אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הוראת תנ"ך
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תפוצות ישראל
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שתי אגדות ופירושן

אליעזר היון

גיליון מס' 15 - תשע"ט - 2018/19

בין מוצרי סדקית להלכות עמוקות / דרשת הרבנים בראי בורדייה


הגמרא במסכת סוטה דף מ מספרת: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא [נקלעו למקום מסויים], רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא [רבי אבהו דרש בדברי אגדה, ורבי חייא דרש בדברי הלכה עמוקים]. שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו [עזבו כולם את דרשתו של רבי חייא לטובת דרשתו של רבי אבהו]. חלש דעתיה [של רבי חייא, שנפגע מנטישת הציבור]. אמר ליה [רבי אבהו]: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצין, לא על זה שמוכר כל מיני סדקית? כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר [עד אותו יום, נוהג היה רבי חייא ללוות את רבי אבהו לאכסנייתו כדי לכבדו, לפי שהיה מקורב רבי אבהו לבית הקיסר], ההוא יומא אלוויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה [באותו יום ליווה רבי אבהו את רבי חייא לאכסנייתו כדי לכבד אותו ולפייסו], ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה [לא התיישבה דעתו של רבי חייא מנסיון פיוסו של רבי אבהו].

סיפור זה מאופיין בשני רבדים - הערכי והאישי, ולאורך כל שלביו, נדמה כי חלים מעברים בין שני המישורים הללו, כאשר רבי אבהו מנסה לפייס את רבי חייא ולהציב בפניו מענה על שני היבטים אלו.
רבי חייא דורש בדברי הלכה עמוקים והוא לא יכול שלא להבחין בנטישה ההמונית של הקהל לבית המדרש הסמוך, שם דורש רבי אבהו. רבי חייא נפגע. מדוע? האם היתה כאן פגיעה אישית? או שמא נפגע הוא בשם 'ההלכה' שלא מהווה מוצר אטרקטיבי בעיני הציבור שמצידו מעדיף כנראה סיפורים ואגדות?
רבי אבהו ממהר לפייס את חברו והוא מציב בפניו משל מעט משונה: שני מוכרים מגיעים אל השוק. האחד מוכר אבנים טובות השוות מליונים, והשני מוכר מיני סדקית – מחטים ומסרקים. הקהל מגיע באופן טבעי אל מוכר הסדקית. עד כאן המשל. והנמשל? אתה רבי חייא מוכר אבנים טובות, לאנשים אין את היכולת לקנות אותם, אני לעומת זאת מוכר סדקית הקלה להבנה, ולאנשים יש את האפשרות לרכוש אותם.

זוהי כך נראה, בפשטות, כוונת דבריו של רבי אבהו. אלא שאם כך, משתמע מדבריו של רבי אבהו, שדברי האגדה אותם מסר אינם אלא 'סדקית', כלומר מוצר פשוט וכמעט חסר ערך, בטח לעומת דברי ההלכה העמוקים השווים הון רב. האם לכך התכוון רבי אבהו? האם אכן לטעמו דברי אגדה הינם מוצר זול אותו ניתן לרכוש בקלות יתירה? קשה להאמין. גם רש"י בפירושו לגמרא כותב: "ולהפיס דעתו היה אומר כן", כלומר גם רש"י מבין שהמשל הזה אינו אלא סוג של פיוס, אך אין הוא נכון אובייקטיבית.

מכל מקום, רבי אבהו לא מסתפק בהמשלת המשל העונה על ההיבט הערכי, כלומר על ההבדל המהותי בין דברי הלכה לדברי אגדה, אלא גם מנסה לפייס את רבי חייא ברמה האישית. הוא מלווה אותו אל אכסנייתו – אקט אותו היה עושה רבי חייא עד אותו יום, אלא שכל זה לא עוזר ורבי חייא חש עדיין פגוע. מדוע? האם היתה הפגיעה אכן כה עמוקה? נקודה נוספת הצריכה בירור: גם אם רבי אבהו לא התכוון להשוות באמת את דברי האגדה וההלכה לאבנים טובות וסדקית, יש מן הצדק הסוציולוגי בדבריו: לאנשים קל יותר לקלוט דברי אגדה מדברי הלכה. זו היא העובדה החברתית היום, והיא היתה נכונה מסתבר גם אז. מדוע רבי חייא לא מקבל את הטיעון הזה, לפחות בהיבט האישי?

