הרב שמעון רפאל הירש זצ"ל, משנתו ושיטתו

הרב רפאל קצינלינבויגן

המעין, גליון ב' תמוז תשי"ב


תוכן המאמר:
ימי משבר ליהדות
משנתו
האמנציפציה בתפישתו של הרב הירש
לאומיות ישראל, תפקידו ותעודתו, לפי השקפתו של הרב הירש
שיטתו החינוכית
השקפתו על הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל
יחסו אל פורקי עול תורה ומצוות, וצורת הויכוח אתם

מילות מפתח: שמשון רפאל הירש, אמנציפציה, ארץ ישראל במשנת הרב הירש, יחס לחילוניים.


גדלותם וגאונותם של אנשי הרוח אינן נמדדות תמיד לפי הצלחתם בפתרון השאלות והבעיות הקשות והמסובכות. לפעמים יש להעריך אותן בכך שהם מסבירים ומבהירים את הספקות, ותופשים הבעיות והשאלות מכל בחינותיהן. כי מי שאינו יודע לבאר ולהסביר את מהותם וטבעם של הספקות, אין בכוחו וביכולתו לפתור אל נכון את הבעיות והשאלות. עצם ההתעמקות בבעיות ובשאלות עוזרת ומסייעת לחיפוש הפתרונות. ומי שאינו מרגיש שיש איזה ספק בדבר הנשאל, הרי ממילא לא חשב כלל על הצדדים השונים של הספקות ולא חש בקשיים. ידיעתו הברורה לו - לפי דעתו הוא - אינה יכולה לחייב את הספקן והחוקר, כיון שהוא לא התעמק כלל ובכלל לברר ולשקול את כל הסתעפויות השאלה והבעיה. פתרון שאלה הבא ממי שנהירין היו לו כל שבילי הבעיה והשאלה ואשר במאזני צדק שקל ופלס את כל הצדדים, החיוביים והשליליים, הצד הבונה והצד הסותר, - ואחרי כל השיקולים הגיע לפתרון, לכאן או לכאן, - הכרעה כזו ופתרון כזה בכוחם לחייב את כל אלה, שהתלבטו וטיפלו בבעיה ובשאלה זו, להתחשב בפתרון זה. התחשבות ראויה ורצינית ניתנת לדבריו של החוקר והחותר לפתרון השאלה, אם כי יתכן שלא כולם יסכימו להנחותיו ולמסקנותיו. אולם בכובד ראש ובישוב דעת מרובה דנים ומעיינים בדבריו, בהשקפותיו וברעיונותיו, ואלה שאינם תמימי דעה אתו, מוכרחים להביא ראיות נגדיות, כדי להסביר מדוע ולמה אינם מסכימים להנחותיו ולמסקנותיו.

אומנות גדולה היא, אפוא, הבנת השאלות והבעיות. מלאכת מחשבת היא לבאר ולהסביר הבעיות וכל הספקות הכרוכים בהן. מליצה שכיחה היא בספרות הרבנית: "שאלת חכם חצי תשובה".

כלל זה אנו מוצאים גם בתלמוד. פעמים רבות אנו קוראים בגמרא המשפט: "בתר דאיבעיא הדר פשטה", ללמדנו שהפשיטות באה אחרי שהועמדה הבעיה בכל הקיפה ורחבה, והיא נפתרה אחרי הברור והליבון של הספקות לכל צדדיהם.

