לצאת מבית עבדים – היובל כמהפכה דתית חברתית
דוד סבתו
מעליות כ"ט טבת תשס"ט
א. פתיחה
במאמר זה אתמקד בשתי פרשיות בתורה, שהן למיטב ידיעתי, היחידות שעוסקות באופיה הכלכלי חברתי של מדינה – סיפור מכירת מצרים, ופרשת היובל. פרשיות אלה אף מקיימות ביניהן זיקה פנימית, וכפי שאראה להלן, שתי הפרשיות מייצגות שני דגמים הפוכים של מדיניות כלכלית. סיפור מכירת מצרים מגלם באופן מובהק את אופיה האלילי של מצרים כבית עבדים. מאידך, פרשת השמיטה והיובל מציבה דגם מדיני כלכלי ישראלי, המבוסס על הנחת יסוד מונותאיסטית, שבמרכזו חירות האדם. בניגוד למצוות חברתיות אחרות המוטלות רק על הפרט, מצוות השמיטה והיובל הן מצוות כלליות, המוטלות על האומה כולה בפרק זמן מסוים. לכן העונש שנקבע על ביטולן איננו עונש ליחיד אלא עונש לאומה כולה כפי שמפורש בפרשת בְּחֻקֹּתַי1.
ב. מכירת מצרים לפרעה
בסיפור זה2 מתוארת מצרים במצב חירום כלכלי של רעב מתמשך. מצב חירום זה מוביל בסופו של דבר לשידוד מערכות מדיני כלכלי שהשלכותיו מרחיקות לכת, ובו נעוצים שורשיו של שעבוד מצרים3. הסיפור מתאר את השפעותיו של הרעב בשלושה שלבים.בשלב הראשון נגמר הלחם בארץ מצרים ובארץ כנען (פסוק יג): "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". במצב זה פונים המצרים אל יוסף, שהכין מבעוד מועד אוצרות תבואה, וקונים אותה בכספם. יוסף 'מלקט' את הכסף שבכל הארץ אל פרעה. אמצעי התשלום והמחיה מרוכזים כעת כולם אצל פרעה (יד): "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה".
בשלב השני מבקשים המצרים מיוסף לחם חינם, כיוון שכספם תם (טו): "וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף". אולם יוסף דורש תמורה (טז): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף". כלומר, "אפס כסף" אינו סיבה לקבלת לחם חינם, אלא לתשלום באמצעות המקנה – כנגד תביעתם "הבה לנו לחם" משיב יוסף "הבו מקניכם".
בשלב השלישי, בתום השנה השנייה, תם גם המקנה המשמש מרכיב הכרחי באמצעי הייצור החקלאיים. כעת המצרים מבינים לבדם מניסיונם שאין לחם חינם, והם מציעים מעצמם את גופם ואדמתם ליוסף. בחברה החקלאית הקדומה, האדם והאדמה קשורים זה בזה ללא הפרד, כיוון שללא האדמה אין האדם מסוגל להתקיים ולהוציא לחם, לכן הם כורכים את מכירת אדמתם עם מכירתם, ומציעים לעבד אותה עבור פרעה תמורת זרע. הם חוזרים על כך כמה פעמים (יח-יט):
לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.ואכן, יוסף מקבל את הצעתם (כ):
וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.ראוי לשים לב לשינוי הקל בניסוח דברים. המצרים מוכרים את אדמתם לפרעה ויוסף קונה את כל אדמת מצרים, אולם הפסוק חותם: "ותהי הארץ לפרעה". הארץ כאן היא כינוי כללי לכל האדמות כולן. שינוי לשוני פעוט זה הוא רב משמעות. מרגע שפרעה קנה את אדמתם של כל המצרים הפכה כל הארץ, היחידה המדינית השלמה, להיות שלו. ההבדל אינו כמותי אלא מהותי. אין מדובר בסך כל החלקות בלבד אלא בבעלות טוטאלית על כל הארץ, ההופכת אותו לאדון יחידי במצרים בעל מעמד עליון, שכל נתיניו כפופים לו.
יוסף נוקט פעולות מעשיות כדי להוכיח את מעשה הקניין ואת בעלותו של פרעה (כא-כב):
וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהו4ּ, רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם.כך פירש רשב"ם את טעם המעשה: "העביר אותו לערים – כמו שעשה סנחריב כדכתיב 'אל ארץ כארצכם', כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה".
יוסף אף דואג לכך שהמצרים יחיו בתודעת עבדות מתמדת באמצעות מס של חמישית מהתבואה שעליהם לתת לפרעה, המבטאת את שעבודם לו (כג-כד):
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה, וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם, וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.הכתוב מדגיש שהמעמד היחיד במצרים שלא השתעבד לפרעה הוא מעמד הכהנים, אלא שטעם הדבר הוא שמזונם מזומן להם מפרעה ולכן לא נזקקו למכור את אדמתם, כפי שהוטעם בפסוק כד. נמצאת אומר שאף הכהנים תלויים תלות מוחלטת בפרעה5.
