אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אהבתו של המשורר
חקק בלפור, משורר של חצות, ירושלים 2010

שושנה ויג

גיליון מס' 30 - אדר תש"ע * 2/10

רצנזיה על ספרו של המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העבריים 2010.

כשקוראים בספרו של המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, "משורר של חצות" משתלטת על הקורא תחושה שהספר רצוף סודות ולחשים. הספר בן 328 עמודים מכיל עשרות שירים ומעוטר בקודים קבליים, הברורים לחלק קטן מן הקוראים. ניכר שהכותב התאמץ להסתיר בספרו את עיקר מהותו. ההצפנות הרבות, שמכיל הספר, מתישות את הקורא עד שהוא הופך לקורא סלקטיבי וכך קרה עימי. לא הצלחתי להבחין אלא במה שהתחברתי אליו.

אני מודה שהתייחסותי לספר היא התייחסות סובייקטיבית, שכן, אני עקבתי מקרוב אחר דרך עבודתו של המשורר בשנים האחרונות. והייתי עדה להיווצרותם של שירים רבים מתוך הקובץ. חלק ניכר מן השירים הכרתי עוד בהיותם כתב יד ואני יודעת מהו התהליך, שעבר על המשורר, עד אשר הוא גיבש את זהותם הסופית של היצירות בכרך המהודר.

בבוחני את הספר חיפשתי מה בשיריו של המשורר מעורר בי רצון לשוב ולקרוא בספרו "משורר של חצות". הכרתי את בלפור חקק לראשונה כשיצאתי לראיין אותו עם אחיו התאום בסוף שנת 2002, וגם בעת ההיא נשביתי בשירי האהבה שלו. מיותר לציין שגם הפעם אני נכבשת על ידי דברי האהבה של המשורר, שבימים אלה מכהן קדנציה שלישית כיושב ראש אגודת הסופרים העבריים.
שירי האהבה של בלפור חקק דומיננטיים מאוד בקובץ הנוכחי, מי שיעיין בעין קפדנית בספר ימצא ששירי האהבה שרויים בכל אחד משבעת שערי הספר ולא רק בשער "כי לעוררך". ובמידה מסוימת במלאכת עריכת הספר הקפיד המשורר על הסתרת סודותיו. סודות המשורר הקשורים לזהות אהבתו ואופייה של אהבתו.

אם נחדד את ראייתנו נמצא שהמשורר מדבר על אהבתו למילה על כיבושה של האהבה בעזרת מילים.

בשיר "שבוי בקסמך" עמ' 247 פונה הדובר לאהובתו ומאדיר אותה כשהוא בורא אותה כנסיכה שבויה. האם הנסיכה שבויה בארמון אמיתי חומרי? מסתבר שאהובתו של המשורר לא יכולה לבקש אהבה גשמית. בהיותה אהובתו של משורר היא צריכה להבחין שהחוזה שלה נערך מול תנאים רוחניים. העולם שייברא לאוהבים על פי המשורר הוא עולם של מילים. כיבוש אהבתו יהיה בעזרת מילים ולא בעזרת קניית תכשיטים ועדיים של אבנים יקרות. האבנים הטובות אותן מבטיח המשורר לאהובתו הן אבני השפה. רק אותן הוא יכול להעניק לאהובתו. היא אמורה לקבל לידיה את מתנתו שהיא מילים ולא מעבר לכך. בתמורה לפיקדון הזה מבטיח המשורר לא לנדוד יותר. הקשר הזה מבחינתו הוא קשר שיבלום את נדודיו.
"הנה אקח אותך שבויה/ בתהלוכת המלים הבודדות/ הנה אקח אותך בשר ודם' ואחרוז כל המילים לצווארך בשרשרת/ ולמען אהבתך / לא ארחיק נדוד" שם עמ' 247.
המשורר מתעתע באהובתו. אם נדמה לה שהוא מבקש אהבה רוחנית בלבד הוא מבטיח לה שאהבתו תהיה גם בשר ודם כלומר הוא לא יסתפק רק במילים בלבד. החיבור בינו לבין אהובתו חייב להיות בכל המימדים. השיר הזה הוא בבחינת עריכת חוזה בינו לבין אהובתו. השיר הזה הוא שיר הזמנה לאהובה, בואי כנסי (לא ברור) והיי לי שבויה. אני אהפוך אותך לנסיכתי, בתנאים שלי, אני מסוגל להעניק לך רק מילים זהו כל רכושי ואלה התנאים שלי. אני גם לא מסוגל להעניק לך מעבר לחומות המילים. במעין מעשה בריאה במילה מבטיח הדובר שהאהובה שלו תהיה לו לעולמי עד. הוא מסיים את שירו בתקווה שהאהובה תיעתר לתנאים אלה ותיכנס עמו לארמון המילים.

