על המאבק בין יצחק לפלשתים

יצחק מייטליס

פרשת תולדות

פורסם לראשונה באתר דעת, כט בחשוון תש"ע



"ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'...וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאו עפר" (כו יב-טו).

יצחק ה"צבר" הראשון, עובד האדמה היהודי הראשון, נפגש כאן בתופעה בלתי מובנת: לא ברור לו מדוע הבארות שחפר אביו נסתמו בעפר על ידי הפלשתים? הרי גם הם נהנו בודאי מאותן בארות. אפשר שהפלשתים טענו על בעלותם, אך מדוע לא השתלטו עליהם, מוע עשו מעשה חורבן וסתמום?

אומר על כך בעל הכתב והקבלה (מובא אצל נחמה ליבוביץ): "ככה עשה אברהם להטות לבב עובדי אלילים אל ה' ובעודנו חי היה נשיא אלוהים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהם. אמנם אחרי מותו חזרו לגילוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כולם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות, ובהתבטל הבאר נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע, כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה"

נראה אם כן שהמאבק על פי פירוש זה היה על רקע אידאולוגי הנוגע לאמונה באל אחד. מטרת הבארות לא הייתה רק לשם הוצאת מים מן הארץ אלא גם כלי להפצת ידיעת ה' בקרב יושבי הארץ.

אולם ניתן לפרש את המאבק כויכוח אידאולוגי שכן תופעת המאבק בין יושבי המדבר בהתפתחות הטכנולוגית המנסה להפריח את השממה הוא עתיק יומין הנמשך עד לעת החדשה.

בתקופת השלטון הבריטי בסיני ניסה מושל סיני ג'רוויס לפתח את נאת המדבר קדש ברנע אולם הבדואים במקום חיבלו במפעלי ההשקיה ובכל נסיון להפריח את השממה. בעקבות נסיונו המר אמר ג'רוויס שהבדואים אינם בני המדבר אלא יוצרי המדבר שכן הם במו ידיהם מחבלים בכל נסיון להפוך את השממה לאזור מיושב. יתכן אם כן שהרקע לסתימת הבארות של אברהם היה על רקע דומה.

החשש הפרימיטיבי מפני פיתוח, מפני חידושים ומפני הלא מוכר העלולים לשנות את המציאות ואת אורח החיים לו הורגלו יושבי המדבר הוא הגורם לעיתים לתגובות קשות ואלימות.

בימיו של יצחק המאבק משנה צורה, הפעם הפלשתים שלא נקפו אצבע בכריית הבארות שודדים את המים מיצחק. הפעם אין הם סותמים את הבארות אלא משתמשים בהן.
כאן יש התקדמות מסויימת ובמקום להרוס את הבאר הם משאירים אותה ומשתמשים בה לצרכיהם.

נחמה ליבוביץ מציעה הסבר נוסף על פי המדרש בבראשית רבה סד, ו, שבו נכתב כך: "ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו" אמר לו: כל אותן עוצמות שעצמת, לא ממנו היו לך?..."

בעקבות המדרש מציעה נחמה ליבוביץ שהמילה "ממנו" אינה מ"ם היתרון כדוגמת "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" (בראשית מח, יט) ודוגמת "איננו גדול בבית הזה ממני" (שם, לט, ט) אלא מ"ם המוצא כדוגמת "כי ביום אכלך ממנו" (שם ב, ב); "נתתי כסף השדה קח ממני" (שם, כג, יג). מה מובנה של "ממנו" בפסוקנו? אומרת על כך נחמה ליבוביץ 'ממנו' משמעותה מאיתנו, משלנו. אמנם יצחק הוא זה שעבד והוא זה שכרה בארות מים בארץ חרבה אולם הפלשתים טענו שעשרו של יצחק בא מניצול של תושבי המקום. כפי שהמדרש אומר לעיל כל עצמות שעצמת לא ממנו היו לך?

טיעון דומה אנו מוצאים אצל בני לבן כלפי יעקב: "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה" (שם, לא, א).

הקנאה בהצלחתו של יצחק היא אשר הובילה לגירושו של יצחק ולאורך הההיסטוריה של עם ישראל אנו פוגשים תופעות דומות של גירוש יהודים על רקע הצלחתם הכלכלית.

אולם נראה כי יש כאן רובד נוסף, הן הפלשתים והן יצחק מבינים שאין כאן מאבק על המים בלבד אלא המאבק הוא על השייכות לארץ. מי שמפתח את האזור בעבודתו ובחריצותו קונה אותה. המשאיר אותה שוממה מצביע על אי שייכות אמיתית למקום.

ושוב, דבר זה מרמז על דורות מאוחרים יותר שבה עם ישראל בא לארצו והפריח את השממה ומשעלה הדבר בידו באו שכניו שהשאירו את הארץ שוממה ועלובה וטענו/טוענים: "לנו הארץ".

רמז לכך ניתן בפרשה שכן המילה 'ארץ/ארצות' מופיעה כמילה מנחה בסיפור שבע פעמים. בתחילת פרשת הירידה לארץ פלשתים נאמר "ויהי רעב בארץ" וה' אומר ליצחק "שכן בארץ"(כו ב) ובסיום המאבק עם הפלשתים לאחר מציאת הבאר: 'רחבות' ולפני העליה לבאר שבע אומר יצחק: "כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כו כב)

הפלשתים מנסים למחות את עקבות נוכחות אברהם על ידי סתימת הבארות ומשלא עלה בידם הם מנסים לתפוס בכוח הזרוע את הבארות שנחפרו מחדש ומשלא עלה גם זה בידם הם מארגנים משלחת רמת דרג להגיע להסכם שלום עם יצחק. הסכם השלום הושג רק משנוכחו הפלשתים שאין הם יכולים לגבור על יצחק.

מכלל הפירושים אנו רואים אבות טיפוס של עילות למאבקים בין עם ישראל לשכניהם כפי שהיו במהלך ההסטורי. בתקופת יוון טענו כנגד דתנו המונותאיסטית, משגלינו מארצנו טענו כנגדנו שאנו מנצלים את הגויים ולכן יש להרגנו ולגרשנו וכששבנו לארצנו טוענים שאנו לוקחים ארץ לא לנו. וכשיראו שכננו "כי היה אלוקים עמך" הם יבואו לכרות אתנו ברית שלום.

ועל כל הדברים שנאמרו לעיל נאמר כבר על ידי הרמב"ן: "ומעשה אבות סימן לבנים"