ימי משבר ליהדות
אומן גדול היה הרב הירש זצ"ל, ומומחה דגול להסביר ולהבהיר הבעיות והספקות. הוא חי בתקופת הרת עולם, בתקופה שהתרבות האירופית עם כל גילוייה החיוביים והשליליים חדרה לתוך תוכה של היהדות המערב-אירופית, בכל קצותיה אכלה אש התרבות הזרה ההיא, וגם תוכה נחר. "אלוהות הקניין וההנאה" נדבקה ונאחזה בחלק גדול - ואולי היותר גדול - של יהדות זו. השאיפה ל"אושר ושלמות" חיצוניים הקיפה את כל הנוער היהודי, וכמעט כל הדור הצעיר עזב את דרכי חיי התורה והמצווה, ועמד על סף הטמיעה והתבוללות גמורה, באשמת רועי און ושווא, "המתקנים". גדולי הרבנים, שדבר לא היה להם בעולמם אלא ארבע אמות של הלכה, ושכל כחם, אונם ומרצם השקיעו אך ורק בהרבצת תורה ויראת שמים, עמדו אין אונים נוכח התופעה הממארת הזאת, כי כבר אבד כל זיק של השפעה על בני הדור ההוא. ישיבות גדולות וקטנות כמעט שנסגרו על מסגר במדינת אשכנז, מאין דורש ואין מבקש להיכנס שם ללמוד לימודי תורת ה', ואפילו בתי תלמודי תורה לילדים ו"מלמדים" פרטיים עברו ובטלו כמעט. רוב רובן של הקהילות הגדולות והקטנות נכבשו בידי בעלי הרפורמה, שבראשם עמדו מתבוללים ומרשיעי ברית. בחלק גדול של בתי הכנסיות באשכנז הנהיגו מנהגי האומות, שינו את נוסחאות התפילה, וגם הוציאו מסדרי תפלתם את שם "ציון וירושלם". רבנים אמיתיים, גדולי תורה, היו מתי מספר בכל המדינה.

בזמן כזה חי הרב הירש, וכעוגן הצלחה היה לדור ההוא. הוא היה מהיחידים באותו הדור, אם לא היחיד, שהבין בהבנה עמוקה, איך לגשת לבני הדור ההוא, להורות להם את הדרך הנכונה אשר ילכו בה, וכיצד להסביר להם את הטעויות והשגיאות הנמצאות בדרכי תהפוכות אלו, הנובעות משאיפות ל"אושר ושלמות" חיצוניים.

רופא מומחה, הבא לרפא החולה, הלא מתפקידו הראשון הוא למצוא סיבת המחלה ושרשה, ורק ע"י קביעת הדיאגנוזה אפשר לרפא את המחלה ולעקור אותה משרשה. כן התחיל הרב הירש בעבודתו, עבודת הצלחה, לחקור ולמצוא את המקור והשורש למחלה הזאת, מחלת הרדיפה אחרי "אושר ושלמות", לחקור ולמצוא את מקור סיבת השאיפה להתבוללות גמורה.

סמים מרדימים הניתנים לחולה הסובל ייסורים וכאבים, אינם בשום פנים ואופן תרופות יסודיות, המרפאות את המחלה ועוקרות אותה משרשה, הם רק תרופות רגעיות, המשקיטות אמנם לזמן מה את הסבל, אולם כשפג כוח ההרדמה, שוב מתגברים, ואולי עוד ביתר עוז, הכאבים והייסורים. כן הבין הרב הירש, כי ע"י התרעה והטפה להינזר מהחיים המודרניים והתפתחותם; ע"י נאומים ודרשות, בפרסומי ספרים ומאמרים; ע"י הסתגרות בארבע אמות של הלכה, והתייחסות אל כל דרכי החיים עם כל גילוייהם כאל כרם לנזיר, בחינת "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב" - דרך זו ושיטה זו אין בכוחה להציל את בני הדור ההוא במערב-אירופה.

הרב הירש העמיד את השאלה הכאובה הזאת בכל הקיפה ורחבה, והתעמק בבעיה קשה זו ומרוב עיונו וחקירתו סלל לו דרך עצמאית, ויצר שטה, שלכאורה היא חדשה לגמרי, - אם כי שורשיה וגרעיניה ממקור מעין חיים. יצירתו זו הביע לראשונה במחברתו הידועה "אגרות צפון", תשע עשרה אגרות, שבהן מובאת כל השטה והדרך שלו. כל יתר הספרים, החוברות והמאמרים שהוציא ופרסם הרב הירש אחרי "אגרות צפון" הם רק פרושים ובאורים למחשבות העמוקות והרעיונות הנעלים והנשגבים הנמצאים באגרות האלו.

באגרת הי"ט כתוב: "את הדרך לבנין היהדות בתור מדע סללתי בקרב לבי, כמעט לבדי".


