פסק דין בעניין לשון הרע / נעם סולברג
פסק דין בעניין לשון הרע

תיק מס': א 006122/01

נעם סולברג

בפיסקה 9 - זיקה למשפט עברי

בית משפט השלום בירושלים



בעניין:
מאיר שגב, התובע
ע"י ב"כ עו"ד רוני חייט

-נגד-

יוסף איל, הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד אהרן ריבלין

פסק דין


רקע
1. גבה הר בין שניים, בכירים בקרן קיימת לישראל. התובע, המבקר הפנימי של קק"ל, מזה; והנתבע, מנהל החטיבה למשאבי אנוש ומינהל בקק"ל, מזה; עד שהראשון (להלן - שגב) תבע את השני (להלן - איל) למשפט בשל לשון הרע, והוא מבקש לחייבוֹ בפיצויים בסך של 100,000 ₪.


5129371לשון הרע
2. קיצפו של שגב יצא על דבריו של איל כי שגב משתמש בתפקידו כקרדום לחפור בו, ולקידום ענייניו האישיים

הדברים הללו נאמרו בישיבת ועדת הביקורת של דירקטוריון קק"ל, בה נכחו לבד מחברי הוועדה גם יו"ר הדירקטוריון, המנכ"ל, היועץ המשפטי, המזכיר, ועוד אחדים.

את דבריו הקשים הכלליים הנ"ל בפני הוועדה, הדגים איל בשלוש דוגמאות פרטניות. נדון בהן בהמשך.

3. לית מאן דפליג, כי דבריו הנ"ל של איל הינם דברי לשון הרע, דברים אשר פירסומם עלול לפגוע בשגב, בו, ובמשׂרתו. לבטח מתקיימת בענייננו הוראת סעיף 1 (3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, אולי גם הוראות סעיפים 1 (1) ו - (2).

אלא שטוען איל להגנתו, כי דבריו הינם פירסום מותר; ולחילופין, כי עומדות לו הגנת אמת הפירסום, והגנת תום הלב.


הפורום הנאות - קק"ל
4. כשלעצמי סברתי כי הפורום המתאים לדון בעניינים שבמחלוקת בין בעלי הדין, הינו ועדת הביקורת; וכי בית המשפט - בדרך של תביעת לשון הרע - איננו הפורום המתאים לכך. בהתאם לכך, היפצרתי בבעלי הדין להסכים על התנצלות של איל בפני שגב, מפורשת וכנה, על הלשון הפוגעת הנ"ל שנקט בה, במכתב שהעתקו יישלח אל כל חברי ועדת הביקורת; ובמקביל, להסכים גם כי באותם עניינים פרטניים, כולם קשורים לעבודתו של שגב כמבקר פנים בקק"ל, תדון ועדת הביקורת, ותגבש את עמדתה.

בסרבוֹ להצעה זו, טען שגב כי חברי ועדת הביקורת יעדיפו "לטאטא את הלכלוך תחת השטיח"; כי דיון בפניה היה משרת את עניינו של איל; וכי שגב היה עומד, למעשה, בפני 'בית דין שדה'.ב

מצדי, אביע את צערי על ריפיון בועדת הביקורת ובקק"ל. אלמלא אותו חוסר מעש, דומה כי ניתן היה ליישר את ההדורים, לרווחתם של בעלי-הדין; ולטובת קק"ל.

משלא התגבשה הסכמה, דנו על כורחנו בכל רכיבי המחלוקת, על פרטיהם, וכפי שיבואר להלן, ככל שהיה דרוש לשם בחינת טענות ההגנה של איל.

פירסום מותר - על-פי היתר של רשות מוסמכת - סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע
5. כאמור, להגנתו טוען איל, כי מדובר בפירסום מותר, לפי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ...ו
פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".נ

סיווג של פירסום כפירסום מותר, מעניק למפרסם הגנה מוחלטת. עד כדי כך, שגם על פירסום כוזב, וגם אם נעשה בזדון, תחול ההגנה. זאת מכיוון שהחוק מבכּר את האינטרסים הציבוריים - הכלליים הגלומים באותם פירסומים המנויים בסעיף 13, על פני אלה של מי שנפגע מהם [ראו והשוו: א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז - 1997) 191 - 192, והאסמכתאות כמצויין שם]. הלכה היא, כי מכיוון שפגיעה שיקרית וזדונית עלולה לגרום עוול לנפגע, יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני. יש להבטיח שההגנה לא תינתן לגבי פירסומים שלא למענם נועדה.

6. בטרם שמעה ועדת הביקורת את דבריו של איל, דנו חבריה ארוכות בשאלת סמכותה לדון בדברים. הועדה החליטה בחיוב. כך אמר יו"ר הועדה: "מדובר פה על דבר שועדת הביקורת לא יכולה לעבור עליו לסדר היום... זה הנושא שלנו ואנו לא יכולים לעבור עליו סתם ככה ולהגיד: זה עניין של ההנהלה, או עניין אחר. העניין הזה הוא עניין שלנו" (עמוד 67 לפרוטוקול הוועדה).

שגב טוען כי הפורום הנאות לדון בטענותיו של איל לא היה ועדת הביקורת, אלא יו"ר דירקטוריון קק"ל בלבד.

7. כשלעצמי, הנני סבור כי נכון יהיה לראות את איל כמי שעשה את הפירסום על-פי היתר של ועדת הביקורת, וכי יש לראותה כ'רשות מוסמכת' לעניינו של סעיף 13 (9). מעמדה של קק"ל על-פי חוק קרן קיימת לישראל, תשי"ד - 1953; מעמדם של עובדיה כנכללים בהגדרת עובד הציבור, על-פי סעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; מאפייניה המשפטיים והציבוריים של קק"ל כאמור בהקשר זה בסיכומי איל; כל אלה עושים את ועדת הביקורת של קק"ל ל'רשות מוסמכת' לעניינו של סעיף 13 (9) [על הרקע ההיסטורי והמשפטי למעמדה של קק"ל ראו: יפעת הולצמן-גזית, "שימוש במשפט כסמל-סטאטוס: חוק קרן קיימת לישראל, תשי"ד - 1953 ומאבק הקק"ל לביסוס מעמדה במדינה", עיוני משפט כ"ו (2) 601].
מכל מקום, רשאי היה איל לסמוך על עמדת ועדת הביקורת כי העניין הוא בתחום סמכותה כדין.

על אלה יש להוסיף את העובדה שעוד ידובר בה להלן, כי איל ביקש להשמיע את דבריו בפני הועדה בנוכחות שגב, על מנת שיישמע ויגיב. הועדה, מצידה, החליטה על מתכונת שונה, באופן שתחילה השמיע איל את דבריו, ולאחריו שגב, וכשהאחד לא היה נוכח בעת אמירת דברי חברו (עמודים 36 - 39 ו - 49 לפרוטוקול הוועדה).

ועוד זאת יש לציין, שלא כוונת זדון הייתה לאיל. הוא לא ביקש להעליל עלילות, אלא לגרום לדיון בטענותיו, דיון הוגן, לשם בדיקה וקבלת החלטה מתאימה.

הרציונל שביסוד רשימת הפירסומים המותרים שבסעיף 13, שכולם אינם משמשים - כמצוות החוק - עילה למשפט פלילי או אזרחי, חל במלוא תוקפו על הפירסום דנן שנעשה בפני ועדת הביקורת. לשונו של סעיף 13 (9) מתיישבת עם פרשנות בדבר תחולתו בנסיבות העניין דנן; תכלית חקיקתו (גם על רקע שאר החלופות שבסעיף 13), תומכת גם היא בפרשנות זו.

8. הנני סבור, איפוא, כי הפירסום נשוא התובענה, הינו פירסום מותר; ככזה, אינו יכול לשמש עילה למשפט; ולאיל עומדת הגנה מוחלטת.

