אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על הסרט "המדרשיה" ועל חוויותיי שלי במדרשיה
הכותב הוא בוגר מחזור י"ג במדרשיה. עסק בהוראה בכל מערכת החינוך: יסודי, תיכון, מכללות, האוניברסיטה העברית וכתיבת תכניות לימודים. כיום הוא עו"ד.

ד"ר יהושע רוזנברג

גיליון מס' 19 - תשפ"ג - 2022/23

א.
על דברי המרגלים: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ." (במדבר י"ג כז), אומר רש"י, ד"ה זבת חלב ודבש הוא: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו". במסכת סוטה ל"ה א': "א"ר יוחנן משום ר' מאיר, מכאן שכל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו".
נזכרתי בדברים אלה בעת צפייתי בסרט: "המדרשיה".

נתחיל בשמו של הסרט: "המדרשיה". זהו אינו סרט על המדרשיה. לכל היותר זהו סרט על שנותיה האחרונות של המדרשיה. הסרט מתיימר לעמוד על הסיבה לסגירת המדרשיה ולתלות אותו בשיטת החינוך המיוחדת שלה. אחד היוצרים, טל בכר, אמר לרב בלוך שזה סרט על האנרכיה שיכולה לצאת משיטת חינוך מסוימת. היוצרים עושים הכל כדי להוכיח את התזה שלהם. אילו היה מדובר ב"תחקיר" אמיתי והוגן על הנסיבות לסגירתה של המדרשיה, היו יוצריו מציגים את כל התמונה על כל המורכבות שלה, כגון: את הבור התקציבי שהיה למדרשיה בשנותיה האחרונות, את חילופי המנכ"ל, את המחלוקות בתוך ההנהלה ואת מערכת היחסים בין ההנהלה לחוג ידידי המדרשיה, את העובדה שקיבלו תלמידים שאינם מתאימים למדרשיה רק מתוך אילוצי התקציב ועוד. הסרט מוליך את הצופה לקבל תשובה אחת לשאלות מה הוביל אנשים לאלימות, לפגיעות, לחוצפה, להעדר כל חוש מוסרי בסיסי? מאיפה כל הדבר הזה בא? ליוצרים יש מסר לגבי הסיבות לסגירת המדרשיה: שיטת החינוך ו"מסורת" המדרשיה.

סרט "מאוזן" ו"אובייקטיבי" נבחן לא בכמות המלל החיובי שבו לעומת זה השלילי, אלא ברושם הסופי שהוא יוצר אצל הצופה. את זאת יודעים היטב יוצרי הסרט, בוגרי בית הספר לקולנוע סם שפיגל. השארת המלל החיובי ללא כל המחשה בתמונות, והבאת המחשות רק לצד השלילי הם שמשאירים את המשקע בליבו ובמוחו של הצופה. הכנסת חומרי וידאו בין דברי המרואיינים, תוך הוצאה שלהם מההקשר, או הצגה שלהם ללא הקשר בכלל, מובילות את הצופה למסקנות שגויות. אחד מיוצרי הסרט, שלמד במוסד בימי הדעיכה שלו, חבר לאנשים מהסביבה הרעיונית שלו, (יאיר אגמון מספר: "טל בכר היה המפקד שלי בצבא, שם הכרנו והפכנו להיות חברים קרובים. יום אחד נפגשנו במסדרונות של ביה"ס לקולנוע שבו למדנו, ומאז אנחנו עושים סרטים יחד), וביים באמצעות מניפולציות סרט מגמתי המציג את המדרשיה באור שלילי ביותר, ומחפש לגלות את ערוותה.

איני חולק על החוויה שיוצר הסרט חווה במדרשיה. אבל יש לומר את האמת. מדובר בסרט אישי של אדם אחד, לאורך תקופה אחת קצרה. זווית הראיה ובחירת חלק מהמרואיינים תואמים את השקפתו. באחד הראיונות אמר בכר: "זה הסיפור הסובייקטיבי שלי, זה הסיפור שאני בחרתי לספר". אבל גם לאמירה זו אין די כיסוי בסרט. חסרה בסרט ההתייחסות לחוויה האישית של הבמאי שהיה באירועים. הוא אינו מגלה לנו מה המריץ אותו לפתוח את הפצעים ולקומם עליו לא מעט אנשים. אין בסרט כל אמירה על אודות מה שעבר עליו. מה הוא חשב בזמן אמת על הדברים שנעשו? באיזה צד הוא היה? לאן זה הוביל אותו?
בין כך ובין כך, גם לפי עדות היוצרים, הסרט שצפינו בו אינו בשום פנים ואופן סרט דוקו על "המדרשייה".