אמנם, הוא לא קבע מסמרים בשיטתו החדשה, שרק היא השטה הנכונה ושכולם יסכימו לה. ידוע ידע הרב הירש שדרכו אינה סוגה בשושנים, ואפשר מאד ששיטתו זו לא תמצא הד בין בני דורו, ואולי יימצאו גם מתנגדים לדרך ושטה זו. אך לא הכריז, ששיטתו ודרכו הן נקיות ומנופות מכל שגיאות ומגרעות. הוא לא היה בטוח כי יצליח ב"ניסיונו" זה. עם כל זאת, ולמרות כל זאת, לא נרתע ולא חת, ונכנס לסיכון זה, כי "חובה לכל איש שיגלה מה שבעיניו הוא נחשב לאמת, ביושר לבב". ואם יצליח "לעצור רק יד פזיזה אחת הנטויה להרוס ולבנות, עד אשר יבחן הדבר תחילה בדעה מיושבת יותר", ואם יצליח "להועיל רק בזה, שאיש אחר גדול דעה ממני ובעל שכל כביר ונאור נאזר בכל ורוח, רב יותר ממני, ילך בדרך הסלולה הזאת, וייסד את בנין היהדות על מוסדות נאמנים חיים וקיימים - עד כי ניסיונותיי הדלים כלא יחשבו אף יישכחו: גם אז שכר רב יהיה לפעולתי" (אגרת י"ט). אחת הסבות שגרמו למצב עלוב זה, היא לפי דעתו,
"ההרגל, החינוך וסדר למוד בתורה ובתלמוד ללא הבנה והשגה" (אגרת א'). "הן אמנם הרבה קלקלו ביחס מצבו ומוסרי של עמנו ע"י עזיבת הסדר הנעלה, אשר אזנו ותקנו חכז"ל, ומה היה סוף הדבר של האי-סדרים בעניני החינוך, למרות הסדר ותקנת חכמים, שלא קימו אותו להלכה ולמעשה? אהא! התורה נדחת מהחיים, ואחרי כן מהיות גם בתור למוד ומדע" ("חורב" ח"ב ס' 551)

ועוד גורם שהביא, לדעתו של הרב הירש, לעזיבת למוד התורה וקיומה: שלילת ה"רוח" מחלק המעשי של התורה.
"אנשי שם אשר העמיקו להשיג ולהבין את היהדות, נהפכו לאויבים לרוח הפילוסופיה הזאת; אחריהם באו אלה אשר נהיו לאויבי הרוח בכלל ושונאי הפילוסופיה בפרט, - וישתמשו במקומות הבלתי מובנים להם, להגן על שטתם זאת, להרחיק כל השגה רוחנית מהתלמוד, ולא הבדילו בין השאלה "מה נאמר כאן" לבין השאלה "מפני מה נאמר זה". "והרוח פנה לו, אם אל החדודים והפלפולים החיצוניים של התלמוד, או נטה אחרי הלב הרגש, היהדות הנוסדה על חלק המעשה, אשר לוא השיגו אותו בעצם טהרתה, כי אז אולי יכול הרוח לחדור בה עוד הפעם".
ובלב כואב ודואב הוא מתמרמר על אלו ששללו את הרוח, על -
"הדור האחד שירש את היהדות הבלתי-מובנה כ"מצות אנשים מלומדה", נטולת הרוח, ונשאה בידו כחנוט קדוש, שלא יעורר חלילה את הרוח" (אגרת י"ח).

ביקורת זו של הרב הירש מקבילה לאותה הבקורת המובאת בהקדמת "חובת הלבבות" בזה"ל:
"נשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו, אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצות אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות אשר לא תקנה בהם מעלה יתרה בתורתך ואמונתך ולא תתקן בהם מעוות במדות נפשך".

