אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בעקבות דמותו של אברהם

ד"ר תמר ורדיגר

גיליון מס' 1 - אדר ב תשע"א * 3/11

התוכן
מבוא: שתי שאלות אודות בחירת אברהם
יב' א-ט: אברהם בראשית דרכו
יב' י-כ: אברהם במצרים
פרק יג': הפרידה מלוט
פרק יד': השבת לוט
טו' א-ו: שיחה אישית עם אלוקים
יח' א-טו: הכנסת אורחים
יח' טז-לג: העתירה למען סדום
בחירת אברהם - שאלות ותשובות


מבוא: שתי שאלות אודות בחירת אברהם
סיפורו של אברהם אבינו מתחיל בספר בראשית פרשת לך-לך, בבחירת ה' באברהם. וכך מספרת התורה בפרק יב' פסוקים א-ג:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
השאלה העולה מאליה היא – למה? למה ה' בחר באברהם? מה הוא מצא בו?

השאלה גדולה במיוחד לאור ההשוואה לבחירה הקודמת, בחירת נח, המתוארת בפרק ו'. נתחיל בפסוק ה:
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה':

כל האנושות הכזיבה את אלוקים. רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. האדם עושה רעה רבה, וכל מחשבותיו, כל מה שלבו של האדם יוצר הוא רק רע כל היום. היחיד שאיננו כזה הוא נח, ומתקבל הרושם שנח היה האופציה היחידה של אלוקים.

בפסוק הבא, פסוק ט, אנו שומעים גם תכונות חיוביות של נח: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. ושוב מוצג נח כמועמד היחיד לבחירה, כיוון שכל הארץ מושחתת (פסוק יא ואילך):
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וממילא מובנת הפנייה לנח: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר ...

לבחירה באברהם, להבדיל מהבחירה בנח, אין לנו שום הסבר.

כיוון שהתורה לא מגלה לנו, הקוראים, מדוע נבחר אברהם, אנו מנסים לבחון כל פריט מידע שהתורה מספקת לנו על אברהם, כדי לנסות להבין בעצמנו מדוע נבחר. תחילה אנחנו חוזרים אחורה, לקטע קודם בו הוזכר אברהם. כוונתי לסיפורו של תרח, אבי אברהם, הכתוב בפרק יא' פסוקים כו-לב:
וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:

אנחנו רואים שאברהם בא ממשפחה ובה שלושה בנים (כמו אצל נח), משפחה שיש בה כנראה קשרים חזקים (אח אחד נשא את בת אחיו), משפחה שהתחילה במסע אל כנען ו"נתקעה" בחרן. אין כאן שום נתון שיסביר את הבחירה באברהם. ואולי ההיפך הוא הנכון: ההבטחה הראשונה של ה' לאברהם היא: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, והנתון הבולט לגבי אברהם הוא: שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי... וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אדם שאשתו עקרה הוא מועמד גרוע במיוחד להפוך לעם גדול...

אנחנו מתחילים, אם כן, לקרוא את סיפורו של אברהם אבינו כששאלה כפולה מטרידה אותנו:

מדוע נבחר אברהם? ולמה התורה לא מספרת לנו מדוע הוא נבחר?

אלה שתי שאלות השונות מאד זו מזו. השאלה "מדוע נבחר אברהם" היא שאלה אודות העולם המתואר בתורה, ואילו השאלה "למה התורה לא מספרת לנו מדוע נבחר" היא אודות מלאכת היצירה של התורה, אודות התקשורת בין היצירה לבין קוראיה.

אתחיל דווקא בשאלה השנייה, מדוע התורה לא גילתה לנו מההתחלה מדוע נבחר אברהם.

כמובן, אין בידינו יומן אישי של מחבר התורה, עם הערות על השיקולים השונים שליוו את יצירת התורה, כולל ההחלטות איזה מידע יכנס לתורה ובאיזה מקום הוא ישולב. אבל, אנחנו יכולים לדעת מה היו התוצאות של העלמת המידע בשאלה המסקרנת הזאת, שאלת בחירת אברהם.

תוצאה מפורסמת אחת היא ההתלבטות של לומדי התנ"ך בשאלה זאת. לאורך מאות ואלפי שנים קוראי התנ"ך, המפרשים והחוקרים "שברו את הראש" בשאלה זאת, והציעו לה תשובות רבות ושונות, שבחלקן מבוססות על תפיסת עולמם של המשיבים יותר מאשר על הכתוב בתנ"ך. התשובה המוכרת ביותר היא גם אחת מהקדומות ביותר שבידינו, זו המובאת ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס. פלביוס מציג את אברהם כמפיץ ברבים של המונותיאיזם, כמי שהתווכח בנידון עם אנשי סביבתו, ונרדף על אמונתו ונחישותו להפיצה ברבים, ובגלל אמונתו ומסירותו לאמונה בחר בו ה'. תשובה מעניינת אחרת מופיעה במדרש אנונימי על פרשת לך לך (בתוך הקובץ "בראשית רבה", שהוא אנתולוגיה של מדרשים לא-הלכתיים של תנאים ואמוראים על ספר בראשית). וכך מובא בפרשה לט' סימן ד: 'הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז' יט), מעשרה דורות שמנח ועד אברהם ומכולם לא דברתי עם אחד אלא עמך - ויאמר ה' אל אברם לך לך', כלומר, לפי מדרש זה אברהם נבחר מפני שהוא היה החכם ביותר בכל עשרת הדורות הללו... ויש עוד תשובות רבות.

כל אחת מהתשובות שניתנו עונה בעצם על שאלה כללית: מה התכונה החשובה ביותר של עובד ה' האידיאלי, כלומר, מה ה' רוצה מהאדם? או - מה המאפיין המהותי ביותר של אבי העם הנבחר, וממילא - מה התכונה המהותית ביותר של העם הנבחר, כלומר - מה ה' רוצה מעם ישראל?

אם כן, העלמת המידע אודות הסיבה לבחירת אברהם עודדה מודעות לשאלות חשובות ביותר לפי תפיסת התנ"ך.

התוצאה השנייה - ואותה אדגים בפירוט - היא עיצוב האופן בו אנחנו קוראים את סיפורו של אברהם. כיוון שאיננו ידועים מדוע נבחר אברהם, וכיוון שאברהם הוא דמות כל כך משמעותית מבחינתנו, הרי המודעות לשאלה מדוע נבחר אברהם עשויה לגרום לנו, במהלך הקריאה, לנסות לעמוד על טיבו, לנסות להבין מהן תכונותיו, ולנסות לקבוע איזו תכונה - או אילו תכונות - גרמו לכך שה' בחר דווקא בו. כלומר, בהרצאה זאת, תוך כדי עיסוק בשאלה הראשונה - מדוע נבחר אברהם, נענה על השאלה השניה, נראה מה התועלת שעולה מהסתרת הסיבה לבחירה באברהם.

יב' א-ט: אברהם בראשית דרכו
הרמז הראשון אודות טיבו של אברהם טמון בהבטחת ה': וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ייתכן שהבטחות אלה מהוות אפיון עקיף של אברהם. אפשר להבטיח לילד: 'סדר מהר את החדר וניתן לך שוקולד', או 'סדר מהר את החדר ונקרא לך סיפור'. ההבטחות האלה מלמדות משהו על הילד – מה הוא אוהב, מה מעניין אותו, וגם על המבטיחים – אילו נטיות הם מעוניינים ליצור או לחזק בילד.

מה ה' מבטיח לאברהם? גדוּלה: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וברכה: וַאֲבָרֶכְךָ ... וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ ... וְנִבְרְכוּ בְךָ. הגדוּלה – בעיקר לעצמו, שיהיה לעם גדול ויזכה לשם גדול, והברכה – בעיקר לאחרים, שיהיה לא רק מבורך בעצמו אלא מקור של ברכה לכל האנושות.