הערה על "לשון הרע לתועלת" שבמשפט העברי
9. שמא טעיתי בדבריי הנ"ל, ולמען הסר ספק, ראיתי לדון גם בטענות הגנה נוספות שטען איל להגנתו.ב

בטרם אעשה כן, אזכיר את חומרת איסור לשון הרע במשפט העברי, שהוא מן המפורסמות. עם זאת, גם במשפט העברי, לשון הרע איננו איסור מוחלט. במערכת אנושית לא ייתכן כדבר הזה, וכדברי החפץ חיים בהקדמה לספרו: "אי-אפשר לחיות חיי תֵבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם". יש והמשפט העברי מתיר, יש והוא אף מחייב, לשון הרע לתועלת. החפץ חיים מבאר "באיזה אופן מותר להיות רכיל לכתחילה אם המספר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין" (הלכות לשון הרע כלל ד ס"ק לב; הלכות רכילות כלל ט; וראו: הרב ע' אריאל, לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית, צֹהר ה 37, ו 41; ומקורות נוספים בדברים שכתבתי על פרשת בהעלותך, זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת, פרשת השבוע, המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", (תשס"א), גיליון מס' 29 il.gov.justice.www). אסתפק בהפנייה למקורות הנ"ל ולא ארחיב את הדיבור בעניין זה. אוֹמר רק שגידרי לשון הרע לתועלת שמתווה החפץ חיים, עשויים לשמש, במקרים המתאימים, כלי עזר בידינו, במתן פרשנות וביציקת תוכן להוראות שבחוק איסור לשון הרע. כך - מורה אותנו החפץ חיים - באותם מקרים שבהם מוצדק לומר דברי לשון הרע, יש צורך באמינות. פירסום דבר שיש בו לשון הרע צריך להיות מבורר ואמיתי, ולא דבר שמקורו בשמועה מפוקפקת. צריך שיהיה מדויק, שייתפרסם במלואו, בהקשרו הנכון. אין להוסיף ואין לגרוע. לא דומה פירסום שנעשה לראשונה, לפירסום דבר שכבר נודע ברבים. הניסוח צריך להיעשות באופן הוגן, לתאר דברים כהווייתם. מידע מסופק, יש להציגו ככזה, ואף זאת, רק אם התועלת שתצמח מן הפירסום, מסתברת יותר מן הנזק שעלול להיגרם. יש לדקדק היטב בכוונת המפרסם, שאם שיקולים זרים (אישיים, כלכליים, פוליטיים) הינחו אותו, קיים חשש למהימנות הדברים בכלל, ולאופן הצגתם, בפרט. פירסום לשון הרע ראוי לו שלא ייעשה לתאבון. יש צורך במידתיות. בכנות. 'קהל היעד' של הפירסום צריך להיות בהיקף המינימלי הדרוש להשגת התועלת שבפירסום. יש לזכור ולהזכיר כי מוות וחיים ביד הלשון. כאמור, גם לאורם של קני-המידה הללו, נוכל לבחון את דברי לשון הרע של איל על שגב.

הגנת אמת הפירסום - סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
10. זו לשון סעיף 14 לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
נבחן להלן את אמיתות הדוגמאות שהביא איל בפני ועדת הביקורת.

11. אמר איל: "תיראו אני שם לכם את הדוגמאות. לא רציתי להרחיב, כי באמת אין לי תחושה נוחה מהנושא הזה. בשנה האחרונה ובמקביל לתפקידו, אושרה לו התמחות במשפטים. אני לא הייתי HAPPY מהעסק הזה שאדם גם יקבל את מלוא משכורתו וגם עושה התמחות במשפטים. ואמרתי: תיראו, זאת ההחלטה, אני מכבד אותה, אני רק רוצה דבר אחד שיהיה אישור של לשכת עורכי הדין לגבי מה שנקרא התמחות שאדם עושה במקביל למשרה מלאה" (עמוד 46 לפרוטוקול הוועדה).

שגב טוען לחוסר תום לב מצידו של איל בהסתירוֹ מחברי ועדת הביקורת את העובדה כי שגב "איננו עושה התמחות במקביל לתפקידו, אלא קיבל לצורך כך חופשה ממעסיקו" (עמוד 3 פיסקה ד' לסיכומי שגב).

12. אכן, לצורך ההתמחות במשפטים, ניצל שגב ימי חופשה. על פני הדברים זהו סידור הולם. חופשה לצורך התמחות.

אלא שהסידור שהתגבש היה מורכב יותר. על פיו, היה שגב, מבקר הפנים, בחופשה, מידי יום בין השעות 07:30 - 13:30; חופשה זו נועדה לצורך ההתמחות במשפטים, והיא התפרסה על פני 36 שעות שבועיות במשך שנה. בשעה 13:30, התייצב שגב לעבודתו כמבקר הפנים בקק"ל, על כל פנים אמור היה להתייצב באותה שעה, ולעבוד עד השעה 16:00; מן השעה 16:00 עד השעה 19:30, המשיך בעבודתו בקק"ל - ב'חלון' זמנים זה - במסגרת של שעות נוספות.

אין זה חזון נפרץ. ככלל, חופשה לחוד ועבודה לחוד, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה (בהשאלה מן האמור בתלמוד הבבלי, ברכות מח, ב). 'שעטנז' של חופשה ועבודה גם יחד, מעלה - לכל הפחות - תמיהה. נמצא, כי הגם שאדם מצוי בחופשה מידי יום עד 13:30, הריהו מוציא את לחמו, ואף זוכה במנה הגונה של שעות נוספות כבימים רגילים, 75 במספר.

מוכשר ככל שיהיה מבקר הפנים, קשה להלום מצב של עבודה רצופה, החל ב - 7:30 כמתמחה במשפטים, וכלה ב - 19:30 כמבקר פנים, בלא הפסקה, ותוך שמירה על ריכוז ורמה מקצועית נאותה למילוי אחר שני התפקידים.

גם לא ברור פישרה של 'קפיצת הדרך' שהייתה לו, לשגב; ששעת סיום ההתמחות מידי יום (13:30), זהה לחלוטין לשעת תחילת עבודתו כמבקר פנים בקק"ל. אין בכך דיקדוקי עניות בעלמא, הואיל ומדיווחיו על שעות נוספות שביצע, לא גרע שגב כל מאומה, ולוּ גם שעה.

בנסיבות הללו, אין תימה, איפוא, בתיאור הדברים מפיו של מר די-קפואה, "עובד ביקורת מן השורה" (כלשונו, עמוד 87 לפרוטוקול), אשר העיד מטעם התביעה, ואמר כי בתקופת ההתמחות, שגב "היה בא בבוקר מוקדם, אחה"צ, במשך היום. לא זוכר שעות מדוייקות. לא כל יום היה בהתמחות, לפי צורכי העבודה היה בהתמחות או במשרד. בסופו של דבר לישיבות הוא הלך גם בזמן ההתמחות" (עמוד 88 לפרוטוקול).

על כורחנו נמצא, איפוא, וכפי שעלה מדברי שגב בעצמו (עמודים 15 - 16 לפרוטוקול), כי אותה מסגרת של שעות לא נשמרה באופן דווקני, "ב 7:30 צריך להתחיל ההתמחות. אבל אני הגעתי למשרד בשעה 9:00". לקק"ל הגיע שגב, לדבריו "בסוף ההתמחות. בשעה 14:00, 13:45 תלוי מה עשיתי באותו יום... פטרו אותי מלחתום שעון ומלדווח על שעון נוכחות בעבודה. נותנים אמון בפקידות הבכירה בקק"ל".

13. אמת נכון הדבר, כטענתו של שגב, הסידור הנ"ל אושר על-ידי יושבי ראש קק"ל.

דא עקא, אותו אישור בא לעולם בדרך פתלתלה; ויישומו בפועל, מוקשה.ו

מלכתחילה, כלל לא אושרה בקשתו של שגב לצאת ללימודי המשפטים (עמוד 11 לפרוטוקול); לדבריו, "לא הסכמתי עם התשובה הזאת... על הממונה הנכון יש גם את הממונה שלו" (שם), ואז פנה למנהל חטיבת משאבי אנוש ומינהל (קודמו של איל; גם אותו, אגב, שקל שגב לתבוע למשפט בשל הוצאת דיבה בשנים עברו, כאמור בעמוד 10 לפרוטוקול). גם פנייה זו נדחתה. בדיון מיוחד אצל מנכ"ל קק"ל, הוחלט לדחות את בקשתו של שגב ללמוד משפטים, בשל העלות הגבוהה, ובאין אפשרות לשלב לימודי משפטים ועבודה במשרה מלאה (+ 70 שעות נוספות) גם יחד (יעויין במכתב נ/2 מיום 17.9.96, ובמכתבו מיום 8.9.96 של מנהל יחידת ההדרכה וההשתלמויות); שגב לא אמר נואש, ופנה אל המנכ"ל. זה דחה גם הוא את פנייתו של שגב, ובשולי מכתבו ציין כי "אני סבור כי מעובד בתפקידך יש לצפות ליתר הבנה והקפדה על שמירת כללי מינהל תקין" (יעויין במכתבו נ/4 מיום 3.11.96. המעיין ייווכח לדעת, על רקע האמור במכתב כולו, כי המשפט המצוטט נוקט לשון המעטה); שגב בשלו, עד שלבסוף הצליח. המנכ"ל חזר בו לחלוטין מעמדתו הקודמת (עמוד 77 לפרוטוקול; ת/7). המנכ"ל פנה אל יו"ר הדירקטוריון, קמה וועדה לאשר את זכאותו של שגב ללימודים; וכך היה.

בגמר לימודי המשפטים, ולקראת תחילת ההתמחות, צפוי היה שייתעוררו קשיים דומים. אלא שבפעם הזאת, שוב לא פנה שגב - ככל עובד בקק"ל - אל מחלקת ההדרכה וההשתלמויות, אלא פנה היישר אל יושבי ראש הדירקטוריון. בקשתו אושרה.

