אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

צרור שירים

גל אורן

גיליון מס' 26 - אלול תשס"ט * 9/09

דיוקן אמא
על הקיר תלויה תמונה של אמא ממוסגרת.
והיא בלויה ומלוכלכת וקצותיה פרומים,
ועל פניה מלאה היא בשריטות וכתמים,
כמו דחקו אותה לשם, הייתה נגררת.

והתמונה נוטה לנפול, כולה כבר מתנדנדת,
ורוח רעה מנשבת מבעד לחלון,
מכלה חרון אפה, מבשרת אסון.
צנחה לה זכוכית על מרצפת. מתפוצצת.

ואמי הייתה לרגע לאישה משוחררת.
והיה זה מאורע חד-פעמי ופתאומי,
אך חרש מהמחשך קם גם ניצב אבי,
הוא תקנה אט-אט, כבלה שוב בשרשרת.

מאז הייתה תלויה אמי המתוקנת.
ופיזרתי מסביבה שושנים לבנים ואדומים,
ופניה נראו כמו מעולם היו הם שלמים.

בערב קיץ נעים שכזה
בערב קיץ נעים שכזה,
אפשר למות בלי להרגיש.
להחליק אל השאול,
בלי אפילו רצון לשאול,
מתי? ואיך? ולמה דווקא לי?
פשוט ליהנות מהמסע,
שנותן 'ללכת',
ואולי לחזור בחזרה,
בערב קיץ נעים שכזה.

כשבא החושך
השמים חולים,
השמש גוססת,
וכל החיים דוממים,
כבר לא נעים,
כי נהיה קר כל כך,
קר שבא למות.


אלצהיימר
אני מחכה בתחנה זמן רב.
פתאום נכנסת זקנה.
יושבת על ידי.
שולפת מניפה,
בדממה.
שואלת אותי
"מה כבר קרה?"
אך אני איני עונה.
שום דבר הן לא קרה.
רק ילד וזקנה,
מחכים בחום,
בתחנה.

הוא מסרב להגיע כמו להכעיס.
והזקנה מתחילה לרטון.
קמה מהספסל.
סוגרת מניפה,
בתנופה.
לוחשת לעצמה
"מה כבר קרה..."
וגם בי מתעוררת דאגה.
אך איני פוצה את פי.
רק יושב ומתייגע,
מהחום והזקנה,
בתחנה.

קול הולך וגובר נשמע מרחוק.
כנראה שהוא הגיע.
והזקנה צוהלת.
טומנת מניפה,
בחיקה.
לפתע ייאוש פושט ברוחה.
ולי לא ברור,
מה כבר קרה.
בלי אומר ודברים,
פותחת את המניפה לרווחה
וסוגרת בחזרה.



כל זמן שהנשמה בקרבי
כל זמן שהנשמה בקרבי,
חוטא אני לפניך
רבון כל היצרים,
אדון כל התאוות.

גלוי וידוע,
לפני ולפנים,
בקודש קודשך,
שאין בי כוח להתקיים
אפילו שעה אחת,
בלא רֵעַ זה,
היצר.
הרַע.

אנא,
תן לי
לעשות אשה,
תן לי
לעשות עוון,
אל תלבישני
ועודני עירום.
אל תמנעני,
אדון.

אלה
לא ארצה.
אלה
לא אחפץ.
אף על פי
שמפי הן יוצאות,
לא שלי
המילות.

אנא,
הדביקני בטוב,
יוצר.
הרחיקני מרע,
מיצר.
פגע בו,
דחק בו,
געוש בו,
ברחמים.

עתה,
ברוֹך אתה
פוקד עוון בנים
על אבנים,
על סלעים,
רק לא עלינו
בני-אונים של החיים,
הזקוקים למעט
רחמים.


בגינתי
כשאצא מביתי,
ואשב על הספסל בגינה,
אשמע את החיים מרחוק.
זקנים ידברו על פעם,
צעירים ידברו על היום,
ורק אני אשב,
ואחלום,
על דברים שהיו ולא היו,
ועל דברים שיהיו ולא יהיו.
בספסל בגינה,
כשאני שומע את החיים מרחוק,
אני מבין,
שאת גדר הפלדה
המפרידה ביני לבינם
לא יהיה ניתן
להפיל לעולם.

וכשיום אחד
יפערו בה שער,
ילד קטן ישב שם
והוא יקרא לי לבוא
לשחק עמו,
כי רק הוא יודע
שאני ערירי
וכיצד אסרב
לכל באי שער-עירי
הנצורה.
להתבונן ולגעת
בהוד ובתהילה
השמורים רק לי.
לא לאדון עבר
ולא לגברת עתיד
רק למר עכשיו.
מר עכשיו.
מר.


ברונזה
לזכרו של צ'כוב
בלאט אל החדר נכנס.
מסדר הכיסא מול האח.
יושב, נח
נאנח.
וחם לו.
יש לו מלבוש,
ויש לו מיטה,
בה שוכבת אשתו
מארפה,
קודחת בחדווה.

בחוץ רק כפור.
קול דממה דקה
לא נשמע.
רופא הכפר מאחר,
רופא הכפר לא בא.
ולפתע יללה.
כן, כך יצאה נשמתה.
בביזיון,
בלא טהרה.
על מיטה מעופשת,
כחפץ הייתה,
ככלי מלאכה.

והוא לא קם מהכיסא.
לא נע, לא זע.
יושב, נח
נאנח.
וחם לו.
יש לו מלבוש,
ויש לו מיטה,
עכשיו בה שוכבת
מארפה,
אשתו המתה.

ורגע לפני,
בשארית כוחה,
פתחה פיה ואמרה
לברונזה בעלה.
"התזכור יעקב?
התזכור לפני חמישים שנה,
נתן לנו בורא עולם
תינוק בהיר תלתלים.
והיינו יושבים על שפת הנהר
ושרים שירים,
מתחת לעץ הערבה.
ווככ... חבל שמתה הילדה!"

כל זה
היה לפני שנים.
בזמן בו לא חי
כותב אלו המילים,
המציץ כעת
דרך חלון הבקתה
ורואה את הזקן
בוכה,
בלי לומר מילה.
קובר ראשו בין ידיו,
זה הסוף, הוא כבר יודע,
גם של חייו.


יש ויש
יש גוף יפה, פנים מעוטרות
עיניים כחולות.
ויש אדם נאה, גוף מכוער
לו שום דבר.

על אדן החלון ישתרע היפה
יקטוף עלה.
מהדלת האחורית יברח המפויח
ראשו יישח.

וממרומי הבית בו ישכון
בעל און.
יחוש בדידות וריקנות, לא יצהל
לא ירון.

יום אחד יפגשו אקראי בקמרון
בלא זדון
יאמרו אחד לשני שלום
איך עבר היום?

על משכבו בלילות יחשוב היפה
על הנאה.
ובלבו רחמים נכמרים עליו
מייחלים פניו.

לשני אין זמן למחשבות
רק חלומות.