לימודים - דוד ואביגיל
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הוראת תנ"ך
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תפוצות ישראל
לדף ראשי לתוכן הגיליון

דוד ואביגיל

יהודה איזנברג

גיליון מס' 1 - אדר ב תשע"א * 3/11

הקדמה
פרשת דוד ואביגיל במקרא
בתלמוד
- תלמוד בבלי מסכת מגילה יד
- תוספות מגילה יד,ב
- תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין ב ה"ג
שו"ת רדב"ז חלק ז סימן כט
סוף דבר

הקדמה
פרשת דוד ואביגיל הפוכה מפרשת דוד ובת שבע: בפרשת דוד ובת שבע, מתאר הכתוב מעשים אסורים שנעשו, וחכמי התלמוד מפרשים אותם פירוש מקל, עד שאמרו "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". בפרשת דוד ואביגיל, מן הכתובים עולה סיפור מעשה, שיש בו התנגשות קשה ומאבק שסופו מוות, אבל אין בו תיאור קשה של קשרי גבר ואישה. חז"ל הם המכניסים לדיאלוג שבין דוד ואביגיל נושאים אלה, ובה בשעה מפרשים אותם לזכות.

המקורות שיכללו במאמר זה הם שלשה: תיאור הכתוב, תיאור התלמוד [הבבלי והירושלמי], והסברו של רדב"ז, רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (מצרים, ישראל, המאה ה - 16), המלמד זכות על דוד ועל אביגיל בדרכים מפותלות, "ללמד שיש לנו לחזור על כל צדדי וצדדי דצדדי ללמד זכות על משיח ה' כאשר עשו רז"ל על עניין בת שבע".
דברי רדב"ז הובאו בהשמטות קלות, ובשינויי לשון. הכותרות שנוספו לדבריו ניתנו בסוגריים מרובעים.

פרשת דוד ואביגיל במקרא
כ. וְהָיָה הִיא רכֶבֶת עַל-הַחֲמוֹר וְירֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו ירְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגּשׁ אֹתָם:... כג. וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת-דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפּל לְאַפֵּי דָוִד עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ: כד. וַתִּפּל עַל-רַגְלָיו וַתּאמֶר בִּי-אֲנִי אֲדנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ: כה. אַל-נָא יָשִׂים אֲדנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ-הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לא-רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ: כו. וְעַתָּה אֲדנִי חַי-ה’ וְחֵי-נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה’ מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל איְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדנִי רָעָה: ... ל. וְהָיָה כִּי-יַעֲשֶׂה ה’ לַאדנִי כְּכל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל: לא. וְלא-תִהְיֶה זאת לְךָ לְפוּקָה-וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדנִי וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדנִי לוֹ וְהֵיטִב ה’ לַאדנִי וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ: ל. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי: לג. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדִי לִי:

שמואל א פרק כה בשלמותו

בתלמוד
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד
שבע נביאות מאן נינהו? ...
אביגיל - דכתיב [שמואל א' כ"ה] 'והיה היא רכבת על החמור וירדת בסתר ההר'. בסתר ההר? 'מן ההר' מיבעי ליה! אמר רבה בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים. נטלה דם והראתה לו.
אמר לה: וכי מראין דם בלילה?
אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה?
- אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה.
אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם.
- אמר לה: [שמואל א' כ"ה] 'וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים'. 'דמים' - תרתי משמע! אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלוש פרסאות.
אמר לה: השמעי לי!
- אמרה לו: [שמואל א' כ"ה] לא תהיה זאת לך לפוקה, 'זאת' - מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו - מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הואי. ...

תוספות מגילה יד,ב
שגלתה שוקה, והלך דוד לאורה שלוש פרסאות – קשה: היאך אותה צדקת גילתה שוקה לפני דוד? ועוד קשה דמחזי [-שנראה] כגוזמא, לומר שהלך לאור שוקה שלוש פרסאות!
ויש לומר, דנמצא בספרים מדויקים, שנקוד בהן 'לאורהּ', כלומר: 'לאור שלה'. פירוש: נתאווה לה דוד, והלך באור חמימות שלוש פרסאות.

