אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הוראת תנ"ך
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תפוצות ישראל
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עבודת ה' בדור הגאולה; אמונת הדור

יאיר שטראוס

גיליון מס' 14 - תשע"ח - 2017/18

המחבר הוא ר"ם בישיבה תיכונית נתיבות דרור באור עקיבא, ורב בית ספר קשת התקווה באליקים.



מהי עבודת ה' בדור שלנו? האם יש הבדל בין האופן שבו התייחסו לעבודת ה' בגלות לבין עבודת ה' בארץ ישראל? חז"ל אומרים שבחו"ל עשיית המצוות היא רק "הציבי לך ציונים", רק כדי שנזכור כיצד לקיים מצוות בארץ ישראל, אבל לכאורה מדובר באותם מעשים בדיוק? אז מה ההבדל?

ננסה להבין מה חשב הרב קוק בנושא זה, לשם כך ננתח קודם כל כיצד הוא ראה את העולם האמוני כאשר עם ישראל בארצו ומה היה החזון שלו לגבי מבנה האמונה בדור הגאולה.

מהי אמונה?
לפי הרב קוק האמונה איננה ציון קיומו של אלוהים אלא מגמת שלמות גדולה שפועלת בעולם ובנפש האנושית, בכל העמים ובכל הפרטים, המגמה הזו יכולה להתגלות באופנים שונים בהתאם לאופי הלאום או הפרט, יתכן שעל אדם מסויים תפעל מגמת השלמות לגרום לו להציל בעלי חיים ואצל אחד אחר היא תתבטא בשלמות הפרטית שלו בקניית יאכטה חדשה, אבל כולם מחוייבים בעומק נפשם למגמה העולמית של הוספת שלמות.

הרב קוק מסביר שמגמת השלמות סובבת בעולם ברמות שונות ואצל לאומים שונים, כל פרח פורח או ביצה שבוקעת פועלים גם כן מתוך מגמת שלמות ששוררת במציאות, אבל המימוש האמיתי והעמוק של מגמת השלמות יכול להתבצע רק כאשר קבוצת אנשים גדולה תקח על עצמה ליישם את השלמות הזו בשיתוף פעולה הדדי ובמישורים רבים שמאוחדים בניהם כאומה בעלת גוף פוליטי וחברתי שלם.

עד שהופיע עם ישראל רק אנשים בודדים קלטו את מגמת השלמות הרחבה וחשו רצון להטבה כוללת, אבל הם לא יכלו ליישם אותה כראוי כי היו בודדים, בהופעת אברהם אבינו הגיע האנושות לזיכוך מספיק כדי שמשפחה שלמה, ומתוכה עם שלם, הגיעו לתחושה של רצון להיות טובים בכל הטוב האפשרי, מתוך כך הם יוכלו להתאחד סביב מגמת שלמות רחבה לשנים רבות, אפילו מעבר לקיומו של כל פרט מאותו עם.

עם ישראל ונביאיו הצליחו לקלוט את מגמת השלמות העולמית ברמה גבוהה כל כך שהם צפו להיכן היא עומדת להגיע בעתיד, נביאי ישראל חזו ברוחם המון שלמויות והרמוניה שהעולם מתקדם לעברה, "וגר זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבץ", שלמות של אחווה בין בעלי החיים והרמוניה בין כל חלקי המציאות. מעשים וטקסים רבים הוצבו לאומה כדי לצרוב את המגמה הזו ברוח בניה, חלק ממעשים אלו רומזים לאותם שלמויות נשגבות שקשה לנו אפילו לשער את קיומם ומקומם במצבנו הנוכחי. אלו מעשים ומצוות שנראים תמוהים מאוד כיום ויתכן ויהיו מובנים בעתיד, כאשר יגיע תורה של אותה שלמות לזרוח בעולם.

שמות האל, הספירות, הכינויים, הם ביטוי למגמות השלמות העתידיות שילכו ויתממשו בעולם, כל פרט יוכל להתאחד עם הפרטים האחרים, בעלי החיים יחיו בשלום עם בני האדם ויתחנכו על ידם, הצומח ילך ויתרומם למדרגת החי והדומם יאזין בדממה לטוב המתרחש מעליו. כל כוחות המציאות יוכלו להיות מאוזנים יותר זה עם זה, המטר ירד בעיתו והשמש תאיר למקום הראוי לה. ההפכים יתאחדו, הקור והחום, המחשבה הדיבור והמעשה, הכל ישפיע זה על זה ויכיל זה את זה. ישנם שמות שאין להגות בהם, שלמויות שמעל תפיסתנו הנוכחית ורק העתיד יספר לנו מה טמון בהם.