14. הוא אשר אמרתי, כי שגב צודק בטענתו שהסידור כמתואר לעיל לגבי התמחותו, אושר. אלא שחבלי לידתו של אותו סידור, היו קשים; ותוכנו - קשה כפליים.

הדעת אינה נוחה מן ה'דילוג' על כל הפקידוּת המקצועית והמינהלית. שגב ידע היטב מניסיונו כשביקש לצאת ללימודי המשפטים, כמו גם מהיכרותו בתוקף תפקידו את קק"ל, כי דרך שנקט בה, פנייה ישירה אל יושבי הראש, איננה הדרך הראויה. מעמדו, תפקידו, ונגישותו, הם שהביאוהו לפנות במישרין אל יושבי הראש. עובד רגיל מן השורה, לא היה מהין לעשות כן. מכל מקום, דומה כי עובד רגיל מן השורה, לא היה זוכה לסידור 'שעטנזי' מעין זה; קרי, חופשה, התמחות, עבודה, שעות נוספות, הכל ביחד בתמהיל כנ"ל.

ודוק: גם לשגב וגם לאיל, במעמדם הבכיר, צריך שיהיה מבט כולל, בחינה מהותית של מצב הדברים. לא פרוצדורה עיקר; מהות היא העיקר.

אישור, תרשומת, הינהון-ראש מאולץ, וכיוצא באלה, יכולים ליתן עוגן חוקי למעשה כשר, ושאינו כשר; לדבר ראוי, ובלתי ראוי. גם אישור להתמחות שניתן, לימים, למנהל מפ"ק בקק"ל, אין בו כדי ללמד על תקינות האישור שניתן לשגב. מובן, כי משאושרה התמחותו של שגב, בדרך לא דרך, אין ניתן להשיב פניו של עובד אחר, ריקם.

מי אם לא מנהל חטיבת משאבי אנוש ומינהל (כמו גם מבקר הפנים), יתריע על מצב דברים כמתואר? מי אם לא ועדת הביקורת יהא הפורום המתאים לכך? האם אין עניין ציבורי בפירסום הדבר כדרך שנעשה, באופן מידתי, כדי שייבדק?

15. לא נכון טען שגב בתחילה (עמוד 18 לפרוטוקול), כי אושרו לו 75 שעות נוספות. בלחץ החקירה הנגדית, נסוג בו מדבריו הראשונים, למכסה של 65 שעות נוספות, עד שהעמיד את גירסתו על מכונה, 60 שעות נוספות. אכן, על פי סיכום הוועדה לענייני עובדים מ - 5.4.00 (נספח 9 לתצהירו של שגב), נקבע כי "יהיה זכאי לפי דיווח למכסת שעות נוספות של מקסימום 60 שעות".

חרף האמור, דיווח שגב באופן עיקבי מחודש מרץ ועד לחודש אוקטובר בשנת 2000, על 75 שעות נוספות (זולת חודש אפריל, שבו דיווח על 65 שעות, נ/5).

ודוק: אין מדובר בפליטת קולמוס גרידא. שגב ידע היטב מה מיכסת השעות הנוספות שאושרה לו בתקופת ההתמחות, כעולה גם ממכתבו (נ/9) מיום 15.4.01 אל מר כרמון מן האגף למשאבי אנוש שבו הודיעוֹ על סיום ההתמחות, והוסיף: "אודה לך אם תואיל להחזיר את הש.נ. למתכונת שהיתה לפני תחילת ההתמחות", משמע, מתכונת שונה.

בכלל, נושא השעות הנוספות נדון לפניי ולפנים, ולא ניתן היה לטעות בו, כעולה גם מתצהירו של מר שלמה גרבץ, יו"ר קק"ל. לדבריו, עוד לפני תחילת ההתמחות, קיים שיחה עם שגב ועם אנשי המקצוע, אך לא הגיעו להבנה מכיוון ששגב "התעקש על נוהלים שלא היו מקובלים על המערכת המקצועית. לא נפתרה דרך משל השאלה כיצד ניתן לכהן במשרה מלאה + 75 שעות נוספות חודשיות, ובה בעת לעבוד כמתמחה במשפטים הנדרש להשקיע 36 שעות שבועיות לפחות בהתמחות זאת... בהיותו מנהל אגף דרש שתוכר לו כל מכסת השעות הנוספות (כ - 75 במספר) בתקופת ההתמחות. אנשי המקצוע ביקשו לקצץ במכסת השעות הנוספות של מבקר הפנים... מר שגב סירב לקבל הצעתי שעליו להסתפק, וגם זאת רק בגין לחץ קשה אשר הפעיל מר שגב על המערכת, ב - 60 שעות נוספות בתקופת ההתמחות..." (סעיף 8 לתצהיר).

את הדברים הללו מאשר שגב "לגיטימי להפעיל לחץ כדי לשמור על זכויותיי" (עמוד 19 לפרוטוקול). דומה כי לחץ כמתואר, לא היה עובד מן השורה, מפעיל.נ

כך או כך, עובדה היא, על-פי דברי מר גרבץ, כי "משסרב מר שגב פסקתי שזאת החלטתי ועליו לקבלה או שקרן קיימת לא תאפשר לו לצאת להתמחות" (שם). נמצא, כי למרות שההחלטה הייתה על 60 שעות נוספות, עשה שגב, מבקר הפנים, דין לעצמו ודיווח על 75 שעות נוספות (זולת חודש אפריל, כנראה בשל חופשת חג הפסח, שאז דיווח, כאמור, על 65 שעות נוספות).

ועוד על עניין אותו לחץ שהפעיל שגב, לדבריו, "כדי לשמור על זכויותיי" (עמוד 19 לפרוטוקול). מר גרבץ מציין בתצהירו כי שגב קיבל על עצמו את הכרעתו של גרבץ "בחוסר רצון בולט, תוך שהוא מציין שאם כך הוא יבדוק את כל מערך השעות הנוספות של ראשי האגפים... הערתי לו בו במקום, שהתנהגותו אינה הולמת ככלל, ובוודאי שלא הולמת את מבקר הפנים שהרי אמירתו זאת יש בה בבחינת ניסיון להלך אימים על המערכת". באותו מעמד נכחה גם גב' רמה חפץ, מנהלת אגף משאבי אנוש בקק"ל, ולדבריה "במהלך הדיון אמר מר שגב כי בכוונתו לבדוק את נושא השעות הנוספות של כלל העובדים" (סעיף 4 לתצהירה). גב' חפץ, אשר העידה מטעם ההגנה, וכלל דברי עדותה נמצאו מהימנים, לא נחקרה בעניין זה. בסיכומיו, דק שגב דקדוקי עניות, בהבדל שמצא בין דברי מר גרבץ לבין דברי גב' חפץ. שהראשון דיבר על בדיקת השעות הנוספות של ראשי האגפים, והשנייה דיברה על בדיקה אצל כלל העובדים. הבדל זה, הינו שולי בנסיבות העניין. העיקר הוא, אותה מעין 'פעולת תגמול', או 'איום' סמוי בעשייתה, על שנגרעו ממנו 15 שעות נוספות.

16. חרף כל האמור, מתמיד שגב לטעון כי לא קיבל דבר שלא הגיע לו, ובעת יציאתו להתמחות, זכאי היה ל - 75 שעות נוספות על בסיס גלובלי, כיתר מנהלי האגפים בקק"ל. שגב מפלפל בדברי עד ההגנה כרמון, מנהל מחלקת פרט בקק"ל. גם אם צודק שגב בטענתו כי אין בקק"ל קריטריונים לקיזוז שעות נוספות לעובדים בחופשה, הרי שלא כטענתו, הקיזוז בעניינו לא נעשה כלל וכלל באופן שרירותי, אלא לאחר עיון ודיון, דין ודברים, בין שגב ולבין גורמי המקצוע וגורמי ההנהלה. נעשו ניסיונות להסביר, לשכנע, להתפשר, אך כל אלה לא צלחו. עובדה היא כי מנספח 9 לתצהירו של שגב, סיכום הוועדה לענייני עובדים מ - 5.4.00 בחתימת המנהל הכללי ומנהל חטיבת משאבי אנוש, למד שגב לדעת, ולמד כל המבקש לדעת דברים כהוויתם, כי שגב "יהיה זכאי לפי דיווח למכסת שעות נוספות של מכסימום 60 שעות" (שם).

