אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הוראת תנ"ך
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תפוצות ישראל
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בין דמי חסות לחובת חסות

אליעזר היון

גיליון מס' 9 - תמוז תשע"ד - 7/14

אחת מנשותיו המוכרות של דוד המלך, היתה אביגיל אשת נבל הכרמלי. לאחר מותו של נבל, שלח דוד לאביגיל כי הוא חפץ לשאתה לאשה, והשנים נישאו והולידו שני ילדים. מי היה נבל הכרמלי, מה היתה האינטראקציה שלו עם דוד המלך ומה חלקה של אלמנתו, אביגיל, בפרשה?

קריאתה של פרשת נבל הכרמלי, מעלה תחושה של אי נוחות, ביחס להתנהגותו של דוד המלך. התחושה היא שנבל הוא אמנם מנוול וגס רוח, אך גם התנהגותו של דוד, חסרה היגיון פנימי רצוף. הנה המעשה בקצרה:

פרוטקשן?
דוד הנתון במנוסה מחמת רדיפתו של שאול, מתגורר במדבר פארן [בדרום], ואליו מצטרפים מאות לוחמים. לא הרחק משם, באזור הר חברון, בכרמל, התגורר נבל, שהיה נשוי לאשה חכמה ויפת תואר בשם אביגיל. דוד שומע כי נבל גוזז את צאנו, והוא שולח אליו את אנשיו, מברך אותו בנימוס לרגל הגזיזה שנחשבה באותה עת לחג, ומציג בפניו דרישה, שבקריאה ראשונה, נשמעת חסרת היגיון:

שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ, לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ... תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד [שמואל א, כה, ח-ט].

דוד קורא לנבל להעניק לנעריו מזון ואספקה. הנימוק נשמע מוזר לאזניים שלנו:

לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.

אם נתרגם את הטיעון של דוד לשפה מודרנית דוד מבקש 'דמי חסות'. הוא אומר לנבל: לא הזקנו לך ולא פגענו ברועי הצאן שלך, ויתירה מזו, כל זמן שהותינו בכרמל, רכושך נשמר על ידינו ולא נפגע. על ה'טובה' הזו, אנו מבקשים, או דורשים 'תשלום'.

רק שהלוגיקה של שליחי דוד חסרת כל היגיון. האם נבל ביקש מהם לשמור לו על הצאן? האם העובדה שהם לא 'הכלימו' את רועיו אמורה לזכות אותם בפרס? הבה ננסה לדמיין אדם היושב בחנותו ונדרש משלשה אנשים חמושים לשלם להם בנימוק שהם לא הזיקו לו עד היום, וגם דאגו שאחרים לא יזיקו. מה תהיה תגובתו?

וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו! וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?! [שם, שם, י-יא].

אין ספק שהטקסט הזה הולם אדם גס רוח ומנווול. ההתכחשות לשמו של דוד המוכר לכל - שר הצבא והאיש הקרוב ביותר לשאול וליהונתן בנו, באה לפגוע ולזלזל, וגם לנערים שביקשו מזון בצורה יפה ונימוסית ראוי היה לתת משהו. אלא שגם התנהגות לא מתחשבת, מזלזלת ואנטי חברתית לא יכולה להסביר את התגובה של דוד שנעדרת כל פרופורציה.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ. וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים... כֹּה יַעֲשֶֹה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר [שם, שם, יג, כב].

דוד שומע את תגובתו של נבל, והוא מכריז עליו מלחמה. נבל לא הסכים לתת לו את ה'כופר' שלו, ועל כן הוא בן מוות – הוא בני משפחתו ואפילו כלביו [משתין בקיר]. כיצד ניתן לתפוס תגובה כזו מ'משיח ה''? ניתן היה לפטור שאלה זו בתשובה הפשוטה כי דוד אכן שגה, אך התנ"ך שידע לומר זאת בפירוש בסיפור בת שבע, לא כותב על כך כאן, ולו ברמז.

נאום האשה
אביגיל, אשת נבל החכמה, שומעת על השתלשלות העניינים, והיא מבינה כי חייו של בעלה בסכנה. היא ממהרת אל דוד כשבצקלונה לחם, יין, צאן וצימוקים. אביגיל פוגשת את דוד במדבר משתטחת לפניו ומאשימה את עצמה במחדל.

וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ... שָֹא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ... [שם, שם, כד, כח].

היא מזכירה לו כי הוא נלחם את מלחמות ד', וכי עד עתה לא דבקה בו כל רעה.

כי מִלְחֲמוֹת ד', אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

כעת היא מציעה לדוד לא למהר ולהרוג את נבל איש הבליעל, שכן הוצאתו להורג תפגע קודם כל בדוד עצמו:

וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם [שם, שם, לא].

דוד מקבל את דבריה, מודה לה' על ששלח אותה, ומסביר כי היה זה ברגע האחרון ממש.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ד' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדִי לִי. וְאוּלָם חַי ד' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר [שם, שם, לב- לד].

עוד קודם שניגש לסיום הסיפור, ננסה להשיב על השאלות הבסיסיות שמעלה הסיפור: כיצד ניתן להבין את דרישת ה'כופר', והנקמה הקטלנית על אי מילויה? בקונטקסט הזה חשוב לזכור, כי המקרא לא מבקר את דוד על תכניתו, כמו בסיפורה של בת שבע. גם אביגיל לא מוכיחה את דוד במילים קשות. להיפך, היא תולה בה את האשמה, ורק מציעה לו, במילים חלקות, לא להוציא לפועל את תכניותיו. האם נבע הדבר מפחד? אביגיל שהיתה אשה 'טובת שכל' כמו שמכנה אותה הנביא, לא היתה חוששת לומר לדוד כי הוא מבצע רצח. תחת זאת היא פונה בעדינות, ודוד מקבל את דבריה ואף מודה לה על כך.

כמו בכל פרשה תנכי"ת, יש לבחון את האירועים בקונטקסט רחב. על פני הרקע החברתי, המדיני, והסוציולוגי של התקופה.

מותו של המנהיג הרוחני
קריאה מחדש של הטקסט המקראי דורשת מאתנו לחזור לראשיתה של הפרשה שמתחילה בדיווח שאינו, כך נדמה, אינהרנטי לסיפור.

וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְֹרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה.
וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן [שם, שם, א].

הדיווח על מותו של הנביא הגדול, מנהיגו הרוחני של העם הנו חשוב ומעניין, אך לא ניתן להתעלם מן החיבור בינו ובין ירידתו של דוד למדבר פארן ומעשהו של נבל. ההוכחה כי קיימת אינטגרציה בין מותו של הנביא לפרשת נבל היא העובדה כי דיווח נוסף על מותו של הנביא מופיע בכמה פרקים מאוחר יותר "ושמואל מת, ויספדו לו כל ישראל, ויקברוהו ברמה ובעירו" [שם, כח, ג]. מדוע מציין זאת הנביא גם כאן? מסתבר, כי הידיעה על מותו של המנהיג בהקשר דוד המלך באה להעביר מסר.

שמואל היה הנביא שמשח את דוד למלך. היה זה לאחר שבישר לשאול כי המלוכה תילקח ממנו בעקבות פרשת עמלק. ה' מבקש משמואל שיעלה אל בית לחם, ושם אצל משפחת ישי ימצא את המיועד למלוכה. שמואל מגיע, בוחן את שבעת בניו של ישי אך ה' מודיעו כי הוא לא התכוון אליהם. אז מגיע דוד, הקטן, מן השדה, וה' מכריז באזני שמואל כי הוא הנבחר. שמואל יוצק מקרן המשחה שמן על דוד ומושך אותו למלך בעוד שאול עדיין מולך.

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ד' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה [שם, טז, יג].

מאוחר יותר נקרא דוד אל שאול כדי לנגן לו ולהעביר ממנו את רוחו הרעה, ובהמשך הוא מנצח את גלית, נושא את מיכל בת המלך לאשה, ושאול פותח במסע רדיפה נגד דוד. נמצא, שכל אותה עת ידע דוד כי הוא המלך הנבחר, ושאלת מלכותו היא רק ענין של זמן. ואמנם מסתבר כי דוד הוכר כ'מלך' גם אם רק פוטנציאלי על ידי העם ואפילו על ידי שאול. הנה הפלשתים אשר בגת, מגלים למלכם - אכיש, כי האיש הסובב בינותם הוא לא אחר מאשר דוד 'מלך הארץ'.

