המצווה הל"ז
הציווי שנצטווינו שיתטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהתטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להתטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יתטמא; אינו רוצה - אל יתטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב.
והוא אמרו יתעלה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו.
ולשון ספרא:
"לה יטמא - מצווה.
לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו.
ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו". [מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פרש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיתטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות.

וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפרוש אמרו במועד קטן:
"אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעקרא הוא -
אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד".
הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה, אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן, ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו; והבן זה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת משקין ובכמה מקומות בברכות וכתובות וביבמות ועבודה זרה ובספרא בפרשת "אמר אל הכהנים". וחיוב זה שאנו מחייבים את הכהן להיטמא לקרובים אינו חובה לנשים לפי שמי שהוזהר שלא יטמא לזולת הקרובים, הוא נצטוה להיטמא לקרובים;
אבל הכוהנת כיון שלא הוזהרה על טומאת מת, כמו שאבאר במקומו, כך אין עליה ציווי ולא חיוב להיטמא. אמנם חייבת היא באבלות, אבל הטומאה תלויה ברצונה. והבן זה.


המצווה הל"ח
הציווי שנצטווה כהן גדול לישא בתולה בבתוליה.
והוא אמרו יתעלה: "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם שם, יג).
ובפרוש אמרו: "עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה".
וביארו את זה כגון: שבעל כהן גדול [מי] שאינה בתולה - שהיא אסורה עליו בעשה.

לפי שהכלל הוא אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה.


הנה נתבאר שהיא מצוות עשה. ואמרו עוד: "ומצווה על הבתולה".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מיבמות, ובמקומות בכתובות וקדושין.

המצווה הל"ט
הציווי שנצטווינו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום, ואלה נקראים "תמידין".
והוא אמרו יתעלה: "שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וסדר הקרבתם ועשיתם בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד.

המצווה המ'
הציווי שנצטווינו שיקריב כהן גדול, בכל יום תמיד, מנחה בבקר ובין הערבים, והיא הנקראת: חביתי כהן גדול, ונקראת גם: מנחת כהן משיח.
והוא אמרו יתעלה: "זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'" (ויקרא ו, יג).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו ומתי קרבה ואיך קרבה בפרק ו' ובפרק ט' ממנחות ובמקומות ביומא ותמיד.

המצווה המ"א
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן בכל יום שבת נוסף על תמיד של כל יום - וזהו מוסף שבת.
והוא אמרו יתעלה: "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט).

וכבר נתבאר סדר הקרבתו בפרק ב' מיומא ובתמיד.

המצווה המ"ב
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן בכל ראש חודש נוסף על תמיד של כל יום- וזהו מוסף ראש חודש.
והוא אמרו יתעלה: "ובראשי חדשיכם וגו'" (שם שם, יא).

המצווה המ"ג
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף על התמיד בכל שבעת ימי הפסח - וזהו מוסף חג המצוות.
והוא אמרו יתעלה: "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (ויקרא כג, לו) .

המצווה המ"ד
היא מנחת העומר, והיא המצווה שנצטווינו להקריב מנחת שעורים ביום ט"ז בניסן, ונקריב עמה כבש בן-שנתו לעולה.
והוא אמרו יתעלה: "והבאתם את-עמר ראשית קצירכם אל-הכהן" (שם שם, י).
ומנחה זו היא נקראת: "מנחת בכורים", ועליה הרמז באומרו יתעלה: "ואם-תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל" (שם ב, יד)
ולשון המכילתא:
"כל אם ואם שבתורה-רשות, חוץ משלושה שהן חובה,
ואחד מהם הוא: ואם תקריב מנחת בכורים".
אמרו: "חובה אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: תקריב את מנחת בכוריך-חובה ולא רשות"
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו כולם בשלמות בפרק י' ממנחות.

המצווה המ"ה
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מוסף גם ביום חמשים מיום הקרבת העומר שהוא יום ט"ז בניסן, וזהו מוסף עצרת והוא הנזכר בספר "במדבר סיני"
והוא אמרו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם עולה לריח ניחוח" (במדבר כח, כו-כז).

המצווה המ"ו
הציווי שנצטווינו להביא שתי לחם חמץ למקדש עם הקורבנות הכתובים שהם באים בגלל הלחם ביום עצרת הקבוע, ולהקריב הקורבנות כמו שפרש הכתוב בויקרא, ואוכלים הכהנים שתי הלחם אחר הנפתן עם כבשי שלמים.
והוא אמרו יתעלה: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים" (ויקרא כג, יז)

וכבר נתבאר בפרק ד' ממנחות שקורבן זה הבא בגלל הלחם חילוק ממוסף היום ושזה אינו זה.