ברשת ב' חוזרים שוב ושוב על הסיסמה: "רק העובדות מדברות". הצגתן של חלק מן העובדות תוך "סינון" עובדות אחרות אינה מציגה תמונה שלימה ואמיתית. כדי לצאת ידי חובת ה"איזון" וה"אובייקטיביות", וכדי לדחות טענות אפשריות של בוגרי מדרשיה שייפגעו מן הסרט, (כמוני), ולקיים "וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הביאו היוצרים בתחילת הסרט מס שפתיים סמלי של דקות חיוביות, במלל בלבד, על המדרשיה בעבר, מלל שנמחה בסופו של הדבר, אחרי הצפייה בהמשך הסרט, ברושם הכללי של התמונות הקשות.
העדות הנאמנה לכך שיוצרי הסרט אכן הצליחו במשימתם להעביר את המסר, היא שלל המאמרים המכלילים כמו למשל זה שפורסם ב'הארץ' וכותרתו: "'המדרשיה': אתוס דתי־לאומי של כאוס, פראות וסכנה", והתגובות המתלהמות ברשת הטוענות שהסרט משקף את פניה של הציונות הדתית: 'ככה נראית הציונות הדתית', ומשווה בין האירועים בסרט למהומות בחווארה, עוסקות בתודעה מתנחלית ומחתרתית, או לאלה הטוענות שהסרט ממחיש את הבעיות בחינוך הנפרד, מדבר על אלימות מובנית בציבור הדתי, מסביר את ההיתר לשחיתויות ועוד ועוד.

הצורה שבה נערך הסרט, תוך שימוש במניפולציות זולות, מעלה חשש כבד מאחורי הכוונות של היוצרים.
אציג רק כמה דוגמאות למניפולציה הקולנועית שנעשתה על הצופה.
על רקע דברים על ונדליזם במדרשיה, נראות תמונות של הריסת מכונית והעלתה באש. יוצרי הסרט "שכחו" לציין שהרכב שרואים עולה באש הוא גרוטאה שנרכשה לצורך ההצגה של השמדתה, בעת מסיבות הפורים, כולל אישור מכבי האש לפעילות זו. אצל הצופה נוצר הרושם שהתלמידים שרפו מכונית של אחד המורים. יוצרי הסרט מביאים את הצופה התמים לחשוב כי הצתת מכוניות הייתה במדרשיה מציאות שכיחה.

היוצרים מציגים בוגר מחזור מ"ט המספר על הרס בפנימייה, ומיד לאחר מכן מביאים תיעוד של פנימייה הרוסה אך שוב "שוכחים" לציין שהתמונות צולמו כ-20 שנה (או יותר) אחרי שהמרואיין למד במדרשיה, כשהפנימייה הייתה כבר עזובה ונטושה אחרי סגירת המוסד, ואינן ממחישות את הפגיעה בפנימיה בזמן אמת.
גם ההצגה של תלמידים שיכורים מבלי לספר שמדובר על תיעוד מתקופת פורים ומבלי לדבר על משמעות "ההכתרה", שמחת "משנכנס" ומסיבות הפורים, מלמדות על כוונות היוצרים.

כאשר מדובר בסרט על בריחות מהמוסד, מוצג אסון נורא שבו טבעו בים שני תלמידי כיתה י"ב במדרשיה. גם כאן לא ציינו היוצרים שמדובר במקרה שקרה ביום 26.6.2005, שבו הגיעו שני הטובעים יחד עם ארבעה מחבריהם במדרשיית נועם, לרחוץ בחוף נופשונית מדרום לקיסריה, לאחר שסיימו את בחינת הבגרות בהיסטוריה. אין לו כל קשר לבריחות הכיתתיות המדוברות בסרט. לצופה בסרט נוצר הרושם שבכל בוקר ברחו תלמידים מהמוסד, שרפו, קפצו מן הגג וציירו גרפיטי, וכי אלה היו הדברים היחידים שבהם עסקו.

אחת העובדות החשובות שממנה התעלמו יוצרי הסרט היא שגם בשנות הדעיכה והגסיסה של המדרשיה, עסקו רוב התלמידים רוב זמנם בלימוד. על כך מעיד הרב בלוך עצמו, גיבור הסרט.