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו [שם, כא, יב].

כלומר הפלשתים מסבירים למלכם כי אמנם שאול עדיין חי, אך האיש החזק עליו שרו הכה שאול וכו' הוא דוד. גם העם מכנה אותו 'המוציא והמביא' עוד בימיו של שאול [שמו"ב ה, ב], וגם יונתן אומר לו כך בפירוש.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְֹרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן [שם, כג, יז].

ההוכחה לדבריו של יהונתן כי גם אביו מודע לעובדה כי דוד יהיה מלך, התגלתה מסתבר, כבר זמן קצר לאחר מכן. היה זה באחת ההיתקלויות של דוד ושאול, בה דוד לא פוגע בשאול גם כאשר היתה לו הזדמנות לכך [במערה], והוא קורא לשאול ומוכיח לו כי אין לו כל כוונות שליליות כנגדו, וכי לחינם רודף הוא, שאול, אחריו. שאול מקבל את דברי דוד, נושא את קולו ובוכה.

אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְֹרָאֵל [שם כד, יח; כא].

מלך ולא מלך
הפסוקים מוכיחים שדוד כבר הוכר כסוג של 'מלך', ולא רק הוא היה מודע לכך, אלא גם חלק ניכר מהעם היהודי ומעמי הסביבה. למרות זאת, אין ספק, כי דוד לא היה אז מלך ישראל במובן המלא של התואר. שאול עדיין מלך, ניהל מערכת מדינית וצבאית, ושלט בכל ערי ישראל. גם ברמה המשפטית לא נחשב דוד עדיין למלך מוחלט. האם היה דוד מלך, או לא? הניסיון לעשות סדר בדברים באמצעות בחינת המקורות מעלה תמונה לא אחידה סביב מועד תחילת מלכותו של דוד.

דוד נמשח למלך אי שם בעבר, בימיו כרועה צאן. לדעת התלמוד הירושלמי משיחה זו כבר העלתה אותו לסטטוס של מלך, וביטלה משאול את מעמד המלוכה. יש היגיון בהנחה זו: שמואל משח את דוד למלך, בעוד שאול חי. אחד מגדולי מפרשי התלמוד כותב זאת במפורש:
ואפשר שממשיחת דוד ואילך, לא היה לשאול דין מלך [גבורת ארי מסכת יומא דף כב].

כנגד דעה זו עומדת גישה הפוכה, הסבורה כי כל עוד שאול היה חי, לא היה מקום למלך נוסף, ומשיחת דוד לא היתה אלא מינוי בפוטנציה. בנאומה של אביגיל מוסיף התלמוד דברים שלא הוזכרו במפורש בכתוב. בין הטענות שהעלתה אביגיל היה כי לדוד אין מעמד של מלך, ואין הוא יכול לדון את נבל כאחד שמרד במלכות.

אמר לה דוד: מורד במלכות הוא...
אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם.
אמר לה: ברוך טעמך [מגילה יד, א].

חז"ל מזכירים בהקשר לכך את דברי הגמרא במסכת ברכות [מח, ב] כי "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה". ובעל ה'פרשת דרכים' מוסיף.

...אין לו [לדוד] דין מלך, אף שכבר נמשח על ידי שמואל, מאחר שעדיין שאול קיים [פרשת דרכים דרוש יא].

גישה שלישית, אמצעית, שייכת לרד"ק. היא מציעה דרך ביניים. לפי רד"ק, בין מותו של שמואל, לנפילתו של שאול חלפו שבעה חודשים. עם מות שמואל התחילה מלכותו של דוד, כלומר שבעה חודשים לפני שהיה למלך 'הרשמי'.

אלו שבעה חדשים ממיתתו של שמואל הרמתי עד מיתתו של שאול, והוא תחילת מלכות דוד [רד"ק, שמואל א, כה, א].