כיצד יש להעריך את מדיניותו של יוסף? דומה שהתורה עצמה מבקרת אותה בחריפות. למעשה, זו המדיניות שהפכה את מצרים ל"בית עבדים", שהרי זו מדינה בה כל הנתינים הם עבדי המלך, נטולי קרקע וחירות. מבחינה זו ניתן לומר, שפעילותו הכלכלית של יוסף יצרה את התשתית לשעבוד הממושך של בני ישראל במצרים, בית העבדים. יתירה מזו, כפי שנראה בהמשך, כמה ממצוות התורה מעוצבות כאנטיתזה לסיפור זה, ומלמדות על הניגוד העמוק הקיים בין הדגם המצרי לדגם הישראלי. פרשת היובל משמשת דוגמה מובהקת לניגוד זה, ולכן נקדיש לה את עיקר עיוננו6.
ג. יובל7
פרק כה בויקרא עוסק במכלול המצוות של השמיטה והיובל8. הוא פותח במצוות השמיטה, אולם עיקרו מוקדש לעניין היובל. כך פותחת חוקת היובל (פסוק י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". נמצא, שקריאת הדרור ליושבי הארץ היא עיקרו של היובל. "דרור" פירושו חופש מוחלט ומצב של אי תלות, כפי שעולה מהמקבילות השונות9. רמב"ן ביאר שזו גם משמעותו של השם "יובל" (בפירושו שם): "ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר 'והעברת שופר תרועה', אבל אמר 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה', שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר 'יובל היא', שבה יוּבַל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור"10. ורמז רמב"ן בדבריו, שכלל זה – "וקראתם דרור", נפרט לשניים בהמשך הפסוק: "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". בפסוק זה נזכרים שני המרכיבים העיקריים של היובל, המפורטים בהמשך הפרשה – יציאת קרקעות ויציאת עבדים. ויש לדייק בלשון הכתוב: לא נאמר כאן שהקרקע שבה לבעליה11. אמנם, הכתוב מדבר על מכירת השדה ויציאת השדה, ועל מכירת האדם ויציאת האדם, ונראה לכאורה שישנה הקבלה בין השניים. הנושא הראשון הוא שיבת השדה והשני הוא שיבת האדם. אולם מעיון בלשון הכתוב עולה שבשני המקרים הנושא הוא האדם השב, אל אחוזתו12 ואל משפחתו:וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹשני אלה הם פרטיו של הכלל "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". גם כאן המוקד הוא האדם, יושב הארץ. הארץ היא מקום מושבו של האדם ולא נושא לעצמו. לא הקרקע שבה אל בעליה, כי אם האדם אל אחוזתו. כך נאמר גם בפעם השלישית, בחתימת הפסקה (יג): "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ"13.
וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
בניגוד לשמיטה, הממוקדת בארץ השובתת בה, היובל ממוקד באדם השב אל מצבו הראשוני לפני ההתמוטטות הכלכלית. ונראה שהבדל זה בין שתי השנים רמוז בלשון הכתוב. כאמור, מהותה של השמיטה היא ה'שביתה', ומילה זו חוזרת שבע פעמים בפרשה. לעומת זאת, ביובל לא נזכרה כלל המילה שביתה. המילה המאפיינת את היובל היא 'שיבה': "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ... תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו". מילים אלה דומות בהגייתן ושונות במשמען: 'שבת' עניינה הפסקה זמנית, הִמַּנעות ממלאכה. 'שיבה' עניינה חזרה אל המצב הראשוני.
גם בדינים המפורטים בהמשך הפרשה ישנו קשר הדוק בין גאולת הקרקע לגאולת האדם. התורה מפרטת ארבעה מקרים של התמוטטות כלכלית, הפותחים כולם באופן דומה: "כי ימוך אחיך". כבר עמדו רבותינו על כך שמתואר כאן תהליך הדרגתי לפי סדר עולה מהקל לכבד14: מכירת קרקע, הלוואה (תוך איסור ריבית), מכירת עצמו לישראל לעבדות ומכירת עצמו לגר ותושב לעבדות. נעיין בארבעה שלבים אלה:
1. מכירת אחוזה
השלב הראשון עוסק באדם שמכר את אחוזתו מחמת עוניו (כה): "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו". מכירת האחוזה היא השלב הראשון בתהליך ההתמוטטות הכלכלית. אדם המוכר את אחוזתו מאבד חלק ניכר מחירותו הכלכלית, כיוון שהיא האמצעי העיקרי להוצאת לחמו. גם כאן מדגיש הכתוב שביובל האדם שב אל אחוזתו: "ושב לאחוזתו". שיאו של תהליך זה מגיע בשלב השלישי והרביעי, בו האדם נאלץ למכור עצמו לעבד ולאבד כליל את חירותו.
בהמשך מבחין הכתוב בין שדה לבין בית מושב עיר חומה שאינו חוזר ביובל (כט-לא):
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ: וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל: וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.הרמב"ן פירש את טעם הדבר (שם):
ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה – בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו, רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה. ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחיתו, רצה שיצא השדה ביובל. אבל הבית לאחר היאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו, כי לא תמעט מחיתו אם יחלט. ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה, ועל כן דינם כשדה הארץ.מפירוש זה עולה שהעיקרון המנחה של גאולת הקרקע הוא דאגה לאמצעי הייצור של החקלאי, ומשום כך בית שלא משמש לייצור חקלאי אינו חוזר ביובל.
