אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הוראת תנ"ך
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תפוצות ישראל
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הרהורים על אבדנות
מכתב גלוי

לאה אשכנזי

גיליון מס' 14 - תשע"ח - 2017/18

מנהלת תיכון שש שנתי אור חנה - אור יהודה, כותבת מכתב גלוי לחבריה לעבודה לאחר אירוע טרגי.

אחד הדברים הכי הרסניים שקרו לנו היא תופעת ה"פוליטיקלי קורקט". נהיה כל כך לא מקובל לומר דברים שלא נעים לשמוע, עד כי מבלי משים אנחנו מעגלים פינות, מזייפים פה ושם, ומרוב מילים שוכחים את העיקר.

מה שאני הולכת לכתוב, עלול להישמע לא תקני פוליטית, זה בטח לא קול פופולארי. אבל בעידן בו יושבים במשרד החינוך עשרות ומאות אנשים רמי מעלה ועוסקים בסוגיית האובדנות ההולכת ונעשית נפוצה ונפיצה מיום ליום, אולי הגיע הזמן להתייחס לדברים כהווייתם בתפיסה היהודית. שהיא כמובן דרך חיים ונכונה לכל דור, ובפרט לדור שאיבד את הדרך.

איני מכירה באופן אישי את הנערה ששלחה יד בנפשה השבוע, איני מכירה גם את בני ביתה. הלוואי שהקב"ה ירפא את שברם הגדול במהרה וינחם אותם עם שאר אבלי ציון וירושלים כבר עכשיו. איני עוסקת כלל בדיון אודותיה, איני שופטת ואיני דנה חלילה, אלא רק מנסה, בתפילה שלא יבוא מכשול תחת ידי, להגיד את מה שאני הייתי רוצה שהילדים שלי ישמעו השבוע, מכל מי שרואה עצמו מורה להם דרך.

כשכתוב בתורה "לא תרצח", התכוונה התורה לצו מוחלט שאין שום אפשרות לרכך את חומרתו הנצחית. ערך החיים אינו כפוף לשיקולי מדידה אנושיים. אדם שרצח אינו יכול להביא כופר, משום שאין שום דבר בעל ערך שיוכל להשתוות לערכם המוחלט והבלתי מוגבל של החיים. הבנה זו מבהירה מדוע אין זכות לאף אחד, על סמך איזו שהיא האשמה, או מתוך כל צידוק שהוא, ליטול חיים של מישהו - ובכלל זאת לא את חיי עצמו.

כשם שהעלבון הצורב ביותר, העוול החמור ביותר, הפשע הנקלה ביותר והרשעות הגרועה ביותר- אינם נותנים היתר לרצוח את הזולת. כך גם הייסורים הקשים ביותר, הדכדוך העמוק ביותר, סערות הנפש הרבות ביותר - אינם מאפשרים לאדם לשלוח יד בנפשו. לא מדובר באפשרות אחרונה, אחרי שנוסו דברים רבים שלא הועילו לרוחו הדואבת. זו אינה אופציה כלל! לעולם! בשום מקרה! יהיו נסיבות החיים קשות ומרות ככל שיהיו, הם לעולם לא יהוו עילה לשלוח יד בנפש, ולגדוע חיים שהקב"ה העניק לאדם.

כשההלכה קובעת שאדם ששלח יד בנפשו, יקבר מחוץ לגדר, היא מעבירה לאלו החיים מסר מאוד ברור: המתאבד עשה דבר שלא יעשה, ואין עליו מחילה. האם יתכן שחז"ל היו "קשים" מידי? פחות אמפתיים מאתנו? פחות מכילים? פחות קשובים? פחות מבינים בנפש האדם? - העובדה שלא היתה שום סובלנות מצדם למעשה זה של זילות בחיי אדם, אמורה ללמד אותנו כיצד נוהגים במקרה של אובדנות.

השלב הראשון הוא הוקעה. מילה קשה. יש משפחה שנושאת כעת כאב גדול מנשוא, ואיך אפשר להתבטא בצורה לא 'מחמיאה' על היקירה שאיננה. אבל לאמיתה של מציאות, עיניים רבות נשואות אלינו, המחנכים: ילדים, תלמידים, מושפעים – כולם מחכים שנאמר משהו על מה שקרה, ומחובתנו לומר את האמת: זה חטא! חטא גדול!

אם לא נאמר, נחטא לתפקידנו.

כאשר אנו מגלים אמפתיה, מרחיבים לתאר את נסיבות החיים המצערות, את הקשיים שעימם התמודדה - אנו רק רוצים לרכך, ורק לא לשפוט. אבל אנו מעבירים באופן סמוי, אבל מאד ברור, את המסר כי יש נסיבות חיים שהם עילה לאיבוד החיים. לא לזאת התכוונו, אבל בין השומעים בוודאי יהיה מי שיחשוב שילדים יתומים, ילדים להורים שנשאו בשנית, אנשים שחוו אכזבה בחייהם האישיים, הכלכליים או המקצועיים, רשאים לשלוח יד בנפשם. הם גם יזכו לאמפתיה לאחר מעשה.
חשבו רגע על המתאבד שבדרך.