מלחמת קעילה המכוננת
ריבוי הדעות מבהיר כי מעמדו של דוד המלך, לא היה חד משמעי בפרק הזמן שקדם להסתלקותו של שאול. ניתן להניח כי גם בדוד עצמו, קינן הספק, אם הוא מלך, כיוון שנמשח, או שמא הוא רק יורש עצר, שהרי עדיין שאול חי. בתחילה לא עושה דוד עם חוסר הידיעה הזו מאום. תרמה לכך בוודאי העובדה שהוא היה נתון במרדף בלתי פוסק ועסוק בעיקר בהישרדות. אולם בהמשך, כשהוא עוזב את גת, ומקים לעצמו צבא בן ארבע מאות חיילים שבהמשך מטפס לשש מאות חיילים, הוא שומע כי הפלשתים מתנכלים לעיר בשם 'קעילה' ובוזזים את הגרנות.

וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגְּרָנוֹת [שם, כג, א].

דוד אינו אומר: "פנו אל שאול. הוא המלך, והוא אחראי לשלום העיר". הוא פונה מיזמתו לה' ושואל אם לצאת ולהילחם בפלשתים.

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּד' לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה?
וַיֹּאמֶר ד' אֶל דָּוִד: לֵךְ וְהִכִּיתָ בַּפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה [שם, שם, ב].

ואמנם דוד יוצא עם אנשיו, מכה את פלשתים, ומציל את יושבי קעילה ואת רכושם. דוד שזה עתה נמלט מאכיש מלך גת, אינו מחפש את המערה המגוננת הבאה, אלא נוטל יוזמה ומציע לאנשיו לצאת ולהילחם בפלשתים. האנשים שאתו היו מופתעים לשמע תכניותיו של מפקדם: מאיש נמלט שהמלך דולק בעקבותיו, הוא הופך לדמות האחראית על שלום התושבים בארץ. והם אומרים:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים? [שם, שם, ג].

מדוע ביקש דוד להילחם בפלשתים בקעילה? נראה כי דוד חש שהמלוכה מוטלת עליו, וכמלך הוא אחראי לשלומם של נתיניו. הספק אם הוא מלך, הוכרע, לפחות באופן חלקי על ידו, כאשר במהלך מנהיגותי הוא יוצא עם אנשיו ומציל עיר ישראלית מידי הפלשתים. המהלך הבא היה שמירת צאנם של תושבי הערים. דוד, הרואה את עצמו כמלך, שולח את אנשיו לדאוג לאיכרים, לחקלאים, ולחוואים, ולהגן עליהם מפני ביזה ושוד. אחד מן החוואים הללו היה נבל, ודוד שראה בהגנת רכושו של האיש חלק מהחובות המלכותיות שלו, ביקש כעת לפדות את זכויותיו כמלך, ובמילים אחרות את מס השמירה שמקובל בכל חברה עד ימינו אנו.

אלא שמה שברור היה לדוד, לא מקובל היה על המון העם. הללו שידעו כי דוד הוא חייל נרדף על ידי המלך שאול, לא הסכימו לקבל את העובדה כי הנה קם לו מלך חדש, ונבל נותן לכך ביטוי מפורש בדבריו .

מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי?! הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו! [שם, כה, י].

השימוש בתארים עבד ואדון, יותר ממרמזים את דעתו של נבל על מעמדו של דוד. בעיניו של נבל, דוד אינו אלא מורד גולה שמנסה לקעקע את הלגיטימיות של השלטון המרכזי. דוד רואה בהתנהגותו של נבל מרידה במלכות, וככזו היא מחייבת עונש מוות. דוד גם הבין, שמעשהו של נבל שעורר מן הסתם חרושת שמועות בקרב החקלאים והחוואים באזור, עלול לפגוע בתוקף מלכותו, ואחרי נבל – המורד שפגע במלך ללא חשש - כבר לא ניתן יהיה לעצור את הסחף.

