נראה שחז"ל מתארים לנו בסיפור, זוג שהקשר שבין הבעל לרעותו מושתת על הרצון ללדת ילדים. יתכן וכבר מראשית הנישואין מטרת הקשר הייתה הילדים, ואולי הקשיים בכניסת האישה להיריון גרמו למהלך נפשי של בני הזוג בו משאת הקשר הזוגי שלהם הינו לידת הילד, בכל מקרה מדובר פה בזוג שמבין שאם אין ילד – אין מקום לקשר הזוגי.

המצב של בני הזוג גרם להם להבין את דברי חז"ל "נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל", באופן שמעוות את משמעות ההלכה. אם נדייק בדברי חז"ל נראה שאין בדבריהם חובה להתגרש, אלא לדאוג לקיום מצוות פרו ורבו בכל דרך. בזמנו של רשב"י לא היה איסור לשאת שתי נשים ולא היתה מניעה לשאת אישה נוספת במקום להתגרש.

כך כתב הרמב"ם את ההלכה הנלמדת מהגמרא שלנו: (הלכות אישות פרק ט"ו ה"ז):
לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין להן אלא יוציא או ישא אשה הראויה לילד:
דברי חז"ל באים לחדד את מצוות פרו ורבו כמצווה נפרדת ממצוות הנישואין, שהרי למרות שיש כאן שתי מצוות נפרדות, הן תלויות אחת בשניה וקיום מצוות פרו ורבו מותנה בנישואין עם אישה שיכולה ללדת. חז"ל גם מאפשרים מרחב גדול של זמן בכדי שהבעל יוכל לנסות לקיים מצווה זו עם אשתו, ומגדירים את תחום עשר השנים כתחום סביר לניסיון זה. כאשר עוברות עשר שנים, מתחייב הבעל מחדש במצווה שכבר מוטלת עליו מראש ולא הצליח לממשה עם אשתו. בגלל הקשר הזה שבין שתי המצות ישנה אפשרות ליצור זיקה מוחלטת בין שני הערכים ולומר שהנישואין באים במטרה להביא ילדים לעולם, וללא ילדים אין ערך לקשר הזוגי כלל. חז"ל לא אמרו כך אלא הורו שלמרות הקשר הזוגי והניסיון של בני הזוג לקיים את מצוות פרו ורבו, אם הזוגיות הזו לא מאפשרת זאת, ישנו חיוב על הבעל לקיים גם את מצוות פרו ורבו.

נחזור לזוג שלנו: המצב הנפשי של זוג שתכלית קיומו הוא הבאת הילדים לעולם, וההבנה המוטעית בהלכה גרמו לבני הזוג להגיע לרשב"י, ובמקום לבקש ממנו שיתפלל עליהם שיפקדו בילד, הם מבקשים להיפרד. אין כאן מצב של מריבה או חוסר יכולת להסתדר יחד, יש כאן השלמה עם ההלכה והמציאות. הזוג לא מתייחס לגודל הכאב שבמעשה, או לעוצמת ההשלכות שלו בעתיד. באופן מעשי ויבש הם מבקשים להתגרש.

כאשר רשב"י עומד מול הזוג, הוא מבין שיש פה הרבה מעבר לתקלה מקרית ודרישה הלכתית להפרדות, הוא מבין שמולו עומד זוג שלא מבין את משמעות הפרידה, כיון שהוא כבר מזמן לא חי את משמעות הקשר שביניהם. האהבה הטמונה בלב כל אחד מבני הזוג לרעהו לא באה לידי ביטוי בחייהם, והיא כוסתה בשאיפה להשגת המטרה: הבאת ילדים לעולם. מהרוח העולה מהמדרש נראה בבירור שהבעל הוא שדחף להשגת המטרה, והאישה, כיון שבאופן טבעי ה"אשמה" באי הבאת הילדים מוטלת עליה, לא יכלה לעמוד מנגד.