17. בעמוד 4 לסיכומיו, מכביר שגב מילים על מחלוקת בינו לבין הנהלת קק"ל בנושא שכרו. לא לי במסגרת תובענה זו לדון אם העברתו של שגב לדירוג ודרגה 90% מנכ"ל, נעשתה כדבעי, האם משמעותה היא פטוֹר מחובת דיווח על שעות נוספות, וממתי חל אותו פטוֹר. לענייננו, דייני אם אומר כי היה זה לגיטימי להעלות את נושא השעות הנוספות בפני ועדת הביקורת, כדרך שעשה איל. אכן, מן הראוי שועדת הביקורת תיתן את דעתה על אותה 'סימולטניות' של התמחות, חופשה, עבודה ושעות נוספות בהיקף ניכר.

כיוצא בזה, מן הראוי לתת את הדעת על דברי מכתבו (מיום 22.4.01, נספח ג' לתצהיר איל), של מנהל יחידת השכר. לדבריו, טילפן אליו שגב וביקש ממנו לשלם לו את השעות הנוספות כמידי חודש בחודשו למרות שלא הגיש את הצהרתו כמקובל אצל מנהלי אגפים, תוך הבטחה להצהיר בתוך יום-יומיים. מתוך יחס של כבוד ואמון שילם מנהל יחידת השכר את השעות הנוספות, אך שגב מצידו לא עמד בהבטחתו, לא הצהיר על השעות הנוספות, ומנהל יחידת השכר מצא עצמו במצב בו שילם בלא צידוק. הסבר שנתן שגב לדבר, על "אי בהירות לגבי שיטת הדיווח" (עמוד 8 לסיכומיו), אינו מניח את הדעת. עובדה היא כי שגב לא עמד בדיבורו כלפי מנהל יחידת השכר. לדברי מנהל יחידת השכר, גם מצא כי על הצהרותיו של שגב משנת 2000 אין חתימה של הממונה, בניגוד להוראות. גם בנושא זה המדבר בעד עצמו, לא לי לקבוע ממצא מדוייק. שגב טוען כי הוא פטור מחתימה שכזו. גבי דידי, לצורך ענייננו-שלנו דייני בקביעה שהנושא מצדיק בחינה. בעדותו של מנהל יחידת השכר (עמוד 37 - 38 לפרוטוקול) ניכרה המבוכה שנקלע אליה שלא בטובתו, בעטיו של שגב שבתחילה לחץ, ואחר כך לא עמד בדיבורו.

18. שגב טוען בעיקביות, כאמור, כי עמד על זכויותיו. איל טוען כי שגב יצר לעצמו את זכויותיו, בדרך של עקיפת הדרג המינהלי והמקצועי ופנייה ישירה אל יו"ר הדירקטוריון, עד שזה כפה את דעתו על המנכ"ל. כדברי המנכ"ל: "אני מחוייב למלא אותם למרות שלא מתתי על העניין הזה" (עמוד 83 לפרוטוקול). מוצדק היה להעלות את הדברים בפני ועדת הביקורת. הדברים נאמרו בצורה מסוייגת, כדברים שטעונים התייחסות של שגב, ובדיקה של הועדה. הדברים לא הוצגו כאמת מוחלטת שאין בילתה, אלא כגירסה שבאה מפיו של איל, וציפייתו לדיון ולהחלטה.

19. לעניין העסקתו של עובד מחלקת הביקורת שנים לאחר גיל הפרישה.

אמר איל לועדת הביקורת "כשאני הגעתי לקק"ל אמרו לי: תשמע, גיל 65 זו פרישת חובה. ואנחנו עומדים בזה. וקשה לי מאוד לעיתים עם אנשים בגיל 65, שהם במלוא כוחותיהם, לבוא ולומר: רבותיי. אבל מה אפשר לעשות? חוקת העבודה מחייבת. אצל האיש הזה יש מבקר בגיל 71, שמנכ"ל קק"ל כבר שנתיים קבע שהוא צריך ללכת, והוא בתרגילים שונים ומשונים כל הזמן פוסל מועמדים על-מנת שהאיש יישאר" (עמוד 47 לפרוטוקול).

20. העובד, מר די-קפואה הגיע לגיל 65, גיל הפרישה, בחודש פברואר 1995. אף-על-פי-כן, נמשכה העסקתו עוד שנים לאחר מכן.
בעניין זה ובעוד אחדים, דומה כי שגב ביקש לזרות חול, לסמא את העיניים. בתארו את השתלשלות העניינים בתצהיר עדותו הראשית, טען כי די-קפואה "היה אמור לפרוש במהלך חודש אוגוסט 2000". שגב לא ציין כי עוד ביום 16.12.96 ביקש הוא עצמו להמשיך להעסיק את די-קפואה למשך שנה נוספת, וכי צריך היה לסיים את עבודתו בקק"ל בפברואר 1997. אלו דברי מכתבו מיום 16.12.96 אל מנהל יחידת קליטה והשמה בקק"ל: "מר ד. די-קפואה, עובד בלשכת המבקר כעוזר למבקר על בסיס של חוזה שתוקפו יפוג בפברואר 1997. לאור צורכי העבודה אני מתכוון להמשיך ולהעסיק את מר די-קפואה בתפקידו הנוכחי ולכן אני מבקש לדאוג להארכת חוזהו לשנה נוספת".

ממכתב זה (נספח ד' לתצהיר איל), ומראיות נוספות למדנו, כי שגב עצמו הוא שהיה מעוניין בהמשך העסקתו של די-קפואה, ולא כפי שעלה מן המצג של שגב בתחילה. לתצהירו בעניין זה צירף שגב מספר מסמכים, כולם ממועדים שלאחר הדיון בועדת הביקורת. מרביתם אף לאחר הגשת התביעה. מסך העשן התפוגג רק לאחר שאיל הגיש מסמכים ובמהלך המשפט התברר כי קיימת 'הסטוריה' ארוכה בקשר להעסקתו של מר די-קפואה. ראשית, היה זה שגב אשר יזם והמריץ את הגורמים הנוגעים בדבר בקק"ל, להמשיך ולהעסיק את מר די-קפואה. אכן, לזכותו של אותו עובד יצויין, כי היה כנראה חרוץ ושקדן, ומטבע הדברים היה לשגב עניין בהמשך עבודתו. כך למשל, באחד ממכתביו של שגב (מיום 23.12.98, נספח ד' לתצהירו של איל), עומד שגב על ניסיונו העשיר של העובד, ומציין את העובדה כי העובד נמצא בעיצומה של בדיקה מקיפה באגף החינוך. שגב כותב כי טרם נמצא מחליף, וכי "הפסקת עבודתו של מר די-קפואה בתקופה זו עלולה לפגוע קשה ביותר בביקורת הפנימית בקק"ל".

21. חרף סגולותיו של אותו עובד, ברי כי ניתן היה בכל אותן שנים למצוא לו תחליף הולם. שגב נשאל (עמוד 21 לפרוטוקול), על זיקה שבין מועד פרישתו של מר די-קפואה, למועד תחילת לימודי המשפטים של שגב, והאם נכון הדבר ששגב עשה את כל אשר לאל ידו למנוע את הפרישה, כדי שיוכל לצאת ללימודי המשפטים. תשובתו של שגב הייתה: "קשקוש מקושקש". כשלעצמי, הסתפקתי לגבי תשובה זו, לאור המוטיבציה הרבה של שגב בהמשך העסקתו של די-קפואה אשר ניכרה היטב במסמכים שהגיש איל; בהתחשב בכך ששגב ביקש לגלות טפח ולכסות טפחיים. הטפח שגילה היה, כאמור, תכתובות לאחר הדיון בועדת הביקורת, ומרביתן גם לאחר הגשת התביעה. הטפחיים שהסתיר הינם כל אותה 'היסטוריה' ארוכה, המוכיחה את רצונו של שגב בהמשך העסקתו של העובד, גם מעבר לגיל הפרישה.

לסיכומיו צירף שגב, שלא כדין, את חוקת העבודה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות הציונית העולמית, ואת חוקת הפנסיה לעובדי קרן קיימת לישראל. באופן שנהג, עלול היה לגרום לקיפוח הגנתו של איל. גם בשלבים קודמים של המשפט אירע שאופן התנהלותו של שגב, עלול היה לקפח את איל במשפט. מצידי, לא אדרש, איפוא, לאמור במסמכים הללו. למעלה מן הצורך אומר כי גם אם יימצא, על-פי פרשנות כזו או אחרת שמציע שגב בסיכומיו, כי לא הייתה מניעה חוקית להמשך העסקתו של אותו עובד מעבר לגיל הפרישה, הרי שכל אותן שנים שבהן ביקש שגב, וחזר וביקש, את המשך העסקתו של העובד, לא הסתמך כלל על המסמכים הללו, לפי מה שנחזה ממכתביו. רק בשלב מאוחר זה, בצר לו, מבקש שגב למצוא תימוכין באותם מסמכים.