ניתן לשאול: האם תגובתו של דוד, למרות חוקיותה, היא התנהגות נכונה? האם איש, שעדיין לא הוכר כמלך על ידי המון העם, וכבר מוציא להורג – בטבח המוני - את מתנגדיו בגין אי תשלום מס שמירה, יוכל להתקבל מאוחר יותר כמלך לגיטימי? האם הם לא יראו בו דיקטטור שסלל את דרכו לארמון המלוכה בגופותיהם של מתנגדיו? את הטיעון הזה, כך לפי התלמוד במסכת מגילה העלתה אביגיל בנאומה לדוד.

אמר לה דוד: מורד במלכות הוא...
אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם.
אמר לה: ברוך טעמך [מגילה יד, א].

הטיעון 'לא יצא טבעך בעולם' מייצג לפי דעת המפרשים את האמירה כי על אף היותך מלך לגיטימי, אינך יכול עדיין להתנהג ככזה, ובמילים של בעל 'גבורת ארי':

"כיוון שלא יצא טבעך בעולם, ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך, אם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח" [יומא כב, ב].

הטיעון של אביגיל מעלה את השאלה מה חשב דוד המלך? האם הוא לא תפס כי גם אם הוא מלך חוקי, אין הוא יכול להרוג ככל שיחפוץ ולזכות מאוחר יותר באמון העם? האם הוא חשב שהוצאתו להורג של אדם [ומשפחתו המורחבת], חצוף ככל שיהיה, שסירב למלאות את בקשתו של איש שעדיין לא הוכר כמלך על ידי ההמון תסייע לו להגיע לכס המלוכה? נדמה כי מותו של שמואל, המנהיג, הפטרון, והסמכות הרוחנית של דוד ושל העם כולו, העלה אצל דוד סערה פנימית והוא החל לחשוב, ולחשוש, כי ייתכן שלבסוף לא יוכר כמלך. האיש שהבטיח לו כי הוא יהיה למלך על ישראל ואף משח אותו לפני זמן בבית לחם, כבר לא קיים, ואיש לא יוכל להעיד, לספר, או להניע את העם להכיר בו כמלך. דוד חש כי עולמו קורס, והוא מחליט לעשות צעד יזום ולהבהיר באופן חד משמעי כי הוא המלך, גם אם צעד כזה יוביל בסוף להוצאה להורג המונית.

הסערה הפנימית, מערבולת הרגשות, וחוסר הביטחון בשאלת המלכות המעשית, הובילו את דוד לצעדים שבהם לא היה נוהג לו היה שמואל חי. אלא שחוסר הידיעה, החשש מפני העתיד, והתחושה ש'הכל מתפרק', הובילו לצעדים ואפילו לאמירות קשות אותם לא היה אומר בימים כתקנם. זו הסיבה לידיעה על מותו של שמואל, כהקדמה לפרשת נבל.
סמך לכך ניתן למצא בדברי מהר"י קרא:

וימת שמואל וגו' – מה לנו להזכיר כאן מיתתו של שמואל? אלא להודיע: אילו היה שמואל קיים, לא היה דוד אומר למטה מן העניין "אם נותר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר", לפי שהיה מתיירא משמואל [ש"א, כה, א].

אביגיל מזהה את סערת הנפש של דוד, והיא לא מנסה לשכנע אותו בדבר צדקתו של בעלה נבל. להפך, היא מדגישה כי הוא "איש בלייעל, נבל כי כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו" [שם, כה]. היא פונה אליו כמלך, ומציגה בפניו טיעונים אסטרטגיים הנוגעים להתנהלות הנכונה של מנהיג.

כִּי מִלְחֲמוֹת ד' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ... כִּי יַעֲשֶֹה ד' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְֹרָאֵל. וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ [שם, שם, כח-לב].

כמלך לעתיד, אומרת אביגיל, אל תמהר להוציא להורג את אויבך, שכן צעד כזה יפגע בך. מדוע? התלמוד כפי שכבר הזכרנו מוסיף כי אביגיל הסבירה כי 'לא יצא טבעך בעולם', והתנקשות בחיי נבל, לא תתקבל אצל ההמונים כגזר דין מוות חוקי, אלא כרצח. דוד, שומע את דבריה הרכים של האשה החכמה, מקבל את דבריה ואומר לה "ברוך טעמך". דוד, שבכל התנ"ך, מתאפיין בישירות, בגילוי לב, וביכולת להודות על האמת [בפרשת בת שבע אומר לנתן 'חטאתי לד'' – ש"ב, יב, יג], אומר לאביגיל באופן הגלוי ביותר, כי מותו של נבל הגיע ממקום של סערת רוחות, ולא מתוך מחשבה אסטרטגית ארוכת טווח.