בין אם ההבטחות מעידות על מה שכבר יש באברהם ובין אם הן מעידות רק על פוטנציאל שה' מעיר בו מכוח ההבטחות, התכונה המבצבצת כאן היא היכולת "לחשוב בגדול": מבחינה כמותית – עם גדול (לא כמו כל ערירי שהיה מסתפק בהבטחה לילד, ולו יחיד); וזה אומר גם חשיבה בגדול מבחינת משך הזמן, משום שעם גדול לא נוצר בן רגע; חשיבה בגדול מבחינה איכותית – ואגדלה שמך; ומבחינת טווח ההשפעה - "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

התכונות הבאות של אברהם מתגלות בתגובתו לצו האלוקי. ה' אמר לו: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ – נטוש את הסביבה המוכרת לך, את ארץ מולדתך – הארץ בה גרים קרובי משפחתך, עזוב את הקרובים אליך ביותר – בית אביך (כלומר, משפחת אביך), ולך אל הבלתי נודע - אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. זה ציווי לא פשוט. אין סקייפ, אין דוא"ל, אין טלפון, אין אפילו שרות דואר סדיר. אי-אפשר "לקפוץ לביקור" - אין מטוסים, אין רכבות. ללכת לארץ אחרת פירושו – להתנתק. ואברהם מציית - וַיֵּלֶךְ אַבְרָם. היכולת לעזוב את ארצו ומשפחתו מעידה על עצמאות. הנכונות לצאת אל הבלתי נודע מעידה על אומץ. אבל – מה היה המניע של אברהם? האם, כמו ערירים רבים, הוא מוכן ללכת עד קצווי תבל בתקווה לזכות בילד? האם האמין שה' אכן יקיים את כל ההבטחות המופלגות הללו, והלך כי סבר שהדבר ישתלם לו, או שהלך אך ורק מתוך מחויבות לצו האלוקי?

לרגע אנחנו משוכנעים שאברהם הלך אך ורק כי "שמע קול" - וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', והוא הולך מתוך ציות מלא לאותו קול, אבל מיד עולה נתון חדש שמעמיד זאת בספק: וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט – והרי לוט הוא חלק מ"בית אביך"... אברהם הלך מבית אביו, ממשפחת אביו, נטש את אביו שהיה עדיין בחיים (כי, כמו שכתוב בהמשך הפסוק, וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. לפי פרק יא' פסוק כו תרח היה בן 70 כשאברהם נולד, הרי שתרח היה בן 145 כשאברהם יצא, לפי פסוק לב הוא מת בגיל 205 שנה), אבל לקח אתו חלק ממשפחת אביו – את בן אחיו...

ואם נדמה לנו שלוט כפה עצמו על אברהם, הרי הפסוק הבא מבהיר לנו שלא כך המצב: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. אברהם לוקח - לפחות בדיעבד - את לוט, חלק מבית אביו, והולך בכיוון אליו הלך אביו – לארץ כנען.

האם אברהם ציית לה' באופן מלא – שכן הוא הלך מבית אביו, הוא יצא מתחת מרותו של אביו והוא יכול עתה לכפוף עצמו לה' באופן בלעדי, או שהוא נצטווה לנטוש את כל בית אביו, להתנתק לגמרי ממוצאו, והוא קיים זאת באופן חלקי בלבד?

במסגרת ניסיונותינו לעמוד על טיבו של אברהם גילינו אומץ ועצמאות, אבל התגלה ספק בתכונה שנראית אולי החיונית ביותר לנבחר – הנכונות לציית לה' באופן מלא. מה הטעם לבחור למשימה את האדם המוצלח ביותר בעולם – אם הוא לא מרגיש מחויב למלא את המשימה במדויק?

נניח, בינתיים, לשאלה האם אברהם ציית לה' באופן מלא, ונמשיך לעקוב אחר מעשיו.

יב' ו-ז: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. אברהם זוכה להתגלות, וַיֵּרָא. קודם, כשרק נבחר ועוד לא התחיל "להוכיח את עצמו", זכה רק לדיבור. ההבטחה מדברת עכשיו בפירוש על כך שיהיה לו זרע, והיא כוללת הבטחת ארץ – הגוי הגדול שיצא מאברהם לא יהיה עם של נוודים, אלא בעלי ארץ, הארץ הזאת.

אברהם מגיב על ההתגלות - וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. בניית מזבח היא ביטוי של תודה, של הכרת טובה לה'. קין והבל הודו כך על היבול (פרי האדמה שקין גידל ובכורות הצאן - הדור הבא שנולד לצאן שהבל גידל) ונח הודה כך על הצלתו מהמבול, כשיצא מן התיבה. עכשיו גם אברהם מראה תכונה חשובה זאת, של הודאה, של הכרה בטוּב ה'.

אברהם המשיך בדרכו: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'.

עד עתה היחסים בין ה' לאברהם התנהלו כך: ה' דיבר – אברהם הגיב (ה' אמר "לך לך" – ואברהם הלך, ה' אמר "לזרעך נתתי" – ואברהם בנה מזבח). עכשיו, לראשונה, אברהם הוא היוזם, הוא בונה מזבח וקורא בשם ה'.

מה פירוש "לקרוא בשם ה'"? אפשרות אחת – זו פנייה לה'. אני קוראת בשמו של מי שאני רוצה לפנות אליו, לקרוא בשם ה' פירושו לפנות אליו, להתפלל. (כך מתרגם אונקלוס, אחד התרגומים העתיקים ביותר שיש בידינו לתורה). לפי פירוש זה, האדם הנבחר, אם נראה באברהם מודל, הוא אדם שיש לו קשר אינטימי עם אלוקים. הוא אדם שפונה אליו, שמתפלל אליו. אפשרות אחרת – הקריאה בשם ה' היא קריאה לבני אדם, שתוכנהּ נסוב סביב אלוקים. זו יכולה להיות הכרזה על בואו של אלוקים (כמו הכרזה לפני הגעתו של מלך, כפי שמציע בּוּבֶּר בספרו דרכו של מקרא), או הצהרה על נוכחותו בעולם, פרסום טיבו או הדרך לעבוד אותו וכדומה, כפי שפירשו רבים.

לפי פירוש זה אפשר, סוף סוף, להתחיל לראות שהבחירה האלוקית באברהם מצדיקה את עצמה – אברהם, גם בלי שה' יאמר לו לעשות זאת, פועל להגדלת שמו של ה'. הוא מפיץ ברבים את ההכרה בה'. אולי התכונה הזאת, של רצון – ויכולת – להפיץ ברבים את אמונתו של האדם, היא הסיבה – או לפחות אחת הסיבות – לבחירת ה' באברהם.

ראינו עד כאן כמה תכונות שאברהם ניחן בהן, תכונות שעשויות להסביר חלקית את בחירת ה' בו: אומץ, עצמאות, הכרת הטוב, והנטייה להפיץ את האמונה ברבים, לקרוא בשם ה'. ראינו באופן עקיף גם את הנטייה "לחשוב בגדול". לצד כל אלה, דווקא התכונה שנראית כל-כך נחוצה במי שה' בוחר בו – הנכונות לציית לדבר ה' באופן מלא – הוטלה בספק עם לקיחת לוט.

יב' י-כ: אברהם במצרים
כל התכונות הללו עסקו באברהם כשלעצמו וביחס בינו לבין אלוקים. בהמשך הפרק נחשפות עוד תכונות של אברהם, לרבות כאלה הקשורות ביחסו לבני אדם אחרים.
פרק יב' פסוק י: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

יש ויכוח גדול בשאלה האם אברהם נהג נכון בכך שירד מצרימה בגלל הרעב. בכל מקרה, בדמותו של אברהם נחשף פן חדש - אנחנו מגלים את הצד הפרקטי של אברהם. אברהם לא בוטח בה' שיציל אותו מהרעב, אלא מתמודד עם הבעיה בעצמו, ומוצא פיתרון מעשי - יורד מצרימה. אלא שכאן צצה לה בעיה חדשה. את סכנת המוות ברעב מחליפות סכנות אחרות, ושוב אברהם מתמודד אִתן בעצמו, באופן פרקטי. נמשיך בפסוקים יא-יג:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:

הסכנה ברורה: המצרים יחשקו בשרה היפהפייה, יהרגו את בעלה, והיא תהפוך לשללו של הרוצח (או – קבוצת הרוצחים, או – סדרת הרוצחים...). ומה הפתרון? קשה להניח שאברהם תכנן להפקיר את אשתו ולמסור אותה בידי גבר זר. סביר יותר להניח, כפי שהציעו שד"ל (שמואל דוד לוצטו, שחי לפני כ150 שנה), אברבנאל (שחי לפני כחמש מאות שנה), קסוטו ועוד, שאברהם תכנן "לשחק" עם המחזרים של שרה. סביר להניח שהוא תכנן לדרוש מוהר גדול תמורתה, לנהל מו"מ קשוח, ואם לא תהיה ברירה ויאלץ להסכים להצעה, עדין יוכל לדחות את הנישואין עצמם לתקופה ארוכה, עד שהרעב בכנען יחלוף והוא יוכל לעזוב את מצרים ולשוב לכנען.