ההתגבשות של קבוצה גדולה עם כוחות עשיה שונים ומגוונים נקרא "אידאה לאומית" ומגמת השלמות שמשתפת אותם זה עם זה נקראת "אידאה אלוהית", שמבטאת את הרעיון הרוחני והמוטיבציה המשותפת להביא את העולם לשלמות מוחלטת שבה כולם ירצו בטובת כולם בהרמוניה מלאה של כל כוחות החיים ובהתרוממות שכל כל חלקי המציאות למצבים יותר ויותר שלמים.

הרב קוק מסביר שבתקופת בית ראשון נוצרה התלהבות רבה בעם סביב התהליך הזה, אבל השותפות במגמת השלמות הייתה באווירה הכללית של האומה ולא הופנמה על ידי כל פרט ופרט, האנשים לא באמת הגיעו לענווה ורצון אלטרואיסטי להתחבר למגמת השלמות להיטיב לכל ולכן התנתקו לאט לאט מן האידאה האלוהית . מצד שני הנפש האנושית זקוקה לעוצמה של חזון ומגמה גדולה ולכן הם פנו לסיפוק קל יותר של התלהבות אלילית מקומית שהייתה בזמנם.

השחיקה של האהבת חינם ותחושת השותפות במגמת השלמות, יצרה לאומיות חסרת אידיאל, ששוקעת בשחיתות ונהנתנות, עד למסמוס של הקשר הלאומי כולו ויציאה לגלות. כעת נשאר רושם מועט של אותו חזון לאומי אדיר בתוך קיום של מספר טקסים שעדיין שרדו מתקופת הגדלות של האומה, לטקסים אלו קוראים "אידאה דתית" כלומר עשיה פרטית ומקומית של מצוות אנשים מלומדה כדי להשיג זכויות לעולם הבא או דבקות אישית בבורא, תוך טשטוש של המגמות הלאומיות והמוסריות של אותם טקסים.

להיות דתי באמת
כעת ננסה להבין מהו ההבדל בין האידאה הדתית לאידאות הלאומית והאלוהית המחוברות יחד כפי שאמור לפעול עם ישראל, וכך נבין מהו בעצם החזון הגדול שאליו ציפה הרב קוק להגיע בעת התחיה וחידוש האידאות הלאומית והאלוהית.

עבודת ה' של האידאה האלוהית הפועלת בתוך האידאה הלאומית היא תחושה של חזון לאומי להיות שותפים ומובילים של מגמת השלמות הפועלת בעולם. אין זה אומר שכל פרט בודד הבין מהי השלמות או כיצד מגיעים אליה, אבל האווירה הלאומית הכללית הייתה שעלינו להביא את הטוב לעולם, שביכולתנו לשנות את המציאות ולייצר מצב של הרמוניה בין כל הכוחות באומה ובחיים כולם.

עבודת ה' כזו לא התחילה מהוכחות לוגיות או זכות פרטית, אלא מרוח התלהבות כללית של העם מיכולתו להתקדם ולהשתפר כל העת. מתודעה בסיסית שאומרת שיש עתיד גדול שניתן לצעוד אליו אם רק נשתף פעולה זה עם זה ונקריב מעצמנו למען השלמות שעתידה לבוא במהלך השנים.

בשותפות כזו הפרט חש שהוא שמח לבטל את מצבו הפרטי לעומת שלמות אדירה שהוא שותף בה ומקדם אותה, גם אם זה במילימטר אחד או ברסיס מעשה טוב. ההתלהבות הקבוצתית סוחפת ובעלת עוצמה הרבה למעלה מחשיבה לוגית של אדם בודד שמנסה לפעול בכוחות עצמו. השותף לא זקוק להבטחות לשכר או לרעיונות של עולם הבא, הוא פשוט חש סיפוק בעצם השותפות והעשיה בקרב קבוצת איכות כזו שמצעידה את העולם קדימה.

הרוח המלהיבה איננה דורשת הוכחות וטיעונים שכליים, עצם האנרגיה הפנימית והשמחה שהקשר לחזון הלאומי ממלא את הפרט, מוכיחים לו שמדובר בדבר טוב, בהצלחה, בדרך חיים מאושרת ובעלת סיפוק, הוא נרתם לקחת חלק בתהליך המרומם והמוסרי הזה ואיננו זקוק לשכנוע רב או לספרי הוכחות מאולצים. עצם העשיה מרוממת אותו וטובה לו באינטואיציה פשוטה וברורה, כמו שברור לאדם אביו ואימו אוהבים אותו ואיננו זקוק להוכחות לשם כך.