הצד הגברי כשואף להשגת המטרות מעשיות
כמה טבעי הוא שהגבר הוא המציב יעד מעשי מול עיניו, וכאשר הוא מכוון מטרה הוא לא מסוגל להתפנות לתחום הרגשי והבין זוגי. ספרי הזוגיות מלאים בתיאורי הצייד שכאשר הוא נמצא במשימת ציד הוא חייב להתרכז אך ורק במשימה, ואינו יכול להתפנות לחשיבה מרחבית על הצדדים האישיים ועל הצרכים הנוספים של בת זוגו.

לכן חז"ל פותחים את המעשה ב"מעשה באשה אחת"... האישה היא הבעיה של הבעל ולכן הוא מתחיל תהליך של הפרדות כשהאישה לא יוזמת מצידה כל יוזמה, תוך שהיא נגררת למהלך שנראה מחוייב המציאות.

הגירושין במקרה זה הם לא משהו שיש לתת עליו את הדעת בפני עצמו, אלא כלי הכרחי להשגת המטרה.

כאשר רשב"י רואה את המצב בו נמצאים בני הזוג, הוא שם את מעשה הגירושין עם כל המשמעות שלו "על השולחן" ובכך מביא את בני הזוג להתבונן במשמעות המעשה.

כאשר בני הזו עורכים את הסעודה, האישה חשה מיד במשמעות מעשה הגירושין ומתחילה לפעול: "ושכרתו יותר מדאי". האשה רוצה להביא את בעלה למקום בו הוא יתקלף מכל ההתכוננות למשימה, ויחשוף את רגשי האהבה החבויים בו, ואולי יתעשת וימתן את המרדף הממוקד אחרי הפרידה למען משימת ההולדה.

הבעל אכן חווה את הקשר ומתקלף מעט, הוא מבין לפתע את משמעות התהליך שהם עומדים לעבור ורגשות אהבה מציפים אותו. אולם, כגברים רבים, הבעל לא מסוגל למצא חלופות לצעד כל כך כואב ונורא, והוא מבקש לפצות את אשתו על הצער שייגרם לה, בכך הוא מחפה על הקושי שבביצוע הפרידה ומאפשר לעצמו להשיג את מטרה בפחות רגשות אשם. "אמר לה: בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך".

בשלב זה כבר מבינה האישה שבעלה חווה את הקשר, קשה עליו הפרידה אך הוא לא מצליח לחדול מההתקדמות אל עבר המטרה, כאותו צייד שרואה את האייל ממרחק ועתה כל חושיו מרוכזים בו והוא לא נותן לשום עניין אחר להסיח את דעתו מהמשימה. האשה מבינה שעכשיו גדל הסיכוי שלה לחבר מחדש את הזוגיות אחרי שהפנים שלה כבר התגלה, אחרי שגם הבעל הבין את הקושי שבפרידה.

עכשיו, תפקידה של האישה הוא לעקוף את המכשולים. לא להתנגש במשימת בעלה, אלה לנווט דרכו את הדרך לחיבור מחודש. האישה מיישמת את בקשת בעלה, אך בפרשנות מחודשת שמביעה את האהבה הגדולה. יותר מזה: את ההערכה הרבה שהיא רוחשת לו. כאן משתמשת האישה בתכונות של האיש באופן הרמוני ומדויק. היא יודעת שבעלה זקוק ממנה לגילויי הערכה, היא יודעת שבעלה רוצה לדעת שהיא הולכת עמו בצעד שהוא עומד לבצע, אך היא רוצה לעשות את ההיפך ממה שהוא חותר אליו ברמה המעשית. החיבור בין "אין לי חפץ טוב לי בעולם יותר ממך", שזהו גילוי ההערכה המשמעותי ביותר לבין "ולא כך אמרת לי?", להבהרה שהיא עושה את דברו, מרכך את הבעל, ועתה בני הזוג יכולים לחזור לרשב"י על מנת שיתפלל עליהם, ובזכות תפילתו וכנראה גם בזכות השינוי שעשו, נפקדו בני הזוג.

