משנתו ההיסטורית של ר' יהודה הלוי

פרק ג: המפגש בין המלך הכוזרי לבין הנוצרי והמוסלמי

מאמר א': ד-ט הטקסט מצוי בחוברת לתלמיד, בעמ' 35

קטע זה עוסק בהתדיינות בין המלך הכוזרי ובין הנוצרי והמוסלמי וכן בתגובתו של הכוזרי לטיעוניהם.

סדר העניינים הוא כדלקמן:
א. החלטת המלך לשאול "אדום וישמעאל", לאחר אכזבתו מהפילוסוף (סעיף ד').
ב. הערה "כבדרך אגב" מדוע אין טעם לפנות אל היהודים (סעיף ד').
ג. טיעוני הנוצרי (סעיף ד').
ד. תגובת המלך הכוזרי: דחיית טיעוני הנוצרי (סעיף ה').
ה. טיעוני המוסלמי (סעיף ה').
ו. ויכוח הכוזרי עם המוסלמי ודחיית טיעוניו (סעיפים ו'--ט').

קטע זה מזמן למורה כמה אפשרויות:

א. לעמוד בקצרה על המאפיין את הנצרות ואת האיסלאם, לעומת היהדות.
ב. לעקוב אחרי הדרך שבה ריה"ל "מכין" את מפגשו עם "החבר" באמצעות המפגש עם הנוצרי ועם המוסלמי. ראוי להעמיד נקודה זו כמטרת הקטע, מאחר שזו, כך נדמה לנו, אף מטרתו של ריה"ל.


בהתדיינות בין המלך הכוזרי, מחד גיסא, ובין הנוצרי ואחר כך המוסלמי, מאידך גיסא, יש לשים לב לכמה תופעות:

א. סדר המתדיינים: המלך מתדיין קודם עם הנוצרי ואחר-כך עם המוסלמי. ברם, לפני שהמלך מתחיל לשאול את הנוצרי ל"חכמתו ומעשהו", ריה"ל מבליע הערה לגבי היהודים ומצבם. מהו מקום ההערה הזו? ומדוע שואל הכוזרי קודם את הנוצרי ואחר כך את המוסלמי? מדוע דווקא בסדר זה? ריה"ל נאמן לדרכו ההיסטורית ורואה צורך ללכת בדרך כרונולוגית, לפי סדר הופעת הדתות הגדולות: יהדות, נצרות, איסלאם. זה מסביר את ההערה לגבי היהודים עוד לפני תחילת ההתדיינות עם הנוצרי ועם המוסלמי, וגם את הקדמת הנוצרי למוסלמי. זאת ועוד: ההערה לגבי היהודים מוציאה אותם מתחום הסדר הכרונולוגי, משום שריה"ל, בעימות בין השיקול ההיסטורי-הכרונולוגי לבין השיקול האקטואלי, מכריע לצד האקטואלי. לשון אחר: אמנם היה הכוזרי צריך להתחיל ביהודי, ולעבור ממנו לנוצרי ולמוסלמי; ברם, מאחר שמצבם האקטואלי של היהודים אינו מלהיב, כדאי להתעלם מהם, שהרי ההנחה הראשונית גוזרת על תקפותו של המסר הדתי מן המצב הפיסי.

ב. צורת הצגת הדברים על ידי הנוצרי ועל ידי המוסלמי: דברי כל אחד מהם נחלקים לשני חלקים:
(1) החלק המשותף לאיסלאם ולנצרות עם היהדות;
(2) החלק המייחד כל דת מן היהדות.

החלק הראשון קצר כמותית מן השני. מוצג בו המשותף בין הדתות המונותיאיסטיות, הן בהנחות היסוד והן בעובדות ההיסטוריות. להצגה זו שלוש תכליות:

1. הקרבה הבסיסית בין שלוש הדתות, למרות השוני, מעמידה אותן בחזית אחת מול הפילוסופיה, המובילה לכפירה.

2. הנצרות והאיסלאם מוצגות כדתות התלויות במקורן היהודי.

3. העמדת היהדות כבסיס לנצרות ולאיסלאם משרתת את מטרתו של ריה"ל להציג את היהדות, שמלכתחילה נראית כהתגלות אלוהית ייחודית לעם היהודי, כגילוי אוניברסלי שניתן לו תוקף על-ידי מאמיני כל הדתות הגדולות. אם הם מעמידים את התנ"ך כבסיס לדתותיהם, הרי אי אפשר לראות בו התגלות אלוהית ייחודית, אלא לנאמר בו יש משמעות אוניברסאלית.