יהא הדבר כאשר יהא, גם כאן ענייננו איננו בחוקיות פורמלית במובנה הצר. ענייננו במהות. פשוט וברור, כי העסקה שכזו, הינה חריגה ביותר. ברי כי כשבמבקר פנים עסקינן, יש להישמר מכל משמר ולעשות בחינה קפדנית, לבל תימצא סטייה שלא כדין מחוק או מנוהל. בנסיבות הללו, אין כל פגם בהעלאת הנושא בפני ועדת הביקורת, כנושא שטעון ליבון.

22. עוד אמר איל לחברי הועדה: "אנחנו שולחים עובדים לימי עיון. אם יום העיון הוא בתחום העיסוק הקונקרטי של העובד - אנחנו מכסים לעתים עד 90%. והיה וזו העשרה מאד מאד כללית - אנחנו מכסים 30%. האיש פנה בנובמבר לגבי מזכירתו ואמר שהוא רוצה שהיא תלך לאיזה כנס שמתקיים באיזה מלון בטבריה. אני לא עסקתי בזה. עסקה בזה מנהלת אגף משאבי אנוש והיא אמרה שזה לא קשור לתפקיד. הוציאו לו תשובה שמאחר שזה לא קונקרטי לתפקיד - אז הכיסוי יהיה 30%. תגובתו של המבקר היתה: אני עושה לכם ביקורת, מיום ראשון אני מתחיל בביקורת. רבותיי, אז מה עשיתי? - אמרתי: זכותו המלאה לעשות ביקורת. התקשרתי אליו ואמרתי לו: תראה, אתה רוצה לעשות ביקורת - הכל פתוח; אבל אנחנו כדת וכדין נפתח ביקורת, נראה מה מטרת הביקורת, כמו שצריך, ונגבה את הביקורת במלוא הנתונים. כמובן שהביקורת לא נעשתה" (עמוד 47 לפרוטוקול).

23. עיון בתוכנית הכנס האמור (נספח 15 לתצהיר שגב) מעלה, כי אכן אין זיקה ישירה בינו לבין תפקיד מזכירתו של שגב באגף הביקורת. הכנס עוסק בעניינים כלליים בעבודתן של מזכירות. אכן, יש לכאורה טעם בדברי מכתבה של גב' תמר סולומון, מנהלת יחידת ההדרכה בקק"ל (נספח 16 לתצהירו של שגב) "...כשם שהוסבר לך בשיחתנו הטלפונית, מבדיקת תכנית ימי העיון מתברר, כי היא אינה ייחודית ורלבנטית ליחידות ביקורת...". שגב בשלו, גם במהלך המשפט, בסוברו, כי דעתו-שלו היא הקובעת, ולא דעתם של גורמי המקצוע הנוגעים בדבר בקק"ל. כזאת אומר שגב בעמוד 13 לתצהיר עדותו הראשית "חזקה על לשכת המבקרים הפנימיים שארגנה את הכנס, כי "תתפור" את הכנס למנהלות לשכת מבקרים, כך שהנימוק לחוסר ייחודיות איננו רלוונטי". אין בידי לקבל את גישתו-זו של שגב. אומנם, מדובר היה בכנס מנהלות לשכה ומזכירות ביחידות ביקורת, אך מחלקת ההדרכה אינה אמורה לפעול כחותמת גומי, ובנסיבות העניין מצאתי כי השיקולים אשר הינחו את המחלקה, הינם נכונים.

24. מכל מקום, תגובתו של שגב בעת ההיא, לא הייתה הולמת. גב' רמה חפץ, מנהלת אגף משאבי אנוש בקק"ל, העידה מטעם ההגנה, ודבריה הותירו רושם אמין ומשכנע. למיטב זכרונה, היה זה ביום חמישי, בשעת נסיעה התקשר אליה שגב, וביקש לדעת אם אושרה למזכירתו השתתפות בכנס בטבריה. גב' חפץ ביקשה מאת גב' סולומון, מנהלת מחלקת ההדרכה, להיפגש עם שגב ולהסביר לו את הרציונאל לקביעת אחוז ההשתתפות בלימודי העשרה. בתום הפגישה של גב' סולומון עם מר שגב התקשרה גב' סולומון אל גב' חפץ, ודיווחה כי בעיני שגב לא נראתה ההחלטה, הוא לא יקיים דיון נוסף בנושא "ומכל מקום בדעתו להתחיל את הביקורת ביחידת ההדרכה ביום א'"( סעיף א' 4 לתצהיר גב' חפץ). במישרין שמענו על כך מאת מנהלת מחלקת ההדרכה, גב' סולומון, כי בגמר שיחתה עימו אמר "כי בשבוע הבא יתחיל ביקורת ביחידת ההדרכה על פי תכנית העבודה השנתית שלו" (סעיף 6 לתצהירה). בחקירתה הנגדית, הגם שהוטח בה כי היא אומרת ביודעין דברים שאינם נכונים, אמרה הגב' סולומון "אני עומדת באופן שלם ומלא מאחורי דברי שאני אומרת כאן" (עמוד 35 לפרוטוקול). שגב מדגיש בסיכומיו את העובדה, כי גב' סולומון נתונה למרותו של איל, וכי יש לראות את עדותה באור זה. כשלעצמי, חרף הדברים הללו ואלה שבעמוד 5 לסיכומי שגב, התרשמתי לחיוב מדברי עדותה של גב' סולומון. אין מדובר בהמצאת דברים, אלא בארוע שהיה. גב' סולומון זכרה אותו היטב. זכרה את המועד, את המקום, את הדיווח סמוך לאחר מכן למנהלת שלה גב' חפץ שנימצאה אז בתל-אביב. אני מבכּר את דבריה על סמך התרשמות ואותות אמת בעדותה.

25. אכן, וכטענתו של שגב (וכעולה מן האמור שם בסיכומיו), הייתה מתוכננת זה מכבר ביקורת במחלקת ההדרכה. שגב לא הרחיק לכת עד כדי 'המצאת' עניין הביקורת במחלקת ההדרכה, יש מאיין. אני מוכן גם להניח כי בסופו של דבר, הביקורת "הייתה עניינית והוגנת" (כדבריה של גב' סולומון, בעמוד 36 בפרוטוקול, ללמדנו, אגב, שלא הייתה עויינת לשגב כפי שטען כלפי עדותה, ונכונים דברי איל בסעיף 52 לסיכומיו בהקשר זה). אלא ששגב כשל בכך שכרך בחדא מחתא, באותו הבל פה, את חוסר הנחת שלו מן ההחלטה המינהלית של מחלקת ההדרכה, עם הודעה על הביקורת המתוכננת להיעשות במועד סמוך, באותה מחלקה. על ההחלטה נמסר לו ביום חמישי, ועל אתר הוא הודיע על הביקורת שתיעשה ביום ראשון. הסתבר, כי גברת סולומון לא ידעה כלל על הביקורת המתוכננת. עוד הסתבר, כי לא כל ביקורת יוצאת אל הפועל, ואכן, בדיעבד, לא יצאה הביקורת אל הפועל באותו יום ראשון, אלא במועד אחר. בהתאם לכך מתחזקת התחושה שלא בכדי הודיע שגב ביום חמישי על הביקורת ביום ראשון (כשסביר להניח שידע אז שהביקורת לא תחל באותו יום ראשון), אלא כמעין 'איום סמוי'.

26. שגב טוען כי הוא פועל בקק"ל בשלושה 'כובעים': כמבקר מקצועי, כמנהל יחידה בת 6 עובדים, וכעובד של המוסד. בהמשך לטענה זו, טוען שגב כי איל נטל דוגמאות לפעולות שביצע שגב ב'כובעו' כמנהל יחידה למען עובדיו, וב'כובעו' כעובד מן המניין למימוש זכויותיו החוקיות, "וייחס להן, ללא כל הצדקה ובחוסר תום לב מוחלט, כוונה של פעולה כ'מבקר'" (פרק ב' סעיף 2 לסיכומיו).

התקשיתי בטענה זו. המבקר הפנימי של קק"ל נושא עימו בציקלונו בכל עת ובכל שעה את תפקידו זה, והריהו טבוע בו. כך צריך להיות בתודעתו של המבקר הפנימי, וכך הוא בתודעתם ובעיני רוחם של כלל עובדי קק"ל, מגדולם ועד קטנם. "בכל דרכיך דָעֵהו כי הוא יְיַשֵר אורחותיך" (משלי ג, ו). על כל צעד ושעל, מצופה מן המבקר שיינהג ללא דופי ושלא ידבק בו רבב. אמת, אין כל מניעה שהמבקר יעשה לרווחת עובדיו. אדרבא. טבעי גם שיישקוד על רמתה המקצועית של היחידה שעליה הוא ממונה. הוא גם רשאי, ככל עובד, לעמוד על משמר זכויותיו. ואולם, בכל אלה, אסור לו לחרוג מן המידה; לא בדיבור, לא במכתב, ולא במעשה.