היהדות ממעטת לעסוק בעצם האלוקי, העשיה המוסרית והשמחה כל כך ברורים שאין צורך לדבר רבות על מקור הבלתי נתפס, אין צורך לעסוק בעצם האלוקי הנשגב מכל הגדרה ולוט בערפל. האומה החותרת להוספת חיים ושלמות בעולם, חשה את מגמת השלמות הפועלת במציאות כולה, בכל קרן שמש ובקיעת ביצה, חשה שהחיים הם דבר חיובי ומלא עוצמה, ממילא ברור לכל שישנו מקור בלתי מוגדר ובלתי נחשב שהולך ומרומם את החיים. במקור הזה אין צורך לעסוק ולהגות, הוא פשוט קיים ומשפיע בלי צורך שנבין אותו בשכלנו או שנוכיח את קיומו. האינטואיציה הבריאה מבהירה שהחיים הם טובים והולכים ומשתלמים וגם מקור החיים הוא טוב ומלא שלמות. כל עיסוק בעצם האלוקי הוא לא רק בלתי אפשרי אלא גם מיותר, כיון שכאשר חיים באופן לאומי וארוך טווח את האידיאלים וההשפעות של אותו עצם עלינו, אין טעם לשאול על מהותו או עצם קיומו שמעל להשגתנו. כשם שאין צורך לעסוק בקיומה של נפש האדם הטוב כאשר אני רואה את השירה, המוסר והחום שהוא מקרין עלי.

במצב השלם של חיבור האידאה האלוהית ולאומית מי שעובד את ה' איננו הפרט אלא האומה, והיא זו שמקיימת לשם כך טקסים שונים ושומרת על רעיונות רוחה באיסורים וחיובים שונים של פרטיה, אבל לא הפרט הוא זה שעומד מול הבורא ומזכה את עצמו אלא הקבוצה כולה פועלת במציאות והפרט רק מבטא את רוח הקבוצה במעשיו הפרטיים.

לכן ישנו מקום לגיוון וישנו מקום לצדדים שונים של שמירה על רוח האומה. המבחן לדבקות בבורא איננה ההגדרה ה"דתית" או גודל הכיפה, גם מי שלא בדיוק פועל בהוראות הטקסים המדוייקות אבל הוא אוהב את האומה ומפתח ומעודד אותה, הוא בעל חלק חשוב בעבודת ה', שכן העבודה היא של אומה וכל מי שקשור אל האומה קשור גם אל עבודתה ורוחה הפנימי. אין צורך בחלוקה של "חילוני" ו"דתי" אלא כל נושא של רוח האומה הוא חלק מן הקבוצה, בגוונים השונים שהוא מבטא את רוחה לפי מדרגתו.

הטקסים הדתיים נועדו לשמר את רוח האומה, להכיל בתוכם שאיפות שלמות גדולות ועתידיות מאוד שמחלחלות לנפש האומה לאורך שנים, לכן מי שמקיים את הוראות התורה מקשר את עצמו באופן הדוק יותר למגמת השלמות והאידאה האלוהית, מצד שני גם אדם שאיננו "דתי" ושותף למגמת השלמות והרצון להיטיב לעולם הוא בעל חלק גדול ברוח האומה, לעיתים יותר מאדם דתי שמקיים את מצוות הדת אבל מרוכז בעצמו וחושב רק על מצבו הרוחני הפרטי.

החלום ושברו
נחזור לבירור הראשוני שפתחנו בו – מה עלינו לעשות בעת הזו כדי להביא למימוש החזון של הרב קוק להתעוררות רוחנית מקיפה של כל חלקי האומה?

נדמה שנוצר פספוס רב בין מה שהרב קוק רצה שיהיה בעבודת ה' בעת התחיה לבין מה שנוצר בפועל. מוסדות החינוך והרבנים לא השכילו לקלוט את השינוי במצבה של האומה והמשיכו לחנך לעבודת ה' פרטית וטקסית כשם שהיה בגלות, לכן לא נוצרה התחדשות והעמקה של עבודת ה' וממילא רבים מעם מישראל נשארו רחוקים מבוראם.

אסור לנו להישאר בעבודת ה' שהייתה בגלות, חייבים להתחדש ולהעמיק את עבודת ה' ואם לא נעשה זאת יתכן שעם ישראל ישוב ויצנח לתוך אידאה לאומית חסרת חיים עד שיאבד כל זיק של חיות ואידאל ויחזור לגלות.