אין ספק שהרעיון להסתיר את העובדה שאברהם ושרה נשואים, ולהציג את שרי כאחותו של אברהם הוא מאד בעייתי. אברהם זקוק לשם כך לשיתוף הפעולה של אשתו, וכאן התורה מעניקה לנו הזדמנות להכיר את תכונותיו של אברהם בדרך נוספת – דרך הדיבור שלו, שמשקף הן את אופיו של אברהם והן את יחסו לאשתו.

וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הפניה איננה רק אל אשתו, אלא – אל שרי אשתו, אל האישיות המסוימת.

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: אברהם מתחיל במחמאה, באמירה שאשתו יפה, ובדרך המשכנעת ביותר לומר מחמאות, לא "הו, כמה שאת יפה", אלא – "הרי ברור שאת יפה". ואחרי פתיחה נעימה לאוזן זאת בא המעבר מהווה – את יפה, לעתיד – למה היופי שלך עלול לגרום. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת – ברגע שהמצרים יראו אותך הם ירצו להשיג אותך וידברו מיד על המכשול בדרך להשגתך – אני, וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי – כדי שלא אפריע להם לקחת אותך, וְאֹתָךְ – יְחַיּוּ... אברהם לא צריך לפרט בשביל מה יְחַיּוּ את שרה... כולם מבינים מה יקרה לשרה כאשר היא תיפול לידיהם של הרוצחים... ואחרי הסבר הסכנה הצפויה אברהם עובר להציע פיתרון אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, כך לא אראה בעיני המצרים כמכשול, ועדיין אוכל לפרוס עלייך את חסותי. ברור מאד שהצעתו של אברהם אמורה להציל אותו ממוות, ואותה – מגורל מר ממוות, אבל אברהם, כדי להקל על שרה את העמדת הפנים הזאת, מציג זאת כאילו היה הדבר רק למענו: עשי לי טובה, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, כלומר - וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. (כך, כתקבולת שבה החלק השני מבאר את הראשון, מפרש קסוטו בספרו מנח עד אברהם: במה יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ? בכך ש וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ). אברהם מדבר אל שרה בצורה יפה ומכובדת. הוא מתחשב ברגשותיה: מתחיל במחמאה, נמנע מלומר בפירוש מה הגורל המר – אונס סדרתי – שהתוכנית שלו אמורה למנוע ממנה, ומסיים בהצגת כל העניין כעשיית טובה לו – בדברייך תעשי לי טובה בכך שתצילי את חיי. הוא מתייחס אליה כאל אדם חושב, שיש מקום להסביר לו את המצב באופן הגיוני, לתאר בפניו את הבעיות ואת הפיתרון. הוא משתמש בלשון בקשה: אִמְרִי נָא. הפנייה הרגישה, המכובדת, לשרה כלל איננה מובנת מאליה. מבחינת המעמד החוקי,אברהם ושרה חיים בחברה פטריארכאלית, ושרה כפופה לבעלה. הדבר בולט בניסוח שראינו בתחילת פרק יב' וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה... גם אם הרכוש והעבדים (הנפש אשר עשו) שייכים לא רק לו אלא גם להם (לדוגמא, הגר היא שפחה ששייכת רק לשרה), עדיין מי שקובע מה יקרה – מי שלוקח את כולם – הוא אברהם. כלומר, אברהם יכול היה פשוט לצוות על שרה לומר שהיא אחותו. אברהם לא נוהג כך. יחסו לאשתו עדין, רגיש, מתחשב, מכבד.

האם היחס המכובד, הרגיש, כלפי אילו הכפופים לך, הוא חלק מהתכונות הנדרשות מהאדם – או מהעם – הנבחר?

היחס הזה של אברהם לשרה בולט מאד על רקע יחסם של המצרים לשרה, כפי שהוא משתקף בהמשך הפרק, מפסוק יד: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה: המצרים רואים אותה, ומיד מתחילה חרושת הרכילות והשמועות: הגיעה אשה יפה לשטח! מהמון העם – לשרים, ומהשרים (שכנראה באו לראות אותה) – לפרעה. כיוון שהדיווח על יופייה הגיע אל פרעה – כל תוכניתו של אברהם קרסה. לפרעה אי אפשר לומר – עכשיו אני עסוק, נדבר בשבוע הבא... פרעה איננו אדם שאיתו ניתן לנהל משא ומתן על גודל המוהר, אי אפשר לומר לו "תשב הנערה עמנו ימים או עשור". את מה שפרעה רוצה - הוא לוקח וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. ועכשיו, במבט רטרוספקטיבי, דבריו של אברהם לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ קיבלו משמעות אירונית. לא הטובה שהוא חשב עליה – עצם החיים, אלא וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים... שימו לב שכל המצרים, האנשים הפשוטים, השרים ופרעה עצמו, כולם אינם מתייחסים אליה כאל אישיות, כבעלת שם. בתודעה של המצרים זאת "האשה", אותה, אותה, האשה, בעבורה... כביכול, שרה כאישיות נמחקה, היא נלקחה כחפץ אל בית פרעה. ואברהם? כלפי חוץ הוא מכובד, אך בתוכו הוא חש בוודאי מושפל וחסר אונים נוכח כוחו של השלטון המצרי.

וכאן, לא אנחנו מגלים פן חדש באברהם, אלא – אברהם מגלה פן חדש באלוקים. עד עתה, אלוקים רק ציווה עליו והבטיח לו. עתה, לראשונה, אלוקים גם פועל למענו, אלוקים מראה לאברהם את כוחו – ואת השגחתו עליו. וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. (שימו לב שגם אלוקים, כמו אברהם ובניגוד למצרים, מתייחס אל שרה כאל אישיות מובחנת, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם). התורה לא מספרת לנו באילו נגעים בדיוק מדובר, אבל אין ספק שהקשר בין הנגעים לבין לקיחת שרה היה ברור, לכן מדובר כנראה בנגעים שפגעו בכוח הגברא. פרעה הבין מה פשר הנגעים, ברר היטב את כל הפרטים הכרוכים בשרה, ומצא את מי להאשים: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

בסיפור הירידה למצרים למדנו להכיר טוב יותר את אברהם, פגשנו עוד כמה תכונות שלו, כולל הצד הפרקטי שלו וכולל יחסו לשרי אשתו. אברהם למד בסיפור זה להכיר טוב יותר את ה', להכיר אותו כמי שלא רק מבטיח אלא גם עושה – גובר על פרעה מלך מצרים ומשיב לו את אשתו.

על רקע מה שאברהם למד אודות אלוקים אפשר להבין טוב יותר את התנהגותו בפרק הבא, ובו נגלה באברהם כמה תכונות חדשות ונפגוש שנית תכונה שהתגלתה בפרק יב'.

פרק יג': הפרידה מלוט
נקרא בפרק יג'. מתחילתו. וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: עכשיו, גם אם יוקר המחיה בכנען גבוה מאד בגלל הרעב, אברהם עשיר דיו לעמוד בכך. וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'.

והנה שב לקדמת הבמה לוט, שבעבר תמהנו האם נהג אברהם כשורה כאשר לקח אותו איתו. וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: ריבוי המקנה יוצר ריב בין הרועים של לוט ושל אברהם, והמצב בעייתי במיוחד משום שהם אינם לבד בשטח, יש גורם נוסף – הכנעני והפריזי, שאולי מתחרים עמם על שטחי המרעה ואולי עלולים לנצל לרעה את הקרע שהולך ונוצר במחנה אברהם. מה עושה אברהם?