כל העובדות השליליות הנכונות המוצגות בסרט, התרחשו במיעוט הזמן ואך ורק עליהם הושם ה'פוקוס'.
איני מתעלם מכך שלמדרשיה היו הרבה בעיות בשנותיה האחרונות, לא עצמתי עיני מראות את האנרכיה והוונדליזם ששררו בה בשנים אלה, את אובדן השליטה של המחנכים, ומכך שהיו תלמידים שהרשו לעצמם יותר מהמקובל. (כמו למשל כותבי הגרפיטי שהיו בודדים). המדרשיה אכן הייתה צריכה להיסגר או לעבור שינוי קיצוני. אך ההכללה והצגת הדברים שכביכול זו היא "המדרשיה", היא מעשה הונאה הגובל בהוצאת דיבה ולשון הרע.

גם הדברים שבחרו יוצרי הסרט שלא להציג, ולהשאיר בחדר העריכה, יכול ללמד על כוונותיהם. אחד המרואיינים מעיר שהוא וחבריו היו כביכול רק דיירים במוסד. התקבל הרושם שזו הייתה "מסורת" המדרשיה. יוצרי הסרט בחרו שלא להביא כלום מהלימודים במוסד. לא מ"לימודי הקודש", לפני הצהרים, ולא מ"לימודי החול" אחר הצהריים ולא על "סדר" הערב. (למדנו כ-12 שעות ביממה). הם אינם מדברים על מוסד ה"חברותא", על טיפוח הלימוד העצמי ב'סדר', על "דיבוק החברים". את אלפי הבוגרים שיצאו מהמדרשיה ותרמו לחברה בשלל תחומים, באקדמיה, ברבנות, בצבא, בחינוך, בכלכלה, ברפואה, בהתיישבות ובעוד תחומים רבים, הם מציגים כחידה ודבר פלא, מבלי לציין את היגיעה הרבה והעמל בלימודים, את המחנכים, את הרמ"ים את המדריכים ואת המורים.

שיעור ראשון בבתי הספר לתקשורת היא האמירה: "כלב נשך אדם זה לא חדשות, אדם נשך כלב, זה חדשות. הרושם שנוצר אצל צרכן התקשורת הזו היא שהמציאות היא שרק אנשים נושכים כלבים. יוצרי הסרט בחרו במודע ללכת אל הצהוב, הזול והפופולארי, שיעשה כותרות, במקום להציג את הדברים באור נכון ואמיתי, במשקל הנכון ובפרופורציה המתאימה.
הסרט אינו דוקומנטרי. לפנינו סרט מגמתי ומכפיש הרחוק מן האמת כרחוק מזרח ממערב.