בעם ישראל אין אפשרות לחיות רק עם אידאה לאומית, כרגע האידאה הלאומית הולכת וגוועת, החברה שוקעת בנהנתנות ובחוסר כיוון, הלאומיות עצמה הולכת ומטשטשת ולא ברור כבר למה צריך עם ולמה צריך ארץ, צעירים רבים עוזבים את הארץ וגם החברה הדתית במקרים רבים ממשיכה לעבוד את ה' מצוות אנשים מלומדה, אין התלהבות ואין כח פנימי. צעירים רבים פונים להתלהבות חסידית פרטית, לתפילה על קברי צדיקים ולעוד פעולות פרטיות שלא באמת יביאו לשינוי ולמהלך עמוק בעם ישראל.

הדרך לשינוי ולהתחדשות היא לקבל אחרת לחלוטין לעבודת ה'. במקום לחנך לקיום מצוות ה' באופן פרטני שבו אני כפרט עושה את רצון ה', צריך לחנך את הנוער שהמצוות הם ביטוי לשותפות במגמת השלמות של העולם שעם ישראל קיבל על עצמו להביא אותה לידי ביטוי, המחויבות שלי היא כלפי האומה שלי שפועלת כבר אלפי שנים לתיקון האנושות והמציאות בדרך של העלאת המוסר והצדק בעולם. המצוות הם ביטוי מעשי לרוח האומה שאנחנו חלק ממנה ולא מעשים פרטיים שמקרבים אותנו לה'.

השותפות במגמת השלמות בעולם והשאיפה הלאומית לקדם אותה צריכה לעמוד במרכז החינוך, ולא התיקון הפרטי והמעשי מול הבורא. מי שעומד מול הבורא זו האומה ולא הפרט, מי שקיים בעצם באופן ממשי הוא האומה שהפרט הוא רק אבר בתוכה. הרעיון הזה מעורר לעיתים דחיה וכעס בתגובה הראשונה אבל אם מעמיקים בו הוא ממלא את האדם בשלוות נפש ותחושת שייכות גדולה שהוא חלק קטן מדבר גדול מאוד שפועל במציאות. האדם איננו אטום בודד במציאות אלא שייך לזרם תודעה אדיר של אלפי שנים שיימשך גם אלפי שנים אחריו, זרם נשמות שחותר ביחד למטרה משותפת גדולה בהרבה מכל אדם פרטי שמנסה לשאוף לתיקון כלשהו.

האמון במגמת השלמות הפועלת במציאות נותן לאדם רגישות לשלמויות הקיימות בעולם, המציאות מלאה חיים, הכל רוצה להתעצם ולגדול, כל זה הוא חלק ממגמת השלמות שקיימת ברסיס אטום בודד ועד מהלכים לאומיים גדולים, האדם מגיע להכרה שמגמת השלמות חודרת לחייו, מכוונת ומדריכה אותו, כל מאורע וכל תפנית בחיים שייכים באופן גלוי או נסתר לאותה מגמה אשר מנהלת את המציאות, הכל מושגח, אין פרט סתמי או אקראי. כל מאורע בחיים הוא בעל משמעות, כל סיטואציה נועדה כדי שאברר ואתקן אותה.

גם קיומו של הרע משרת את מגמת השלמות, הרע נועד כדי שכל פרט ימצה את כוחו הפרטי לפני שיחזור ויתכלל באחדות ההטבה. החיסרון מעיד על קיומו של בירור, על כח עז שעדיין מחפש את משמעותו הפרטית לפני שיוכל להתחבר בהרמוניה לשאר המציאות, במשך הזמן הזה הוא בועט ופורץ, אך אין זו טעות או כישלון של מגמת הטוב, אלא חלק מהתהליך המורכב שבו השלמות יוצאת אל הפועל באופן הבשל ביותר. גישה זו מאפשרת אמון וסבלנות רבים יותר לתהליכי הרע הקיימים בעולם, לא השלמה או קבלת הרע, אלא הבנה של קיומם של תהליכי עומק ארוכים ויכולת לשמור על תקווה ואמונה גם במהלך תקופות של חושך וקושי. לכן יש לדעת מתי לדרוש ולהאבק ומתי לקבל ולוותר, לתת לחיים את הקצב הנכון להם בלי פחד או עצבות.

שרטטנו פה תודעה אמונית מלאה יותר שמתאימה למציאות שלאחר קום המדינה, עד היום השינוי המיוחל שאותו צפה הרב קוק לא התרחש, אם נצליח להתרומם לתובנות האלו ולהפנים אותם בציבור יתכן שנוכל להתחדש בעבודת ה', לגבש לאומיות עמוקה יותר ורוחניות רחבה יותר, שיביאו רוח חדשה למהלך הלאומי והאמוני בעם ישראל.