27. על יסוד האמור לעיל, הנני סבור כי עומדת לאיל הגנת אמת הפרסום. גם אם לא הוּכחה אמיתותו של פרט כזה או אחר מדבריו של איל בפני ועדת הביקורת, הרי שמדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. זאת, מחמת העובדה שאייל ראה לסייג את דבריו, נקט פעם ופעמיים לשון "אולי", "זה לשיקולכם", "התרשמות שלי", "בזהירות רבה",
"ואני מסייג", ואמירות נוספות אשר מהן לא השתמע ביטחון מוחלט באמיתות של כל פרט ופרט. ניכר כי איל ביקש לשתף את חברי הועדה בהתרשמותו ובדעתו על דרך התנהגותו של שגב. ברי היה כי דברי איל צריכים לעבור מסננת כפולה. האחת, תגובה מפורטת מאת שגב; והאחרת, בחינת הדברים בועדת הביקורת במתכונת שתיבחן על ידה, עובר למתן החלטה. עיקרי הדברים, כפי שהוצגו, הינם אמת.

28. פשוט וברור כי היה עניין ציבורי בהבאת הדברים בפני ועדת הביקורת, כדרך שנעשה. אין מצופה כלל וכלל מאדם כאיל, בתפקידו ובשיעור קומתו, כי יינהג כבת-יענה, או כ'ראש קטן'. הציפייה היא הפוכה בתכלית. ממבקר הפנים מצופה להיות "אות ומופת להתנהגות ארגונית, מינהלית, תקינה ותקנית" (כדברי ב"כ של איל בפיסקה 34 לסיכומיו). כשם שאמר יו"ר ועדת הביקורת (עמוד 56 לפרוטוקול הועדה), צריך המבקר להיות ללא רבב. כשיש אצל מנהל החטיבה למשאבי אנוש ומינהל בקק"ל הרהורים והשגות על התנהגותו של המבקר, שומה כי יניחם בפני ועדת הביקורת. אם צריך ראייה לדבר, נמצאנה בדברי גב' אדלמן, חברת ועדת הביקורת "אני מדברת על קטע הרבה יותר חשוב בעיניי, על זה שמועסק אדם בן 71 ודבר כזה לא מובא לידיעת וועדת הביקורת" (עמוד 48 לפרוטוקול הועדה).

למעשה, גם שגב עצמו מודה בכך שקיים עניין ציבורי בפירסום הדברים (אם הם אמת), באומרו בסעיף 8 לכתב התביעה, כפי שאמר לחברי הועדה "כי אם תימצא דוגמא אחת לנכונות הדברים יסיק הוא את המסקנות המתבקשות" (וכמצוטט גם בעמוד 6 לתצהיר העדות הראשית של שגב).ב

לפיכך הנני סבור כי עומדת לאיל הגנת אמת הפירסום.

29. במהלך המשפט, כדי להוכיח כי דיבר אמת, הרחיב איל את היריעה והביא דוגמאות נוספות. שגב מתנגד לכל אלה (סעיף 4 לסיכומיו). כשלעצמי הנני מבכּר את דברי ב"כ של איל (סעיף 40 לסיכומיו). זאת להזכיר, כי "נתבע או נאשם המבקש להתגונן בהגנת "אמת הפרסום" יוכל להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות כל ראיה המאמתת את הפרסום, בין אם היה מודע לקיומה בעת הפרסום ובין אם לאו" (א' שנהר, לעיל, בעמוד 222). יהא הדבר כאשר יהא, אדרש להלן בקצירת-האומר אל חלק מן הדוגמאות הנוספות הואיל וב"כ הצדדים עשו כן, אך לא על אלה מושתת פסק הדין.ו

עיקרן של הדוגמאות הנוספות, בניסיון של איל להציג מגמה עיקבית אצל שגב, בדבר עמידה על קוצו של יו"ד בעניין זכויותיו, ואף מעבר לכך, "יצירת" זכויות גם מקום בו אינו זכאי להן, וכשאיננו ממלא בעצמו אחר מה שנדרש מאחרים.

30. דומה כי התובענה דנן באה לעולם בעיקבות העובדה שאיל ראה להעמיד את יו"ר קק"ל על ההשלכות הכספיות הנובעות מאישור דרגה של 90% משכרו של מנהל חטיבה. בדיקתן ארכה זמן, מסיבות שכנראה לא היו תלויות באיל (נ/1). ביום 24.1.01 נכנס שגב לחדרו של איל, הטיח בו האשמות קשות בצעקות רמות, לנגד עיני עובדים שנכחו במקום, עד שעזב את החדר תוך טריקת הדלת (נספח ב' לתצהירו של איל). עיקרי אותו אירוע אושרו בעדותו של שגב (עמוד 6 - 7 לפרוטוקול). מצופה ממבקר פנים שלא יינהג כך.

איל פנה אז במכתב (נספח ב' לתצהירו), שקול ומדוד, אל שגב. שגב לא 'הרים את הכפפה'. ניתן היה אז ליישר את ההדורים בתקיעת כף (המעיין במכתב ייווכח כי בפי איל לא הייתה דרישה מופרזת ליישור ההדורים, והוא לא הכתיב לשגב את אופן ההתנצלות המתבקש). סירובו של שגב לעשות כן, הוא שהביא את איל לפנות אל יו"ר ועדת הביקורת.

אין לשגב להלין בעניין זה אלא על עצמו. ראשית, על התנהגותו שמלכתחילה, התפרצותו הבוטה כלפי שגב לנגד עיני עובדי האגף; שנית, על סירובו להתנצל בדיעבד, בכך שלא שעה לדברי איל אשר הודיעוֹ במכתבו, כי אם לא ימצא את הדרך להתנצל, יבקש איל מאת יו"ר ועדת הביקורת לדון בעניין.

31. מנהל יחידת הביטחון בקק"ל, יורם פדרשניידר, פנה במכתב מיום 26.3.00 אל מנכ"ל קק"ל, בעניינו של נשק מוסדי שהוחזק אצל שגב. במכתבו הוא כותב:
"1. שוחחנו בע"פ על הנושא שבנדון.נ
2. קיבלתי היום את מכתבו של המבקר המצ"ב עם שאלתך ואני נדהם עד לאן תגיע עזות המצח של האיש הזה?
3. להלן כמה עובדות:
א. המבקר לא ביצע מטווח כשנה וחודשיים, כאשר החוק מחייב ביצוע מטווח והדרכה כל חצי שנה!!!
ב. המבקר מתעלם מ- 3 פניות ותזכורות ששלחתי לו במהלך שנה וחודשיים.ב
ג. מבקר הפנים שאמור להיות דוגמא מזלזל בכללים ובחוקים שהם בכלל חוקי מדינת ישראל ולא רק כללי קק"ל.ו
ד. בביקורת שערך ביום 12/03/2000 מפקח כלי ירייה ארצי של משרד הפנים, נדהם הלה לגלות אדם ללא הרשאה חוקית מחזיק בנשק ושוחח עם מאיר שגב טלפונית והעמיד אותו על חומרת העניין.נ
ה. במכתבו כותב המבקר כי ביצע מטווח והדרכה כמתחייב, שקר גס ועזות מצח היות וביצע זאת ביודעו שבוטלה הרשאתו ונדרש להחזיר הנשק ועוד יותר מכל הוא משקר לך במכתב תמים בן 3 שורות!!!
4. יש להעמיד את המבקר במקומו, האיש עבר על החוק, לאיש בוטלה הרשאה לנשק מוסדי!
5. כדי לקבל נשק בהמשך ייצטרך לשכנע אותי ורק אותי בצורך לחימושו!!...".ב

שגב מכחיש את תוכנו של המכתב. לדבריו, לא ראה אותו לפני המשפט, ולא נתבקש בשעתו ליתן הסברים על הטענות הכלולות בו. עוד ביום 12.3.00, כשבועיים לפני מכתבו הנ"ל של מנהל יחידת הביטחון, עבר שגב אימון ומטווח (ת/5 ו - ת/6). לדברי שגב, יש לראות את מכתבו של מנהל יחידת הביטחון בזיקה לדו"ח ביקורת חריף שפורסם על תיפקודה של היחידה באירוע מסויים, שקדם למשלוח המכתב (עמוד 24 לפרוטוקול).

על יסוד אישורים מאת "קרב, מועדון קליעה וירי בע"מ" (ת/5 ו - ת/6), דומה כי צודק שגב בטענתו כי ביום 12.3.00 אכן ביצע אימון ומטווח. דא עקא, שבאותו יום 12.3.00, כתב שגב את מכתבו הנזכר בסימוכין במכתבו של מנהל יחידת הביטחון (נ/6); אותו יום 12.3.00, הוא היום שבו נעשתה ביקורת על-ידי מפקח כלי יריה ארצי של משרד הפנים, שבה נמצא (לפי האמור במכתבו הנ"ל של מנהל יחידת הביטחון), כי שגב החזיק בנשק ללא הרשאה חוקית, וכי הועמד בגין כך על חומרת העניין. נמצא כי בכל מקרה איחר שגב בשיעור ניכר בביצוע המטווח, תוך הפרת הכללים לעניין החזקת נשק מוסדי. אין בעצם ביצוע האימון והמטווח ביום 12.3.00 כדי לאיין את הטענות הקשות שבמכתבו של מנהל יחידת הביטחון.