בחלק הראשון ריה"ל מוסר את עיקרי הדברים בקיצור, באופן מגובש וללא נקיטת עמדה. זהו גם החלק שריה"ל מסכים עמו באופן אישי. עצם העמדת הדברים הללו כבסיס שהסטייה ממנו תיחשב אחר כך לטעות היא נקיטת עמדה מצד ריה"ל.

ראוי לשים לב, כי הן הנוצרי והן המוסלמי מחקים את דרך הצגת הפילוסוף: הם מציגים את דבריהם כאמיתות עיוניות, שאינן נובעות מהתנסות אישית כלשהי, כי אם מעיון בשורשי הדת. מבחינה זו הם שונים הן מהכוזרי, שנקודת מוצאו הוא חלום, קרי התגלות של אלוהות לאדם פרטי ברגע היסטורי מסוים, והן מן החבר, שיפתח בהתגלות האל לבני-ישראל במאורעות היסטוריים שאי אפשר לכפור בהם. גישת המלך הכוזרי והחבר היהודי קולעות יותר לכוונתו ולהשקפתו של ריה"ל: על מסקנות רעיוניות, הניזונות מעיון שכלי, ניתן תמיד לחלוק, מה שאין כן על עובדות היסטוריות! בעימות בין העיון להתנסות תהא יד ההתנסות על העליונה.

החלק השני בדברי הנוצרי והמוסלמי הוא החלק המייחד את הנצרות ואת האיסלאם מן היהדות. חלק זה הוא, כאמור, ארוך יותר מקודמו. גם בו מציג ריה"ל את עמדת הדת הנדונה באופן שיטתי ותמציתי, ללא נקיטת עמדה, הגם שחלק זה נראה לריה"ל כוזב, באשר בו מוצגת סטיית הדת הנדונה משורשה האמיתי, היהדות.

מבחינת התוכן ראוי לשים לב בחלק זה לכמה נקודות חשובות:

1. הן הנוצרי והן המוסלמי מקבלים את הכתוב בתנ"ך כאמת שאין לערער עליה; הנוצרי - משום שהמאורעות המסופרים בתנ"ך נתגלו ב"המונים גדולים" (הנמקת-יסוד של החבר בראשית הצגת דבריו - ראה סעיף י"א), והמוסלמי - כי הקוראן מלא בדוגמות מן התנ"ך שהכתוב בו "ידוע ומפורסם, ואין בכל זה צד סברא" (סעיף ט').

2. הנוצרי נשען על העצמה הפיסית האקטואלית כעל "תנא דמסייע" לאמיתות הנצרות. ריה"ל ממשיך במה שכבר ראינו, בהתמודדותו עם ההשקפה הרואה בעובדות אקטואליות כמאמתות השקפה.

3. הן הנוצרים והן המוסלמים, בד בבד עם הישענותם על היהדות ועל כתביה, רואים בה דת שפג תוקפה. לפי הנצרות ניטלה הבחירה מן היהודים ועברה לנוצרים, שהם ראויים יותר להיקרא "בני ישראל". לפי האיסלאם מוחמד הוא חותם הנביאים, והוא מבטל כל תורה שקדמה לו. כלומר: לפני מוחמד היו נביאים, ואף התורות שקדמו לאיסלאם נתגלו מפי האל.

ג. תשובות הכוזרי לנוצרי ולמוסלמי: יש כמה נקודות דמיון בהתייחסותו של הכוזרי לשתי הדתות:

1. בשני המקרים, אחרי שהנוצרי והמוסלמי פותחים בהנחות תיאורטיות, דורש הכוזרי אימות להנחות. מהנוצרי הוא דורש ש"תתאמת הראיה והנסיון עד שיאמין בו כל הלב", ומהמוסלמי - "צריך לברר אצלו דברים מפורסמים שאין מדחה להם". אין ריה"ל מוכן לקבל תיזות מופשטות שלא אומתו על ידי התנסות שאין להטיל בה כל ספק.

2. נקודות המוצא של הנוצרי ושל המוסלמי אינן מקובלות על הכוזרי בגלל היותן פרטיקולריות: דברי הנוצרי "חדשים לי ולא גדלתי עליהם", ואילו הקוראן "ספר תורתכם מופת לכם והוא בלשון ערבי, אין מכיר מופתו, והאות שלו לועז כמוני".

