אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עמוס עוז אינו קפקה וגם לא עגנון

יוסף אורן

גיליון מס' 25 - תמוז תשס"ט * 7/09

עמוס עוז איננו קפקא וגם לא עגנון
סיפורי הקובץ החדש של עמוס עוז "תמונות מחיי הכפר" (הוצאת "כתר" 2009, 217 עמ') מתאמצים להיות סיפורים מטא-ריאליסטיים. כך מגדירים במחקר ובביקורת הספרות סיפורים שעד שלב מסוים מתרחשים כל האירועים בעלילותיהם על-פי החוקים הפועלים בממשות המוכרת לקוראים, אך מאותו שלב ואילך מתרבות בעלילה התופעות "המוזרות" : סדר הזמנים משתבש, מקומות מאבדים את ממשותם הריאלית, אירועים חסרי-פשר נותרים בלתי-מפוענחים, דמויות מוזרות מופיעות ונמוגות ללא סיבה ברורה והסברים חסרי-היגיון ניתנים למעשים חסרי-תכלית.

סיפורים כאלה מטרידים ביותר את הקורא, כי הם מאלצים אותו לבחון את טיב הסטייה של מציאות הסיפור מהממשות המוכרת לו ואת מטרתה. לכן, סיפורים כאלה מציבים אתגר פרשני לקורא, הנתבע לפענח בהם "אמת" כלשהי המוצפנת בעלילתם המוזרה. כל מי שהזדמן לו להתמודד עם סיפור מטא-ריאליסטי טוב, ולא עם אחד החיקויים הכושלים של הסוגה הזו, זכה לגמול מלא על המאמץ האינטלקטואלי שהשקיע בפיענוח עלילתו "המוזרה", מאחר וזכה לצפות בממשות הריאלית-נורמטיבית מנקודת-תצפית שונה ובלתי-שיגרתית מזו שהיה רגיל לצפות בה.

כאמור, מתאמצים סיפורי הקובץ הזה של עמוס עוז להתבלט כשונים מהסיפורים הקצרים שפירסם בקובץ הראשון שלו "ארצות התן" (1965) ולהידמות לסיפורים המטא-ריאליסטיים של קפקא ולסיפורים "המוזרים" של עגנון (ב"ספר המעשים" הכלול בכתביו בכרך "סמוך ונראה"). במסת-הביקורת הזו יוכח, שהסיפורים בקובץ "תמונות מחיי הכפר" אינם סיפורים מטא-ריאליסטיים, אלא סיפורים שביסודם הם ריאליסטיים, מאחר והמציאות המתוארת בהם מתנהלת על-פי החוקים שמפעילים את הממשות הישראלית המוכרת כל-כך לכל ישראלי. ואשר ליסודות "המוזרים", אלה "הורכבו" בגזעם הריאליסטי של הסיפורים, כדי לאלץ את הקורא לפענח אותם בצופן האלגורי. ואכן, בעזרת הצופן הזה נחשף טיבם האמיתי, כסיפורים אקטואליים-פוליטיים שבהם מבטא עמוס עוז פעם נוספת את עמדותיו הידועות כל-כך על שני היבטיו של "המצב הישראלי", בזיקה לסכסוך הערבי-ישראלי ובזיקה לחילוקי הדעות האידיאולוגיים בתוך החברה הישראלית.

יתר על כן : אף שעוז גייס בסיפורי הקובץ הזה את כל היכולות המוכרות למעריציו הן בפיתוח סיפור-מעשה והן בלהטוטי התימלול, כדי שהסיפורים יידמו לסיפורים מטא-ריאליסטיים, חושפת אותם הקריאה בצופן האלגורי כסיפורים שבשורתם מוגבלת רק לקורא הישראלי ורק למצב החיצוני של המדינה ולמצב הפנימי של החברה הישראלית כיום. ולכן, במועד שבו יתרחש השינוי ב"מצב הישראלי", שעוז עצמו מקווה לו וגם מטיף לו לפי השקפתו הפוליטית (השמאל הציוני) והחברתית (הסוציאל דמוקרטית), יהפכו הסיפורים האלה לסיפורים אנכרוניסטיים. וגורל זה, חשוב להבהיר, יחול על חלקים ניכרים מהספרות הישראלית שהתפרסמה בדור הזה, משום שהיתה ספרות פוליטית במובן הרע של המונח הזה : ספרות פוליטית ללא-מעוף (יהודי) וללא חזון (ציוני), שמאז סיום מלחמת ששת-הימים שיווקה אשליות על שלום אפשרי וקרוב עם הערבים (ראה המסה "הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים" בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית", 2009).