הוא יכול למכור חלק מהמקנה תמורת כסף וזהב, הוא יכול לשלוח חלק מהמקנה לרעות הרחק, כפי שעשה לבן, אבל הוא בוחר בפיתרון אחר:
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:

הפיתרון של אברהם הוא – פרידה. נראה שהתגלה כאן מאפיין נוסף של אברהם. אברהם הוא איש של שלום. הוא מעדיף פרידה על פני חיים ביחד תוך חיכוכים ומריבות. ושוב, בדבריו אל לוט מתגלה יחסו הטוב של אברהם לאלה הכפופים לו. גם כאן אברהם מצביע על בעיה עתידית אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ (בינתיים יש ריב רק בין הרועים שלהם), ובמקום לומר מפורשות את הדבר הכאוב – יש ריב בין הרועים שלנו, הוא כולל גם את הרועים בדאגה לעתיד וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ. גם כאן אברהם משלב מחמאה כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, יש כאן ציון של הקרבה המשפחתית, ויש כאן העמדת לוט במעמד שווה לאברהם, כביכול הוא היה אחיו ולא בן אחיו. שוב אברהם מציע פיתרון קונקרטי לבעיה הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, והפעם אברהם מגלה תכונה חדשה, שטרם ראינו: נדיבות, הוא מאפשר ללוט – על אף מעמדו הנחות יחסית לאברהם – לבחור היכן הוא יגור והיכן יגור אברהם: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

אברהם מציע ללוט לבחור בין האזור שמשמאל - מצפון לבית אל - מה שהיה אח"כ ממלכת ישראל, לבין האזור שמימין – מדרום לבית אל – מה שהיה לימים ממלכת יהודה.

אבל לוט הולך בכיוון אחר: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: יש לנו כאן חדירה לתודעה של לוט – מה לוט ראה, מה לוט קלט, ובאמצע משולבת הערת המספר, מסביר לנו שכך היה המצב אז (להבדיל מזמן כתיבת התורה), לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. ומה ראה לוט? וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. כל כיכר הירדן, עד צוער הייתה כולה משקה, כגן ה' כארץ מצרים. מבחינה חקלאית, בכיכר הירדן היה נהר, הירדן, שהשקה את כל הכיכר, כשם שבגן-עדן היה נהר שהשקה את כל הגן, וכשם שבארץ מצרים הנילוס משקה את כל הארץ. אבל, למרות ההנמקה הזאת לדימוי סדום לגן ה' ולארץ כנען, יש משהו מאד תמוה בדימוי הזה ובצירוף הזה. בהנחה (שנתמכת על-ידי התחביר), שלפנינו המשך החדירה לתודעה של לוט, הרי שלוט רואה את מצרים – ממנה שב זה עתה – כמקבילה לגן ה'! בתודעה שלו אין הבדל בין גן עדן – בו האדם ואשתו היו נקיים מחטא, לבין מצרים, מקום בו אם רואים אשה יפה - נועצים בה עיניים, מדווחים עליה, ונוטלים אותה... אין ספק שמי שמסוגל לחשוב "בנשימה אחת" על גן ה' ועל ארץ מצרים לוקה בעיוורון מוסרי, וכנראה "מסונוור" מהשפע הכלכלי...

וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם: וכאן מוסיפה לנו התורה מידע מעניין, מידע שלא ברור כלל האם היה ידוע גם לאברהם וללוט: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. הבחירה של לוט מעמידה סימן שאלה מסוים על התכונות שייחסנו לאברהם. אין ספק, התכונה של התייחסות בכבוד וברגישות לכפופים אליו התגלתה שנית. אין ספק – התגלתה גם תכונת הנדיבות, בזכות הבחירה שנתן ללוט. אבל – האמנם המניע הבלעדי לרצונו בפרידה היה החשש ממריבה? אהבת השלום?

אם אברהם ולוט הכירו את אנשי סדום, אולי רצה אברהם להיפרד מלוט בגלל אופיו של לוט, אותו אופי שגרם ללוט לבחור בכיכר הירדן, לגור סמוך לאנשי סדום הרעים והחטאים? ואולי הריב שבין הרועים היה רק זרז שעורר את אברהם לעשות מה שמזמן שקל לעשות – להיפרד מלוט, אותו חלק מ"בית אביו" שהוא לקח עמו בצאתו לכנען? האם התכונה שהתגלתה לנו באברהם היא רדיפת השלום, או – הרצון להתרחק ממי שיש בו נטייה מסוימת לרוע, לשחיתות? האם עלינו ללמוד ממנו לשאוף לשלום או להסתגר בחברה טובה? והאם החלטתו של אברהם להיפרד מלוט הייתה נכונה?

מהפסוקים הבאים, יג' יד-יז, נראה שאלוקים מאשר את התנהגותו של אברהם: וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ ה' מבטיח לאברהם יותר משהבטיח לו עד כה: ארץ גדולה יותר, לזמן ארוך יותר עַד עוֹלָם, וזרע רב יותר כַּעֲפַר הָאָרֶץ.

ובכל זאת, למרות שנראה כי אלוקים מאשר את הצעד הזה, שאלת הנכונות של הפרידה מלוט הטרידה את קוראי התנ"ך כבר לפני למעלה מאלף ושבע מאות שנה. וכך מובא בקובץ המדרשי "בראשית רבה" פרשה מא, על המלים וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט: 'וה' אמר אל אברם וגו', ר' יודה אומר כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקב"ה לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק'. אברהם היה אדם שמצליח "להתחבר" אל אנשים – ומשפיע עליהם בכח אישיותו. לדעת רבי יהודה, ההתרחקות שלו מלוט היא כישלון של אברהם. ולעומת זאת, 'רבי נחמיה אמר כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקב"ה אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו, א"כ ילך ויביא לו שני פרסתקין [- שני אסופים] מן השוק, ויורישם את שלו, כמו שהוא רוצה בן אחיו'. רבי נחמיה רואה את צירוף לוט לאברהם כעדות לחוסר אמון בהבטחת ה'. אברהם היה ערירי, ומן הסתם ראה בלוט, בן אחיו, את יורשו המיועד. (לפי פלביוס, לוט היה בן מאומץ של אברהם). הנכונות לוותר על לוט, על אותו יורש מבית אביו, מעידה על כך שאברהם סוף-סוף מאמין בלב שלם בהבטחתו של אלוקים לתת לו זרע. הוא כבר לא זקוק למועמד חילופי, ליתר ביטחון.

כל עוד איננו סבורים שאברהם רצה להיפרד מלוט משום שלוט נראה בעיניו בשלב זה כשלילי לחלוטין וכחסר תקנה, הרי הפרידה עצמה מוכיחה את מה שעולה מדברי רבי נחמיה – שעתה אברהם לא מרגיש שהוא זקוק לבן אחיו כדי שיירש אותו.

ומדוע דווקא עכשיו אברהם מוכן להשליך את יהבו על ה' ולוותר על לוט?

התשובה, כנראה, טמונה באירועים שהתרחשו זה עתה במצרים. במצרים גילה אברהם לראשונה שאפשר לסמוך על ה', שיש לה' כח - ויש לה' נכונות - לדאוג לאברהם, להשיב לו את אשתו.

אם נבין כך את מניעיו של אברהם, נגלה תכונה חדשה ומאד משמעותית באברהם: אברהם הוא אדם שהאמונה שלו אינה סטאטית. הוא מתחיל את דרכו מתוך מחויבות לה', הוא שומע לו ויוצא לדרכו, אבל איננו שלם לחלוטין באמונתו בדברי ה'. גם כאשר ה' מבטיח לו בפירוש זרע, הוא עדין שומר לצידו, ליתר ביטחון, את בן אחיו. כאשר המאורעות עצמם מלמדים אותו שניתן לבטוח בה', אברהם קשוב למאורעות, מבין את משמעותם, והאמון שהוא נותן בה' מתחזק. כפי שנראה, גם בהמשך אמונתו של אברהם בה' איננה סטאטית, היא עוברת מורדות ועליות.