3. הנחות הנוצרי והמוסלמי הן אוניברסליות, אולם אימותן קיים רק אצל מי שנתחנך בתחום הדתות הללו, ולכן הן ייחודיות. כאשר הכוזרי רוצה אימות אוניברסלי להנחות האוניברסליות, הוא מופנה על ידי המוסלמי אל התנ"ך (סעיף ט').

משמע: ריה"ל מצליח להפוך כאן את הקערה על פיה: מלכתחילה נתפס התנ"ך כגילוי ייחודי, נעדר כל משמעות אוניברסלית, באשר מסופרים בו סיפורי התגלות האל לעמו ישראל בלבד. אך הן הנוצרים והן המוסלמים העלו את התנ"ך לדרגה של אמת אוניברסלית, ואין מונותיאיסט שאינו מאמין בו. ולא זו אלא אף זו: באותו רגע שסטו הנוצרים והמוסלמים מן התנ"ך, הם סטו מן הדרך הנכונה. היסוד היהודי בנצרות ובאיסלאם הוא מקור כוחן ומקור חולשתן בעת ובעונה אחת.

3. מוקדים חינוכיים והצעות לפעילות

א. ראוי למורה להתעכב קמעה עם התלמידים על דחייתו של המלך את ההידברות עם היהודי, וזאת בשל מצבם הפיסי האקטואלי של היהודים. כדאי לפתוח את הדיון בשאלה, באיזו מידה משקפת הצורה החיצונית של אדם, או של קיבוץ בני-אדם, את הפנימיות שלו או שלהם. הדיון בסוגיה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (אבות, ד': כ"ו) עשוי לתת לתלמידים מבט מאוזן יותר בשני תחומים:

- הוא עשוי להניעם להסתכלות ביקורתית יותר על האינטנסיביות שבה אנשים שוקדים על חיצוניותם, וזאת פעמים רבות על חשבון שקידתם על פנימיותם.

- הוא עשוי להניעם לבדוק את איכות התייחסויותינו שלנו זה לזה. העובדה שאנו מושפעים במגע הבין-אישי קודם כול מגילויים חיצוניים של הזולת היא אנושית ביותר. ברם, חובה עלינו לחדור במבטנו החודר אל מעבר לה, אל תוך הפנימיות. גישתו של הכוזרי כאן מאלפת מאוד, דווקא על רקע טעותה!

ב. המורה יעורר דיון השוואתי בין המתרחש ב"כוזרי" למצב האקטואלי כיום.

העימות בין הנצרות והאיסלאם, מחד גיסא, ובינן לבין היהדות, מאידך גיסא, ראוי לעיון מנקודת מבט נוספת: הרי נקודת המוצא של שלוש הדתות היא אחת, ואין המחלוקת ביניהן אלא על הפרשנות של אותה נקודת מוצא. ההיסטוריה, וכן האקטואליה שלנו, מוכיחות בעליל, כי עימות על רקע נקודת-מוצא שווה קשה ואלים יותר מעימות כשנקודות המוצא שונות זו מזו. נוסף לעימות בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות אנו עדים לגילויי עוינות אלימים אף בתוך הדתות הללו, בין גופים לכיתות, כאשר כל אחד טוען כי האמת הבלעדית מצויה בידו. באופן דומה העימותים במחנה הדתי בישראל כיום חריפים לעתים אף יותר מהעימותים בין דתיים ללא דתיים. דוגמה נוספת ניתן למצוא בפילוגים שאירעו לפני כמה עשרות שנים בתנועת העבודה, כאשר עימותים פילגו קיבוצים ואף משפחות. מתברר כי בעייתנו כבני אדם אינה למצוא מכנה משותף רק בין אידיאולוגיות שונות זו מזו, אלא גם בין פרשנויות שונות לאותה אידיאולוגיה.

ג. עניין אנושי נוסף העולה מתוך הפרק הזה נעוץ בקושי האנושי הבסיסי להעביר שכנוע אישי לזולת, כאשר השכנוע אינו רציונלי. בשכנוע רציונלי יש יסוד אובייקטיבי הניתן להעברה מאדם לאדם, אולם תקפותו מוגבלת, לדעת ריה"ל. השכנוע על רקע התנסות אישית הוא בעל תוקף חזק מאוד, עבור האדם אשר חווה את ההתנסות. אולם בגלל היותו סובייקטיבי, קשה מאוד להעבירו אל הזולת. כיצד יכולים אנו להתגבר על קושי זה בחיי היום-יום שלנו? האם התלמידים יכולים לספר מניסיונם האישי על בעיות בתחום זה?