להרחבה: מאמר למלחמת האמונות והדעות, בתוך הספר אורות, עמ' ק"ב.



~~~~~~~~~~~~~~~~~ אמונת הדור ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמונת הדור
כאשר אנו מתבוננים בדברי חז"ל אנו מוצאים ביטויים רבים שמעודדים התבדלות של החכמים משאר ההמון, העדפה של החברים על פני עמי הארץ, הדרכה להתבדל מחבר רע ולא לגור בשכנות לאנשים מקולקלים. כאשר קוראים את הביטויים האלו נדמה שהחרדים הם אלו שפועלים כראוי כאשר הם מתבדלים בשכונות נבדלות והציונות הדתית מתקרבת יותר מידי לקלקולים של הציבור החילוני. הרב קוק ראה את הדברים באופן שונה לחלוטין ויש להבין מהי גישתו.

הנקודה היסודית שהרב קוק הדגיש היא שבדורות הקודמים היו רוב ההמון בעלי נפש מקולקלת, שקועים בפרטיות ויצרים, לכן היה צורך להיבדל מהם ולהשתמש במוסר נוקשה וכפוי ובהוראות דתיות שכובשות את האדם ומצמצות את כוחות חייו למינימום הנדרש.

אבל בדור שלנו המצב השתנה, המצב של הגלות וההתקדמות המדעית והרוחנית העצומה של הדורות האחרונים גרמו לכך שכיום רובם של בני האדם הם בעלי נפש מתוקנת, בעלי שאיפה למוסריות, להרמוניה, לאחדות, לתיקון רוחני וגשמי, ליחסי חברה מתוקנים ושלמות כללית בעולם. אף אדם שפוי כיום לא יתנגד לדברים האלו, גם אם באופן פרטי הוא שקוע בצרות היום יום ולא פועל להשגתם המיידית.

ההבדל הזה אמור לחולל שינויים עמוקים ויסודיים בכל היחס של הדת והאמונה לאדם, אבל במקרים רבים האמונה והדת נשארו באופן שבו הם היו בדור הקודם ונוצר פער גדול שגרם בסופו של דבר לכפירה ופריקת עול של הציבור.

את ההבדלים והשינויים נחלק לשלושה תחומים שקשורים ביניהם: התחום האמוני, התחום החברתי והתחום האישי.

התחום האמוני:
הידיעה על האלוקות שנפגשת עם האדם בדור שלנו אמורה לחולל דברים שונים מאשר המפגש שהתרחש בדורות הקודמים. אדם בעל נפש מקולקלת ששומע על האלוקות המושלמת וההרמונית לא חש קשר לדבר הזה ופשוט שומר על יחסים של התבטלות או כניעה לאותו אלוקים גדול, הוא שם אותו בפינה מסוימת בחייו ומוכן לעשות בשבילו דברים מסוימים, אבל שאר החיים שלו מתנהלים כהרגלם.

אדם בעל נפש מתוקנת ששומע על האלוקות ההרמונית חש שגם הוא היה רוצה להגיע להרמוניה הזו, האחדות והשלמות של האלוקות מעוררים בו שאיפות להביא את כל המציאות לאותה רמת אחדות גבוהה, להיות חלק מן האלוקים, לחבר ולאזן בין כל חלקי המציאות. נפשו המתוקנת מתעוררת לחיים והוא מקבל מוקד שאיפה לכל אותם אידיאלים פנימיים שהיו רדומים בתוכו. המציאות כולו נדמית לו כשואפת לתיקון והרמוניה, אין שום כח נידח ושום עלה בודד. הכל מנסה להתכנס ולצעוד קדימה באחדות גדולה.

היהדות שהושפעה מהרוח הנוצרית שרואה את האדם כיצור שפל שצריך להכנע לפני האל, התאימה את עצמה בתקופת הגלות לאנשים בעלי נפש מקולקלת יותר שחיו אז, שלא חשים התרוממות נפש אלא כניעה מרוחקת מפני האלוהים, לכן מה שנשאר בעולם הדתי בגלות הוא בעיקר הפניה לעצמות האל וההתבטלות אליו, ולא הושם דגש על התעוררות הנפש לתיקון עולם, לשלמות והרמוניה, לאידיאלים האלוקיים שאמורים להיות מרכז עבודת ה' של האדם. מה שנשאר זה עשיית מצוות מלומדה וקיום הטקסים בלבד.

לעומת זאת היהדות בתקופה שלנו צריכה להיות כלי ביטוי לאותם תחושות מתוקנות שבני הדור חשים, להיות הציר המחבר של כל שאיפות השלמות שיש בעולם, לאותם מגמות הרמוניה שהעולם מלא מהם. הדיבור על האל עצמו צריך להיות הטריגר שמחולל בנפש האדם שאיפות שלמות וחזון עתידי של תיקון עולם, מרכז האנרגיה צריך להיות המוסר, מערכות תיקון, צדק, הרמוניה ואכפתיות כלפי כל חלקי הבריאה.