בשלב זה מתואר מסלול נוסף, מסלול הגאולה, המאפשר לקנות חזרה את השדה אף קודם היובל. הדבר מוטל על קרובו של המוכר, ואף המוכר עצמו יכול לגאול אם השיגה ידו, ולשלם את העודף שנותר בשנים15. למסלול זה כמה השלכות: א. מסלול הגאולה מאפשר למוכר להיחלץ ממצבו בכל שלב שהוא, אף קודם היובל. יתרונו של מסלול הגאולה בכך שהוא מעניק לאדם הזדמנות תמידית לשוב לאחוזתו, וכך מעודד אותו לעשות מאמצים בלתי פוסקים לשוב אל חירותו. בניגוד ליובל, שאף שהוא מעניק לאדם אפשרות לפתוח מחדש את חייו, אולם זמנו קבוע מראש ולא ניתן לשנותו, והאדם ייאלץ להמתין עד היובל כדי לממש הזדמנות זו16. ב. המצווה על הקרוב לגאול מעניקה למוכר אפשרות של סיוע מבחוץ כדי להיחלץ ממצבו. ג. התורה מדגישה כאן את עיקרון חישוב העודף. עיקרון זה קובע שהקונה איננו נפגע כלכלית מהגאולה, כיוון שהוא מקבל את יתרת כספו בחזרה על פי מספר השנים שנותרו. מאידך, ירידת מחיר העודף בכל שנה מקלה על המוכר לגאול את שדהו כעבור זמן.
2. איסור הלוואה בריבית
בשלב השני נאמר (לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ". הביטוי "מטה ידו" שנוסף כאן מתאר את חומרת מצבו הכלכלי של אותו אדם. ייתכן שאף לא נותרו לו נכסים, והוא כבר איננו יכול למכור מאחוזתו. הציווי במקרה כזה הוא: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". "והחזקת בו" מהווה משקל נגד ל"מטה ידו". כך פירש רש"י בעקבות הספרא את משמעות הביטוי:
והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.מיד לאחר מכן מופיע איסור ריבית. נראה שהיחס בין הציוויים הוא של כלל ופרט. התמיכה וההחזקה הטובה ביותר לאדם במצב זה היא על ידי הלוואה ללא נשך ומרבית. כך עולה מהמסגרת הפותחת ומסיימת במילים "וחי עמך", כאשר בתווך נמצא איסור ריבית17 (לה-לו):
וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.מיקום פסקה זו בפרקנו מעורר תמיהה, שכן אין כל קשר בינה ובין היובל ודיניו. ייתכן שמיקומה במסגרת זו ללמד על הכלל כולו יצא – המטרה היא להחזיר לאדם את יכולת הייצור והפרנסה בכבוד. זו מטרתה העיקרית של השבת הקרקעות והעבדים ביובל, וזו גם מטרת איסור ריבית. נראה שישנו קשר אמיץ יותר בין שני העניינים. כך חותמת הפסקה (לז-לח):
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵ-לֹהֶיךָ.
וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.
אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.מדוע מופיעה יציאת מצרים בחיתומו של איסור ריבית? יציאת מצרים מופיעה בפרק עוד פעמיים כטעם לביטול העבדות, אולם כאן אין קשר ברור בין השניים. על קושי זה עמד כבר רבא, והעניק לו הסבר משלו (בבא מציעא סא, ב):
אֲנִי ה' -לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵ-לֹהִים.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור – אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא.אולם נראה שיש קשר ישיר בין יציאת מצרים עצמה לבין כל אחת מהמצוות. במשקלות למשל, כתוב במפורש (ויקרא יט, לג-לו): "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו... כי גרים הייתם בארץ מצרים... אני ה' -להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". כלומר, הגרות במצרים היא הבסיס לאיסור הונאת גר בארץ. ואם כן יש להבין כיצד משמשת יציאת מצרים נימוק לאיסור ריבית בפרקנו. ראשית, יש לעמוד על ייחודה של הזכרת יציאת מצרים בריבית. בשתי הפעמים האחרות בפרשה מדגישה התורה את עניין העבדות:
(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.ואילו כאן מזכירה התורה את נתינת הארץ (לח): "לתת לכם את ארץ כנען".
(נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' -לֹהֵיכֶם.
ראב"ע עמד על עניין זה:
וטעם 'אני ה' -להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' שהייתם גרים. והנה נתתי לכם אחוזה. והטעם דבק עם 'גר ותושב וחי עמך', גם עם כל הפרשה הנזכרת בעבור גאולת הארץ. והזכיר פרשת ומטה ידו עמך בעבור שיזכיר הישראלי, שיהיה לו צורך רב עד שימכור עצמו שיצא ביובל. והנה כל פרשת הסדר דבקה.כלומר, לדעתו פסקה זו משמשת חתימה כפולה, לפרשת ריבית העוסקת בגר כשם שישראל היו גרים במצרים (בדומה לחתימת פרשת משקלות, העוסקת אף היא ביחס הראוי לגר כפועל יוצא של גירותם במצרים), ולכל החטיבה העוסקת בגאולת אחוזה בארץ, וכאן מזכירה התורה שהארץ כולה ניתנה לישראל ביציאת מצרים מידי ה'. חתימה זו היא מעין הפתיחה (כג-כד): "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". וכאן נאמר: "לתת לכם את ארץ כנען". הארץ ניתנה לכם על מנת שתתנו לה גאולה.
