אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הוראת תנ"ך
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תפוצות ישראל
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שינויי מזג האוויר

יעקב עציון

גיליון מס' 14 - תשע"ח - 2017/18

בחודשי החורף מדברים הבריות על "מזג האוויר" – הנאה הוא אם אביך, גשום אם יבש. נבקש להביט מעט בשני המרכיבים של הביטוי, המזג והאוויר, שהתמזגו להם יחדיו בלשוננו.

המילה מזג נזכרת בתנ"ך פעם יחידה, במגילת שיר השירים. בין דברי הקילוס לשולמית נאמר לה: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג". אגן הסהר הוא כלי עגול, כצורת הירח המלא – ואף המילה "סהר" מופיעה בתנ"ך רק בפסוק זה - והמזג הוא אפוא המשקה הנמזג לתוכו.

מלבד המזג הנזכר, לא מופיע השורש מז"ג בעברית המקרא. במקום שורש זה, משתמש המקרא בשורש מס"ך – שמשמעותו זהה. כך למשל, בתהילים מכונה היין בצורה המקבילה מֶסֶךְ (מזמור ע"ה: "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ"). ואכן, מבחינה פונטית מדובר בשורשים קרובים למדי. כל המפריד בין צמד העיצורים ז"ג ל-ס"ך הוא העובדה שהראשונים הם קוליים, היינו כאלו שבעת הפקתם אנו מניעים את מיתרי הקול שבגרון, והאחרונים אטומים (מי שלא מאמין מוזמן להניח אצבעו על גרונו ולהגות בסך "זג סך זג סך", ולחוש את רטט המיתרים).

העברית מכירה חילופים בין ז' ל-ס' (עלז – עלס), וכן בין כ' ל-ג' (סכר – סגר), וכאן נתמזגו להם שני החילופים יחדיו (מרחיב בכך הרמב"ן בפירושו לבראשית מא, מז).

במקרא מוסכים, במשנה מוזגים
דיון לשוני מעניין בהקשר המזיגה והמסיכה מזדמן במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי. ר' אסי, תלמידו של ר' יוחנן בטבריה, שאל את רבו בלשון הזו: "יין שֶׁמְּסָכוֹ גוי מהו?" (בגמרות הנדפסות נכתב "עובד כוכבים", אך כבר אין אימת הצנזור עלינו). ר' אסי אינו מתכוון לשאול מה דינו של יין שֶׁיְּצָקוֹ גוי מכלי לכלי, שהרי איסורו של יין זה ידוע ומפורסם, אלא מה דינו של יין ששפך לתוכו הגוי מים כדי להתקינו לשתייה.

קודם שעונה לו ר' יוחנן, הוא תמה על הניסוח שנקט ר' אסי ואומר לו: "ואימא: מזגו!". כלומר, מדוע אמרת "שֶׁמְּסָכוֹ" ולא "שֶׁמְּזָגוֹ", כמקובל?

עונה ר' אסי: "אנא כדכתיב קאמינא: 'טבחה טבחה מסכה יינה'". ר' אסי מביא סיוע לבחירתו מלשון הכתוב במשלי, שבו מתוארת הכנת הסעודה והתקנת היין לשתייה על ידי מהילתו במים ואולי גם בתבלינים שונים.

מפורסמים דברי תשובתו של ר' יוחנן לאסמכתא זו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". שני רבדים לשוניים הם, ואין לטשטשם. במקרא השורש הרגיל הוא מס"ך, ואילו בלשון חז"ל מוזגים ולא מוסכים.

מכל מקום, למדנו שפירושה הראשוני של המילה מזיגה אינו יציקת המשקה, כפי שרגיל בינינו היום, אלא מהילתו ועירובו במים. כך, "יין מזוג" אינו יין שנשפך לכוס מן הכד, אלא יין שהוקהתה חריפותו על ידי המים. כך למשל נאמר בתוספתא לפסחים: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין שיש בהן כדי רביעית, בין חי בין מזוג, בין חדש בין ישן".

למזוג לך עוף?
בעלי התוספות במסכת עבודה זרה שם מקשים על דברי ר' יוחנן שאף בלשון המקרא מופיע השורש מז"ג, בפסוק הנזכר משיר השירים – ומציעים בתשובתם שיש הבדל משמע בין מָסַך למָזַג: "ואף על גב דכתיב נמי 'אל יחסר המזג', ההיא מזיגה ביין עצמו - אבל מסיכה הוא תיקון מים ביין". לדבריהם המזיגה במקרא פירושה יציקת המשקה, בעוד המסיכה היא המזיגה החז"לית, ועניינה מהילת היין.

ברם, נראה שהדברים אינם חתוכים – והן המסיכה והן המזיגה שימשו בשתי המשמעויות, ערבוב ויציקה. גם בלשון חכמים, לעתים מדובר על מזיגה שאין פירושה תיקון היין לשתייה, אלא יציקת המשקה לכוס. כך למשל נראה בתיאור המשנה לגבי ליל הסדר: "מזגו לו כוס שלישי וכו'".