מי אוהב את צ'יקובסקי?
אחד מהסוציולוגים הגדולים של המחצית השניה של המאה העשרים היה פייר בורדיה. בורדיה כמו מרקס בזמנו דיבר על הבדלים מעמדיים המרכיבים את החברה אלא שלהבדיל ממרקס, הפערים אינם רק כלכליים לטעמו, אלא בעיקר תרבותיים. בני המעמד הגבוה קובעים כי צורת חיים מסויימת נחשבת יותר, והמעמד הנמוך מקבל את הדפוס הזה כמובן מאליו. בורדייה מביא דוגמא כך את מערכת החינוך, שדה האמנות, האוכל, ועוד.

אציין דוגמא משדה האמנות: מקובל, כי רק היצירות אותם לא קל לרכוש נחשבות לבעלות ערך מוזיקלי, או אמנותי. לצפות בסרט בורקס עם מוטיבים בין עדתיים מבדרים כולם מסוגלים, קל 'להתחבר' אליהם וגם האיש הפשוט ביותר עשוי לאהוב אותם. לצפות וליהנות מ-בלט אגם הברבורים של צ'ייקובסקי למשל, יש לעמול קשה ולרכוש את טעמו המשובח. כך גם בתמונה של פיקאסו, באוכל, מוזיקה, היחס לדמויות סמכות וכו'. לא כולם מסוגלים לרכוש את ההון הזה, ולעבור את המסע המפרך שיוביל אותם להנאה מיצירה מוסיקלית למשל, ולכן רק בעלי המעמד המסויים שלדידם צ'יקובסקי – אותו רוכשים רק לאחר מאמץ - הוא דוגמא לערך תרבותי, יוותרו בראש ההיררכיה. שאר החברים יקבלו את הקביעה של הקבוצה הבכירה ויחיו לפיה.

בחזרה לרבי חייא ורבי אבהו. לאחר שרבי אבהו מבחין שרבי חייא נפגע הוא ממשיל לו את משל הסדקית והאבנים הטובות, רבי חייא שומע במשל הזה, אמירה פנורמית יותר. לדידו, רבי אבהו בעצם אומר, שהמצב כיום הוא שהלימוד ההלכתי, העמקה הפלפולית הפכו להתנהגות המאפיינת את בני המעמד העליון, קבוצת העילית של החברה היהודית – תלמידי החכמים. האנשים הפשוטים מקבלים כמובן מאליו את העובדה כי הם לא מסוגלים ליהנות מטעמו המשובח אך הקשה להשגה של הפלפול ההלכתי. בין תיאור מצב זה למשל האבנים טובות והסדקית קיימת איפא הלימה מובהקת. לאבנים טובות אין כל ערך אובייקטיבי מלבד ערכם השרירותי התרבותי על ידי בני קבוצה מסויימת. אין באמת מה לעשות עם אבן נדירה, או עם פיסת זהב. לברזל, או לצורך העניין לסדקית יש ערך פרקטי יותר. אלא שבני האדם קיבלו את קביעתם של בני המעמד העליון שבחרו להפוך את האבנים הטובות והמרגליות לחפץ יקר ערך שרכישתו אינו דבר של מה בכך. לאחר הפנמת הנורמה הזו, נותר אכן שדה מכירת האבנים הטובות רק לקבוצה מצומצמת השייכת למה שמכונה 'העשירון העליון'.

דבריו של רבי אבהו אם כן עשויים לנחם את רבי חייא, אך הם גם מהווים סוג של קובלנה. ייתכן שרבי אבהו התכוון אליה וייתכן שרק רבי חייא שמע אותה. לימוד ההלכה אינו דבר הקשה אובייקטיבית. גם אם הוא דורש מאמץ רב יותר מלימוד אגדה, אין סיבה שהמון העם לא יתאמץ קצת וינסה להבין את הדברים. בסופו של יום, ללימוד ההלכה ערך פרקטי גדול יותר מלימוד האגדה. במשל הסדקית והאבנים הטובות, לימוד ההלכה, מקביל יותר לסדקית, אתה ניתן לעשות שימוש יומיומי. מדוע בכל זאת העם נטש את דרשת רבי חייא? מפני שהוא הורגל שלימוד ההלכה שייך לבני המעמד העליון. הוא מראש וויתר עליו, והותיר אותו לקליקת תלמידי החכמים. רבי חייא אם כן מזהה כי הם ניצבים בפני שבר או לפחות פתלוגיה חברתית, ומכאן צערו העמוק.