הטענה השנייה מסתברת, כיוון שהיובל עוסק ביציאת האדם והארץ משעבודם ובהמשך הפרק נזכרה יציאת מצרים כבסיס ליציאת האדם משעבודו, ולכן מסתבר שתוזכר כאן גם ביחס לארץ. אולם הטענה הראשונה בעייתית כיוון שעיקרה של הפסקה אינו עוסק בגר דווקא, וכן לא נזכרה כאן זיקת הגר למצרים כפי שנזכרה בפרשת משקלות. מאידך, הודגש כאמור עניין נתינת הארץ. ייתכן שפתרון הבעיה קשור בעניין הנתינה. האדם מצֻוֶּה על נתינת כספו ללא נשך ומרבית, "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ", כיוון שה' הוציאו ממצרים בחוסר כול, ונתן לו את ארץ כנען. הנימוק כפול: ראשית, על האדם לנקוט את מידת הקב"ה, לעשות חסד עם בריותיו ולתת להם משלו. שנית, האדם צריך לדעת שהוא היה חסר כול וקיבל מאת ה' את ארץ כנען, ואם כן כל רכושו ניתן לו מאת ה' ואינו שייך לו, ממילא ראוי שילווה מכספו ומזונו לעני ללא נשך ומרבית (הרעיון המרכזי של פרשת היובל ביחס לארץ ולאדם).
3. הנמכר לישראל
השלב השלישי עוסק באדם הנמכר לעבדות מחמת דחקו (לט): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ". הנמכר לעבדות נמצא במצב חמור יותר ממוכר שדהו, משום שהוא מנותק גם מאחוזתו וגם ממשפחתו, וכך הוא מאבד כליל את חירותו. הציווי במקרה זה הוא לשחררו ביובל (מ): "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ". ביובל הוא שב לשניהם (מא): "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב". ממש כלשון הכתוב במצוות היובל (י): "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". מכאן ראיה נוספת לקשר שבין האדם והארץ ביובל.
ראוי להעיר כאן על נקודה משמעותית ביותר ביחס למהותו של היובל, העולה מתוך הפסוקים. היובל איננו אירוע חד פעמי המשדד את קנייני העבדים והקרקעות פעם בחמישים שנה, אלא מהווה נקודת ייחוס לכל שאר השנים. אצל הנמכר מחמת דחקו מבטל היובל למעשה את מעמדו כעבד, והופך אותו לשכיר. האיסור בפסקה זו על עבודת עבד ורדייה בפרך הוא תוצאה ישירה של עיקרון זה (לט-מד): "לא תעבוד בו עבודת עבד…לא תרדה בו בפרך...". כך גם במכירת שדה, היובל משנה כליל את אופי המכירה. אין זו מכירת קרקע אלא מכירת "שני תבואות" (טז): "כי מספר תבואות הוא מוכר לך". איסור זה מופנה לשני הצדדים, למוכר ולקונה. מבחינה זו מקביל איסור הונאה במכירת שדה לאיסור עבודת פרך במכירת האדם, ששניהם נגזרים מעיקרון היציאה ביובל ונועדו ליישם אותו בשאר השנים.
מאיסור הונאה נובע עיקרון נוסף – הגנה על רכוש הקונה מפני היובל. אין כאן חלוקה מחדש של הקרקע, הפוגעת בזכויות הקניין של הקונה בשם טובת המוכר, אלא המרת המכירה בהחכרה. כך יוצא שהקונה אינו מפסיד את שדהו ביובל כיוון שמלכתחילה לא שילם עליו יותר. כפי שציינו לעיל, עיקרון דומה קיים גם בדין השבת העודף.
מניתוח זה עולה, שהשלכותיו העיקריות של היובל אינן ביובל עצמו אלא דווקא בשאר השנים. אין מדובר בשנה שהופכת את סדרי הקניינים הקבועים ומחלקת מחדש את הרכוש בין האזרחים, אלא בשנה הממירה את אופייה של מכירת הקרקע והאדם, ומגדירה אותה מחדש. באופן זה מכוננת התורה מציאות ותודעה של מוגבלות אנושית, ושל שלטון -להי בעולם. האדם והארץ אינם בני מכירה, שכן הם רכושו של ה'. עיקרון זה נזכר בפרשה בסגנון דומה ביחס לקרקע וביחס לאדם:
במכירת הקרקע נאמר (כג): "והארץ לא תמכר לצמתות כי לי הארץ...".
במכירת אדם נאמר (נה): "כי לי בני ישראל עבדים..."; (מב): "לא ימכרו ממכרת עבד".
הקשר בין הארץ לאדם כבר התבאר לעיל, בעלות האדם על אחוזתו ועל גופו היא שמאפשרת לו לקיים חיי חירות. אולם כאן עולה קשר נוסף: השלטון המוחלט באדם ובארץ מעניק לאדם תודעת עליונות וריבונות. כנגד זה מכריזה התורה: "כי לי הארץ", ו"כי לי בני ישראל". הכרזה זו היא הבסיס המוסרי והדתי לחוקת היובל. הריבונות ה-להית על האדם והארץ מבטלת את היכולת האנושית לשלוט בהם18.