ב.
את שנותיי הראשונות "ביליתי" באחת מישיבות בני עקיבא. מורי ומדריכיי לא השכילו להשתלט עלי ולנתב אותי אל הדרך הנכונה. שהיתי במוסד מבלי ללמוד בו. חלק ממוריי לא האמין בי וביכולותיי. אזכיר את אחד מהמורים ללשון עברית שאמר לי: "יצמחו לי שערות על כף היד אם תעבור את בחינת הבגרות בלשון", או את מנהל התיכון שאמר להוריי: "יש לכם בן נחמד וירא שמים, אך אין סיכוי שיעבור את בחינות הבגרות. חבל על הזמן שהוא מבלה כאן. העולם צריך לנגרים וסנדלרים, לטובתו שלחו אותו להיות שוליה של נגרים". לשמחתי הרבה לא קבלו הורי את עצתו והעבירו אותי למדרשיה. הגעתי למוסד, שבניגוד לתדמית שניסו יוצרי הסרט ליצור, שררו בו סדר, משמעת ומתח לימודים רב. התפעלתי מהגיבוש החברתי ומהעזרה לזולת. התרגשתי בתפילות ובעיקר בשבתות ובימים הנוראים. שמחתי להשתתף בזמירות השבת. במדרשיה "הכניסו אותי למסלול". במדרשיה התחלתי ללמוד ולאהוב את הלמידה. כאן גם מצאתי הבנה לרגשותיי. הר"מ שלי במדרשיה היה ר' משה פודרביניק ז"ל. איש חרדי, שאנחנו כינינו: שחור. איני משוכנע שהייתה לו הכשרה פדגוגית כלשהי. הרב הגיע מישיבת מיר שבשנחאי. הרב יוגל הביא אותו למדרשיה בשל למדנותו ושקידתו בתורה. לי היה הרב משה דוגמא ומופת לאהבת תורה. בכל רגע פנוי ראינו את ר' משה בבית המדרש רכון על הגמרא לבד או עם ר"מ חבר בחברותא. כשנפטר אביה של חברתי, שלחה לי החברה גלויה שלא הגיעה לתעודתה. בהתרגשותה כתבה החברה שלי כתובת בלתי נכונה. באחד הבקרים כשנסענו מהפנימייה לתפילת שחרית בבית המדרש, קרא המדריך שלנו עיתון "הצופה", ועיני נתקלו במודעת האבל. לא ידעתי מה לעשות. איך אספר לר"מ שלי, החרדי, על כך שיש לי חברה. איך אבקש להיבטל מתלמודי ולנסוע לנחם? אחרי התפילה ניגש אלי רבי משה ושאל: יהושע מה קרה? פניך אינם כתמול שלשום. סיפרתי לו. תגובתו הייתה: אז למה אתה לא נוסע אליה? אתה צריך לנסוע לנחם אותה. עד היום איני שוכח לו את רגישותו ואת הבנתו לנפש תלמידיו. רובו של צוות המורים שלנו היה אנשים משכמם ומעלה. די אם אזכיר חלק ממוריי. המורים שלנו לאנגלית היו מיכאל רוזנק (לימים פרופ' מיכאל [מייק] רוזנק) וד"ר צבי קורצווייל (אחיו של חוקר הספרות ברוך קורצווייל), המורה שלנו לתנ"ך היה שמעון בר חמא (שהיה מרכז לימודי התנ"ך בבית הספר הריאלי בחיפה), איתו שמרתי על קשר עד סוף ימיו, המורה בר חמא שלח לי מאמרים מפרי עטו לכתב העת "על המקרא ועל הוראתו" שהייתי בין עורכיו. המורה שמעון בר חמא נטע בי אהבה ללימוד התנ"ך. רק בזכותו נעשיתי מורה לתנ"ך ועסקתי בפיתוח תכניות לימודים בתנ"ך. כשלקה המורה שמעון בר חמא בגרונו, ונאלץ לעשות פסק זמן מן ההוראה, בא במקומו מורה צעיר בשם ישעיהו מאורי (לימים פרופ' ישעיהו מאורי שהיה יועץ מדעי שלנו בצוות מקרא ממ"ד באגף לתכניות לימודים במשרד החינוך). בדרך שלימד אותנו מאורי את ספר איוב, לימדתי את תלמידיי כשהכנתי אותם לבחינות הבגרות. מחשבת ישראל למדנו אצל הרב ישראלי. ספרות לימד אותנו המשורר יואב אלשטיין.

לעומת הישיבה שבה שהיתי וביליתי בתחילת לימודיי בתיכון, כאן האמינו בי וביכולותיי ופעלו להביא אותי להישגים. המורה שלנו למתמטיקה, הרב שלום רוזנבליט, הצמיד אלי את אחד ממצטייני הכיתה וצווה עליו שלא יניח לי להגיע לכיתה ללא שיעורי בית וללא שהבנתי את השיעור הקודם. במשך שנה אחת התקדמתי, בעזרת חברי עמוס שהשקיע בי שעות של עמל, לעיתים בלילה על חשבון שעות השינה שלו, ללא קבלת תמורה, מאפס במתמטיקה עד להצלחה בבחינת הבגרות. בתנ"ך הגעתי, תוך שליש אחד, מציון 5 בתעודה האחרונה בישיבה, לציון 9 במדרשיה. כאן נטעו בי את השאיפה למצוינות. איני זוכר במחזור שלי תופעות של אלימות. (להוציא מקרה שבו הכינו ג'מיל שהלשין עלינו). לכל אחד היה חשוב שכולם יצליחו, וכל אחד תרם מה שביכולתו להצלחת חבריו במחזור. כאן נמדד כל תלמיד לפי מה שהוא, לא לפי עדתו או מעמדו הכלכלי. כאשר קפצתי מן הגג בישיבה (כן, זה לא ייחודי למדרשיה...) נשלחתי הביתה לשבוע ימים, למורת רוחם של הוריי. כאשר עשיתי מעשה קונדס חריג במדרשייה לקח אותי הרב יוגל אליו הביתה, ל"גלות" מן הפנימייה.

עבורי הייתה המדרשיה לא בית ספר בלבד, (כמו כותרת המשנה לסרט) אלא בית חינוך שעיצב את חיי.
כרוב חבריי אני זוכר לטובה את התקופה שבה למדתי במדרשיה ואני מתרפק עליה בגעגועים.

ראויה היא המדרשיה לסרט אמתי אשר יחשוף לציבור הרחב את סוד קסמה, כמוסד מופלא שהיה מודל לחיקוי לישיבות התיכוניות שהוקמו לאחריו, והיה בעבר אחד ממוסדות הדגל של בני הציונות הדתית.