באך בשפת ההמון
יחד עם זאת ייתכן מאד שרבי חייא הבין, או לפחות חשב, כי גם אם העם התרגל ליהנות רק מטעמה המתוק של האגדה, הרי שהוא צריך היה לנסות ולהעביר את שיעור ההלכה בשפה שגם הם יבינו. אם הוא לא הצליח, הרי שהוא לא מדבר את השפה העדכנית. כשרבי חייא מפנים את זה הוא רואה בכך כישלון אישי, הוא נשבר, ודעתו לא מתיישבת גם כשרבי אבהו מלווה אותו עד לאכסנייתו.
הרציונאל העומד מאחורי תפיסה זו הוא שגם הגות פילוסופית עמוקה ניתן להפוך למוצר צריכה המוני אם רק עושים זאת בכלים הנכונים. ספרי עיון ומחקר היו בשנים האחרונות לרבי מכר היסטריים, לא פחות, ואולי גם יותר מספרות פרוזה פופולארית. הסיבה: הגשה נכונה, בשפה עדכנית.

בגמרא במסכת תענית מסופר כי חוני המעגל נרדם ל-70 שנים וכשהתעורר וגילה שאנשים לא מכירים אותו ביקש מהאלוקים למות מה שאכן קרה. בספר המרחשת מבקש להסביר את התמיהה המתבקשת: וכי מפני שלא הכירו אותו הוא ביקש למות? האם הוא לא יכול לנסות לייצר קשרים חדשים? התשובה היא שחוני המעגל, אחרי תרדמה של שבעים שנים תפס כי האנשים מולו לא מדברים בשפתו. הסלנג אחר, השיח שונה, זווית הראייה מגיעה ממקום שהוא לא מכיר והוא הבין כי על הפער הזה הוא כבר לא יוכל לגשר, את התהום הזו הוא לא יוכל לחצות. הוא לעולם כבר לא יוכל לדבר בשפה של הצעירים. זו פשוט לא שפת האם שלו, ולהתחיל ללמוד אותה בגיל הזה, כנראה היה כבר מאוחר. והא ביקש מהאל שיקח את נפשו שכן בעולם כזה הוא לא יכול לחיות.

לסיפורים הללו יש מסר לגמרי אקטואלי. השיח שהתאים לפני שלושים או ארבעים שנים, לא בהכרח מתאים לימים אלו. 'היהדות לא משתנית, התורה לא מתחלפת' נוהגים לומר לא מעט דוברים המבקשים לשמר נורמות מתקופות קדומות יותר. הגישה הזו אינה נכונה. התורה אמנם לא מתחלפת, אך השיח סביבה וההלימה בינה לבין החיים מחייבים גישה עדכנית. הנורמות, השיחים, והאינטראקציות ששררו בתקופה אחרת ובסיטואציה מסויימת, אינן בהכרח משקפים את המערכת החברתית הנוכחית.


השתדל להיות איש


אבות פרק ב משנה ה:
הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.


שלשה פירושים יפים נאמרו על 'השתדל להיות איש' וכולם, מסתבר רלוונטיים לחייו היומימיים של כל אדם.
הכותרות שאבקש להעניק להם הם: אחריות, ביקורת עצמית, וסקרנות.

אחריות: המקרה של קתי ג'נוביס
חברות רבות מאופיינות בחוסר אחריות ציבורית. אנשים, גם כאשר הם מכירים כי מצבה של החברה בכי רע, מתקשים או מתעצלים לקחת את האחריות על עצמם והם סומכים על אחר שיעשה זאת. הנה בעל ה'מגן אבות':
"מקום שאין אנשים שעוסקים בצרכי ציבור כראוי, השתדל להיות האיש שיעשה זאת כראוי, ואף על פי שיצא מזה שתתבטל מן התורה למען עשייה בשביל הציבור מכל מקום כבר אמרו חז"ל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שפעמים ביטולה של התורה היא קיומה ויסודה".