וְאוּלָם חַי ד' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר [שם, שם, לד].

דוד נפרד מאביגיל ואומר לה 'עלי לשלום לביתך, ראי שמעתי בקולך ואשא פניך'. אלא שהפרשה עדיין לא תמה, והמערכה האחרונה עולה בבית אביגיל ובה מוצא נבל את מותו בלי שנוגעת בו יד אדם.

התקפת הלב הראשונה בתנ"ך
כאשר מגיעה אביגיל אל הבית היא מגלה את נבל במצב רוח מרומם, בעיצומו של משתה כשהוא הלום שיכר. היא ממתינה לבוקר ובינתיים לא מחליפה אתו מילה על מה שאירע.

וַתָּבֹא אֲבִגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד. וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר [שם, שם, לו].

בבוקר כשנבל מתפכח, מספרת לו אשתו על פגישתה עם דוד, ונבל לוקה, במה שנראה אירוע לב קטלני.

וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. וַיְהִי כַּעֲשֶֹרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ד' אֶת נָבָל וַיָּמֹת [שם, שם, לז-לח].

דוד שומע על מותו של אויבו, מודה לד' על הצדק שנעשה, ושולח שליחים לאביגיל עם הצעת נישואין. אביגיל, נענית בשמחה, וממהרת להצטרף לשליחי דוד.

וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר... וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה [שם, שם, מא-מב].

הסיפור כמעט מסתיים, אולם קודם לכן, מן הצורך לבחון את השתלשלות האירועים. אשת נבל חוזרת לביתה, לא מספרת לבעלה ההולל כי ניצל ממוות, ורק בבוקר מודיעה לו את אשר ארע. האם היה זה מקרה שהאשה המתינה עם הדיווח עד הבוקר? נבל שומע, ו'ליבו מת בקרבו והיה לאבן' אירוע שמוביל למותו. ממה נבהל נבל? מה בדבריה של אביגיל גרם לו לאבדן עשתונות ששיתק את מערכות גופו? ולבסוף, דוד שולח שליחים לאביגיל לקחתה לאשה. מדוע? מה הביא את דוד לחשוב כי אביגיל תיענה לו, האם נאומה המשכנע ודבריה ההגיוניים שכנעו אותו כי היא גם רוצה להינשא לו? ואביגיל למרבית הפלא לא רק מסכימה אלא גם ממהרת למלא את הבקשה - "ותמהר, ותקם אביגיל ותרכב על החמור" – כביכול רק להצעה הזו היא ציפתה. למה?

התשובה, נמצאת בשלוש מילים אתם מסיימת אביגיל את נאומה:

וְהֵיטִב ד' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ [שם, שם, לא].

בקשתה של אביגיל היא: אנא זכור אותי. מדוע ביקשה זאת אביגיל, איך נצר זכרונה של אשת נבל קשור לנאום האסטרטגי אתו שכנעה את דוד?

מסעו של דוד אל חוות נבל ותכנונו לחיסול כל משפחתו הגיעה ממקום של סערת רוחות, חשש, ותחושות קשות. אביגיל ידעה שעליה לדבר עם דוד בהיגיון, אבל כדי לתפוס את תשומת ליבו היא זקוקה לדבר מה נוסף. אלמנט שיכריח את דוד להקשיב לה, ולקבל את דבריה. במה עושה אביגיל שימוש? ביופיה הנדיר: "והאשה טובת שכל ויפת תואר" [שם, ג].