4. הנמכר לגר תושב
שלב רביעי – אדם הנמכר לגר תושב. שלב זה חמור מקודמו, שכן האדם מישראל נאלץ להימכר לגר תושב שאיננו מבני עמו19. החידוש העיקרי הנזכר בשלב זה הוא במסלול הגאולה. בפסקה הקודמת שעסקה בנמכר לישראל נזכרה רק היציאה ביובל, ואילו כאן אומרת התורה (מח): "אחרי נמכר גאולה תהיה לו". אמנם, לדעת חז"ל מסלול הגאולה קיים גם במוכר עצמו לישראל. כך מפורש במשנת קידושין (א, ב): "עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף".
הרמב"ן מפרש, שהחידוש בנמכר לגוי הוא במצווה המוטלת על הקרובים לגאלו קודם זמנו כדי שלא ייטמע בגויים. נמצא שהגאולה נזכרת הן ביחס לאחוזה, והן ביחס למכירת אדם :
(כה-כז) "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו... והשיגה ידו... וחשב את שני ממכרו".לסיכום נעיר הערה כללית על אופיו של היובל. פרקנו יוצר זיקה בולטת בין היובל ליום הכיפורים, המעמיקה את משמעותו הרוחנית של היובל. ראשית, שניהם מוגדרים כימים שנועדו לישראל. ביום הכיפורים נאמר (ויקרא כג, לב): "שבת שבתון הוא לכם, כי ביום הזה יכפר עליכם". וביובל נאמר (שם כה, י): "יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו". תקיעת השופר ביום הכיפורים פותחת את שנת היובל ומחוללת את תהליך השיבה הכפול (שם, ט-י): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".
(מח-נ) "אחד מאחיו יגאלנו... או השיגה ידו ונגאל – וחשב עם קונהו משנת המכרו".
יום הכיפורים מסמל את ההתחדשות הרוחנית, הטהרה וכפרת העוונות של ישראל. ביום הכיפורים זוכה האדם בהזדמנות לתקן ולחדש את עולמו הרוחני. ביובל המתרחש ביום הכיפורים אחת לחמישים שנה נפרצים הגבולות וההתחדשות מתפשטת מעולמו הרוחני הפנימי של האדם אל העולם החיצוני. האדם זוכה בהזדמנות להתנתק מהשעבודים הכלכליים החיצוניים, להתחיל מחדש את מסלול חייו ולהסיטו לעבר עתיד טוב יותר. יום הכיפורים והיובל מושתתים על עיקרון התשובה, המעניק לאדם את היכולת לחולל שינוי בחייו ולהתחיל אותם מחדש. עיקרון זה מפותח בפרשת התשובה בדברים ל, וחוזר במקומות רבים בספרי הנביאים. הוא מעצב תפיסת עולם אופטימית, לא דטרמיניסטית, המאמינה באדם, בחירות רצונו וביכולותיו ומעניקה לו הזדמנות לתיקון.
ד. בין חוקת מצרים לחוקת היובל
נסכם כעת את ההבדלים העיקריים בין המודל המצרי העולה מבראשית מז לבין המודל הישראלי המתואר ביובל:א. עבדות: בסיפור מכירת מצרים מסתיים בשעבודם של המצרים ואדמתם לפרעה (בראשית מז, כג): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה". הדיו של אירוע זה נשמעים בהמשך. בדיבר הראשון נאמר (שמות כ, ב): "אנכי ה' -להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מסתבר ששורשו של כינוי זה בסיפורנו. בית העבדים המצרי שנוצר כאן, שימש בסיס לשעבוד ישראל במצרים. כנגד זה, היציאה משעבוד מצרים נזכרת פעמיים בפרשת היובל כהנמקה לחיוב השחרור של עבד עברי:
(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.ובחתימת הפרשה:
(נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' -לֹהֵיכֶם.ופירשו רבותינו בספרא טעם הדבר (בהר פרשה ו – ד"ה פרשה ו): "כי עבדי הם – שטרי קדם עליהם ראשון. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים – על תניי שלא ימכר ממכרת עבד".
כלומר, עבדותו של מקום מהווה בסיס לא רק לשחרור משעבוד מצרים, אלא לשחרור מכל שעבוד לבשר ודם. בניסוח משפטי פשוט מופקעת יכולת האדון לקנות עבד. 'שטרו' מתבטל כיוון ששטר העבדות ה-להי קודם לו. אקט מהפכני זה מבטל למעשה את כל מוסד העבדות בישראל. העבד העברי, לפי חוקת היובל, אינו אלא שכיר למספר קצוב של שנים. יציאת ישראל ממצרים מובילה איפוא במישרין ליציאת העבד. ודוק, התורה איננה תולה זאת בעצם היציאה והשחרור משעבוד מצרים, שכן השחרור עצמו הוא מעשה חד פעמי והאדם יכול לשנותו ולמכור עצמו אם ירצה. הטעם הוא בכניסה לעבדות ה': "עבדי הם". עבדות זו לא יכול גם האדם עצמו לבטל.
התורה מצווה בפרשת היובל פעמיים "לא תרדה בו בפרך" (כה, מג; שם, מו). האיסור על עבודת פרך הוא תוצאה ישירה של שינוי מעמדו של העבד העברי לשכיר, כפי שמפורש בפעם השלישית (שם, נג): "כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ"20.