במרץ 1964, החנתה קתי ג'נוביס את מכוניתה בשעה 3:20 לפנות בוקר במגרש החניה של תחנת הרכבת בקווינס ניו-יורק. ביתה היה בקרבת מקום, אך היא חשה כנראה שמשהו אינו כשורה. היא החלה לרוץ אך לא הצליחה להגיע רחוק. תוקף אכזרי דקר אותה, והיא החלה לצעוק: 'הצילו, הצילו, אלוהים, הוא דוקר אותי'. היא התקדמה כמה מטרים נוספים במעלה הרחוב והתוקף חזר ודקר אותה שוב. קתי צעקה: 'אני הולכת למות, אני הולכת למות'. בפעם השלישית, תקף אותה הדוקר בפתח חדר המדרגות, קתי בכתה חרישית, ואז סוף סוף הגיעה המשטרה אך היה זה מאוחר מידי. קתי דיממה למוות.
הסיפור זעזע את ארה"ה לא בשל מותה האיום של האשה המסכנה אלא בשל העובדה המדהימה כי בתום חקירה התברר כי לא פחות מ-38 שכנים היו עדים לרצח. איש מהם לא טרח להושיט יד לקרבן או למצער להזעיק את כוחות החירום. איך זה יכול להיות?
המקרה של קתי הפך לאבן דרך בפסיכולוגיה החברתית והוא כונה בשם 'אפקט הצופה מן הצד'. החוקרים הגיעו למסקנה, כי דווקא העובדה שהיו עדים כה רבים לרצח הנורא – הוא זה שאיפשר לרצח להתרחש ללא הפרעה. אפקט 'הצופה מן הצד' כולל מספר שלבים ומספר גורמים אך אחד מהם הוא מה שמכונה בשפה המקצועית 'פיזור אחריות'. כאשר אנשים רבים נמצאים בזירה משוכנעים כולם כי מישהו אחר יטפל בכך. הם אומרים לעצמם:w מישהו אחר כבר התקשר', וגם, 'למה דווקא אני, יש אחרים, שהם יתקשרו'. בנוסף הם משוכנעים משום מה, שהאחרים יצליחו יותר בטיפול בבעייה. בני אדם אם כן, מתברר, אינם נוטלים אחריות. הם לא נעשים אנשים, במקום שאין אנשים.

ביקורת עצמית: בין רבי ישראל מסלנט לאוסקר ווילד
יכולת ההתבוננות העצמית, אינטרוספקציה, אינה מלאכה פשוטה כפי שעשויים רבים לחשוב.
רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר מן המאה ה-19 אמר: 'האדם גר עם עצמו שבעים שנה ואיננו מכיר את עצמו'. האם הוא רוצה בכך? אוסקר ווילד, הסופר האירי אמר אמנם כי, 'האדם היחידי שהייתי באמת רוצה להכיר לעומק הוא אני', אולם המציאות מעט מורכבת, כפי שניתן למצא בציטוט נוסף של המשורר הגרמני הרמן הסה: 'אללי, כיום אני יודע: אין לך דבר בעולם שממנו נרתע אדם יותר מאשר ההליכה בדרך המובילה אל עצמו'.

זוהי בדיוק משמעותה של משנתינו כפי שכותב בעל היעב"ץ:
"פרשו הראשונים ז"ל, במקום שאין אנשים לעוררך וליסרך השתדל להיות איש ולייסר עצמך."

אם אין אנשים שמתבוננים אל תוך נפשך ומנסים להביא אותה אל מקום יותר טוב, אתה נדרש לעשות זאת בעצמך.
במחקר מנהיגותי מרתק, שערכו פרופ' מיכה פופר וחבריו הם מצאו כי התפתחות של מנהיגים מעוגנת במידה רבה ביכולת התבוננות עצמית. לטענתם, בתהליך התפתחות המנהיג וצמיחתו האישית מתקיים תהליך של התבוננות עצמית, שבבסיסו ההכרה של הפרט בחולשותיו ובכוחותיו. משמעותה של הכרה זו היא הן - מודעות לעצמו (לצרכיו, למניעיו וליכולותיו), והן - לאופן שבו אחרים רואים אותו. חוקרים נוספים, [קוקס וקופר] ראיינו 45 מנהלים בכירים ומצאו כי המאפיין המשותף להם היה מודעות גבוהה הן לעצמם והן לעצמם בסביבתם.
ממצאי המחקרים הללו, שאוששו בניסויים נוספים, מייצרים אינטגרציה מעניינת בין שני הפירושים שהוזכרו: האדם נדרש להתבונן פנימה אל תוך עצמו, ויכולת אינטרוספקטיבית זו – עשויה להשפיע על כישורי מנהיגותו.