הידיעה והאמונה באלוקים נקלטת בנפשות שונות באופן שונה. אדם בעל נפש השואפת לשלמות פרטית חש שהאל מאיים על קיומו, הוא יודע על מציאות האל כמשהו חיצוני ומקדיש לה חלק מחייו, אדם בעל נפש כללית השואפת לשלמות והרמוניה, בעל סימפטיה אל הטוב, עובר מהפך נפשי שבו הוא מזדהה עם השלמות הזו ורוצה להביאה אל העולם. האמונה הזו נקראת "יחס לאידיאלים האלוקיים", כלומר תגובה נפשית של שאיפת שלמות ותחושת של מגמת שלמות עולמית אדירה שאופפת את האדם. אין כאן מקום להוכחה או עובדתיות טכנית, אלא אמת מוסרית עמוקה שהאדם מתחבר אליה ממקום פנימי וקיומי בנפשו.

משל לילד קטן שהולך לבקר במוזיאון, הוא רואה תמונה מדהימה בגודלה ומתרשם מן הגודל ומספר הצבעים שלה, אבל היא חיצונית אליו, כאשר הוא גדל ומתפתח הוא הולך עוד פעם לאותו מוזיאון ולפתע אותה תמונה מעוררת בנפשו רגשות עזים של אהבה, חיות, פריחה, הפגישה עם התמונה מחוללת בו מהפך נפשי ושינוי תודעתי שלם שקודם לכן כלל לא היה יכול להיספג בנפשו.

האמונה בדור שלנו איננה תחושת ההתבטלות כלפי האל אלא מערך שלם של רגשות הרמוניה ואחדות שמתעוררים לאור המפגש עם הרושם האלוקי. האמונה הופכת להיות מערך של מגמות אל הטוב, קהילת המאמינים היא אוסף של אנשים ששואפים לשלמות, שרוצים בתיקון עולם ואחדותו ולכן מחזקים את מידת הענווה והיכולת לתת לאחר ולוותר משלך בשביל הזולת, כאשר העולם הדתי ישים את התודעה הזו במרכז חייו, אנשים רבים יחושו שהיא מבטאת את רחשי ליבם העמוקים ביותר בתוך נפשם המתוקנת, לעומת מצב כיום שבו הדת עוסקת בעיקר בטקסים ובהתבטלות כלפי האל, כך שאנשים רבים חשים שהם מסוגלים להיות מוסריים ומתוקנים יותר גם ואולי אפילו בגלל שהם בלעדיה.

התחום החברתי:
בדורות הקודמים היו נפשות ירודות יותר (כלומר שהיו בודדים עצומים והמון ירוד, לעומת הדור שלנו שאין בו בודדים גדולים אבל ההמון יותר גבוה) לכן ההדרכה הייתה להתרחק מהם ולהיזהר מן הקרבה אליהם. אבל בדור שלנו גם אנשים בעלי התנהגות מקולקלת מבחינה דתית מלאים ברצון להיות מוסריים וברצון לחברה תקינה, ליושר, לדאגה לחלש, לשוויון ולצדק חברתי, הנפש הבסיסית בעלת מגמה חיובית ושאיפה אל הטוב, גם אם בפועל היא לא מבטאת זאת ביראת שמים.

לכן בדור שלנו המגמה צריכה להיות חיבור של כל חלקי החברה ולא היבדלות מהם, המגמות של הטוב מתבטאות באופנים שונים בציבור, באופן חילוני או דתי, באופן ימיני או שמאלני, אבל כאשר כל ציבור מנסה להתבדל ולחוש את מעלתו על האחר לא נוצרת הפריה והחברה תקועה בפירוד וריחוק. היכולת להאמין בטוב שבזולת ולהתקרב אליו מובילה לחיבור של הכוחות החיוביים של כל ציבור ולהרמוניה ואיזון בניהם. החברה הופכת להיות חזקה יותר והמגמות השונות מתעצמות זו מזו ולא חשות מאוימות אחת מן השניה.

בפועל נדמה שגם הציבור הציוני דתי לא רק שאינו מעז להתחבר עם הציבור החילוני, אלא אף בתוכו הולך ומתבדל בבתי ספר שונים לכל תת מגזר, וועדות קבלה בישובים שמסננות את מי שאיננו מאנ"ש, רבנים שמחרימים רבנים אחרים כיון שהם לא בדיוק בזרם שלהם וישיבות שמפולגות בהתאם לתתי הזרמים הקלושים ביותר ופוסלות את כל השאר.