הביטוי 'עבודת פרך' מופיע בעוד מקום אחד בתורה, בתיאור השעבוד (שמות א, יג-יד):
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.כנגד מודל בית העבדים המצרי מציבה התורה דגם הפוך, של מדינה בה מתבטל כליל מוסד העבדות. לפי חוקת היובל אין האדם יכול, אף אם ירצה בכך, להסיר אחריות מעל עצמו ולהימכר לעבד21. האדם נדרש לחיות כבן חורין.
ב. האדם מול ה-ל: בסיפור מכירת מצרים יוסף קונה את כל אדמת מצרים ומעביר אותה לבעלותו של פרעה (בראשית מז, כ): "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב". מהלך זה מסוכם במשפט קצר: "וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה", וכבר עמדנו על משמעותו של ביטוי זה. בפרשת היובל מנמקת התורה את עיקרון יציאת הארץ ביובל כך (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ". שני עקרונות הפוכים אלה מייצגים את התפיסות המנוגדות – האם האדם הוא השליט האבסולוטי בעולם, או ה-להים. התפיסה המצרית מעמידה את המלך במרכז והופכת אותו למעין אל, או לגילום של הכוח האלילי בארץ, ובכך מצדיקה את שלטון העריצות הפרעוני. לעומתה, התורה מעמידה את ה' במרכז, הארץ וכל תושביה שייכים לו. הנחת יסוד זו היא הבסיס לחוקת היובל המעגנת בה את החירות האנושית.
ג. אחריות מוסרית חברתית: בשתי הפרשיות מתואר תהליך של הידרדרות כלכלית. בסיפור מכירת מצרים הרעב מביא את המצרים, בשלב האחרון, למכור עצמם ליוסף כדי שיוכלו לקיים עצמם. המצרים משעבדים עצמם לפרעה. לכאורה, אין במעשה זה פגם מוסרי שכן זהו הסכם בין אנשים בוגרים, שבמסגרתו הם מוותרים על חירותם מרצונם. גם בפרשת היובל מתואר תהליך של הידרדרות כלכלית של אדם בודד, אולם הגישה שמתווה התורה שונה לחלוטין. הנחת היסוד היא שישנו קשר בין המצב הכלכלי לבין החירות האנושית. כדי לשמר חירות זו יש להעניק לאדם, בכל מצב שהוא, הזדמנות ממשית לשקם את עצמו.
במסגרת גישה זו כלולים כמה עקרונות. נסכם אותם כאן בקצרה: ראשית, התורה הופכת את מכירת הקרקע והאדם, המרכיבים ההכרחיים לקיום חיים יצרניים עצמאיים, ממכירה קבועה לשכירות מוגבלת. הקרקע נמכרת ל"שני תבואֹת" והאדם נמכר לשנות עבודה קצובות ודינו כשכיר. כך מתאפשר לאדם למכור את אחוזתו ואף את עצמו במצבי קיצון בהם אין ברירה אחרת ובכך לחיות את עצמו. מאידך, היובל מגביל מכירה זו וקובע שלאחר תקופה בה יתאושש כלכלית ישוב לחירותו ויקבל הזדמנות נוספת. בדומה לכך דין הגאולה נועד לאפשר לו לחזור לשדהו ולצאת לחירות כאשר תשיג ידו בכל שלב שהוא, ואף מצווה על הקרוב לסייע בגאולתו. באופן זה נותרת באדם תמיד תקווה להתחלה חדשה. המצב לעולם אינו אבוד ותמיד יש לו הזדמנות להיחלץ ממצב הביש אליו נקלע. כך גם איסור הריבית, שנועד לאפשר לאדם ללוות בצורה נוחה שתאפשר לו להיחלץ ממצבו ולא להכניסו לחובות גדלים והולכים. במונחים מודרניים יש כאן הגבלה על החירות הכלכלית, אולם רק הגבלה כללית זו מונעת מהאדם לוותר על חירותו ומאפשרת לו להתחיל מחדש ולשקם עצמו. אין כאן חלוקה מחדש של העושר הכללי לשם יצירת שוויון מלאכותי, כפי שעולה מאיסור אונאה ואיסור מכירה לעבדות. זו הגדרה מחודשת של זכויות המכירה והקניין האנושיים, המגבילה אותם ומבטלת מראש את אופציית העבדות.
כאמור, יציאת מצרים נזכרת בפרשה זו שלוש פעמים ועומדת בתשתיתם של חוקי היובל השונים: גאולת הארץ ויציאתה ביובל, גאולת האדם ויציאתו ביובל ואיסור ריבית. הזיקה בין יציאת מצרים ליובל כפולה – היציאה הפיזית מעבדות מצרים משמשת תשתית משפטית ליובל, והיציאה הרוחנית מתפיסת העולם האלילית המצרית המגולמת בין השאר בסיפור מכירת מצרים.