הנאום של אביגיל יפת התואר מופיע בתוך מפגש טעון מתח מיני גבוה, ואביגיל יותר ממרמזת לדוד, כי היא אמנם כעת אשת איש, אך בסופו של יום הוא יזכה בה – 'וזכרת את אמתך'. כעת מקבל נאום אביגיל משמעות רחבה יותר. אביגיל מסבירה לדוד כי קטילת משפחת נבל המורחבת לא תועיל לו, אך היא גם שולחת לו מסרים סמויים כי הנהגתו במתינות, תשתלם לו בטווח הארוך, והוא יקבל אותה. מילה אחת שמוסיף המהרש"א, מגדולי מפרשי התלמוד, מגבה גישה זו.

וזכרת את אמתך – ביפיה [מהרש"א, מגילה יד].

פרשנות זו, מקבלת ביטוי מובהק בדברי התלמוד. הגמרא מתארת אירועים שהתרחשו קודם המפגש ובמהלכו בין דוד ואביגיל.

מלמד שגילתה [אביגיל] את שוקה והלך [דוד] לאורה ג' פרסאות. אמר לה: השמיעי לי [קיימי עמי יחסי אישות]. אמרה לו: לא תהיה זאת לך לפוקה [מגילה, יד].

אביגיל חשפה את גופה, ודוד שהבחין בכך, צעד לעברה וביקש ממנה לקיים אתו יחסי אישות. אביגיל, הזכירה לו שהיא אשת איש, ואמרה לו 'לא תהיה לך זאת לפוקה'. לא ברור מה בדיוק ארע שם: האם אביגיל גילתה את גופה במתכוון כדי לפתות את דוד כפי שנראה מפשט הגמרא, או שהיה זה במקרה בלי שהיא הרגישה בדבר, ודוד שהבחין בכך ביקש ממנה להיות עמו? מי ביקש ממי לקיים את יחסי האישות, האם היה זה דוד מאביגיל, או שמא היא ממנו? ברור כי הגמרא מזהה את המתח המיני שהתרוצץ בין שני האישים, מתח שסייע לאביגיל לשכנע את דוד להסיר את הפעולה הצבאית הקשה שתכנן.

לאחר שאביגיל משכנעת את דוד, אך גם מסרבת להיענות לפנייתו, היא חוזרת לביתה. שם היא מגלה את בעלה שיכור כלוט, שמח וטוב לב, ונתון בעיצומו של משתה גדול – 'כמשתה המלך' – והיא בוחרת שלא לספר לו על אירועי מסעה אל המדבר. היא אפילו לא מספרת לו שהיא יצאה מהבית - 'ולא הגידה לו דבר קטן וגדול עד אור הבוקר'. רק עם אור יום, כשנבל מתפכח היא מתארת לו את כל אשר ארע. מה בדיוק סיפרה לו אביגיל? הפסוק כותב כי 'ותגד לו אשתו את הדברים האלה'. מה הם הדברים האלה? ומדוע נבעת מהם כל כך נבל? מפרשי התנ"ך מעלים שתי אפשרויות.

וימת לבו – אמר על דרך גוזמא והפלגה על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו [מצודת דוד].
וימת לבו – שנשתתק ויהי כמת, כי נצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד [רד"ק].

נבל היה קמצן שהמחשבה על פרידה מחלק מרכושו הפילה אותו למשכב, כך לדעת הרד"ק, או שהוא פשוט פחד מדוד, שאולי יבא בכל אופן לפגוע בו כמו שסבור בעל ה'מצודת דוד'. ייתכן להוסיף, כי אביגיל בתיאור האירוע לבעלה לא דיווחה לו על השתלשלות האירועים באופן אינפורמטיבי נטול פניות, צבע ורגש. היא סיפרה לו את פגישתה עם דוד, ואולי אפילו סיפרה לו כי דוד הציעה לה [או שהיא הציעה לו, כאמור] לקיים עמה יחסים אינטימיים. נבל ששומע את הדברים האלה, מאבד את עשתונותיו ולוקה באירוע לבבי. אביגיל המתינה בסבלנות עד אור הבוקר, שכן תיאור כזה לאדם הנתון בעיצומה של שכרות עלול להחמיץ את המטרה: הוא עשוי להפוך את נבל לחיה פצועה ומשתוללת העלול לפגוע בה בזעמו המועצם על ידי היין, או להתייחס לדיווח ברוח טובה, בלעג, ובהיתול כדרך השיכורים.