הכפר הפוסט-ציוני
מלאכת הערטול של סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית חייבת להתחיל בשמות שהעניק עמוס עוז לשבעה מביניהם, שהינם שמות בני מילה אחת, אך חלקם מגדיר יחסים : "יורשים", "קרובים", "אבודים" ו"זרים", וחלקם האחר מגדיר פעולות : "חופרים", "מחכים" ו"שרים". שמות כאלה לסיפורים, המנוסחים בלשון ריבוי ובלשון הווה, מביכים את הקורא עוד בטרם הקריאה מאחר והם מכוונים להשערה, שההווה יתואר בהם כמצב סיזיפי של רבים, שנגזר עליהם לבצע לעד אותה פעולה או לשהות לנצח באותה זיקה של יחסים. שמו החריג של הסיפור השמיני בקובץ זה "במקום רחוק בזמן אחר" אפילו מחזק בטרם הקריאה בו את ההשערה הקודמת, כי הוא מטעה להאמין, שגורל הקהילה הזו ישתנה "במקום רחוק ובזמן אחר". שביב התקווה הזה, יכבה אחרי הקריאה, כאשר יתברר שהעתיד צופן בחובו גורל קשה יותר מכפי שהינו כאן ועכשיו.

השלב הבא בהפשטת הסיפורים מתחפושתם המטא-ריאליסטית יתמקד בשם הכפר, שבו מתרחשות העלילות של שבעת הסיפורים "המוזרים". בדומה לשם "תל-אביב", מצורף גם שמו של הכפר "תל-אילן" משתי מילים שמשמעותן סותרת. "תל" מתאים למקום חרב, אך "אילן" הולם מקום הנמצא בצמיחה. ואכן, שתי המשמעויות מגדירות תהליכים מנוגדים העוברים על הכפר הזה. "תל" מגדיר באופן מדויק את התפוררות הפיזית של הבתים והמשקים החקלאיים בני המאה של מייסדי הכפר ובה-בעת גם את ההתפרקות מהערכים שעל-פיהם פעלו המייסדים. אפילו בני אבני, גיבור הסיפור "מחכים", שהוא ראש המועצה של הכפר, נדהם ממראות העזובה שהוא מגלה בכפר :
"פה ושם, בחצרות הבתים שהיו פעם חצרות משק ועתה נמסרו לעזובה, ראה בני אבני שובך יונים נטוש, דיר עיזים שהפך להיות מחסן, פגר של טנדר עתיק שקוע עד מותניו בעשבייה הפראית ליד סככת פח עזובה, מלונה נטושה של כלב" (145).
כפי שהמילה "תל" בשם הכפר מייצגת את מה שאירע עם העבר החלוצי המפואר של הכפר, כך המילה "אילן" בשמו של הכפר מציינת את רובדי ההווה והעתיד בתולדותיו : עדיין לא עיר אך כבר גם לא כפר, אלא ישוב המתפתח כשכונת וילות יוקרתית לעירוניים בעלי-ממון המבקשים לחיות בנוף כפרי יפה. והשינוי כבר בולט באחדים מרחובות הכפר, שבהם נותר בית נושן יחיד בין וילות חדישות ומצועצעות והוא בולט ברחוב "כמו שן שחורה בתוך טור של שיניים צחורות" (105). כזה הוא הבית הישן של משפחת רובין בסיפור "אבודים" :
"בניין גדול מפותל ומסובך, עם כל מיני תוספות ואגפים, שנבנה מאבן חול ורוב הטיח כבר התקלף מעל קירותיו החיצוניים, - - - וסביבו חצר מוזנחת שחרולים צומחים בה וגרוטאות מתכת מתפוררות בפינותיה. בור מים סתום עומד באמצע החצר ומעליו משאבת-יד שהחלידה" (106-105).
באופן הקולע ביותר מתואר השינוי העובר על הכפר בסיפור "קרובים" :
"זה כמה שנים אנשים עשירים מן העיר רוכשים להם בית נושן בכפר תל-אילן, הורסים אותו עד היסוד ובונים על מקומו וילה רבת-מפלסים ועתירת כרכובים וגגונים. עוד מעט - - - יחדל הכפר להיות כפר ויהפוך למין עיירת קיט לאמידים" (38).
גם מספר הסיפור "חופרים" מתעכב על השינויים שפוקדים את הכפר ובראשם נטישת החקלאות והזנחת המשקים. ואף שעדיין נותרו -
"בחצרות רבות סככות לפיטום עגלים ובתי-אימון לאפרוחים וחממות לפרחי-נוי, ובמורדות הגבעות השתרעו כרמים ומטעי-פרי" (94)
שונו יעדיהם. בהדרגה הפכו המשקים החקלאיים האלה
"לבוטיקים של יינות מיוצרים ביקבים ביתיים, של זיתים מפולפלים, גבינות משק, תבלינים אקזוטיים ופירות נדירים, ושל עבודות מקרַמֶה. מבני המשק לשעבר הפכו להיות גלריות קטנות של חפצי אמנות מיובאים, צעצועי נוי מאפריקה ופריטי ריהוט מהודו, שאותם מכרו למבקרים אשר נהרו מדי שבת מן הערים בשיירות של מכוניות, כדי למצוא כאן כל מיני מציאות שנחשבו מקוריות ואנינות טעם" (57).
בתיאור דומה נפתח גם הסיפור "מחכים" (135).