גם גרעינים תורניים שבאים להיות חלק מן החברה הכללית לא תמיד נמצאים באמת במקום הנפשי הנכון לכך, הם מקימים בתי ספר נפרדים, מתבדלים מן הסניף המקומי ולא מוכנים להיות באמת חלק מן הציבור בחינוך הילדים ובתרבות הפנאי הכללית.

נדמה שהסיבה לבעיות האלו היא שאין באמת אמון פנימי עמוק בדברי הרב על מהותו הטובה של הדור, אנחנו עדיין מתפתים למבט החיצוני שרואה רק את ההתנהגות הדתית השונה, אבל לא שמים לב שיש פה נפשות מאוד חיוביות שרוצות את הטוב, ששואפת לצדק ויושר, שמוכנות להקריב מעצמם למען כיבוד ההורים או העזרה לחלש. אילו היה אמון אמיתי בטוב שבחברה בדור שלנו, היתה מוכנות אמיתית להתחבר עם כל חלקי החברה, גם במערכות החינוך, גם בסניף של בני הנוער וגם בתרבות הפנאי ומוכנות ללמוד ולהכיר כל אדם.

התחום האישי
התפיסה האמונית הנמוכה שרואה את עיקר האמונה בהתבטלות אל הבורא אינה מתייחסת לכוחות החיים, הן בגלל שהם לא חלק מעבודת ה' והן בגלל שהם עלולים להפריע ולגרום לאדם להתמכר אליהם ולשכוח את עבודתו המרכזית בביטולו ושיעבודו לבורא.

התפיסה האמונית העמוקה שציינו בראשית המאמר אומרת שמרכזה של עבודת ה' איננה הביטול, אלא רגשות הטוב וההרמוניה שקוראים לאדם ממעמקי נפשו, כאשר הוא נפגש עם הרעיון האלוקי. כוחות האדם אינם גורם מפריע אלא דווקא גורם שדורש הקשבה, שדורש עיבוד ונכונות לעזור להם לפרוץ ולהתממש. האלוקים לא רוצה עבדים שקטים אלא "חיות הקודש" להבות אש בוערות שירצו את השלמות מעומק ליבם ויתמלאו כוחות חיים כדי לפרוץ את מחסומי הפירוד והרוע.

אמנם בדורות הקודמים כוחות האדם היו שקועים בקליפות הפרטיות ולא היה עניין לעורר אותם ולעסוק בהם, אבל בדורות שלנו הנפשות מתוקנות ולכן יש לעורר את כוחות האדם ולהקשיב להם, כפי שרואים על אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב שהיו אנשי מעשה, רועי צאן בעלי חיות גדולה, בעלי עוצמה כלכלית ורצון להיות ולממש את כוחם בעולם. ללא רפיסות וללא ביטול.

בדור שלנו, במפגש האמונה עם הנפשות המתוקנות, הדת אמורה להיות מרכז הפריחה והתסיסה של האומה. מטרת הדת לתת אמון בכוחותיהם של אנשים ולרכז אותם למערך מסודר של שאיפות ושלמות. הדת שנוצרה בגלות הייתה רגילה לנפשות המקולקלות שדורשות כיבוש הכוחות, צמצום והשפלה שלהם. אבל כיום הנפשות השתנו וכל שיח של צמצום כוחות לא נכון יותר. הדור שלנו בעל כוחות מתוקנים שאין צורך לצמצם אותם אלא לתת להם כיוון, לעודד שימוש בכל הכוחות, האדרה שלהם ויחס חיובי אליהם.

בדורות הקודמים הנפש הייתה מקולקלת ולכן היה חשש שאם נעודד את החברה לפתח את כוחותיה היא תיקח אותם לפעולות שליליות של אלימות ומרמה. כיום החשש הזה ירד, בני האדם מתוקנים יותר, בעלי מוסר ויושר וצריך להגביר את האמון שלהם בעצמם, לעודד אותם לחיות, לשמחה, לעוצמה חומרית ורוחנית.

לדרך החיים הזו קורא הרב קוק "דרך הישר", להבדיל מן הדרך שמעצימה את הביטול לאל ומיעוט של כוחות חיים שנקראת "דרך הכובש". דרך הישר מתאימה לישרים, לדור שלנו שמכיל רצון טבעי אל הטוב ואיננו צריך כיבוש ומיעוט כוחות אלא העצמתם, אמון ביופי ובתענוג שרומזים לעוד שלמות רחבה יותר שתלך ותתגלה אם רק ניתן לה מקום, שלמות של איזון מוסרי שיביא לעונג ויופי רבים יותר.

"מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. " (אורות ישראל)