שגב מלין על סגנונו הבוטה של מנהל יחידת הביטחון. אכן, דברי מכתבו קשים, אך במישור העובדתי לא נסתרו (במה שאמור עד יום 12.3.00).

32. במכתב (נ/7) מיום 23.9.01 הלין שגב בפני מנכ"ל קק"ל על "טיפולו" (כמצוטט מהמכתב) של איל בנושא כיסא אורטופדי למכוניתו של שגב. המכתב מדבר בעד עצמו, סגנונו בוטה ואף מעליב, וכפי שכתב ש' גרבץ, יו"ר קק"ל לשגב: "רוחו ותוכנו של מכתבך אינם מאפשרים לי לטפל בנדון" (נספח א' לתצהירו של ש' גרבץ).

במכתב (נ/8) מיום 18.4.02 ביקש שגב מאת מנהל מחלקת הפרט לקבל החזר כספי בגין אגרת רישיון נהיגה. לא הייתה זו בקשה שיגרתית; אומנם לא יחידאית, אך כנראה לא קדמה לה בקשה דומה לקבלת החזר בגין אגרת רישיון נהיגה מאת מי ממנהלי החטיבות (עמודים 52 ו - 70 לפרוטוקול).

עוד כהנה וכהנה תכתובות הוגשו, במגמה ללמדנו על יחסי אנוש גרועים, קטנוניות בעמידה על זכויות ותנאי שירות, ותלונות של עובדים בקק"ל נגד שגב. בעניינן של אלה ראיתי לנקוט זהירות רבה ולא להידרש אליהן כלל. יצאתי מהנחה בהקשר זה, בהתאם לטענתו של שגב, כי אין זה מן הנמנע שמבוקרים שלא היו שבעי רצון מדו"חות ביקורת ראו "לזרוק בוץ" במבקר. ודוק: אינני קובע כלל וכלל כי כך הוא. אדרבא, הדעת נוטה שלא כך. אלא שמחמת הזהירות, ומכיוון שתוצאת פסק הדין אינה מושפעת מאלה, העדפתי שלא להזכירן.ו

ועוד זאת נמנעתי לעשות, לא קבעתי ממצאים לגבי טענתו של איל (בהסתמך, בין היתר, על עדות יו"ר קק"ל ש' גרבץ), כי דו"חות של שגב כמבקר פנים, נמצאו בלתי אמינים. הדברים (כמתואר בסעיף 47 לסיכומי איל), ראויים לבחינה מעמיקה וממצה, במיוחד על רקע הדו"ח של היועץ המשפטי, אך זו חורגת מן הדרוש לצורך פסק הדין.

33. כאמור, גם מבלעדי הדוגמאות הנוספות, עומדת לאיל הגנת אמת הפירסום; בהצטברן, לא כל שכן.
עוד טוען איל להגנתו על תחולת מספר מהגנות תום הלב, שלפי סעיף 15 לחוק.

הגנת תום לב - הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רישמי או ציבורי - סעיף 15 (4) לחוק
34. זו לשונו של סעיף 15 (4) לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...נ
(4) הפירסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות".

מבקר הפנים, הוא 'כלב השמירה' של האירגון שבו הוא משמש בתפקידו. עליו לעשות לשם הבטחת התנהלות תקינה ויעילה. אותו ייראו וממנו יילמדו כלל עובדי האירגון. מעטים הם נושאי המישרה כמישרה זו, אשר מחוייבים לשמש דוגמא ומופת לזולתם.

מבקר הפנים בקק"ל נושא בתפקיד רישמי או ציבורי, בגוף שלו מעמד ציבורי ולאומי, כאמור לעיל (פיסקה 7) בדברינו על מעמדה של קק"ל. גבי דידי, כאמור, מן הראוי להצדיק מלכתחילה את הצעד שבו נקט איל; אבל גם למי שלא ייסבור כך, גם אם לא הייתה מוטלת עליו חובה לעשות כן, רשות בודאי נתונה לו. מכאן נגזרת ההגנה שלפי סעיף 15 (4) לחוק.

35. איל הדגיש בדבריו בפני ועדת הביקורת "ואני באמת מסייג את הדברים שלי להתרשמות שלי, ואולי ההתרשמות הזאת לא משקפת... אני אומר זאת בזהירות, ואני מסייג את דברי להתרשמות שלי..." (עמוד 40 לפרוטוקול הועדה). אין מדובר אלא בהבעת דעה על התנהגותו של שגב, ויש לראות בהקשרם הנכון את דבריו של איל על שגב, כי מה שעשה גובל במתכונת של אדם שמשתמש בתפקידו כקרדום לחפור בו. זו התרשמותו של איל, זו דעתו, וזכותו להביעה בפני ועדת הביקורת.

36. ודוק, לשם תחולת ההגנה שלפי סעיף 15 (4), צריך היסוד הראשון להתבסס על עובדות נכונות. קרי, הפירסום צריך להתייחס אל התנהגות הנפגע במלאו תפקיד מאלה המצויינים שם, ובקשר לעניינים כמפורט שם. היסוד השני, קרי, הבעת דעתו של הנתבע, אין הכרח שיהא בה אמת (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 334, 348-349).

37. על יסוד האמור לעיל, הנני סבור כי איל עשה את הפירסום בנסיבות האמורות בסעיף 15 (4).

הגנת תום לב - ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי - סעיף 15 (6) לחוק
38. זו לשונו של סעיף 15 (6) לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...ב
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

איל טוען כי בדבריו בפני ועדת הביקורת התמקד בפעולות, כמתואר לעיל, שעשה שגב בפומבי.ו

דומני כי גם אם אכן כך הוא, הרי שהגנת סעיף 15 (6) לחוק לא נועדה לחול בעניינו של פירסום על מי שמכהן בשירות הציבור בקשר למילוי תפקידו. לשם כך נקבעה ההגנה הנ"ל שבסעיף 15 (4) לחוק, זו ההוראה המיוחדת אשר תוחמת את היקף ההגנה הראויה בכגון דא. החלתה בו-זמנית של הגנת סעיף 15 (6), עלולה להביא לטישטוש התחומים. אין מקום לשימוש ב'הגנת-סל' זו, שבה מרכז הכובד הינו במהות הפעולה ולא במיהות הנפגע, כשיש בנמצא הגנה מיוחדת כדלעיל [ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 875].

הגנת תום לב - הבעת דעה של ממונה על הנפגע - סעיף 15 (7) לחוק
39. זו לשונו של סעיף 15 (7) לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...נ
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".

ב"כ המלומד של איל אינו מתעלם מן האוטונומיה של מבקר הפנים, אך מבקש ליתן פרשנות מרחיבה למושג ממונה בהקשר דנן, בהתבסס על שני אלה: חרף האוטונומיה של המבקר הרי שבניהול השגרתי של האירגון, ממונה איל מתוקף תפקידו כמנהל חטיבת משאבי אנוש ומינהל בקק"ל על נושאים רבים הקשורים לשגב; בהם - יישום ההחלטה על העלאת שכרו, הטבות שונות, תנאי העסקת עובדי מחלקת הביקורת, וכיוצא בעניינים האלה. ועוד זאת, שכנושא משרה ניהולית בכירה כנ"ל, וביודעו על התנהגות לקויה של המבקר, בא איל בהגדרת ממונה, ומחוייב בדיווח. מתוקף תפקידו ומכוח החוזה שבינו לבין קק"ל, יש לראות את איל כממונה, מכללא, על שגב, בקשר לחובת דיווח על ליקויים בעבודתו. כך, בא כוחו של איל.

כשלעצמי הנני מסופק גבי הדברים הללו, יש בהם צדדים לכאן ולכאן. לא יהיה זה נכון מצדי, אגב אורחא, בהקשרם של העניינים הנדונים כאן, לקבוע דבר שעלול 'לכרסם' בעצמאות הביקורת, או להתפרש כך. מוטב יישארו הדברים בצריך עיון.ב

הגנות תום לב - חובה לעשות את הפירסום - ס"ק (2); הגשת תלונה לרשות מוסמכת - ס"ק (8)
40. כיוצא בזה לעניינן של ההגנות שלפי סעיף 15 (2) לחוק: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"; ולפי סעיף 15 (8) לחוק: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע… לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה…".