וכבר ביארנו את זה באור מספיק במסכת מנחות, וכל דיני מצווה זו כבר נתבארנו בפרק ד' ופרק ה' ופרק ח' ופרק י"א ממנחות.

המצווה המ"ז
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום א' בתשרי, והוא מוסף ראש השנה.
והוא אמרו יתעלה: "ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' ועשיתם עלה לריח ניחח לה'" (במדבר כט א-ב)

המצווה המ"ח
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום העשירי בתשרי.
והוא אמרו יתעלה: "ובעשור לחדש השביעי וגו' והקרבתם עלה לה' ריח ניחח". (שם שם, ז-ח).

המצווה המ"ט
הציווי שנצטווינו בעבודת היום, כלומר: כל הקורבנות והוידויין שנצטווינו ביום צום כפור לכפר בהם כל העונות, כמו שאמר הכתוב. והיא כל החוקה האמורה ב'אחרי מות'.
והראיה שהכל מצווה אחת, אמרם בסוף פרק ה' מכיפורים:
"כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום".
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת המיוחדת לה, והיא מסכת יומא.

המצווה הנ'
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף בימי חג הסכות.
והוא אמרו יתעלה: "והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה'" (שם שם, יג), וזהו מוסף החג.

המצווה הנ"א
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום השמיני של חג הסכות, וזהו מוסף שמיני עצרת ומה שחייב אותנו למנות מוסף זה בפני עצמו, נבדל מכל ימי סכות, הוא שהכלל אצלנו: שמיני עצרת רגל בפני עצמו.
ובפרוש אמרו שהוא "רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו" הנה זו ראיה שקרבנו חלוק. וזה פשוט בתכלית הפשטות.

המצווה הנ"ב
הציווי שנצטווינו לעלות למקדש שלש פעמים בשנה.
והוא אמרו יתעלה: "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שמות כג, יד).
וכבר נתבאר בכתוב, שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן להקריבו. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים.
ולשון ספרי
"שלש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה וראיה ושמחה".
וכן גם אמרו בגמרא חגיגה:
"שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה ושמחה".
ועניין חגיגה זו - שיקריב קורבן שלמים.


המצווה הנ"ג
הציווי שנצטווינו על הראיה.
והוא אמרו יתעלה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז).
ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה.


וכבר הקדמנו והזכרנו אמרם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה".
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה.
וגם זו אין הנשים חייבות בה.


המצווה הנ"ד
הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים.
והוא אמרו יתעלה: "ושמחת בחגך" (שם שם, יד) והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל. והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קורבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה.
ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים: "נשים חייבות בשמחה" וכבר אמר הכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז)


וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה. ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אמרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה" וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך" והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.
ולשון גמרא פסחים:
"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל.
במה משמחם? ביין".
ושם אמרו:
"תניא ר' יהודה בן בתירא אומר:
בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר,
שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת.
עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו).
ואמרו עוד: "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן" ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלל בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה: "והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד).

המצווה הנ"ה
הציווי שנצטווינו להקריב כבש הפסח ביום י"ד בניסן.
והוא אמרו יתעלה: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו).
וכל העובר על מצווה זו ונמנע מלהקריבו בזמנו במזיד - הרי זה חייב כרת, בין שהוא איש או אשה.

לפי שכבר נתבאר בגמרא פסחים, שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת. כלומר, הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל.

ומאמר התורה בו הוא כרת, והוא אמרו: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה" (במדבר ט, יג). ובריש מסכת כרתות, כאשר מנו את המצוות שהעובר עליהן חייב כרת - והן כלן מצוות לא תעשה - אמרו: "והפסח והמילה במצוות עשה". וכבר הקדמנו הקדמה זו.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פסחים.

המצווה הנ"ו
הציווי שנצטווינו לאכל כבש הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור.
והוא אמרו יתעלה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי-אש ומצוות על-מררים יאכלהו" (שמות יב, ח). ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: מדוע אתה מונה אכילת פסח ומצה ומרור כמצווה אחת, ואינך מונה אותן כשלוש, מאחר שאכילת מצה מצווה ואכילת מרור מצווה ואכילת בשר הפסח מצווה?

