אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שבעה דפים מול המוות ועוד שירים

פנינה פרנקל

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

שבעה דפים מול המוות
שבעה דפים מודפסים בתוך תיקייה אדומה
הכנתי לקראת הפגישה עם המוות.
זה חיכה שם ימים רבים
והבוקר הכול נעלם.

עוד רגע אגיע אליו בידיים ריקות
מושפלות לאחור ומצפות
לנזיפה

בלילות אמשיך לפזר את בגדיי
לחפש אחר שמלות התחרה שלבשתי לנשפים של אתמול
ערמות מקומטות של מילים יקרצו אלי מתוכן
הנה הן חומקות ומופיעות בטעות
כלאחר יד, שעות לאחר יעודן
ואני אטבע לי בהן לתוך
השכחה.


בגידה
קוצב מניין השנים
ידע שהן תבגודנה בי -
אבל כמו הנוצרי שהצביע וסלח למלשין
כך גם אני סולחת לו לגוף הזה
שחומק כצל ומשאיר אותי
חלולה.

כמו שטיח
כבר יש לה שעות פנויות.
היא מטיילת ברחובות העיר
ועיניה נאחזות באנשים הנדחפים
היא מדמה אותם מחפשים מטבעות שאבדו
אחרי שהטמינו פתקים בין
חריצי האספלט.

והיא מתגלגלת מתוך עטיפותיה
נפרסת על פני המדרכות
כמו שטיח המזמין רגלי
הרבים לדרוך.

אולי השחיקה
תלטף את הפגמים
והדריכה בהם תִּדְחַס ותגלה
את יופייה הדהוי.

חוּטִים לַדֶּרֶךְ
מִדֵי עֶרֶב,
ישְׁבָה אִתִּי עַל הַמִּפְתָּן
לְשַׂחֵק בְּ"סָּבְתָא סוֹרֶגֶת".
מַעֲבִירָה אֵלַי לוּלָאוֹת שְׁזוּרוֹת
בַּסִּפּוּרִים הַנִּמְתָּחִים, בֵּין אֶצְבָּעוֹת
מַסְתִּירוֹת קְמָטִים וְרַעַד.

אֲנִי מוֹסֶרֶת בְּיָדֶיהָ אֶת הַסֻּלָּמוֹת שֶׁלִּי לְשָׁמַיִם
קְשׁוּרִים בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַכּוֹת נִזְהָרוֹת לִמְעוֹד.

והִיא גוֹזֶרֶת בהם שְׂמָלוֹת יְשָׁנוֹת
לִתְפּור אֶת שִׂמְלַת הַכַּלָּה
שֶׁלּא לָבְשָׁה
מֵעוֹלָם.


סבתא סורגת
סביב חוּטִים, שָעובְרִים מִיָּד לְיַד
כך למד גּוּפִי לִהְיוֹת דָּרוּךְ
לִקְרַאת הַמִּשְׁתַּנֶּה.

שָׁם, נִתְגַּלְּה לִי הַיופִי הַקַּיָּם
בַּדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים
ואֶצְבְּעוֹתַיי אחֲזו בַּמֶּתַח הַמְּקַיֵּם
אֶת הַצּוּרוֹת המִתְחַדְּשׁוֹת.



שיראה כחדש
האותיות הגרמניות - S-I-N-G-E-R
מתעללות בחלל החדר.
צלילים של מכונת תפירה
חורטים בטרטור את שלוות הלילה
אימא פורמת שמלה ומחברת טלאים ישנים
מחר הבגד יראה כחדש.
ואיש לא יידע.

תמצית ירושת נוודים
גופי תופח בשנתו כמו
הכסת העבה שהסירה אימי -
ממיטה שאיננה. מבית שקרס.
ומעיר יפה שנהרסה לה פתאום.

אבק דרכים אפור שמור בין הנוצות
ספוג הפסד מצטבר
תמצית ירושת נוודים –
קלה לעייפה
מאוד.

בכל בוקר אימי מכווצת מנות של שינה.
בחלומה היא פוסעת הרחק
לתוך עצמה.

היא חוזרת
אל תבניות מוכרות
וממלמלת ניגון צפוי וידוע:
"לכולם מרטו שם את הנוצות"
"הם החליפו לי את הנוצות"
"אלה לא הנוצות שלי"
"נוצות שלי".

עוד רגע תיפרד מעלי,
פצועה, שסועה ונבגדת
אוחזת במפתחות
ושוכחת לנעול
הדלת.