סקרנות: מה מתרחש מאחורי חרכי התריסים?
בשיעור הראשון בקורס מבא לסוציולוגיה, ברוב הפקולטות בעולם, נלמד מאמרו המכונן של הסוציולוג פיטר ברגר: 'הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה'. מדוע המאמר כה חשוב? ברגר משרטט את עבודתו של הסוציולוג, השונה מזו של איש החוק או מדע המדינה. אחת התכונות המרכזיות הנדרשות ממנו היא להיות סקרן: "ימצא עצמו מהלך ברחוב, אולי מאוחר בערב, כשהוא תוהה מה מתרחש מתחת לאותם אורות בהירים המבצבצים מבעד לחרכיהם של תריסים מוגפים" [עמ' 39].

הפילוסופים הגדולים, אריסטו למשל, וכך גם המדענים ניחנו בסקרנות אדירה והם תדיר שאלו את עצמם שאלות: איך בוקע אפרוח מן הביצה? מדוע החברה המסויימת הזו מאופיינת בפשיעה גבוהה יותר מזו השכנה לה? מה הופך את האדם למאושר? מדוע מפגינים בני אדם גילויי גזענות כלפי אחרים? את הסיפור על ניוטון ותפוח הזהב – שנחשף בכתב יד מן המאה ה-18 – נדמה שרבים מכירים: המדען הנודע ישב מהורהר בחצר ביתו שבצפון אנגליה כשהבחין בתפוח זהב נופל לארץ: מדוע הוא נוחת באופן מאונך אל הקרקע, ולא לצדדים או למעלה? שאל ניוטון את עצמו, והתשובה שלו ושל רבים כמותו שינו את האנושות. כדאי לחשוב על כך: מיליוני אנשים ראו במהלך ההיסטוריה תפוחי זהב נופלים במאונך על הקרקע. ההבדל הגדול, או אחד ההבדלים המרכזיים בין המיליונים הללו לאייזיק ניוטון הוא שאלת הסקרנות: לניוטון זה הציק, הוא שאל את עצמו - למה?
אבל הסקרנות, לא תמיד קלה. לעיתים, כמו שמאבחן ברגר, היא נתקלת בהתנגדות עזה של הכוחות השמרניים הפועלים בחברה. הם לא אוהבים את השאלות שמערערות על הסדר החברתי הקיים כמו למשל קופרניקוס ובהמשך גליליי שנתקלו בהתנגדות עזה של הכנסייה לממצאיהם אודות מערכת השמש. אבל מי שניחן בדחף לשאול, לבדוק, להבין מדוע הדברים פועלים כל ולא אחרת, יצלח את כל החסמים. הוא לעולם לא יוותר ['ואף על פי כן נוע תנוע']. סיפורה של ההיסטוריה הוא סיפורם של האנשים הללו.

הנה פירושם של הרמב"ם והמאירי על משנתינו:
"ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כלומר: שאם לא תמצא חכם ללמוד ממנו - השתדל ללמוד בעצמך כמו שתוכל עד שתעשה איש... השתדל, הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות"


מקורות והערות
מגן אבות על מסכת אבות לרבי שמעון בן רבי צמח דוראן.
פירוש הרב החסיד יוסף יעב"ץ על מסכת אבות.
פירוש המשניות להרמב"ם על מסכת אבות.
בית הבחירה למאירי על מסכת אבות.
פסיכולוגיה חברתית, יחידות 5-6, רעננה: הוצאת האו"פ, עמ' 197-186.
פופר, מ' ושות', הקשר בין דפוסי התקשרות לבין התפתחותם של מנהיגים חברתיים. אתר 'החוה החקלאית.
ברגר, פ', הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה). תל אביב: הוצאת עם עובד. עמ' 60-33.