אז אמר: זה שאכילת מצה מצווה בפני עצמה - הרינו נכון כמו שנבאר; וכן נכון שאכילת בשר הפסח מצווה כמו שהזכרנו; אבל המרור הרי הוא טפל לאכילת הפסח ואין למנותו מצווה בפני עצמה.

הראיה לכך: שבשר הפסח נאכל לקיום המצווה, בין שיש מרור ובין שאין מרור; אבל המרור אינו נאכל אלא עם בשר הפסח, שכן הוא אומר יתעלה: "על מצוות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא). ואילו אכל מרור בלי בשר - לא עשה כלום בהחלט, ולא נאמר שקיים מצווה אחת, היא אכילת מרור.
ולשון המכילתא:
"צלי-אש ומצוות על מררים יאכלהו" -
מגיד הכתוב, שמצוות פסח צלי, מצה ומרור".
כלומר: שהמצווה היא כללותם.
ושם נאמר:
"מנין אתה אומר, שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח?
תלמוד לומר יאכלהו", כלומר הבשר לבדו.
"יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח,
כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתם במצה ומרור?
הרי אתה דן: הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה,
אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח,
כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור?
תלמוד לומר: יאכלהו".
ושם נאמר: "יאכלהו -
מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע"
לפי שעיקר המצווה אכילת הבשר, כמו שאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה";
והמרור מטפלי בשר הפסח וחובותיו, כמו שנתבאר מאמרות אלו למי שהבינן.

והראיה הברורה בזה הוא היסוד שאמר התלמוד, והוא אמרם:
"מרור בזמן הזה דרבנן", לפי שמן התורה אין חובה לאוכלו בפני עצמו אלא נאכל עם בשר הפסח. וזו ראיה ברורה ומפרשת, שהוא מטפלי המצווה, לא שאכילתו מצווה בפני עצמה.


וגם דיני מצווה זו מבארים במסכת פסחים.

המצווה הנ"ז
הוא הציווי שנצטווינו על שחיטת פסח שני למי שנמנע ממנו פסח ראשון.
והוא אמרו יתעלה: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו" (שם).
גם כאן ראוי למפקפק שיפקפק בדברי ויאמר לי: מדוע תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בכלל השביעי באומרך, שהלכות המצווה אינן נמנות בפני עצמן?

ידע המקשה קושיא זו, שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו.

ובגמרא פסחים אמרו:
"חייב כרת על השני - דברי רבי;
ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני;
ר' חנניה בן עקביה אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שני".
אחר כך שאל התלמוד ואמר:
"במאי קא מפלגי?
רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא,
ור' נתן סבר: שני תשלומין לראשון הוא".
הנה נתבאר מה שרמזנו עליו.
ושם נאמר:
"הלכך הזיד בזה ובזה - כלומר לא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון - דברי הכל חייב;
שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור;
הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן חייב, ולר' חנניה בן עקביא פטור".
וכך גם כן אם הזיד בראשון והקריב בשני - הוא חייב לדעת רבי, לפי שאין אצלו השני תשלומין לראשון;

וההלכה בכל זה כרבי. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. לפי שנתבאר שם שאשה בשני רשות.


וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בגמרא פסחים.

המצווה הנ"ח
הציווי שנצטווינו לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר על מצה ומרור,
והוא אמרו יתעלה: גם על זה: "על מצוות ומרורים יאכלהו" (שם שם).
וגם דיני מצווה זו נתבארנו בפסחים.

וברור שאינו חובה לנשים, כי כשם ששחיטתו אינה חובה להן - כמו שביארנו - כך [גם לא] אכילתו בלי ספק.


המצווה הנ"ט
הציווי שנצטווינו לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבת כל קורבן מקורבנות הפרקים.
והוא אמרו יתעלה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות" (שם י, י). ובפרוש אמרו, שמצוות היום בחצוצרות.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרי וראש השנה ותעניות, כי אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנזעק אליו יתעלה [כמו ש]אמר: "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'" (שם שם, ט).

המצווה הס'
הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים ולמעלה ולא פחות מזה, וזו היא מצוות מחוסר זמן בגופו.
והוא אמרו יתעלה: "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן" (ויקרא כב, כז). וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר, והוא אמרו: "שבעת ימים יהיה עם-אמו" (שמות כב, כט).
מצווה זו כוללת את כל הקורבנות, קורבן יחיד וקורבן צבור, על סוגיהם השונים.


וממה שאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה" - משמע שקודם לכן לא ירצה. הנה נתבררה האזהרה להקריב מחוסר זמן; אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, שכן מי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שנתבאר בפרק, 'אותו ואת בנו' ושם נאמר: "הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובסוף זבחים.