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ב ה"ג
'ותרא אביגיל את דוד'..
אמרה לו: מרי דוד: אנא מה עבדית, בניי מה עבדון, בעיריי מה עבד?
[- אדוני דוד, אני מה עשיתי, בני מה עשו, צאני מה עשה שאתה בא להרוג אותנו]
אמר לה: מפני שקילל [נבל] מלכות דוד
אמרה ליה: ומלך אתה?
אמר לה: ולא משחני שמואל למלך?!
אמרה לו עדיין מוניטה דמרן [-עדיין מוניטין של אדוננו] שאול קיים.
'ואני אמתך' - מלמד שתבעה לתשמיש. מיד הוציאה כתמה והראית לו [שהיא נידה].
אמר לה: וכי רואין כתמין בלילה?
אמרה ליה: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כתמין אין רואין בלילה, ודיני נפשות דנין בלילה?!
אמר לה: כבר נגמר דינו מבעוד יום.
אמרה לו: 'ולא תהיה זאת לך לפוקה'.... יהו אומרים עליך שופך דמים את. 'ולמכשול עון' - אתה עומד להיכשל באשת איש. מוטב אחת ולא שתים... עומד אתה למלוך על ישראל, והן אומרים עליך שופך דמים היה.
... 'וזכרת את אמתך' - מלמד שפקרה עצמה. וכיון שפקרה עצמה, פגמה הכתוב. בכל קרייא את קרי [-בכל המקרא אתה קורא] אביגיל [-בשני י'], בר מהדין פסוקא [-מלבד בפסוק הזה]: 'ויאמר דוד לאביגל ברוך השם אלהי ישראל אשר שלחך, ... וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים' - דם נידה ושפיכות דמים.

סיכום: בדברי התלמוד הבבלי והירושלמי עולה כי השיחה בין דוד ואביגיל כללה כמה נושאים:
א. דוד תבע את אביגיל: "הישמעי לי", והיא סירבה לו בטענה שהיא נידה, ואסור לשכב עמה.
ב. אביגיל מתווכחת עם דוד במושגים משפטיים-תלמודיים: היא טוענת שלדוד אין זכות להרוג את נבל, כי אינו מורד במלכות, שהרי מלכותו של דוד עוד לא נתקבלה. ויכוח זה כולל דיון משפטי אחר: אביגיל טוענת: אינך יכול לערוך לו משפט בלילה, כי אין בית דין יושב בלילה. ודוד עונה כי מורד במלכות אינו צריך בית דין, ולכן רשאי דוד להרגו.
ג. אביגיל, שנביאה הייתה, מרמזת לדוד שלא כדאי לו לשכב אתה, כי בעתיד אתה אמור להיכשל באשה אחרת, ו"מוטב אחת ולא שתים".
ד. למרות התנהלותה זו של אביגיל, מספר התלמוד על שתי התנהגויות שלה שאינן כשורה: היא "גילתה לו שוקה" – מעשה בלתי צנוע. ובנוסף לזה רמזה לו באופן ברור למדי, כי כאשר "ייטיב ה' לאדוני – וזכרת את אמתך" – במילים פשוטות: אני מצפה להצעת נישואין.

שו"ת רדב"ז חלק ז סימן כט
[א. סיכום דברי הגמרא]
שאלת ממני, אודיעך דעתי על עניין אביגיל עם דוד, דאמרו בפרק קמא דמגילה, ובירושלמי דסנהדרין, שתבעה דוד, והוציאה לו כתם לאמור שהיא נידה וכו' כדאיתא התם. ואיך יעלה על לב לומר שדוד, שהיה בחיר אלקים, היה רוצה לבוא על אשת איש, וכשראה שהייתה נידה, חזר בו. והלא אשת איש ב[עונש] מיתה, ונידה ב[עונש] כרת. ולאיסור אשת איש לא היה חושש, ולאיסור כרת היה חושש?!
ותו, אמרו 'ברוכה את לה' ... אשר כליתני לבא בדמים' - תרי דמים: דם נידה ודם נבל. ולמה לא שיבח אותה על שמנעתו מלבוא על אשת איש?
ותו דאמרו התם שגילתה אביגיל את שוקה, והלכו לאורה שלוש פרסאות. היאך אותה צדקת גילתה את שוקה לפני דוד? והתוספות הקשו קושיה זו, ולא תירצו כלום.
ולא ראיתי לאחד מן המפרשים דברו בזה כלל. ואם במעשה דבת שבע אמרו 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה', איך אפשר שיאמרו שתבע אשת איש בעבירה?!