אם ננסה לסמן את נקודת המהפך שהתחולל במערכת היחסים של בני הזוג, הרי שהיא נמצאת בדברי הבעל "בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך". הנקודה בה הבעל מבין את משמעות הפרידה וחש את הכאב שהוא עומד לגרום לאשתו האהובה. ברגע שלא רק הילדים בעניין אלא גם הקשר הזוגי מקבל תפקיד, כבר סלולה הדרך לתיקון, ואותה מובילה האישה.

אז מה למדנו?
למדנו מרשב"י שעם כל החשיבות שיש לילדים במארג המשפחתי, המבנה היסודי של המשפחה הוא הזוג, ויש לתת לעצם הקשר הזוגי משמעות בפני עצמה ולא רק כאבא ואמא.

בנוסף, ראינו שלאישה מקום מרכזי בהובלה מעשית של הקשר הזוגי העצמי, לעומת האיש שמתקשה בהובלה זו, כיון שהוא מכוון מטרה בטבעו, ורואה את הצורך לתת פתרונות לקשיים שמפריעים בדרך ולא תמיד מותאם ליזימת הפן הרגשי הזוגי באופן מלא.

למדנו גם שלעיתים אין מקום להתפלל על אנשים שיקרה להם נס מיוחד ללא שיעשו שינוי משמעותי בחייהם שממילא יביא לבסיס לתיקון.

הלקח הראשון של חז"ל מן המעשה
חז"ל, שלא כהרגלם, מצרפים למעשה את הלקח שהם למדים ממנו והלקח כפול.
א. "ללמדך: מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות"
חז"ל יוצרים השוואה בין הקב"ה לצדיקים בעניין של פקידת עקרות. הקושי טמון בעצם ההשוואה, שכן חז"ל מעניקים לחכמים כוח על טבעי, מעבר לתפילה לקב"ה שיפקוד את העקרה.

שאלה נוספת שעולה מאליה היא: האם זה באמת הלקח מהסיפור? האם לשם כך נצרכנו לסיפור כה מפותל? היה ניתן לספר על רשב"י שבאה אליו עקרה ונפקדה, ומה שייך המסר הזה דווקא למעשה שלנו?

נראה שהשאלה מתורצת בחבירתה, ובכדי להבין, נתבונן בלקח השני של חז"ל:
"ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו,"
נתבונן בראשית דרכנו בחלק הראשון: "ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו...", אם כן, אנו יודעים כיצד גרם רשב"י לבני הזוג להיפקד, הוא גרם להם לומר "אין לי חפץ בעולם טוב ממך", הוא גרם להם לקשר זוגי טוב יותר ובכך לבסיס איתן לגידול ילדים, ובכך הם יכולים להיפקד. ניתן להתייחס להשפעה של רשב"י גם ברמה הפסיכולוגית, כאשר בני הזוג לא מחוברים ברמה הנפשית והרגשית, הם נמצאים בלחץ להבאת ילדים ולא חווים את השלווה שבזוגיות טובה. במצב בו בני הזוג ובמיוחד האשה, לחוצים, באופן טבעי יש קושי רב בכניסה להריון, וההתרכזות בקשר הזוגי , בשלווה של חויית החיים יחד, מרגיעה ומאפשרת לבני הזוג להיפקד.

אם כך גרם רשב"י לפקידתם של בני הזוג, עולה השאלה ששאלנו ביתר שאת, מה הקשר בין הפקידה של הקב"ה את העקרות למעשהו של רשב"י.

כדי להבין את דבריהם של חז"ל נתמקד בהגדרת הקב"ה כפוקד עקרות, הגדרה שדורשת ליבון בפני עצמה. הרי הקב"ה גם עוצר את העקרות מלדת וגם מאפשר להן ללדת. ועוד, הרי כל כניסה להיריון יכולה להיחשב כפקידת עקרות ומתי נחשיב את ההריון כפקידת עקרות של הקב"ה? מדובר כנראה במקרים שבהם העקרה מתפללת לקב"ה שיפקוד אותה, ובעקבות התפילה הקב"ה פוקד אותה.

אם נבין כיצד משפיעה התפילה על העקרה, נראה באור מחודש את ההשוואה בין הקב"ה לצדיקים.