המצווה הס"א
הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב שלם במינו, תמים מן-המומים שעליהם נאמר בכתוב ובמסורת שהם מומים.
והוא אמרו יתעלה: "תמים יהיה לרצון", (ויקרא כב, כא).
ולשון ספרא:
"תמים יהיה לרצון - מצוות עשה".
וכבר הביאו ראיה, שיינות הנסכים ושמנם וסלתם יהיו בתכלית הטוב והשלמות מכל קלקול, ואמרו יתעלה: "תמימים יהיו לכם וניסכיהם" (במדבר כח, לא).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק י' ממנחות.

המצווה הס"ב
הציווי שנצטווינו להקריב מלח עם כל קורבן.
והוא אמרו יתעלה: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובכמה מקומות במנחות.

המצווה הס"ג
הציווי שנצטווינו במעשה קורבן העולה, והוא כשכל קורבן עולה שקרב, בין שיהיה קורבן יחיד או קורבן צבור, יהיה באופן כזה וכזה.
והוא אמרו בויקרא: "אדם כי-יקריב מכם קורבן לה' וגו' אם-עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (שם א ב-ג).

המצווה הס"ד
הוא הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן חטאת באופן הנזכר, תהיה החטאת אשר תהיה.
והוא אמרו יתעלה: "זאת תורת החטאת וגו'" (שם ו, יח).

וגם ביאר שם בויקרא איך היא נשחטת ומה ממנה נקטר ומה נאכל.

המצווה הס"ה
הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן אשם באופן הנזכר בויקרא באמרו יתעלה: "וזאת תורת האשם" (שם ז, א).

וביאר הכתוב איך קרב ומה ממנו נקטר ומה נאכל.

המצווה הס"ו
הציווי שנצטווינו שיהא מעשה זבח השלמים באופן הנזכר
באמרו:
"ואם-זבח שלמים קורבנו וגו'" (שם ג, א).
ואמרו עוד להשלמת המעשה:
"וזאת תורת זבח השלמים [וגו']
אם על תודה יקריבנו" (שם ז, יא-יב).
וארבעת המעשים האלה - כלומר: מעשה העולה והחטאת והאשם והשלמים - הם כל מעשי הקורבנות, לפי שכל קורבן בהמה שמקריב היחיד או הצבור אינו אלא אחד מארבעת הסוגים האלה, חוץ מן האשם שהוא לעולם קורבן יחיד, כמו שביארנו כמה פעמים.

ומסכת זבחים כוללת גם דיני ארבע מצוות אלו והנספח אליהן מן הדומה להן, דברים שחובה לעשותם, ודברים שחייבים עליהם, ודברים שאם עשה פסל, ודברים העשויים כהוגן.

המצווה הס"ז
הציווי שנצטווינו שיהא מעשה המנחה באופן הנזכר בכל סוג וסוג מהן,
והוא אמרו: "ונפש כי-תקריב קורבן מנחה לה' וגו';
ואם מנחה על המחבת קורבנך וגו';
ואם מנחת מרחשת" (שם ב, א, ה, ו,).
ואמר להשלמת המעשה: "וזאת תורת המנחה וגו'" (שם ו, ז).

ודיני מצווה זו על חלקיה הרבים מבוארים במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת מנחות.

המצווה הס"ח
הציווי שנצטווינו שיקריבו בית-דין קורבן, אם שגגו והורו שלא כהלכה,
וזהו אמרו יתעלה: "ואם כל-עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (שם ד, יג).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו והתנאים שבה בשלמות במסכת הוריות ובכמה מקומות ממסכת זבחים.

המצווה הס"ט
הציווי שנצטווינו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קורבן חטאת.
והוא אמרו יתעלה: "ואם-נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" (שם ד, כז).
וזו היא חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה.
וכבר ביארנו, שהעברות שחייבים על שגגתן חטאת זו, הן שחייבים על זדונן כרת, בתנאי שתהיה מצוות לא-תעשה ויהיה בה מעשה, כמו שנתבאר בתחילת כריתות.

הלכות מצווה זו כולה כבר נתבארנו במסכת הוריות וכריתות ובכמה מקומות בשבת ושבועות וזבחים.

המצווה הע'
הוא הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מסוים אם יש לנו ספק באחת מאותן העברות הגדולות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה - קורבן זה נקרא 'אשם תלוי'.