חשוב לציין שעד עכשיו, כל התכונות שראינו באברהם היו מסקנות שלנו ממעשיו, מדיבוריו, ומהבטחות שה' הבטיח לו. עד כה, בשום מקום לא אמרה לנו התורה בפירוש מה הן תכונותיו, ובשום מקום לא הסבירה במפורש מה היו מניעיו. יתר על כן, חלק מהתכונות שאיתרנו נראות לנו ודאיות (אומץ, עצמאות, יחס של כבוד ורגישות כלפי הכפופים אליו, נדיבות), ואילו חלק מהן נובעות מהשערות שלנו אודות מניעיו האפשריים של אברהם (רדיפת שלום או התרחקות ממי שהרוע לא מפריע לו?). כך, בחיפוש שלנו אחר פיתרון החידה 'מדוע נבחר אברהם' צברנו עוד ועוד נתונים המעידים על אופיו של אברהם, אבל החידה נותרה בעינה. עדיין איננו יודעים איזו - או אילו - מכל התכונות שראינו, גרמו לכך שה' יבחר באברהם.

כזכור, יצאנו לדרך עם שתי שאלות. השאלה הראשונה הייתה על העולם המתואר בתורה - מדוע נבחר אברהם? עד כה לא גילינו מה התשובה לשאלה זאת. השאלה השנייה הייתה על הדרך בה התורה בחרה לתאר לנו את העולם הזה, על התקשורת של התורה איתנו, הקוראים - למה התורה לא סיפרה לנו מדוע נבחר אברהם? כאמור, אין - ולא יכולה להיות לנו - תשובה מוסמכת לשאלה זאת, אבל במהלך הקריאה שלנו בפרקים יב' ויג' ראינו את תוצאותיה של בחירת התורה להעלים מאיתנו את המידע החיוני הזה. כיוון שהתורה לא גילתה לנו מדוע נבחר אברהם, היה עלינו לנסות לענות על כך בעצמנו, ולשם כך - לעקוב אחר אברהם, לנסות לגלות מהן תכונותיו, ולנסות לשער איזו - או אילו - מהן היא הסיבה לבחירתו. כך הסקרנות שעוררה בנו העלמת הסיבה לבחירה באברהם, גרמה לנו לשים לב לתכונותיו של אברהם, להתרשם ממנו, ולהתלבט בשאלת חשיבותן של תכונותיו השונות.

עד כאן אברהם הצטייר בעינינו כאיש של שלום. הוא נמנע מעימותים, וניסה לפתור כל בעיה בדרכי שלום - בין בתחבולה (כהצגת אשתו כאחותו) ובין בפרידה מתוך הסכמה (עם לוט). בפרק הבא, פרק יד, אנו מגלים באברהם תכונות שמכל מה שקראנו עד כה לא יכולנו לשער את קיומן.

פרק יד': השבת לוט
פרק יד' עוסק במלחמות ותוצאותיהן. הוא מספר על קואליציה של ארבע המלכים ממסופוטמיה שיצאו למסע כיבוש של עבר הירדן המזרחי, אולי כדי להבטיח לעצמם את השליטה ב"דרך המלך", הדרך המרכזית העוברת במואב, אדום וכו', ובמסגרת מסע זה שילבו גם מסע עונשין (כך מציע שמואל ייבין) כנגד חמש ערי הכיכר, סדום ועמורה, אדמה וצבויים ובלע היא צֹער. ארבעת המלכים הִכו את חמשת מלכי ערי הכיכר, נטלו שלל והלכו לדרכם, חזרה צפונה, לכיוון ארצות מוצאם (מאזור מארי ועד עילם).

נקרא בפרק יד מפסוק יא: וַיִּקְחוּ (ארבעת המלכים המסופוטמים הללו) אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: ומה שרלוונטי לנו, קוראי סיפור אברהם - וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ - בֶּן אֲחִי אַבְרָם! – וַיֵּלֵכוּ, וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם, כלומר, הסיפור מזכיר לנו הן את קרבתו לאברהם, והן את הסיבה לכך שנפל בשבי – והוא יושב בסדום. המידע שנמסר לנו מגיע גם לאברהם: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. מידע חדש אודות אברהם מתגלה לנו – אמנם מלוט הוא נפרד, אבל יש לו שלושה בעלי ברית, אחים אמוריים. הוא לא טיפוס "רוחני", המנותק מחיי המעשה. הוא יוצר קשרים פוליטיים, ברית, עם אנשים מהסביבה.

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, ובמקום לנקוט, כמנהגו, בדרכי שלום, למשל, לנצל את עושרו הרב ולהציע כופר נפש גבוה עבור לוט - וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: הוא יוצא למלחמה! וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. מסתבר שלרשות אברהם עומדת קבוצת חיילים נאמנים (חניכיו ילידי ביתו) גדולה מאד [במונחי הזמן] – 318 איש, ועמם אברהם יוצא למרדף ארוך, מפצל את כוחותיו ונוקט בהתקפה לילית – דבר שלא היה מקובל בתקופה העתיקה, (ולכן עד המאה העשרים, כמעט כל מתקפת לילה הייתה בגדר הפתעה). והמבצע הוכתר בהצלחה מלאה: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם.

במסגרת המעקב אחר תכונותיו של אברהם – במטרה להבין מדוע בחר בו ה' – גילינו בפרק זה תכונה חדשה – אברהם הוא לוחם! הוא מנהיג צבאי! האומץ, העצמאות, ההסתמכות על עצמו ואף השימוש בתחבולה - כל התכונות שראינו בפרקים הקודמים - באו עכשיו לידי ביטוי בפן החדש שלו, כאדם שמעיז להילחם - ומול כוח עדיף בהרבה - ומצליח לנצח.

למעשה, גילינו כאן כמה תכונות חשובות: האחת - עצם הנכונות להילחם, השנייה – הכישרון לקבוע מטרה ולהשיג אותה גם בתחום הזה, הצבאי, השלישית – יכולת ההנהגה, שהתבטאה כאן ביכולת הנהגת החיילים, הרביעית – היכולת הפוליטית, שהתבטאה בברית עם ענר, אשכול וממרא, והחמישית – שהיא אולי הראשונה בחשיבותה - הדאגה ללוט, האכפתיות, הנכונות לסכן את חייך למען בן המשפחה שנפל בשבי – גם אם נפרד ממך וגם אם בחר בדרך בעייתית. בניגוד לקין, שהתחמק מאחריות למעשיו ולאחיו בטענה: "השומר אחי אנכי?!?", אברהם מתגלה כאן כשומר אחיו. האם זאת התכונה בגללה בחר בו ה'?

התכונה הבאה הנחשפת בפרק זה קשורה לתפיסתו הדתית של אברהם, וליתר דיוק – לדרכי הפצתו את אמונתו בה'.