במאמרי אין התייחסות לכל שירי האהבה בספרו של המשורר , בחרתי בשירים שיש בהם אמירות פואטיות לגבי אופיו של המאהב אותו מעצב המשורר. בשיר "עושה אותי כרצונך" עמ' 236 בא לידי ביטוי המאהב "הבלפורי". זהו מאהב טוטאלי. הוא מקבל על עצמו את הדין שאהובתו עושה בו כרצונה. זהו היפוך של הביטוי 'עושה בי כרצונו', המדבר על יחסי האדם המאמין ואלוהיו. בשיר זה מבטא המשורר את נאמנותו לאהובתו, באשר היא תלך הוא ילך. הנאמנות של האוהב אל אהובתו נשמרת, הוא גם יודע שהוא מקור הידע ועל כן היא שותה דבריו בצמא. האישה גם מסתורית והוא אינו פותר חידותיה. האִם המשיכה בינו לבין אהובתו היא מהיותה בלתי ברורה בעבורו ועל כן הוא עסוק בניסיונות חשיפתה? מתוך שהוא מברך את האישה, שהוא אוהב, יוצא המשורר מברך גם את עצמו, הוא לא מקטין את עצמו אלא מאדיר את עצמו בהיותו מוכן לקבל את אהובתו על כל רצונותיה.

אהבתו של המשורר היא אהבה מייסרת מתוך השיר "מאימתי הגעגועים" עמ' 237. אך גם בשיר זה כל שמסוגל המשורר להעניק הם שיריו. הכלים של אהובתו אמורים להכיל את פיוטיו. "ויהיו כל שירי לך נפלאים/ כדבש תמרים בנקביך נפרעים." המשורר הדובר כמאהב לא שולח פרחים לאהובתו אלא מעטר את חייה בשירי אהבה וגם מחביא בה קמיעות של אהבה. יש בהתנהלות הזאת סוג של התנהלות קבלית, שבה המקובל מאכיל את המתקבל בלחשים ובקמעות באמצעות פתקים שמכניס לפיה. יש באמירות הללו כלפי אהובתו או אהבתו מעין ניכוס של כוחות של המשורר, הוא לא מוכן לקבל סירוב מצד אהובתו והוא יודע שבסופו של יום אהובתו תיכנע לאהבתו, שכן יש לו קסמים ולחשים שיפעלו עליה בתהליך הכיבוש. המשורר נותר בסופו של דבר שקוע בגעגועיו ואין לו יותר מה לומר אבל גם בשתיקה שלו יש בוודאי אמירה סמויה, אני מחכה, עוד תבואי אליי. התקווה לא מסתיימת לעולם שכן הוא מצא את אשר חיפש והחליט לא לנדוד יותר. המשורר מוכן לסבול למען אהבתו, שכן היא גם זו שמניעה את המערבל שמניע את עולמו הרוחני והוא אינו מוכן לוותר על המוזה לשיריו. שכן האישה משמשת כדמות של מוזה לשיריו של המשורר.

באחד משיריו הוא משווה את דמותה לדמותה של ונוס. בשיר "תשליך ונוס- מדרש חדש" עמ' 77 הקול הדובר בשיר הוא קולה של האהובה. הקול הוא כקולה של ונוס העולה מבין גלי הים, ואולי היא התגשמות משאלות ליבו של המשורר שכן היא מבקשת ממנו "תשליך בתוכי כל הצירופים הקדושים." התשוקה של האהובה היא להיברא בצירופי בריאה חדשה. האישה היא בריאתו של האדם כמו במעשה הבריאה הראשון שבו חוה נבראה מצלעו של האדם, והאישה שנבראה במילה מתעוררת שוב לחיים מתוך מילותיו הקדושות של המשורר. האהובה יודעת שאחר הבריאה היא תמצא מנוחה במיזוג שיתרקם בינה לבין האהוב.