בעניינן של שתי ההגנות הללו נוטה דעתי להכריע בחיוב על תחולתן, על יסוד האמור בסעיפים 54, 55 ו – 64 לסיכומי איל (אם כי הדגש בסעיף 54 לא צריך להיות על היחסים "שבין הנתבע לתובע" כאמור שם, אלא על יחסי הנתבע וועדת הביקורת אשר אליה הופנה הפירסום). מכל מקום, אין צורך לקבוע מסמרות בדבר. איל מוגן דיו גם מבלעדי ההגנות הללו.ו

תום לב

41. איל שכנעני כי עשה את הפירסום בנסיבות סעיף 15 (4) לחוק (והדעת נוטה לכך שגם בנסיבות סעיפים 15 (2) ו - (8) לחוק). הפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, וחזקה, בהתאם לסעיף 16 (א) לחוק, שנעשה בתום לב. החזקה לא נסתרה.

מאלה למדתי על תום ליבו של איל:
א. בפתח דבריו בפני ועדת הביקורת אמר איל כי "מאוד הייתי מעוניין שהדברים שאני אומר יישמעו גם על-ידי מבקר הפנים. אין בזה שום עימות בין אנשים. להיפך. הוא צריך לשמוע את הדברים. אני חושב שלתועלת התיפקוד שלו בעתיד רצוי שהוא ישמע את הדברים שאני אומר, כי אולי דברים כאלה לא הושמעו בפניו ולאוזניו בעבר. התוצאה של זה היא אולי שהוא נוהג בדרך שהיא אולי לא מצופה ממבקר פנים. נוהג בדרך שלא מצופה ממבקר" (עמוד 1 לפרוטוקול ישיבת ועדת הביקורת מיום 14.3.01). איל ביקש במכתב פנייתו אל הועדה, וחזר על בקשתו בפני הועדה, לומר את הדברים בנוכחותו של שגב. אין זו דרכו של מי שמבקש להעליל עלילות, אלא של מי שמבקש לברר עניין או מחלוקת בהגינות.
ב. לא ניכרה אצל איל כל מגמה להעצים את הטענות נגד שגב. אדרבא, איל סייג עצמו כמה פעמים במהלך דבריו: "אני אומר לכם בזהירות רבה ... ואני באמת מסייג את הדברים שלי להתרשמות שלי, ואולי ההתרשמות הזאת לא משקפת...אני אומר זאת בזהירות ואני מסייג את דבריי להתרשמות שלי... לכל טיפול שתחליטו...". איל הסתפק בדוגמאות אחדות שהציג בפני חברי הועדה. במהלך המשפט התברר כי יכלו להיות באמתחתו עוד דוגמאות רבות. אילו כוונת זדון הייתה אצלו, לפגיעה שלא כהוגן בשגב, יכל להיערך מראש ולהביא שלל דוגמאות, שמועות וכיוצא באלה, בפני ועדת הביקורת. הוא הסתפק במועט.
ג. ועדת הביקורת היא הגוף האמון על כגון דא. דומני כי לא רק שהיה איל רשאי לפנות בדבריו אל ועדת הביקורת, אלא שהיה מחוייב לעשות כן. מקובלנו כי יש המבכּרים דרכים אחרות: רכילות-פרוזדור מפה לאוזן, הפרחת שמועות, הדלפה מגמתית ומקוטעת לתקשורת, וכיוצא באמצעים מעין אלה להוצאת דיבתו הרעה של אדם. לא בדרכי עקלתון הלך איל, אלא בדרך ישרה.
דיני לשון הרע לא נועדו לרפות ידיים. יש ונדרש לשון הרע לתועלת, כמקובל גם במשפט העברי (כדלעיל בסעיף 9).
ד. כחודש לאחר ישיבת ועדת הביקורת, פנה איל אל יו"ר הוועדה במכתב, וזו לשונו: "לאור פניית יו"ר עמית של קק"ל אלי והמלצתו למתן חלק מדברי לפני חברי ועדת הביקורת בישיבת הוועדה מ- 14 במרץ 2001, עיינתי בעיון רב בפרוטוקול של הישיבה והגעתי למסקנה שאין מקום לשום שינוי לגבי העובדות במקרים שציינתי אך אפשר שהמונחים "קרדום לחפור בו" ו"שימוש בתפקידו לקידום עניייניו האישים", חריפים ביותר ולפיכך, אני מבקש להשמיטם מהפרוטוקול".
פנייתו זו של איל, צריכה להיזקף לזכותו, ולא לחובתו כפי שמבקש שגב בסיכומיו (פרק ז' סעיף 3).
ה. התרשמתי כי איל איננו איש ריב ומדון. תוכו כברו. איל לא ביקש להתעמת ולא להתנצח, אלא לעשות ביושר ובהגינות את מלאכתו. ידיו של איל רב לו, בתפקידו הנוכחי, ובתפקידו הקודם כסגן מבקר מערכת הביטחון עד לפרישתו מצה"ל בדרגת תת-אלוף. מקצוע הביקורת קרוב לליבו, וטובת קק"ל לנגד עיניו. התרשמתי היטב ממקצועיותו, מכנותו, ומתום ליבו.

סוף דבר
42. לשון חריפה נקט איל כלפי שגב, באומרו בפני ועדת הביקורת של קק"ל, כי שגב משתמש בתפקידו כקרדום לחפור בו, ולקידום ענייניו האישיים. נכון עשה כשביקש להשמיט ביטויים אלה מן הפרוטוקול. לא נכון עשה שגב, כשלא נתרצה.

חבל גם שבועדת הביקורת ובהנהלת קק"ל לא נחלצו במידה הראויה לברר את העובדות לאשורן ולהשכין שלום בין הניצים, עד שהיה צורך במשפט זה.

במהלכו, למקרא מסמכים, דוחות ופרוטוקולים, ולמשמע עדויות, יש ונדמה היה כי ה'קופסה הכחולה', הייתה ל'קופה קטנה', וכי משאבים ומרץ בלתי-נדלים מושקעים בתנאי שכר ורווחה של בכירים בקק"ל ובהתנצחויות על אודותיהם, יותר מאשר בגאולת הארץ ובשאר יעדיה של קק"ל. יש לקוות ולהניח, עם זאת, כי מדובר ביחידים, ולא בכלל אנשי קק"ל.

43. באין פשרה, או הסכמה אחרת בין בעלי-הדין, ייקוב הדין את ההר.

בבחינת דבריו של איל על-פי דיני לשון הרע, במלואם ובהקשרם, על בסיס דוגמאות פרטניות שנתן, באתי לכלל דעה כי מדובר בפירסום מותר, לפי סעיף 13 (9) לחוק. רשאי היה איל לומר את הדברים בפני ועדת הביקורת, בהיותה רשות המוסמכת לבחון דברים מעין אלה שאמר על מבקר הפנים. פירסום מותר - מורה החוק - לא ישמש עילה למשפט, ולאיל עומדת הגנה מוחלטת.

44. עומדת לאיל גם הגנת אמת הפירסום, בהתאם לסעיף 14 לחוק. יכול אומנם, שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי כזה או אחר מן הדברים שאמר, אך בנסיבות העניין כמתואר לעיל, אין באותו פרט לוואי, פגיעה של ממש. בפירסום הדברים כדרך שעשה איל, בפני ועדת הביקורת ולא בפומבי, בשים לב למשרתו-שלו, למשרתו של שגב ולתפקידה של הועדה, כשהדוגמאות תוארו מפיו בזהירות ובסייגים, לא כאמת מוחלטת, תוך שמירת זכותו המלאה של שגב להגיב, ושל ועדת הביקורת לדון ולגבש את עמדתה - יש עניין ציבורי.

45. ועוד זאת, שעומדת לאיל הגנת תום הלב, שלפי סעיף 15 (4) לחוק (והדעת נותנת שכך גם לגבי סעיפים 15 (2) ו - (8) לחוק). מדובר בהבעת דעתו של איל על התנהגותו של שגב בתפקידו כמבקר הפנים בקק"ל; ורשות נתונה בידו לעשות כן. איל עשה כן בתום לב. הפירסום בכללותו, בהתחשב בתוכנו, ביעדו, ובהיקפו, לא חרג מתחום הסביר. איל מצידו ביקש להשמיע את הדברים בפני שגב. ועדת הביקורת היא שהחליטה שהשניים לא ידברו איש בפני רעהו, אך נשמרה לשגב זכות התגובה. למקרא פרוטוקול ועדת הביקורת, ולאור מה שעלה במשפט, ניכר כי איל לא ביקש להעצים את הטענות נגד שגב, אלא ביקש לעשות את מלאכתו בהגינות.

46. אשר על כן, התביעה נדחית.
שגב יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לאיל שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ בסך כולל של 18,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ו' באב תשס"ג (4 באוגוסט 2003), בהעדר הצדדים.
נֹעם סולברג, שופט
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

תא (י-ם) 6122/01 מאיר שגב נ' יוסף איל

תא (י-ם) 6122/01 מאיר שגב נ' יוסף איל