בעקבות נצחונו הצבאי באו שני מלכים לפגוש את אברהם: מלך סדום שניצל מהקרב ומלך שלם. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ: כנראה – יציאה בידיים ריקות, ולעומתו וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן. המפגש בין אברהם למלכי צדק מעניין במיוחד. מלכיצדק הוא לא רק מלך של עיר, הוא גם כֹהֵן, והוא כהן לְאֵל עֶלְיוֹן. כהן זה יוצא לקראת אברהם, ו"מנכס" לאל שלו את נצחונו של אברהם. ראשית הוא מברך אותו באופן שלא יעורר באברהם שום התנגדות: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – זו אמירה שבודאי נעים לאברהם לשמוע, ואחר-כך הוא מוסיף ואומר: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ – יש לברך גם את האל שאני הכהן שלו, שזה עתה ברכתי אותך בשמו, כי הוא אשר הביא לך את הניצחון, הוא זה שמִגן את צריך - הסיר מהם את הגנתם. איך אמור אברהם להגיב על הכרזה כזאת? לכאורה, הדבר תלוי בטיב האל בו מאמין מלכיצדק. יתכן שמלכיצדק מאמין בפוליתיאיזם, ועובד את האל הראשון - והעליון - בין האלים הרבים הקיימים בעולמו. התפיסה שישנו אל מיוחד, קדום, עליון, שהשם "אל" הוא שמו הפרטי, הייתה תפיסתם של העמים השמים הקדומים, כפי שהראה פרופסור גרינץ בספרו ייחודו וקדמותו של ספר בראשית. ויתכן שזהו מונותיאיסט, המאמין בקיומו של אל אחד בלבד, אותו הוא מכנה עליון – על כל המציאות. גם הכינוי "קונה שמים וארץ" יכול להתאים לתפיסה אלילית, קונה במשמעות של מוליד (וזו כנראה המשמעות של הביטוי בכתבי אוגרית, כפי שטען קסוטו בספרו ספרות מקראית וספרות כנענית), אבל הוא יכול להתאים גם למשמעות מונותיאיסטית של "עושה שמים וארץ". דרך אגב, שני הפירושים יכולים להיתמך על-ידי הפסוק בשירת האזינו "הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך). במה האמין מלכיצדק? ומה יעשה אברהם? הרי איננו יכול להתחיל לתחקר את המלך הכהן שהגיש לו לחם ויין... תגובתו של אברהם, בשלב זה, היא הכרה - ללא מלים - בכהונתו של מלכיצדק ובטענתו: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. אבל בהמשך, כאשר המלך השני הנוכח בפגישה פונה אל אברהם, אברהם מבהיר מהי אמונתו. נקרא בפסוק הבא, פסוק כא: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: (שימו לב, גם הוא "תחמן" לא קטן... במקום לבקש פשוט "תן לי הנפש", או אפילו לומר "תן לי הנפש והרכוש הַשְאֵר לך, מלך סדום מעמיד פנים שיש כאן משא ומתן: תן לי, וקח לך...). תגובתו של אברהם הפתיעה, מן הסתם, את כל הנוכחים: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. אברהם מבהיר במי הוא מאמין, את מי הוא עובד, למי הוא קורא "אל עליון קונה שמים וארץ" - הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". הוא נשבע בה', ותוכן שבועתו – לא ליטול לעצמו דבר מכל השלל בו זכה – נובע משיקול הפצת אמונתו בעולם, שהברכה – העושר - שלו לא ייוחס למלך סדום במקום לה', וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. (שימו לב, אין כאן טענה שלא מוסרי להנות מהשלל, כי אברהם אומר מיד על חלקם של בעלי בריתו: עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם). ברור שמלך סדום - גם אם כלל אינו מכיר בקיומו של ה' - ישמח עתה לשמוע על אמונתו של אברהם, שהרי בזכותה אברהם מוותר על רכוש סדום שבידיו.

אברהם ממשיך בפרסום שמו של ה', בהפצת אמונתו, אבל הדרך שהוא נוקט בה איננה דרך של אנטגוניזם, של יציאה כנגד אמונתם של אחרים, אלא – נתינת מקום לאחרים "לשדרג" את אמונתם ולהגיע לאמונה בה'. יתר על כן, האקט המפתיע של אברהם - הוויתור על כל השלל בו זכה בסיכון חייו - ינציח בלב שומעיו את דבריו אודות ה', ובתודעתם של שני המלכים הנוכחים - מלכיצדק ומלך סדום - יתקשר מעתה שם ה' בהקשר חיובי מאין כמותו - בברכה שקיבל כל אחד מהם מאברהם: המעשר ורכוש סדום.

אומץ, אחריות של "שומר אחי אנכי", נדיבות, הפצת שם ה' באופן כובש לבבות ובלתי נשכח, תכונותיו של אברהם הולכות ומתגלות לעינינו ודמותו של אברהם הולכת ונעשית מרשימה מסיפור לסיפור. ועדיין איננו יודעים מה מכל תכונותיו הוא הסיבה לבחירת ה' בו? מה העיקר? מה התכונה הבסיסית המגדירה את האדם הנבחר, את העם הנבחר?

טו' א-ו: שיחה אישית עם אלוקים
בפרק יד' ראינו את דמותו הציבורית של אברהם, ראינו אותו פועל למען אחיינו, מנהיג ולוחם, נפגש עם מלכים, ומפיץ את האמונה בה'. בפרק הבא נראה את אברהם מנהל שיחה אישית עם אלוקים, ונגלה בו פנים חדשות. נקרא בפרק טו', פסוקים א-ו:

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (המסופרים בפרק יד) הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. דברי ה' אָנֹכִי מָגֵן לָךְ מהדהדים את דברי מלכיצדק וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. תוכנם נועד להרגיע את אברהם, שפחד, כנראה, מפעולת נקם מצד מלכי מסופוטמיה. ה' גם מעודד אותו - שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. אברהם מגיב רק לסעיף האחרון: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה', מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי! וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... אברהם טוען שאין לשכר כל ערך בעיניו - שהרי אין לו זרע. למעשה, תגובתו של אברהם היא הבעת אי-אמון בהבטחותיו החוזרות ונשנות של ה' לתת לו זרע, או, לפחות, הבעת חשש שה' לא יקיים את הבטחתו. בשלב הזה אברהם מדבר רק במרומז. הוא מבטא את חששו בשאלה על העתיד מַה תִּתֶּן לִי, ומתאר את המציאות בהווה שמנוגדת להבטחת ה': וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, ומי שמנהל את העניינים בביתי הוא זר... ה' לא מגיב לדבריו של אברהם, ואברהם עובר מדיבור ברמז לטענה מפורשת, מביטוי חשש לביטוי יאוש, משאלה לקביעה: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. אברהם מצביע על העבר המנוגד להבטחת ה' - לא נתת, ומצהיר שגם בעתיד ה' לא יקיים את הבטחתו, והדבר ברור כאילו הוא כבר מציאות: וְהִנֵּה: (זו לשון הצבעה) בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי...

אם בפרידה מלוט ראינו עדות לאמון של אברהם בהבטחת ה' לתת לו זרע, הרי עתה אנחנו מגלים שאברהם שב ומפקפק בהבטחת ה'. ולא רק מטיל ספק בלבו, אלא – מטיח את טענותיו בפני ה', טוען בחוצפה רבה: הבטחת, לא קיימת ולא תקיים... אין ספק שאלה פנים חדשות של אברהם, שמזמינות אותנו לתהות: וזה האדם הנבחר?!? מי שמטיל ספק בהבטחות ה'?!?

ואיך יגיב אלוקים על גילוי כזה של חוסר אמון?

וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה (כלומר, אליעזר), כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ - הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה (מביתו), וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: ה' לא רואה את חוסר האמון כלא לגיטימי, אלא שולל את תחזיתו של אברהם ושב ומבטיח באופן מפורש וכמעט "פלסטי" – אשר יצא ממעיך – הוא יירשך.

אולי המבט לשמים, אל הכוכבים, אולי העמידה מול עדות לגדולתו האין סופית של קונה שמים וארץ, בורא הכוכבים, היא ששינתה את אברהם והסירה את ספקותיו. התורה לא מספרת לנו כיצד קרה הדבר, אך לראשונה התורה מדווחת באופן ישיר ומפורש על עולמו הפנימי של אברהם, ומעידה: וְהֶאֱמִן בַּה'.

הקטע נגמר במשפט קצר ויפהפה: וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. מי חשב למי? האם אברהם חשב לה' צדקה את הבטחת הזרע הרב ככוכבי השמים או שה' חשב לאברהם צדקה את האמונה בו? אי הבהירות מאפשרת את שתי המשמעויות, ויוצרת בקורא מעין מיזוג בין אברהם לה'. כיוון שאותן מלים מתארות את שניהם, כל אחד מהם ביחסו לאחר, נוצר בנו הרושם כאילו האמונה של אברהם בה' יצרה איזו שהיא התאחדות, התמזגות, של אברהם ואלוקים.

שתי תכונות חשובות של אברהם מופיעות בקטע זה. האחת - היושר של אברהם, הכֵּנוּת שלו. אברהם איננו נוהג בה' בצביעות, איננו מסתיר ממנו את ספקותיו וטענותיו. והשנייה היא טיבה החי של אמונתו. הפעם אנו רואים באופן גלוי וברור שאמונתו של אברהם איננה סטאטית, קבועה וקפואה, אלא חיה ומִשתנה. היא נחלשת, אברהם מפקפק בהבטחת ה' ואפילו מתייאש מהגשמתה, ואז - בעקבות דברי ה', ואולי גם בעקבות המבט אל הכוכבים - היא מתחזקת ואברהם מאמין בה', ובעברית של ימינו - נותן בו אמון. האמונה בהבטחותיו של ה' איננה מוצגת כמשהו מובן מאליו, כדרישה מינימאלית מהאדם הנבחר, אלא כהישג, כפרי של תהליך הכולל עליות ומורדות.