סיכום: רדב"ז פותח בהנחה הידועה, כי דוד הוא בחיר אלהים, ולכן התנהגותו אינה מובנת. איך יעלה על לב שרצה לבוא על אשת איש, וכשראה שהייתה נידה, חזר בו. הפירוש בגמרא לפסוק 'ברוכה את לה' ... אשר כליתני לבא בדמים' הוא שאביגיל הצילה את דוד משני דמים: דם נידה ודם נבל. ומדוע לא הוזכר שהצילה אותו מאיסור אשת איש? וקושי אחרון: איך יתכן שאותה צדקת גילתה את שוקה לפני דוד?

ב. תשובה
הקושיא שהקשו בתוספות:
[א] איך גלתה אותה צדקת את שוקה.
[ב] עוד הקשו קושיא אחרת, דמחזי כגוזמא לומר שהלך לאור שוקה שלוש פרסאות.
ותירצו, דנמצא בספרים המדויקים שנקוד בהם לאורה, כלומר לאור שלה. פירוש: נתאווה לה דוד, והלך באור החמימות שלוש פרסאות. עכ"ל.
והקושיא הראשונה, לא חזר לתרצה, לפי שאפשר לתרץ שלא גלתה את שוקה לכתחילה, אלא שהיא הייתה יורדת בסתר ההר, והרוח גילה את שוקה, והיא לא הייתה יודעת שאחרים רואים אותה, שהרי בסתר ההרים היו יורדים, ולא ראו אלו את אלו עד שפגעה בהם. וכן נראה מהכתובים. והגוזמא - תירצו אותה.

סיכום: תוספות, הקשו שתי קושיות: [א] איך גלתה אותה צדקת את שוקה. [ב] התיאור שהלך לאור שוקה שלוש פרסאות נראה גוזמה. תוספות השיבו לשאלה השניה: נתאווה לה דוד והלך באור החמימות שלוש פרסאות. רדב"ז עונה גם לשאלה הראשונה, שתוספות לא טיפל בה: לא גילתה את שוקה, אלא שהייתה יורדת בסתר ההר, והרוח גילה את שוקה.

ג. ולעיקר השאלה
היה אפשר לומר, דסבירא ליה לדוד, דכיון שנגמר דינו דנבל להריגה, מפני שמרד במלכות, הרי אשתו למלך (עיין ב"ר פ' ל"ה) כשאר נכסים. וכי היכי דשאר נכסים מחיים שרו למלך, הוא הדין לאשתו, דגברא קטילא הוא. וטועה היה בזה, דבשלמא שאר נכסים מותרים מטעם הפקר, אבל איסור אשת איש אינו נפקע אלא בגט או במיתה. ואפשר דהיה סובר כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעו רבנן לקידושין מיניה. וכן אמרו כל המורד במלכות, ויגמר דינו למיתה, יהיו קידושין למפרע מתנה. ודוד טועה היה, לא מזיד ח"ו.
כל זה כתבתי להראות פנים לפשטי הכתובים.

סיכום: מורד במלכות, נכסיו מוחרמים למלך. דוד חשב שגם אשתו עוברת להיות אשת המלך. ואולי דוד חשב שחכמים הפקיעו את קידושיו של המורד במלכות. דוד טועה היה, לא מזיד ח"ו. "כל זה כתבתי להראות פנים לפשטי הכתובים".