אגב, בעברית הישראלית מוכרת התפתחות נוספת – יש המוזגים לא רק יין או משקאות אחרים, אלא גם מיני מאכל כאורז וכדומה ("למזוג לך עוף?"). מקור השימוש הזה, הנוהג בין חלק מיוצאי עדות המזרח, כנראה במילה ערבית מקבילה ("סַכַּבּ") המשמשת הן למזיגת משקים והן להגשת מאכלים אחרים (כך מובא באחת התשובות באתר האקדמיה ללשון העברית).

ארבעת המזגים
עד כאן ענייני מזג הקשורים לשתייה, אך מה ליין ולמזג האוויר? כאן נכנסת לתמונה חכמת הטבע העתיקה, שסברה כי תכונות האדם נקבעות על ידי היחסים והאיזונים שבין הנוזלים שבגופו. כך למשל, אם "המרה השחורה" גוברת על חברותיה – האדם שרוי בעצבות ובדכדוך, ונופל למלנכוליה ("מרה שחורה" ביוונית). לפיכך, "מזגו" של אדם עניינו יחסי הכוחות והמינונים שבין הנוזלים המזוגים ומעורבים בגופו – ובהרחבה: מכלול תכונותיו ואישיותו.

וכשם שניתן לדבר על מזגו של אדם – כך גם ניתן להתייחס למזג האוויר, היינו היחס שבין החום והקור, הלחות והיובש וכדומה. אגב, גם המילה הלועזית טמפרטורה עניינה היסודי הוא עירוב ומיזוג. הפועל Temparere בלטינית פירושו לערבב, לווסת, ותיאוריית ארבעת המזגים (או ארבע הליחות) נקראת באנגלית The Four Temperaments.

ייתכן שמשמעויות אלו של המזג חלחלו לעברית דרך הערבית, שהשתמשה במילה המקבילה מִזַאג' בהקשרי מזג האוויר ומזג האדם. דוגמה לכך ניתן לראות בלשון הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת יומא, המזכירה את תפילתו של הכהן הגדול עם יציאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים.

כך לשון הרמב"ם בפירושו למשנה, בתרגומו של הרב יוסף קאפח: "היה מתפלל שימצע ה' אוויר שנה זו, וזו טובה גדולה כללית לאדם ולבהמה, כי כשמזג האויר ממוצע מבריאים גופות החולים, ומתמדת בריאות הבריאים, וראשית לכל הברכות 'והסיר ה' ממך כל חולי'".

בלשון הערבית שבה כתב הרמב"ם מופיע חלף הביטוי "אוויר שנה זו" הצירוף "מִזַאגַ' הַוַא אלעאם", היינו "מזג אוויר השנה" – ובהחלט ייתכן אפוא שהמילה מזג במשמעיה העדכניים הגיעה עדינו במיצוע הערבית – כמילים אחרות בתחומי הפילוסופיה והמדעים העתיקים.

מה משותף ליוסי, לדיר ולאוויר?

לסיום נעבור למעט עסקי אוויר. הצורה הרגילה שבה אנו משתמשים כיום היא "אוִיר", בחיריק תחת ה-ו', אך הצורה המקורית שבה השתמשו אבותינו הייתה "אוֵיר", בצירי תחת ה-ו'. בכתב יד קאופמן של המשנה, לדוגמה, מופיעה המילה אוויר למעלה מ-50 פעם בצורה הצרויה. ואכן, יסודה של האוויר ב-aer היוונית – ואף בשפות אירופה של היום נשמרת התנועה e במילות האוויר (air באנגלית, ועוד).

אף בארץ ישראל המתחדשת, לפני כשבעים ושמונים שנה, ניתן היה לשמוע את הצורה "אוֵיר". כך ניקד ביאליק בכמה משיריו, ואף במאגר המונחים של האקדמיה ללשון ניתן למצוא לכך עדויות. כך למשל, במילון למונחי ההתעמלות שנכתב בשנת תרצ"ז (1937) נקבע כי הפעולה הנקראת באנגלית roll without touching floor תזכה למונח העברי "גלגול אוֵירי" או "גלגול באוֵיר".

נראה כי בהשפעת ה-י' הנכתבת במילה אוויר החלו להגות – כבר לפני שנים - את ה-ו' בחיריק, וכך כיום רק האוִיר נושב ברחובותינו.

תופעה זו, הגיית י' שנכתבה כאם קריאה לסימון צירי כחיריק, אינה ייחודית לאוויר. איך תקראו למשל את המשפט "יוסי הלך לדיר"? מן הסתם כך: "יוסִי הלך לדִיר". ברם, השם יוסי אינו אלא יוֹסֵף בהשמטת העיצור הסופי, הווה אומר יוסֵי (ואכן, בירושלמי הכתיב הוא דרך כלל יוסה); ואילו לדיר יש לקרוא דֵּיר (כך למשל חרז הפייטן שלמה הבבלי באחת מסליחותיו: "בעד שלום העדֶר / בלי מכלא ודיר / בפרץ אין כסדֶר / איש גודר גדֵר").

הווה אומר – לפני שנים היו אבותינו אומרים "יוסֵי הלך לדֵּיר", ובדברם על החום והקור עסקו הם במזגו של האוֵיר.