צורת ספק כזה אשר, אם הוא חל, חייבים עליו אשם תלוי, היא:
כגון שיש לפניו חתיכות חלב, אחת מהן חלב הכליות והאחרת חלב הלב. ואכל אחת מהן ואכל אחר את השניה או שאבדה, ונסתפק ונתעורר אצלו חשש אם החתיכה שאכל הייתה המותרת או האסורה - זהו שמקריב קורבן על הספק המתעורר הזה כדי להתכפר בו, וזה נקרא 'אשם תלוי'. אם נתברר אחר כך, שמה שאכל הוא חלב הכליות - הרי נתאמת שזו שגגה ויקריב חטאת קבועה.


והכתוב האמור בקורבן זה הוא אמרו בפרשת ויקרא:
"ואם-נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא-ידע" (שם ה, יז-יח) -
כלומר על שלא ידע אם שגג או לא שגג. ועניין זה קוראים לו חכמים 'לא הודע',

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת כריתות.

המצווה הע"א
הציווי שנצטווינו שכל העובר עברות מסוימות יקריב קורבן אשם ויתכפר לו - וזהו אשם ודאי.

העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן:
מעילה וגזלה ושכיבה עם שפחה חרופה ושקר בשבועת פקדון.
כל המועל בשגגה, והוא שיהנה בשווה פרוטה מן ההקדש- בין הקדש בדק הבית ובין הקדש מזבח -
או הגוזל חברו שווה פרוטה ולמעלה ונשבע;
או הבא על שפחה חרופה - בין בשוגג בין במזיד;
או הכופר בפקדון ונשבע - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה חייב להקריב קורבן על חטאתו,
ואינו קורבן חטאת אלא קורבן אשם;
וקורבן זה נקרא 'אשם ודאי'.


אמר יתעלה במעילה: "וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את-אשמו לה' איל תמים" (שם שם, טו); ואמר:
"וכחש בעמיתו בפקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (שם שם, כא-כה).
ואמר: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת-זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' והביא את אשמו לה' וגו'" (שם יט, כ-כא).

וכבר נתבארנו דיני מצוות אלו במסכת כריתות.

המצווה הע"ב
הציווי שנצטווינו להקריב קורבן עולה ויורד על עברות מסוימות.
העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן:
טומאת מקדש וטומאת קדשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות.
מי שנטמא באב מאבות הטמאות, כמו שקבענו בהקדמת סדר טהרות, ונכנס למקדש בשגגה - זוהי טומאת מקדש;
או שאכל בשר קדש בשגגה - זוהי טומאת קדשיו;
או שנשבע שבועת ביטוי ולא קימה בשגגה:
או נשבע שבועת העדות לשקר - בין בשוגג בין במזיד -

הרי זה מקריב על אחד המעשים האלה שיעשה קורבן הנקרא: "קורבן עולה ויורד"
והוא אמרו תעלה:
"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו'
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'
ונעלם ממנו וגו'
והוא ידע ואשם או נפש כי שתבע לבטא בשפתים וגו'
ונעלם ממנו וגו'
והיה כי יאשם וגו'
והביא את אשמו וגו'
ונעלם ממנו וגו'
ואם לא תגיע ידו וגו'
ואם לא תשיג ידו וגו'" (שם ה', א-יא).
ולכן נקרא 'עולה ויורד' - לפי שאינו קבוע במין, אלא פעם יובא ממין זה ופעם ממין אחר, כפי אשר תשיג יד החוטא החייב בקורבן.

וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת כרתות ובמסכת שבועות.

המצווה הע"ג
הוא הציווי שנצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדבור, כשנשוב מהם וזהו הודוי, שיאמר:
"אנא השם! חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך".
וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו. דע, שאפילו החטאים שחייבים עליהם מיני הקורבנות האלה שנזכרו מקדם, שבהם אמר יתעלה, שמי שמקריבם נתכפר לו - צריך על כל פנים גם להתוודות בשעת הקרבתם.
והוא אמרו יתעלה: "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו'
והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז)
ולשון המכילתא בפרוש פסוק זה:
"לפי שנאמר: והתוודה אשר חטא (ויקרא ה, ה)
יתוודה על חטא אשר חטא; עליה -
על החטאת כשהיא קיימת, לא משנשחטה.
אין במשמע שיתוודה היחיד אלא על ביאת המקדש".
לפי שפסוק זה, כלומר אמרו יתעלה "אשר חטא עליה" נאמר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו והנזכרים עמו כמו שכבר ביארנו, לפיכך אמר כאן במכילתא, שלא היינו למדים מפסוק זה אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש;
"מנין אתה מרבה שאר כל המצוות?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
ומנין אף מיתות וכרתות?
אמר: חטאתם, כל חטאתם-לרבות מצוות לא תעשה;
כי יעשו לרבות מצוות עשה.
ושם אמרו עוד:
"מכל חטאת האדם - ממה שבינו לבין חברו:
על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע;
למעל - לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל;
ואשמה הנפש - לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו.
יכול אף הנהרגין על פי זוממין?
לא אמרתי אלא 'ואשמה הנפש ההיא'
כלומר שאינו חייב להתוודות אם ידע שלא חטא, אלא העידו עליו עדי שקר.