אנחנו מתורגלים היטב בניהול משברים.. מיד עם השמע בשורת האיוב, הוצפו המיילים של אנשי החינוך בתדריכים מפורטים וארוכים, עמוסי הנחיות כיצד לנהל שיח בכיתה, על פיתוח חוסן אישי, זיהוי ואיתור תלמידים בסיכון, ניהול דיאלוג מיטבי עם ילד שאינו משתף פעולה, מתן שיעורים על כוח הקבוצה ועוד ועוד. שוו בנפשכם שבתוך קהל שומעי לקחיכם יושבת נערה שעלה לה רעיון דומה יותר מפעם אחת, אבל לא היה לה האומץ לבצע. מה פועלת עליה התעמולה הגדולה סביב "הקורבן"?! שימו לב לכמה חיבה, חמלה, רגש, הזדהות, חיבור זוכה הנערה שהתאבדה. יש מי שעבורה, כל הסאגה הזו, עשויה להיות מפתה..

הטקסים, הכנסים, השיחות, הפוסטים, והעיסוק האמפתי הבלתי פוסק בכאב שחוותה, מזרזים את המקרה הבא.

למה אנחנו שואפים לחנך?
מה יש לנו לומר על תפקידו של האדם בעולם? ועל שליחות שנועדה רק לו? כיצד אנו מיישמים את "מח שליט על הלב" הלכה למעשה? ומה בעניין של אחריות אישית? ילדנו צריכים לדעת כי הם לא לבד בעולם. ה"אני" לא במרכז. כולנו חלק מחברה, חלק מציבור, חלק ממשפחה, חלק מעם ישראל. הפרט אינו יכול להזיק לעצמו בהנחה שהוא היחיד שניזוק מכך.

אי אפשר שלא להעלות את הנקודה הכואבת, כי חשיבתה של המתאבדת היתה חשיבה אנוכית מאין כמותה. שוב אמרתי דבר שלא נעים לומר אותו, אבל הוא אמת. אם היו לנגד עיניה בני משפחתה, אביה, חברותיה, הקהילה, המחנכות ואפילו עוברי האורח שרק עברו במקום וחוו את הטרגדיה במלוא עוצמתה. לו רק לרגע קט היתה הנערה יוצאת מרגשות הכאב שאפפו אותה, מהקושי האישי, וחושבת על עוד מישהו זה לא היה קורה. לאף אחד מאתנו אין הערכה אמתית כמה רבים המעגלים שבהם נגע האירוע.

סערת רגשות היא מציאות שיכולה לקרות לכל אחד. השאלה היא איך מרגיעים את האש הבוערת בפנים. "מח שליט על הלב" היא דרישה מכולנו, לא רק מצדיקים. אחריות אישית על חיי הוא מסר שצריך לתרגל אותו. קשה לי? מה אני עושה עם זה? איך אני עושה כל מה שאפשר כדי להוציא את עצמי ממצב לא רצוי?!

בדור בו ה"אני" בטבורו של עולם, והכל מגיע לי כאן ועכשיו, מבלי להזיע, מבלי להתמודד, מבלי להמתין. לא מופרך שתגיד נערה מאותגרת: "קשה לי, מר לי, אין לי כוח לעשות עם זה משהו, אז לא. לא חייבים. (צופר רכבת....) ושכולם יתמודדו (חוץ ממני..).

ואם לא די בכך, תמיד יופיע החלק האחרון והאבסורדי בסיפור, והוא מה שנקרא בחוק "העדר אחריות פלילית", או במילים אחרות, ניסיון נואל של החיים ללמד זכות על המת בדמות של 'חוסר שפיות זמנית/ נקודתית'.. איך אפשר לטעון לטירוף כשהמעשה כה מתוכנן? עלינו להיזהר מלחלק אישורים בסגנון "דני איחר שלא באשמתו", "פלונית התאבדה כי לא היתה באותו רגע בשליטה עצמית"- מה הכוונה?

בדיוק בשל הגושפנקה החוקית שיש לטירוף זמני כזה, יכול כל אב מתוסכל להשליך את ילדיו מקומה רביעית, טרוריסט יכול לפוצץ מרכז קניות, ולמעשה כל אדם שנכזבה אהבתו/ ירד מנכסיו/ איבד את מקום העבודה יכול לעשות דין לעצמו. למה לא? אף אחד לא ינסה להעמיד אותו לדין על כך. הרי סבל באותו רגע מאי שפיות זמנית.

אחריות אישית, אמרנו?! של מי האחריות?

כל אחד יכול לעשות רק מה שבשליטתו ובאחריותו. מיותר לחפש אשמים, מתחסד להכות על הלב. ניקח אחריות אמתית ונמלא את החלק שלנו. מה החלק שלי? להעביר את המסר הזה לדור הבא ובכך למנוע את המקרה הבא. איך עושים את זה? בכנות, בפשטות, בלי "שיפוצים" של האמת. כואבת ככל שתהיה.