כתב הרב קוק בהקדמה לעולת ראיה (הדרכת התפילה וחלקיה ב'):
"צריך שהתפילה תהיה נקיה מכל רעיון של שינוי רצון והתפעלות בחק ה' יתברך, מה שהוא דעה כוזבת ביחס לאלוקות ומביאה להשחתת סדרי השלמות האנושית..."
ובאורות הקודש (ג' עמ' נ'):
"יסוד התפילה היא התרוממות הרצון והתגלותו. כשהמבוקש, הממלא את רצונו של אדם, מובע בקשר הרעיון והחפץ באלהים, עולה הרצון למרומי ערכו, מתאחד הוא עם הרצון הכללי, הרצון העולמי, אור חי העולמים, שבו כלולים כל המאויים. וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו בדבר הפרטי, חיי הרצון פועלים את המבוקש, על ידי מה שהרצון הכללי כולו מצייר את הפרט המתבקש, על פי פרטיותו היותר מבוררת".
ובלשון פשוטה יותר: כשאנו פונים לקב"ה בבקשה כל שהיא, ולדוגמא נשתמש בעקרה שמבקשת להיפקד, הרי שבדיבור של העקרה עם הקב"ה, אם הוא דיבור כנה ואמיתי, היא מבררת שהיא רוצה את הילדים מאותה סיבה שהקב"ה רוצה לתת לה אותם, שאם לא כן, והעקרה תבקש סתם מסיבה אנוכית, ומצורך פרטי שלה, מדוע ייענה לה הקב"ה, מה השתנה אחרי התפילה? ולכן, כאשר הרצון של העקרה הוא גם הרצון הכללי, הוא מתאים למטרות האלוקיות, יש עכשיו סיבה לתת לה ילד, שכן עתה הרצון של הקב"ה והרצון שלה בילד, מתאימים וחופפים.

ע"י ההבנה הזו בדרך השפעתה של התפילה, אנו יכולים להשוות בין הקב"ה שפוקד עקרות לצדיקים שפוקדים עקרות. הקב"ה פוקד את העקרות ע"י שמשנות את עצמן ורצונן, וע"י זה הופכות לכלי קיבול לרצון האלוקי, שגם הוא רוצה בהקדותן.

צדיקים, ובמקרה שלנו, רשב"י, פוקדים את העקרות ע"י שמבחינים בשינוי שהן צריכות לעבור כדי שיעשו מתאימות יותר ללידת ילדים, ובמקרה שלנו, רשב"י דואג שראשית ייבנה הבסיס של הבית הזוגי ואחרי שהוא נבנה ממילא ניתן להכניס לתוכו את הילדים והאישה נפקדת.

הלקח השני של חז"ל
והרי דברים קל וחומר ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה עאכ"ו, הוי "נגילה ונשמחה בך".
הסיפור מהווה משל למערכת היחסים שבין עם ישראל לקב"ה ונראה שהמשל אינו רק פלטפורמה להסבר מובן יותר אלא שיש פה מציאות רוחנית שמתלבשת גם במציאות של העולם הזה בקשר שבין איש ואשתו. היחס שבין הקב"ה לעם ישראל אינו רק דומה לקשר שבין איש ואשתו אלא הוא באמת מתלבש ומתגלה בעולם התחתון בקשר הזוגי.

ולכן, אנו יכולים ללמוד ממעשה זה של רשב"י ועצתו לזוג, על טיב הקשר שאנו נדרשים לחוות עם הקב"ה.

לעיתים מרוב עיסוק במצוות ובהשלכות של הקשר בין היהודי לאלוקיו, מרוב העיסוק בצרכי העם והארץ, שכולם הינם "ילדיו" של הקב"ה, אנו לא מגיעים לאמירת "אין לי חפץ בעולם טוב ממך", והדרישה שעולה מהמדרש היא לחוות את עצם קשר האהבה בין היהודי לאלוקיו, קשר שאנו מחוייבים בו בכמה וכמה מצוות, אהבת ה', הידבקות בו, ייחודו ועוד.

נמצינו למדים שהבנת המעשה לעומקו מגלה נופך נוסף גם בלקחים שחז"ל למדו מן המעשה.