[ד. אביגיל הייתה פילגש ולא אישה]
אבל מה שאני מאמין הוא כי אביגיל פילגש הייתה לנבל. וקי"ל פילגש בלא קדושין וכתובה. ולפיכך תבעה דוד שמותרת היא, ולא נמנע אלא מפני כרת של נידה. ואע"ג דהכתוב קורא אותה אשתו, דכתיב 'ולאביגיל אשת נבל' וכו', משום חשיבותה קורא אותה אשה.
ותו, שכך היה המנהג באותו זמן, לפילגש קורין אשה דרך כבוד. וכן תמצא בעניין פילגש בגבעה, דכתיב 'ויקח לו אשה פילגש' וכתיב 'ויקם אישה וילך אחריה'.
ומזה הטעם ניחא נמי מהקושיא שהקשו בתוס', שגלתה את שוקה כדי שיסתכל ביופיה וישאנה. ואילו הייתה אשת איש, לא הייתה עושה כן, שהרי מנו אותה בכלל הנביאות. אלא שידעה שעתיד נבל למות, ותינשא לדוד. זהו שאמרה 'וזכרת את אמתך'. ואמרו בגמ' דבני מערבא: היא, כיון שפקרה עצמה, פגמה הכתוב: כי מתחילה קורא אותה אביגיל, ועתה אביגל.
ואפשר כי בתחילה שגילתה את שוקה, להכי נתכוונה. ולא היה יכול דוד ליקח אותה בעוד נבל חי, אעפ"י שהייתה פילגש, מפני שהיו מחמירים בה באותו זמן כאילו היא אשה, ומעשה פילגש בגבעה יוכיח. וכתב 'ותזנה עליו פילגשו' שאעפ"י שהיא פילגש, קרו ליה זנות. מכל מקום לא הייתה אשת איש גמורה. ודוד היה יודע זה, ולפיכך תבעה. והראתה לו הכתם שהיא נידה, ופירש מפני איסור כרת שבה.
ואין לנו לתלות דבר מגונה כזה בדוד משיח ה', מדעתנו שאפילו מה שמפורש בכתובים - מעשה בת שבע - דקדקו רז"ל כמה דקדוקים שלא חטא, כל שכן בדבר שאין לו זכר בכתוב. [...]

סיכום: אביגיל הייתה פילגש נבל, ולכן הייתה מותרת לדוד. ולא נמנע אלא מפני כרת של נידה. לאור זאת מובן למה גילתה את שוקה, כי הייתה מותרת לדוד. ורק בגלל שהייתה נידה, לא שכב עמה. אין לנו לתלות דבר מגונה כזה בדוד משיח ה', מדעתנו שאפילו מה שמפורש בכתובים - מעשה בת שבע - דקדקו רז"ל כמה דקדוקים שלא חטא, כל שכן בדבר שאין לו זכר בכתוב.

[ה. כדי להאיר החושך גילתה שוקה]
עוד אפשר לפרש כי היא הייתה יורדת בסתר מקום חושך ובלילה, דכתיב 'אם יותר לנבל עד אור הבוקר'. והוא ואנשיו היו באים מכנגדה, ויורדים בסתר ההר, אלו מזה ואלו מזה. והיא לא ידעה שהיו באים כנגדה. וכתיב 'ותפגוש את דוד' וכו'. וכדי להאיר בחושך גילתה את שוקה שהיה מבהיק, להאיר לה באפילה, כי נעריה הלכו לפניה. ודוד ואנשיו הבאים לקראתה כנגדה ראו האור ההוא, ולא ידעו מה הוא, והלכו לאור ההוא שלוש פרסאות: היא יורדת מן ההר מזה, והם יורדים מההר מזה, עד שפגעו בה למטה. וכל מה שהיו יורדים, היה האור ההוא מתקרב אליהם.

ועתה ניחא קצת ממה שהקשו התוס' שהוא גוזמא. וכשפגעו בה וראו את יופיה, נעשו כולם בעלי קרין, כדאיתא בירושלמי. והיא ודאי כיסתה את שוקה כשהרגישה בהם. ודוד המלך נתן עיניו בה לישא אותה אחר שיהרוג את נבל.

סיכום: הייתה יורדת בחושך וכדי להאיר את דרכה גילתה את שוקה שהיה מבהיק. ודוד ואנשיו הבאים לקראתה כנגדה ראו אור, והלכו לאור ההוא שלוש פרסאות.

[ו. דוד בוחן את אביגיל]
אבל היה הדבר קשה בעיניו, בחושבו שהיא פרוצה, שעשתה מעשה הזונות לגלות את שוקה. ותבעה, לבדוק אותה ולדעת הטובה היא אם רעה, לא ח"ו לעשות מעשה. שאפילו הייתה רוצה לא היה עושה מעשה, וגם לא היה נושא אותה. והיא לא רצתה, והראתה לו דם נידתה. והכיר דוד שלא הייתה רוצה, ובזה הבין שלא הייתה פרוצה וגם לא הייתה מופקרת.