צאצאי המייסדים של הכפר נכנעים בזה אחר זה ללחץ שהעירוניים מפעילים עליהם, למכור להם את הבתים הישנים שעברו אליהם בירושה. לכולם ברור שגם הסרבנים מבין הצאצאים יעדיפו בקרוב מיוזמתם לממש את הערך הנדל"ני של משקי המייסדים שירשו. ולכן לא רק הזירה משמשת כמכנה משותף לסיפורי הקובץ הזה, אלא גם הזמן המיוחד - תקופת הדמדומים שבין העבר החקלאי-חלוצי של תל-אילן לעתיד המנוגד שאליו הכפר מתפתח : כמקום שתושביו יפסיקו להתקיים ממה שהם מייצרים במו-ידיהם, אלא יתפרנסו מרוכלות ויתעשרו ממימוש בהול של הערך הנדל"ני של האדמות והבתים. ובתהליך הזה לא ירחק היום שבו יהפוך הכפר תל-אילן מכפר שהגשים את החזון הציוני לכפר שיגשים את התפישה הפוסט-ציונית.

סיפורים תאומים
ערטול סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית, שהלביש עמוס עוז עליהם באופן מאולץ, יושלם על-ידי סיכום נושאיהם של הסיפורים. סיכום כזה יבליט את העובדה שהסיפורים האלה מגיבים על תופעות בנות הזמן והמקום. ולא עוד, אלא שאין הסיפורים לא "סתומים" ולא "סטטיים", כי אם סיפורים מתפתחים ובעלי סיומים סגורים המבטאים את העמדה הרעיונית שאליה חתר עמוס עוז בכל סיפור בנפרד ובקובץ בכללו.

אף שבמקרים אחרים קיימת הצדקה לסכם את נושאו של כל אחד מסיפורי הקובץ בנפרד, במקרה של הקובץ הזה עדיפה גישה אחרת, גישה המותאמת לתופעה מרכזית ביצירתו של עמוס עוז : תופעת הכתיבה של סיפורים תאומים. לאורך שנים נהג עוז לפרסם בזו אחר זו שתי עלילות המספרות סיפור-מעשה שפרטיו שונים אך עוסקות באותו נושא, ותמיד העלילה האחרונה בצמד מבססת את הקודמת ומקבעת את העמדה הרעיונית המשותפת לשתיהן. סיפורים תאומים אלה מעידים על רצון למצות נושא או תופעה על-ידי הצגתן בשתי גרסאות שונות. בספרי "העט כשופר פוליטי" (1992, עמ' 38-27) הבלטתי את הקשר בין צמדי הרומאנים הפוליטיים שפרסם עוז בשני העשורים הקודמים של המאה הקודמת והוכחתי ש"קופסה שחורה" (1987) הוא תאומו של הרומאן "מנוחה נכונה" (1982) ו"המצב השלישי" (1991) הוא בן זוגו של הרומאן "לדעת אשה" (1989). ובספרי "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004, עמ' 152) הוכחתי שהתופעה מתקיימת גם ברומאנים הביוגרפיים : "סיפור על אהבה וחושך" (2002) הוא תאומו של "אותו הים" (1999).