הנפש המתוקנת שומרת על השאיפות הרוחניות שלה בכל מצב, היא מסוגלת לעמוד בהנאות החיים בגבורה ולספוג את החלקים הטובים והבריאים שלהם, לכן מצווה עליה למצות את החיות האלוקית שבעולם, להתענג על הפירות הטובים, על הבגד יפה והבית הנאה, על רכוש מכובד ועל מוזיקה נעימה, כל כוחות החיים האלוהיים פועלים בעולם בהרמוניה, האדם המאוזן חווה אותם בנפשו ומפיק מהם חיות מחודשת לקידום העולם. להרמוניה גדולה יותר, לשלמות רחבה יותר, הוא לא מתבלבל ולא שוקע בתאווה אלא חווה את התענוג וחש שהעולם כולו חי מן התענוג האלוקי, מן השפע ההרמוני והשלם שקיים במציאות ומקדם אותה לאחדותה השלמה.

האמונה באלוהים אמורה להעשיר את כל חווית החיים של האדם, ניתן לחוות כל רגע בנפרד, כל קרן אור כיופי רגעי ונקודתי, אבל ניתן לחוות את העולם כהארה אחת שלמה, כהרמוניה אחת שמתגלה בפנים שונות, במקומות שונים ובזמנים שונים. כאשר מגיעים להכרה הזו המראה של כל שלמות קטנה מעורר את ההזדהות עם כלל המציאות, מעורר את תחושת הכרת הטוב והאושר על מגוון החיים שהעולם מכיל, הודאה על ההרמוניה והאיזון בין כל חלקי החיים. העולם נראה כחיות אחת גדולה שמתבטאת בפרח יפה ובציפור מצייצת, החיים שמחים בהיותם, כדבר אחד גדול ומלא עוז. ממילא האדם נדרש להיות מלא חיים, מלא שמחה, להתענג על יופי הבריאה ועל טעמי הפירות, לשמוח במציאות ולא לפחד ממנה.

האתגר של המאמין הופך להיות מאתגר של ביטול לאתגר של חיות, כיצד ביכולתו לחיות יותר, להתענג יותר על המציאות, לפרוח ולתסוס יותר, להתמלא בשמחה ובאושר, כיצד כוחות החיים של העולם זורמים בו באופן חלק ורחב יותר. ברצון המאמין לחוות את המציאות, להיות נוכח, להיות מאושר.

הסגפנות היא חטא "לכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – "שהזיר עצמו מן היין". האמונה לפי הרב קוק מעוררת את האמון של האדם בחיים, מעוררות את הרצון להביא את העולם לשלמות עתידית גדולה, לחוש את הצדדים השלמים והיפים של המציאות, ממהלכים רוחניים גדולים ועד קרני האור מהחלון וזמר הציפורים או פרח בעל עלי כותרת עדינים להפליא. העולם מלא כוחות, ככל שהאדם מפתח את הרגישות לטבע, את הרגישות ליופי, את הפתיחות לרגשות של פליאה והשתאות, הוא מרחיב את חווית החיים שלו, הוא מרגיש את השלמות שקיימת בעולם ומסוגל להאמין ולצפות לשלמות גדולה יותר שתלך ותתפתח בו בעתיד.

תודעה אמונית
האמונה באלוקים יוצרת ראיית העולם כדבר אחד, כהרמוניה אחת, בין אם זו עובדה קיימת כרגע ובין אם זוהי משאלת נפש וגעגוע לשלמות עתידית, צורת החשיבה הזו מאפשרת לאדם חווית חיים שונה, קישור חלקי הפאזל שהוא רואה מן המציאות לתמונה אחת, האמונה נותנת לו את האמון בקיומה של תמונה גדולה, את הרצון הפנימי שלו בקיומה, האדם הולך ונהיה מוסרי יותר, אכפתי יותר לכל חלק מן הפאזל, לכל בריאה. הוא נהיה רגיש יותר לקשר שבין החלקים השונים, הוא נותן ערך לכל פרט, הוא חש חשיבות לספוג לתוכו את כל החלקים ולחיות אותם בעוצמה, בשמחה, כי כולם מהווים פיסה בשלמות גבוהה שמעל כל הפרטים.

המדרגה הגבוהה של הדור שלנו היא המפתח להבנת התפיסת האמונה של הרב קוק ושל התפיסה החברתית והדתית שלו. היציאה מן הגלות אמורה לשנות את כל מבנה האמונה, החברה ועבודת המוסר של האדם הדתי, שכן הנפש שלו שונה מן הנפש של האדם היושב בגלות וממילא כל עבודת ה' שלו וכל תפיסת האמונה שלו צריכה להשתנות בעקבות המצב החדש שנוצר.

להרחבה: הרב קוק, עקבי הצאן: מאמר הדור, העונג והשמחה, הפחד.