לאוהב תכונות פלאיות , הוא מסוגל להרוות את צימאונה של אהובתו, הוא מסוגל לחולל ניסים ואף לברוא לאהובה ילד בשר ודם. כך בשיר "שירת פיגמליון" עמ' 76.
"ואני תוהה לפעמים אהובה: /דמותך בתוך הבעירה / דמותך שרקמתי בכוח היצירה/ דווקא את הנחושת/ את המפוסלת/ נצצת אלי/ בבוהק אדמדם/ ...וילדת לי לפלא/ ילד בשר ודם."
בשיר "האצלת המלים" עמ' 219 שב ועולה המוטיב השליט בספר והוא מרכזיותם של השירים ביחסיו עם אהובתו.
"כל מילה היא מלבוש שלהביות/ ואני בורא אהובתי חידות: / בא אליה במילים, מכסה לשוני/ בוילון תחרה/ בא במילים, מגלה לשוני/ בפנס נהורא."
והשירים שנוצקים במפגש הזה בין האוהב לאהובה מונחים כאן לפני הקוראים ועל ידי חשיפתם הם לומדים להכיר נסתרות. השירים מחברים את המשורר לאהובתו וגם לקהלו. השירים שנוצרו מתוך תשוקה לאהובתו יצרו אנרגיה של בריאה והם גם מעוררים את הקוראים לקרוא בהם ולנסות לברור את סודותיהם. המשורר מזרז את קוראיו לפענח את סודותיו ביודעו שתמיד יוותר חתום לפניהם.

מעניין שגם בשירי הארוטיקה הבולטים של הספר עדיין מלחש המשורר את לחשו בדבר כוחן של מילותיו. בשיר "שיר השירים" עמ' 238, שב ועולה המוטיב של הכתיבה הנובעת מתוך האהובה, והיא גם הופכת להיות למזבח השירים, בטנה ערמת חיטים של שירים. שיר אהבה זה הוא שיר שבח לאישה על היותה בוהקת וזוהרת בזהב ירוק, והביטוי חוזר פעמיים בשיר וגם יופייה משתבח עם אהבתו של האהוב, ויחד עם זאת היא מעין קניינו של אהובה. תפיסת האהבה בשיריו של בלפור חקק היא תפיסת האהוב את האהובה כשבויה, האהוב לוכד את האהובה והוא משמר את אהובתו ואהבתה באמצעות חוכמתו ובאמצעות מילותיו. אוצרותיו של המשורר טמונים במילים שהוא טווה מהם שירים.

פולחן האהבה מבוטא כפולחן דתי בשיר "דת האהבה" עמ' 300. המשורר מעיד בשירו זה שהוא מאמין בדת האהבה, והוא מסוגל להנחיל מאהבתו בזכות פולחן הדת את האמונה לאהובתו. " דת האהבה שבה אאמין/ מאז ימי עדן/ היא עכשו נפשך ודתך." ביכולתו של הדובר להעביר את געגועיו הנעוצים בתוכו ופוצעים אותו בכאב פיזי בעזרת סכין לאהובתו. כאבי האהבה יכולים לפרוץ את המרחק שנמצא ביניהם. המשורר משאיל את הביטוי "וגם הים אשר בינינו" משיר ימי ביניימי . רצונו לראות את אהובתו בגן הקדום, רצונו לשוב להתאחד עם אהובתו והוא אינו מוצא שהזמן או המקום יפרידו ביניהם. שוב מפגין המשורר את יכולתו המיסטית לחבר את אהובתו אליו לעולמי עד. הוא ורק הוא האהוב הבלעדי הראוי לאהובתו.

שיר נוסף המצביע על תכונותיו המיסטיות של האהוב נמצא בשיר "האהבה היא נהר דינור " בעמ' 301. בתיאור מעשה האהבה משתמש הדובר במונחים שקשורים לעולם הקבלה. ליל תיקונים, נהר די נור, פמליה של מעלה אף התרגשה מן המראה שבו נצרבה האהובה.