הנה נתבאר לך, שעל כל סוגי החטאים החמורים והקלים ואפילו על מצוות עשה חייבים עליהם וידוי. ולפי שנאמר הציווי הזה, כלומר "והתוודו", יחד עם חיוב הקורבן, היה יכול לעלות בדעתנו, שאין הוידוי לבדו מצווה בפני עצמה אלא הוא מטפלי הקורבן, לפיכך הוצרכו לבאר את זה במכילתא בלשון זה:
"יכול בזמן שהם מביאין מתוודין;
ומנין אף בזמן שאין מביאין?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
אין במשמע וידוי אלא בארץ;
מנין אף בגלות?
אמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (שם כו, מ).
וכן דניאל אמר: "לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים" (דניאל ט, ז).
הנה נתבאר לך מכל מה שהזכרנו, שהוידוי מצווה בפני עצמה וחובה על החוטא על איזה חטא שחטא, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין שהביא קורבן ובין שלא הביא קורבן, חייב להתוודות כמו שאמר יתעלה: "והתוודו את חטאתם אשר עשו".
ולשון ספרא גם כן:
"והתודה - זה וידוי דברים".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון מכיפורים.

המצווה הע"ד
הציווי שנצטווינו שכל איש זה אם נרפא מזיבותו יקריב קורבן,
וקורבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה אחד חטאת והאחד עלה". -
וזהו קורבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבנו

והוא אמרו יתעלה: "וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תרים וגו'" (ויקרא טו, יג-טו).

המצווה הע"ה
הציווי שנצטווינו שכל אשה זבה, אם נתרפאה מן הזיבות, תקריב קורבן,
וקורבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה" וזהו קורבן זבה, והיא מחסרת כפרה עד שתביאנו.
ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר:
כיון שקורבן הזב כקורבן הזבה, והרי אתה מונה את מין הקורבן - יהיה החייב בו מי שיהיה-כמו שעשית בקורבן חטאת וקורבן אשם ודאי וקורבן אשם תלוי וקורבן עולה ויורד, שמנית כל אחד מצווה בפני עצמה, לא חששת לריבוי החטאים שעל כל אחד מהם חייבים אותו הקורבן - כך גם כאן אל תחוש למספר האנשים, שכל אחד מהם נתחייב קורבן העוף?!

ידע [המקשה] שקורבן זב וזבה אינו בא על חטאים, אלא הוא קורבן חובה במצב מסוים.

אילו היה מצב הזוב באיש ובאשה דבר אחד - כמו שהם אחד בשם, שהשם של זה "זב" ושל זו "זבה" - כי אז היה צריך למנותם כאחד;

אבל אין הדבר כן, כי הגרת שכבת זרע מן האיש היא שחייב עליה קורבן, אך אם נגר כעין שכבת זרע מן האשה אינה זבה, אלא זוב הדם מן האשה הוא שחייבת עליו קורבן;

ואם זב הדם מן האיש אינו חייב עליו קורבן. ומלה "זיבות" אין עניינה אלא הנזילה, ואין כל הנוזלים אותו הדבר עצמו. ובפרוש אמרו: "האיש מטמא בלבן והאשה באדם", ואין דין זב וזבה כדין מצורע ומצורעת.
והראיה הברורה לזה אמרם בכריתות:
"ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הם:
הזבה והזבה והיולדת והמצורע"
הנך רואה, איך מונים זב וזבה כשנים ומונים מצורע כאחד בין שהוא איש או אשה לפי שזיבות האיש אינה כזיבות האשה. והפסוק הנאמר על קרבנה: "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תרים וגו'" (שם טו, כח-כט).

המצווה הע"ו
הציווי שנצטווינו שכל יולדת תקריב קורבן,
והוא: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תר לחטאת.
ואם היא עניה, מקריבה שתי תורים או שני בני יונה אחד עלה ואחד חטאת.
וגם היא ממחוסרי כפרה עד שתקריב, כמו שאמר יתעלה: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'" (שם יב, ו).