ישנה זיקה הדוקה בין התפיסה הכלכלית המשתקפת בשתי הפרשיות לתפיסה התאולוגית שנזכרה לעיל. במצרים האלילית אין כל הגבלה על המכירה, ואין תפיסת אחריות וסולידריות חברתית. מדיניות זו מביאה לריכוז העוצמה הכלכלית ואמצעי הייצור הכלליים בידי פרעה, ובסופו של דבר מכוננת משטר עריצות אלילי בו משמש פרעה כמלך-אל השולט במדינה כולה ומשעבד את כל נתיניה. לעומת זאת, ביובל העיקרון התאולוגי המרכזי הוא בעלות ה' על הקרקע ועל האדם: "כי לי בני ישראל עבדים", "כי לי כל הארץ". עיקרון מכונן זה מהווה נקודת משען ארכימדית, המצויה מעל לעולם האנושי ומגבילה אותו, ובכך מאפשרת את קיומו המוסרי. הוא מבטל את אפשרות המכירה לצמיתות של האדם והקרקע, ובו מעוגנת החירות האנושית הבסיסית של כל אדם, שאינו משועבד לבן תמותה כי אם למלך מלכי המלכים. מעיקרון זה נובעת הגישה המעניקה לכל אדם את התקווה וההזדמנות לתיקון, ואיננה מאפשרת לו לוותר על חירותו22.
לבסוף, נעיר שישנן בתורה מצוות נוספות המעוצבות כניגוד לדגם המצרי:
1. מעמדם של הכהנים במצרים מנוגד למעמד הכהנים על פי התורה. במצרים הכהנים הם המעמד היחיד שזוכה באחוזה משלו, ואילו בישראל הכהנים הם המעמד היחיד שלא נוחל נחלה בארץ23.
2.
3. יוסף שם לחוק את נתינת החומש לפרעה. כך מסביר יוסף את משמעות החומש (מד, כג-כד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה, וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם". כלומר, חומש זה מסמל את שעבודם של המצרים לפרעה ואת העובדה שהם ואדמתם קנויים לו. אין הם אוכלים משל עצמם כי אם משולחנו של פרעה. כנגד זה מצווה התורה לתת מעשר ותרומה לה' מן היבול, כדי להתיר לאדם מישראל את תבואתו. על האדם להכיר שהארץ ויבולה אינם שלו אלא של ה', שנתנם לו בחסדו.
הערות:
1 על כך ראה למשל רשב"ם ויקרא כו, מו.
2. הסיפור מתואר בבראשית פרק מז. כל הפסוקים המובאים בחלק זה של המאמר לקוחים משם.
3. במאמר אחר, שטרם פורסם, עסקתי בהרחבה בזיקה שבין סיפור מכירת מצרים בסוף בראשית, לסיפור השעבוד בתחילת שמות, ודנתי במשמעותה.
4. עיין ברמב"ן שם שפירש שיוסף לא קנה את המצרים לעבדים בסופו של דבר, אולם מפשט הפסוקים עולה שהוא אכן קנה אותם.
5. בפסוקים מוזכרים שני חוקים, המשמשים בתפקידים הפוכים. בפסוק כד נזכר חוק הכהנים, שפירושו קצבת מזונות קבועה מאת פרעה. ואילו בפסוק כו נזכר חוק החומש, קצבת תבואה הניתנת לפרעה על ידי העם. החוק הראשון אפשר לכהנים לא למכור את אדמתם, ובכך לשמור על מעמדם וחירותם (אף שהיו תלויים בפרעה). ואילו החוק השני ביטא את שעבודו של העם ואדמתו לפרעה.
6. על עיקרי ההקבלה הניגודית בין סיפורנו לבין היובל ומצוות נוספות בתורה עמדה נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ' 377-379. בהמשך נרחיב הקבלה זו ונעסוק בהרחבה במשמעותה.
7. על משמעותו החברתית כלכלית של היובל נכתב רבות. נזכיר כאן את מאמרו המפורסם של ז'בוטינסקי, רעיון היובל, אומה וחברה, עמ' 177. וכן את מאמרו של בנימין פורת, צדק חברתי לאורו של דין היובל, אקדמות יג, עמ' 77-101. נעזרנו במאמרנו בדבריו היפים של פורת, אלא שהוא התמקד בהיבט הכלכלי ולא עסק בניתוח פרשני צמוד של פרשת היובל.
8. כל הפסוקים המובאים בחלק זה של המאמר לקוחים מפרק כה, אלא אם כן יצוין אחרת.
9. ראה רד"צ הופמן בפירושו לויקרא, עמ' רכד, ובובר, דרכו של מקרא, עמ' 278-280. נחמה ליבוביץ, בעיונים בספר ויקרא, עמ' 415-418, האריכה בביאור משמעות המילה בעקבות דברי בובר, וטענה שבמילה דרור יש דגש על ההיבט החיובי שבשחרור, החירות המוטלת על האדם אפילו בעל כרחו. לכן נתייחדה לתיאור שחרור העבדים של פרשת בהר, לעומת הביטוי לצאת לחופשי המופיע במקומות אחרים.
10. לדעת חכמים במסכת ראש השנה (כו, א), היובל מכונה כך על שם האיל שבקרנו תוקעים, וכך פירש רש"י כאן. הרד"צ הופמן (שם) מביא לפירוש זה ראיות משפות שמיות שונות. לפי זה יש לומר, שהתקיעה היא סמלו העיקרי של היובל כיוון שהיא המשחררת את העבדים.
11. והשווה לחילוף הנושאים בפירוש רש"י שם: "ושבתם איש אל אחזתו – שהשדות חוזרות לבעליהן".
12. האחוזה היא הנחלה שירש ונאחז בה בראשית הכניסה לארץ.