(דרך אגב, גם אחרי שנים רבות, כאשר ה' הבטיח לאברהם במפתיע בן משרה, פקפק אברהם בהבטחה אלוקית זאת. וכך מסופר בפרק יז' טו-כ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: אברהם הגיב בצחוק, באי-אמון: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: הוא הביע בגלוי את פקפוקו - וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: כלומר, אני מסתפק בבן שכבר נתת לי, ומבקש עליו. גם כאן אלוקים לא התרעם על הפקפוק, אלא שב על הבטחתו ואף הגדיל אותה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם).

במסגרת ניסיונו להבין מדוע נבחר אברהם, עקבנו אחרי דמותו מ"לך-לך" ועד "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", מתחילת פרק יב' ועד לפרק טו' פסוק ו. דמותו של אברהם הלכה ונחשפה בפנינו במהלך הקריאה, וגם השתנתה בעקבות המאורעות השונים שעברו עליו. לאורך הדרך גילינו עוד ועוד תכונות של אברהם, אך החידה 'מדוע נבחר אברהם' לא נפתרה. ההיפך הוא הנכון: גילוי התכונות המרשימות הרבות של אברהם רק הקשה עלינו את פיתרון החידה איזו מהן היא הסיבה העיקרית לבחירתו. ואולי הצירוף של כל התכונות הוא הסיבה לבחירתו? תהליך חשיפת דמותו של אברהם וההתבלטות בדבר הסיבה לבחירתו הולך ונמשך גם לאורך פרקים טו'-יח', עד שהפיתרון מוצע לנו באמצע פרק יח'.

יח' א-טו: הכנסת אורחים
נעבור לפרק יח פסוק א. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. הניסוח הוא וַיֵּרָא אֵלָיו ולא וירא אל אברהם, משום שהתגלות זאת היא המשך ישיר של המתואר בפרק הקודם. נקרא בסוף פרק יז' מפסוק כג:
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּו. וַיֵּרָא אֵלָיו ה'...
(דרך אגב, החלוקה לפרשות, שמפרידה בין סוף פרק יז' לתחילת פרק יח', היא חלוקה מאוחרת, לפי מנהג בבל שכיום כל עם ישראל נוקט בו, המנהג לסיים לקרוא את כל התורה בשנה אחת. המיקום של ברית המילה בסוף פרשה הבטיח שקוראי התורה בשבת יסיימו את הקריאה כשפסוקי ברית המילה יהדהדו באוזניהם. כך קביעת גבול פרשת לך-לך הבליטה את עניין ברית המילה, שעם ישראל לדורותיו מסר עליה את נפשו).

נחזור לאברהם, שזה עתה נימול, כפי שמסופר במשפט הקודם, בסוף פרשת לך-לך. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

אברהם בן 99. הוא פצוע מהניתוח - ברית המילה - שזה עתה עשה לעצמו, צהריים, חם, והוא יושב בפתח האוהל - מן הסתם כדי "לתפוס בריזה", להקל על עצמו. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. קודם מספרת לנו התורה במה הבחין אברהם, ואז היא מתארת את תגובתו: וַיַּרְא - וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל. ברגע שהוא ראה – הוא רץ, נוצר רושם של זינוק מפתח האוהל, מישיבה – במעבר ישיר לריצה, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. צריך לזכור, אברהם בן 99, פצוע, חם לו, והוא "מזנק" לקראת הזרים. הוא אדם עשיר ומכובד, יכול היה לקרוא לאחד מהעבדים הרבים שהיו לו ולשלוח אותו להזמין את האנשים הללו, אך הוא מזדרז, רץ אליהם בעצמו, ומשתחווה לפניהם בנימוס רב. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. אברהם רואה שלושה אנשים ואומר בלשון יחיד אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. אל מי אברהם פונה? יש דעה שאברהם פונה במלים אלה אל ה' שנראה אליו, ומבקש ממנו: בבקשה, חכה לי, אמנם אתה מתגלה אלי – אבל הופיעו כאן כמה אנשים וצריך קודם כל לדאוג להם... ומכאן אמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". דעה אחרת היא ש"וירא אליו ה'" היא כותרת הסיפור, והיראותו של ה' אליו באה בדרך זאת: קודם נתגלו לו אנשים, אח"כ הוא הזמין אותם ודאג להם, אח"כ הם מסרו את דבר ה' וכו'. לפי דעה זאת פנייתו של אברהם היא לאדם שנראה לו החשוב ביותר, הדמות הקובעת בין שלושתם. כך או כך, אברהם הזדרז לקראתם ופנה אליהם בנימוס בבקשה והצעה: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם. הניסוח של אברהם יוצר רושם של מינימום טרחה מצידו: בתחילת דבריו הוא מציע יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם – לא אני אקח אלא כביכול המים יוקחו מאליהם, ומדובר סה"כ במעט מים, ובהמשך הוא מציע ואקחה פת לחם - להבדיל ממים, אין מאמץ בהבאת פת לחם, ולא מדובר בכמות גדולה, ומהניסוח משתמע שהפת כבר מוכנה, צריך רק לקחת אותה. גם העיכוב מצידם הוא מינימאלי- רחיצה קצרה (רק רחיצת רגליים), מנוחה קלה של הישענות תחת העץ (לא כניסה לאוהלו, שיחשב ביקור, ועלול לקחת זמן רב), אכילה, והמשך בדרכם - וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ. הנימוס מתבטא לא רק בהשתחוות שראינו קודם, אלא גם בלשון הבקשה יוקח נא, ובכינוי שלו את עצמו עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ומה עושה אברהם? וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. אין לאברהם פת לחם מוכנה, הוא צריך לדאוג לכך שהלחם יוכן. והכמות שהוא מזמין היא עצומה: הכמות שמספיקה לאדם אחד ליום היא עומר, כמו שרואים מסיפור המן במדבר. העומר - עשירית האיפה הוא (כך כתוב בשמות טז' לו), ולפי מסורת המידות של חכמי המשנה והתלמוד - שלושה סאים זו כמות ששווה איפה אחת. כלומר, אברהם דואג לשלושה אנשים ללחם בכמות שמספיקה לאיש אחד לעשרה ימים! והא לא מסתפק בלחם שהבטיח וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. לחם בכמות גדולה, בשר טרי ורך, ומה עוד? וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. אברהם אומר מעט – ועושה הרבה. מבטיח מינימום – ונותן מקסימום. והכל בזריזות: וירץ לקראתם, וימהר אברהם,... מהרי... ואל הבקר רץ אברהם.. וימהר לעשות אותו... ולבסוף - אברהם עצמו מגיש להם ועומד עליהם לשרתם.

הכנסת האורחים של אברהם היא כל-כך מרשימה, שכל "ציון", כל סופרלטיב שניתן לה יחוויר לעומתה. הכנסת האורחים היא ביטוי מובהק של חסד, וכנראה בזכות סיפור זה החסד נתפס כמאפיין כל-כך מרכזי של אברהם אבינו, עד שבקבלה אברהם אבינו מזוהה עם מידת החסד.

האם תכונת החסד היא הסיבה לבחירה באברהם?