גם בקובץ הזה אפשר להבחין בצמדים כאלה. הסיפור אבודים הוא תאומו של הסיפור "יורשים". שני הסיפורים עוסקים בעימות בין יורשים המתחרים על אותה ירושה, שלה הם מייעדים יעוד מנוגד, ושניהם גם מסתיימים בסיום דומה, שלפי שעה נגדיר אותו כסיום "מוזר". קרוב בנושאו לצמד הסיפורים הקודם הוא צמד הסיפורים התאומים "חופרים" ו"שרים". בשניהם מומחש הכוח האדיר של פעולת ההדחקה. המעשה המודחק, בין שהוא מעשה עוול שנעשה במודע ובין שהתברר למבצעו רק כעבור שנים כמעשה עוול, הופך לסיוט בחיי מבצעיו ותובע מהם להתעמת עמו. הסיוט של "המצב הישראלי" הוא, לדעת עמוס עוז, סיוט שהודחק, ולכן לא יתפוגג מאליו, אלא יטריד את הישראלים עד שיתעמתו איתו וישתחררו ממנו. בצמד הסיפורים הזה מובלטת הסתירה בין הרובד המואר בחיי הגיבורים לרובד האפל והדמוני על-ידי תיאור סאטירי של הרובד המואר ותיאור מיסטי של הרובד האפל.

צמד נוסף בקובץ הם הסיפורים "קרובים" ו"מחכים", המספרים על מאמץ לפענח באמצעות חיפוש ובילוש את תעלומת ההיעלמות של אדם קרוב ויקר. הסתיימות סיפורים תאומים אלה בכישלון הפיענוח של התעלומה, בהשלמה של המחפשים עם כישלון הבילוש וללא הבהרה מה עלה בגורל אלה שנעלמו, מצרפת גם היעלמות כזו לרשימת סיוטי "המצב הישראלי". שתי עלילות, המסופרות כעלילות אהבה הפוכות, מאפשרות להגדיר גם את הסיפורים "קרובים" ו"זרים" כסיפורים תאומים. בראשון נפרשת אהבת מבוגרת לאחיינה החייל, ובשני אהבת נער מתבגר לאשה בוגרת ובשלה. אהבות כאלה, המתייחדות בהפרשי גיל ניכרים בין האוהבים ושאין להן סיכוי, תיאר עוז בעבר ברומאנים "מקום אחר", "אל תגידי לילה" ו"חרוזי החיים והמוות". וגם את צמד הסיפורים הזה אי-אפשר להפריד מהשפעת "המצב הישראלי".

על רקע ארבעת הצמדים מתבלט בחריגותו הסיפור האחרון בקובץ, הסיפור "במקום רחוק בזמן אחר", אך לא רק כיחיד שאיננו מתרחש בכפר "תל-אילן", אלא כסיפור אפוקליפטי הממחיש קהילה שהידרדרה למצב דקדנטי. ולכן עצם הכללתו בקובץ הזה יחד עם סיפורים הממחישים תקופת דמדומים, שהיא תקופת מעבר לכפר, מעברו ככפר ציוני לעתידו ככפר פוסט-ציוני, מצדיקה לפרש אותו כסיפור המגיב בתיאור דיסטופי על משמעות השינויים שעוברים על מדינת-ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. ולכן, סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר" אינם חושפים "אמת" אוניברסלית על מצבה של האנושות מנקודת-תצפית חריגה, מטא-ריאליסטית, אלא הם סיפורים אלגוריים המשקפים את השקפתו האקטואלית-ביקורתית והפוליטית של מחברם, עמוס עוז, על המצוקות, הסיוטים והקשיים שבהם נתונות מדינת-ישראל והחברה הישראלית בעת הזאת.

- - - - - - - - -

* מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית". השנה הופיע בהוצאת "יחד" הכרך התשעה-עשר של הסידרה : "צו-קריאה לספרות הישראלית".