13. היובל נזכר ארבע פעמים בפסקה זו, בראש כל דין. כל פעם נוסף להגדרת השנה כיובל, פרט הקשור לדין המדובר:
(י) יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם – וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם – לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.
(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם – מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.
(יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.
באיסור עבודת הקרקע מוזכר שזו שנת החמישים, וכנראה הדבר בא לרמוז ששנה זו היא מעין שנת השבע. במצוות האכילה מן השדה נוסף "קודש תהיה לכם" כטעם למצווה. באזכור הראשון והרביעי, העוסקים ביציאת קרקעות ועבדים, נזכר השם "יובל" בלבד. נראה שטעם הדבר הוא שזו משמעותו הבסיסית של היובל. הם גם פותחים ומסיימים את דיני היובל ללמדך שהם עיקרו של יובל.
14. תוספתא מסכת ערכין (ה, ט): "אמר ר' יוסי בר' חנינא בוא וראה כמה קשות אבקת של שביעית כיצד אדם עושה מלאכה בפירות שביעית התחיל מוכר מטלטליו שנאמר (יד): 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך'. לא הרגיש התחיל מוכר שדי אחוזתו שנאמר (כה): 'כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו'. לא באת לידו עד שמכר את ביתו שנאמר (כט): 'ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה'. לא באת לידו עד שמכר את בתו שנאמר (שמות כא, ז): '(ואיש) [ו]כי ימכור [איש] את בתו לאמה'. לא באת לידו עד שלוה ברבית שנאמר (לה): '[ו]כי ימוך אחיך ומטה' ונאמר (לו): 'אל תקח מאתו נשך ותרבית'. לא באת לידו עד שמוכר את עצמו שנאמר (לט): '[ו]כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך'. ולא לך אלא לגר שנאמר (מז): 'ונמכר'. ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר (שם): 'ונמכר לגר תושב' אלא לעובד עבודה זרה שנאמר (שם): 'או לעקר משפחת גר' – נעשה כומר לעבודה זרה".
15. הנחה זו מתחזקת מההשוואה לגאולת אדם, שבה הקרובים הגואלים את האדם מוציאים אותו לחירות, ואם כן גם גאולת הקרקע נועדה להשיבה למוכר. אמנם, חז"ל פירשו שהקרוב גואל לעצמו ואינו משיב את הקרקע למוכר, ורק ביובל שבה הקרקע לבעליה. לפי זה גאולת הקרובים נועדה להשאיר את הקרקע בנחלת השבט (ראה קידושין כא, א).
16. מובן שגם הגאולה קשורה באופן הדוק ליובל, כיוון שהיובל קובע שקרקע לא נמכרת לצמיתות אלא לשני תבואות, וביסודו של דבר היא עדיין שייכת למוכר. אילו היתה נמכרת לצמיתות לא היתה אפשרות לגאול אותה, ולא היה ניתן לחשב את העודף. זו הסיבה שבבית מושב עיר חומה אין ניכוי עודף לפי מספר השנים שעברו, שכן שם הבית נמכר ולא השימוש השנתי בו.
17. ועיין ברמב"ן האם יש מצווה נוספת של "וחי עמך".
18. מעיקרון ביטול העבדות בישראל שהתחדש כאן הסיק רב מסקנה הלכתית מרחיקת לכת בדיני פועלים (בבא מציעא י, א): "אמר רב – פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים".
19. ייתכן שפסקה זו נאמרה על רקע סיום הפסקה הקודמת, שקבעה שדין היובל אינו חל על גר תושב (מד-מו): "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו... לעלם בהם תעבדו". ובא הכתוב ללמד שכאשר ישראל נמכר לגר תושב, חל עליו עדיין דין ישראל, והוא יוצא ביובל.
20. על מעמדו ההלכתי הייחודי של העבד העברי וחובות האדון כלפיו, ראה רמב"ם הלכות עבדים, פרק א.
21. זאת בניגוד לעולה מפרשת העבד בפרשת משפטים, בה רשאי העבד לומר "לא אצא חפשי". ואכמ"ל ביישוב סתירה זו.
22. בשולי הדברים נוסיף, שבמזרח הקדום ישנן עדויות למוסדות מקבילים ליובל, שבהם מופיע עיקרון ה'דרור' היינו שחרור עבדים וקרקעות. אלא שההבדלים ביניהם חושפים את החידוש המקראי, ומלמדים שהדמיון חיצוני בלבד. בין השאר, ה'דרור' המסופוטמי אינו קבוע בחוק, אלא מבוסס על החלטתו השרירותית של המלך בלבד, ושימש בדרך כלל מעין חנינה כללית בעת עלייתו לשלטון או בשעות משבר. בכך ניטלו ממנו המרכיבים העיקריים של היובל הישראלי, כפי שראינו לעיל. דרור שכזה הוא מעשה חד פעמי המבוסס על סמכותו של המלך, ומעצם הגדרתו אינו מסוגל לשנות באופן מהותי את החיים הכלכליים. לעומתו היובל בהיותו מוסד קבוע הנושא אופי של חוק –להי מוחלט, משמש כאמור נקודת משען המשנה את מהותה של הפעילות הכלכלית במשך ארבעים ותשע השנים שבתווך. ראה עוד "עולם התנ"ך" לויקרא, עמ' 186.
23. על ניגוד זה העירה נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ' 378.