יח' טז-לג: העתירה למען סדום
האנשים התגלו כשליחי ה', אחד מהם הכריז - באוזני שרה שבאוהל - שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, ובגלל ההתמקדות באברהם נדלג על תגובתה של שרה ונעבור לפסוק טז: וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם (מאלוני ממרא - חברון, הם משקיפים על סדום), וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

ועכשיו, התורה "מכניסה" אותנו לתודעתו של אלוקים, ושם, סוף סוף, נמצא את פיתרון חידת בחירתו של אברהם. וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ אנו שומעים כאן הד לפניה האלוקית הראשונה לאברהם, הפניה שיצרה את חידת הבחירה: לֶךְ לְךָ ... וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וזאת למה? כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. במחשבה של אלוקים, בדיבור הפנימי שלו, אנו מגלים מדוע ה' "ידע" את אברהם. ידיעה בלשון התנ"ך היא קִרבה, ובעיקר קרבה שנובעת מתוך אהבה ובחירה. ומדוע בחר ה' באברהם? מדוע קרב אותו אליו? לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הסיבה לבחירתו היא תכונתו של אברהם לשמור דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הליכה בדרך ה' פירושה עשיית משפט וצדקה, כלומר - משפט צדק. (כמו ש"ארצי ומולדתי" פירושו ארץ מולדתי, "חסד ואמת" פירושו חסד של אמת, חסד אמיתי, וכדומה, וכפי שכתב פרופסור עזרא ציון מלמד בתרביץ טז, 1945). אצל אברהם, עשית משפט צדק איננה רק תכונה שלו, אלא – היא מחויבות אותה הוא ינחיל לדורות הבאים, הוא יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. כפי שאומר בּוּבֶּר בדרכו של מקרא, שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט היא גם הסיבה לבחירה באברהם וגם התכלית של הבחירה בו, התכלית של הקמת העם, יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'...

כפי שראינו במעקב אחרי דמותו של אברהם, לאברהם תכונות מרשימות רבות. הוא אמיץ, הוא נוהג ברגישות ובכבוד כלפי הכפופים לו, הוא נדיב, הוא "שומר אחיו" ומוכן לסכן עצמו למענו, הוא בעל כושר מנהיגות, הוא יודע להפיץ את אמונתו בצורה יעילה ומרשימה, יחסיו עם אלוקים כנים, ללא כל צביעות והעמדת פנים, הוא בעל חסד, אך התכונה עליה מצביע אלוקים עצמו כסיבה לבחירתו היא אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט -המחויבות המוחלטת למשפט צדק.

כל התכונות שראינו, אומרת לנו התורה, חשובות ככל שתהיינה, אינן העיקר. העיקר הוא דווקא התכונה שעד כה לא באה לידי ביטוי - עשיית צדקה ומשפט.

התורה לא מסתפקת בגילוי הזה, ב"הצצה" הזאת לתודעתו של אלוקים, היא מראה לנו מיד עד כמה המחויבות למשפט צדק בוערת בלבו של אברהם.

נקרא בפסוק כ: וַיֹּאמֶר ה' (כפי שנראה בהמשך, זאת אמירה לאברהם, כנראה דרך אחד משלושת ה"אנשים" שהגיעו אליו) זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: החטא של סדום ועמורה רב וכבד, ואלוקים שוקל מה לעשות בהם. וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה - שניים מהאנשים שהגיעו לאברהם נשלחים לסדום, וכפי שמסופר בפרק יט, ביקורם בסדום יהיה הניסיון בו ייבחנו - ויכשלו - אנשי העיר. וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. תגובתו של אברהם להודעת אלוקים מזעזעת:
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?!? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!?

אברהם כל כך משוכנע במוחלטות של ערך משפט הצדק, שהוא בא בטענה אל אלוקים בכבודו ובעצמו, ודורש מאלוקים לנהוג בצדק. אברהם מכנה את אלוקים שֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, כלומר, הוא סבור שדרך ה' היא "לעשות משפט וצדקה", ומציג את התנהגותו הנוכחית של אלוקים כמשהו שלא יעלה על הדעת: הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!?

ישנן שתי דרכים עיקריות להבין את הגישתו של אברהם ואת הדיאלוג בינו לבין אלוקים בשאלת סדום. לפי גישה אחת, בה נוקטים, למשל, מרטין בובר ופרופסור מאיר וייס, הסיפור הזה מניח גמול קיבוצי. התפיסה כאן היא שאכן נכון לשפוט ציבור כציבור, כיחידה אחת, וכל השאלה היא בלשונו של בובר, "האם חוג אנשים חפים מאשמה יכול לאפשר לה' "לשאת" את עוונו של הציבור האשם שבתוכו הוא חי", ואם כן - מהו גודל החוג הנדרש, כמה "צדיקים" צריך: 50? 45? 40? 30? 20? 10?

לפי גישה אחרת, אברהם מתנגד לעצם הרעיון שכל המקום כולו ייספה בלי להבחין בין הצדיקים לבין הרשעים. משפט צדק פירושו לגמול לכל אחד לפי מעשיו, הייתכן ליצור מצב בו וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע? אברהם טוען שאם ישנם מספיק צדיקים בעיר, אין להשמיד את העיר, ועל ה' לעשות משפט, כלומר - לדון כל אחד ואחד לפי מעשיו. (כך טוענים הרד"ק, בֶּנו יעקב ועוד).

וישנה אפשרות נוספת להבין את העניין. יתכן שאם יש בעיר ציבור מסוים של צדיקים, נאמר, 50 איש, הרי אי-אפשר לומר שמי שבחר לגור שם - בחר בחברת רשעים. אם מספר הצדיקים קטן עד כדי זניח, הרי שמי שגר שם מעיד על עצמו שהוא מזדהה – ובעצם מגוריו שם גם משתף פעולה - עם הרשע.

תהיה תפיסתו של אברהם את משפט הצדק אשר תהיה, על דבר אחד אין ויכוח: פנייתו של אברהם לה' והדיאלוג שבעקבותיה מראים לנו עד כמה אברהם לוחם למען עשיית משפט. הוא מודע להעזה, לחוצפה העצומה שבדבריו, הוא מתנצל פעם אחר פעם, ובכל זאת הוא ממשיך עוד ועוד במאבקו. רק כאשר הוא משוכנע שגם הפעם ה' ינהג כדרכו, שופט כל הארץ יעשה משפט, הוא משתתק.

בחירת אברהם - שאלות ותשובות
הגענו כמעט לסוף הדרך, ואנו יכולים לענות על שתי השאלות בדבר בחירת אברהם, השאלה אודות העולם המתואר בתורה - מדוע נבחר אברהם, השאלה אודות מלאכת היצירה, אודות העיצוב של הסיפור, אודות ארגון סדר מסירת המידע בסיפור - למה התורה לא סיפרה לנו מיד כשנבחר אברהם מדוע הוא נבחר.

למה לא סיפרה לנו התורה מיד מדוע נבחר אברהם? נראה משום שבהעלמת מידע זה היא גרמה לנו להתלבט בשאלות ערכיות חשובות: מה התכונה החשובה ביותר של עובד ה' האידיאלי ומה התכונה המהותית ביותר של העם הנבחר? יותר מכך, כיוון ששאלות אלה ליוו אותנו במהלך הקריאה בסיפורו של אברהם, התורה גרמה לנו, בהעלמת המידע החיוני הזה, לעקוב בתשומת לב אחר דמותו של אברהם, להבחין בתכונות המרשימות רבות שלו, ולעמוד על מלוא גדולתו. כך למדנו להכיר את אברהם כאמיץ, כנדיב, כבעל כושר מנהיגות, כמי שנוטל אחריות ומוכן לסכן את חייו למען בני משפחתו, כאיש חסד, כבעל רצון וכישרון להפיץ את אמונתו, כמי שנוהג בכפופים לו ברגישות ובכבוד, בקיצור - כדמות מופת.

ומדוע נבחר אברהם? איזו תכונה שבו היא המצדיקה את בחירתו לאבי העם הנבחר?

התשובה המוסמכת, אותה מגלה לנו התורה בפרק יח, היא: בגלל מחויבותו לדרך ה', שהיא עשיית משפט צדק. זאת מחויבות עמוקה עד כדי כך שהוא מעז לדרוש מאלוקים בכבודו ובעצמו שיעשה משפט. זאת מחויבות עמוקה כל כך עד שה' יודע שאברהם ינחיל אותה גם לדורות הבאים: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

זאת הסיבה לבחירה באברהם, זאת הדרישה המהותית ביותר של ה' מהאדם, וזאת הדרישה המהותית ביותר של ה' מעם ישראל.

טז שבט תשע"א