ומה שאמר אחר כך 'אשר כליתני לבא בדמים', דמשמע דאם הייתה רוצה היה בא עליה, אזיל דוד לשיטתָה, כפי מה שהבינה בדבריו כפשטן, שדעתו היה לבוא עליה. אבל בלבו לא היה אלא לנסותה ולבודקה, אם היא ראויה לו אחרי מות נבל.
ומה שיאמת לך זה, הוא כי מלשון הגמרא במגילה משמע דאפילו אחר שהראתה לו הכתם, אמר לה 'השמיעי לי'. ואיך יעלה בדעת, שהדבר שאפילו הנוכרים מרחיקים אותו, היה דוד מתאווה? אלא ודאי לנסותה היה מתכוון, מפני שראה בה פריצות גילוי השוק. [...]

סיכום: דוד כלל לא התכוון לשכב עם אביגל, ובקשתו "השמעי לי" הייתה מבחן: כיוון שגילתה שוקה, כדרך הפרוצות, רצה לדעת אם צנועה היא, לא ח"ו לעשות מעשה. ואם הייתה נעתרת לדוד, לא היה עושה מעשה, וגם לא היה נושא אותה.

[ח. סיום]
כל זה כתבתי ללמד שיש לנו לחזור על כל צדדי וצדדי דצדדי ללמד זכות על משיח ה' כאשר עשו רז"ל על עניין בת שבע.

הנראה לעניות דעתי כתבתי
דוד ן' זמרא:

סוף דבר

ברדב"ז
בדברי רדב"ז ניכר שהוא קובע את המטרה: "ללמד זכות על משיח ה'" – וממטרה זו נגזרים הפירושים שפירש את הכתובים.
מבין קפלי דבריו של רדב"ז ניכר שאין הוא רואה בדבריו פירוש הפסוקים, בדיוק כמו שדברי חז"ל המוצאים בדברי דוד כוונות מיניות אינם פירוש הפסוקים. יש כאן שתי דרשות: דרש הדורש את מעשי דוד לגנות, ודרש הדורש את מעשי דוד לכף זכות. "צדדי וצדדי דצדדי" של פירוש הפרשה אינו פרשנות הכתובים, אלא פרשנות נוספת לדרש חז"ל, שמצאו גנות בכוונות דוד, ועם זאת הגנו עליו ופרשו את כוונותיו באופן חיובי.

בירושלמי
הירושלמי מוצא בדברי אביגיל רמז שאינו לזכותה:
"'וזכרת את אמתך' - מלמד שפקרה עצמה."
יש כאן טעם לפגם: אביגיל אשת נבל יוצא כדי להגן על ביתה ועל משפחתה, ותוך כדי דברים היא רומזת לדוד רמז שאין ברור ממנו:
ל. וְהָיָה כִּי-יַעֲשֶׂה ה’ לַאדנִי
כְּכל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֶת-הַטּוֹבָה עָלֶיךָ
וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל:
לא. וְלא-תִהְיֶה זאת לְךָ לְפוּקָה-וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדנִי
וְלִשְׁפָּךְ-דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ.
וְהֵיטִב ה’ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ:
לב. וַיּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל
בָּרוּךְ ה’ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי:
הירושלמי רואה במילים "וזכרת את אמתך" ניסוח "מופקר": אביגיל מפקירה את עצמה לדוד. היא נשואה לנבל, היא מצילה את ביתה ואת אישה ממוות. ובתוך מהלך רווי מתח זה, היא מרמזת לדוד רמיזות מה היא מקווה שיקרה לאחר שיעלה לשלטון: וזכרת את אמתך. והירושלמי מוצא בפסוק הבא גמול לניסוח המופקר: עינו של הדרשן מבחינה כי מיד לאחר דברי אביגיל "וזכרת את אמתך", מופיע שמה בכתיב חסר: 'ויאמר דוד לאביגל' – תופעה הקיימת פעם יחידה במקרא. והוא דורש את החסר הזה ואומר: "כיון שפקרה עצמה, פגמה הכתוב". אביגיל אינה עוד האדם המושלם שראינו בתחילת הסיפור.