אביגיל תכננה היטיב את מועד מסירת ההודעה לבעלה, וידעה כי תשיג בכך את מטרתה. מדוע חפצה אביגיל במות בעלה? הלא קודם לכן היא ניסתה להציל אותו? ראשית, יש לזכור כי במסעה אל דוד המלך הצילה אביגיל קודם כל את עצמה. דוד תכנן למגר את כל בית נבל ורכושו, ואביגיל היתה בוודאי בכלל הנספים. מלבד זאת ייתכן שאביגיל אכן חפצה להינשא לו [כאמור 'וזכרת את אמתך'], וייתכן מאד כי האשה שנחשבת לדמות צדיקה בדברי חז"ל, סברה כי נבל ראוי למוות, ורק טובתו האסטרטגית של דוד מנעה ממנו את עונשו הצודק.

אשת המלך
נבל מת, ודוד שולח את עבדיו להביא את אביגיל אליו. היא כמובן נענית בשמחה, וממהרת אל האיש בו חפצה. בנישואי דוד לאביגיל קיים גם אלמנט מלכותי שהיה קיים באותם ימים. מלך מובס, מאבד לא רק את השלטון ואת נכסיו ליריבו המושבע, אלא גם את נשיו המהוות חלק ממעמדו. התנ"ך מלא בדוגמאות רבות לכך, כאשר הבולטת שבהן היא מרד אבשלום בדוד כאשר בעיצומו של המרד מציע אחיתופל לאבשלום לרסק את מעמדו המלכותי של אביו באמצעות קיום יחסים עם נשותיו.

וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם: בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כָּל יִשְֹרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ. וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְֹרָאֵל.

אחיתופל שנחשב היה לאסטרטג גאוני, ידע כי כבישת אשת היריב מהווה סימבול מובהק למנהיגותו של המנצח. גם דוד, שהיה כאמור במסע של ביסוס מלכותו, מיהר לשאת את אשת אויבו שמרד בו. מסתבר כי השמועה על המרידה של נבל התפרסמה, וכך גם סופו, ונישואי אשתו למלך החדש. דוד מבקש לבסס את מעמדו עוד יותר, והוא פונה לצעד מלכותי נוסף.

וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶין גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים [שם, שם, מג].

ריבוי הנשים בימי קדם, היה אחד מסמלי המלוכה המובהקים ביותר. לא לחינם ציותה תורה כי המלך לא ירבה לו נשים וסוסים, שכן התנהגות כזו אפיינה את המלכים בימי קדם. הסיבה לכך היתה פשוטה: ריבוי נשים מבטיח ריבוי ילדים, וכך מתחזקת הסבירות לשמירת המלוכה על ידי אחד מבני המשפחה. לדוד היו שמונה עשר נשים, ולשלמה המלך אלף נשים. דוד, בימים של בניית מוסד המלוכה החדש שלו, פועל בשתי גזרות: הוא נושא את אשת אויבו, וממהר לישא אשה נוספת כאות למעמדו.

הפעולות הללו לא היו מטבען, נסתרות, והשמועה אודותיהן הגיעה לכל פינה בעם, כך שלא רחק היום, ויועציו של שאול גילו את אזנו על מהלכיו של דוד אויבו. מה עושה שאול? כאן מגיע הפסוק האחרון בפרשה, המקבל כעת משמעות מצמררת.

וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים [שם, שם, מד].

שאול, במהלך מהיר וחריף, ממהר להגיב על צעדיו של דוד. הוא נוטל את אשת דוד ונותן אותה לאחר. אילו לא הייתה מיכל בתו, היה אולי שאול לוקח אותה לעצמו, אולם כעת הוא עושה את המיטב שביכולתו ונותן אותה לאיש אחר כשבכך הוא מכריז: אני עדיין המלך. הנה את אשת הטוען לכתר, אני מעניק למי שאחפוץ. פסוק זה שנראה תמים, וחסר כל קשר לפרשת נבל, מהווה סיום העימות המלכותי הראשון בו נוהג דוד כמלך דה פקטו, ולא רק כיורש עצר.