תכונותיו של האהוב כמי שיכול לחדור לחלומותיה של האהובה נגלים בשיר "איתך בחלומך" עמ' 296. כמו אמירה אם אינך רוצה אותי במציאות היומיומית אמצא דרך לפגוש אותך בחלומות. אף שקיים מרחק גיאוגרפי בינו לבין האהובה ועליו למצוא כלי תחבורה כדי להגיע אליה הוא בוחר להגיע אליה באמצעות רכבת החלומות. האהוב צר על מיטתה של אהובתו ושומר עליה בשנתה. מזכיר את סיפורי האגדה של היפהפייה הנרדמת והאהוב משול לנסיך העומד וממתין לאהובתו שתתעורר מתנומתה. ברגע שתקיץ יציף אותה הריח המשכר של אהובה, בושם שיותיר חותם על גופה.

בשיר "חומר פרטי" עמ' 288 שב המוטיב שבו מתחוללת האהבה, הדובר רושם על עורה של אהובתו. האהבה כמעשה של כתיבה. היצירה נכתבת מכוחה של האהבה המתקיימת בין האהוב לאהובתו. מסתבר שכדי ליצור חייב המשורר לזכות באהבתה של האהובה. הדובר חייב להשפיע מאהבתו אליה. וכל שיש למשורר להעניק באהבתו הן מילים.
" רכיבים פרטיים שלי/ הופכים לדימויים בתוכך, למטאפורות/ ללחנים, להוויות/ באים להיות שלך./ באים אליך,/ באים להיות."
המפגש בין האוהב לאהובה הוא אמנם מפגש של מילים, מפגש של יצירה והמפגש הזה הוא המפגש שהופך את המשורר לנוכח, בהיותה תלויה בהשפעת השפע שיש לו להעניק לאהובתו, שפע של רוחניות.

זהו קולו של המשורר המאוהב. קולו של המשורר הקורא לאהובתו להאמין בכוחו להאמין ביכולתו לברוא אותה. קולו של המשורר שקורא לאהובתו לחזות עד כמה רב האור בשעה שהם נושבים יחד. "ראי אותי, איך אני/ נושב בתוכך כרוח פנימית. איך אני עולה כמו זריחה/ בתוכך להאיר." "כמו זריחה בתוכך" עמ' 284. חייה של האהובה תלויים בנטיעתו של האהוב בתוכה. הוא זה שיאיר את חייה מעתה.

בשיר "אטלנטיס" עמ' 273 מתוודה הדובר על הקושי להיות עם אהובתו וכחלק מן הפתרון הוא מציע שילכו יחד לאטלנטיס היבשת הקדומה, כמו אמירה שאין קיום לאהבתם באורח נורמטיבי.

לסיכום, נגעתי בכתיבתי רק בקצה קצהו של הקובץ העצום "משורר של חצות", בספרו של המשורר בלפור חקק ניתן לטעום מעולמו הרוחני העשיר והוא משפיע עלינו מן העולם שלו. בהתייחסותו לאהובתו כמי שצריך להאכילה ולהשפיע עליה מעולמו, כך בעבודתו את השירה, המשורר ממשיך לכתוב, כי השירה היא אהבת חייו.

לב אחר
אַתְּ מִשְׁתַּנָּה פִּתְאוֹם
אַתְּ מִשְׁתַּנָּה כָּל כָּךְ
אַתְּ מַחְלִיפָה לִבֵּךְ
מִיּוֹם לְיּוֹם
מֵחֲשֵׁכָה לְלֵב נוֹהֵר.

אֵין לִי מוֹצָא אַחֵר:
אָבוֹא אֵלַיִךְ בְּהַפְתָּעָה
עִם הַרְבֵּה
לְבָבוֹת בַּשַּׁחַר הַגּוֹבֵר.
אֲשַׁכְפֵּל עוֹד לְבָבוֹת בַּחֲשֵׁכוֹת
בָּאֹפֶל הַמְּסַנְוֵר .
אֶבְנֶה מֶחְלָפִים חֲדָשִים
בִּלְבָבִי בַּכְּבִיש הַדּוֹהֵר.

אֹהַב אוֹתָךְ
בַּכְּבִיש אֵלַיִךְ
כָּל פַּעַם
עִם לֵב אַחֵר.
בְּמֶחְלָף אַחֵר.

בי"ח שערי צדק, אב תשס"ט