משנתו
מה היא שיטתו ודרכו ה"חדשה" של הרב הירש? הבה ונבאר:

כלל גדול הוא אצל כל הוגה דעות וחושב מחשבות שכל מערכת החיים עם כל תופעותיה היא שרשרת ארוכה, מורכבת מחוליות וטבעות של מטרה ואמצעים. כל תנועה ופעולה בחיי עולמנו היא אמצעי לתנועה ופעולה אחרת, הבאה אחריה, שהיא כלפיה מטרה. אותה הפעולה והתנועה, שנקבעה כמטרה לפעולה שלפניה, נעשית אמצעי לפעולה שלאחריה. וכן הלאה. ונשאלת השאלה: ומה היא סו"ס המטרה האחרונה, המטרה הסופית? נשתמש במשפט המלוטש של ה"מסילת ישרים" בריש פ"א: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".


לגבי היהודים המאמינים בה' ובתורתו, המטרה העליונה והסופית היא ברורה ומפורשת, והיא: חיי התורה, עולם מתוקן, עולם שכולו טוב, עולם של "עתיד לבוא". וכל החיים הנוכחים בעולמנו זה הם רק אמצעים לאותה המטרה העליונה, כ"פרוזדור לפני טרקלין". אולם ידיעה רחבה ועמוקה על שני הדברים - האמצעים והמטרה - דרושה ליהודי המאמין בתורה מן השמים. וברור כשמש, ששניהם, גם המטרה וגם האמצעים, הם שווים, כי בלי ידיעת טיבם וערכם של האמצעים, אי אפשר לאדם להגיע למטרה הנכספת, ובלי ידיעת המטרה הרי כל עמלו ויגיעו יהא לריק ולבהלה.

כאן נחלקו הדעות והשיטות. רבים מהחוקרים והמלומדים היהודים, המחזיקים בברית ה' ותורתו, הם בדעה שהדרך הנכונה להגיע להשגה וידיעה בכל תהלוכות החיים - שהם האמצעים למטרה הסופית - היא אך ורק ע"י התורה ובלמודה, בבחינת "הביט ה' בתורה וברא את העולם" (מד"ר). כל חכמת החיים והתפתחותם יש ללמדם אך ורק מהתורה, הן - לכל היותר - בגדרי רשות ולא חובה, ואין בהן הכלל שכל המרבה הרי זה משובח, ואין בלמודן משום "להגדיל תורה ולהאדירה". וישנם שהגיעו לכלל דיעה שכל החכמות והידיעות הנלמדות ממקורות אחרים נכללות ב"חכמת יונית", שרק בשעה שאינה לא יום ולא לילה מותרין ללמוד אותה וללמדה.

שונה היא שיטתו של הרב הירש זצ"ל. וכאן החידוש שלו.

לדעתו כל מערכת החיים עם כל גילוייה, התפתחותה וכל מה שנמצא בתוך החיים ומסביב, מאחרי שהם כולם יצירת ה' ובריאתו, ומכיוון ש"בעשרה מאמרות של התפתחות קרא ה' את הבריאה אל המציאות" (אגרת ג') - יש לנו ללמוד כל חכמות החיים וגם להתעמק בהן, כי כל אלו הם אמצעים להגיע למטרה הסופית, וע"י הלימודים האלה יכולים להתעלות מעלה מעלה בהשגת ידיעת המטרה העליונה. ובהעדר איזו ידיעה מחכמת החיים, תהא הידיעה בחכמת התורה פגומה וחסרה. "אל לך לומר, אפוא, כי התורה הזאת, תורת אלוקים, תורת העולם, ותורת כלל האנושות היא שמעכבת את המדע" (אגרת ט"ו). "להכיר את העולם, להכיר את עצמו, לדעת את דברי הימים" (אגרת י"ז). "לראות ולהכיר ולדעת את במת החזיון בעד פעולתו אתו בימים יבואו. להכיר מה הוא זה יציר ה', עבד ה', חוק ה', ודעת את ה', הן כל אלה יהיו לו לעזר לו, להגדילו להרחיב את ידיעתו בתורה, הלא הוא דעת את הטבע ודעת את האדם. לדעת את ה' בטבע ובתולדות בני אדם" (חורב ס' 551). אבל יחד עם זה הוא דורש: ש"בכל מקום משמשת התורה בלבד כעובדה. שכן ודאי, לא זו היא חקירה אמיתית: לכונן את העולם בעיניים עצומות ובאוזניים אטומות על יסודו של הציור בתוך לבו של המפרט פנימה; החקירה האמיתית נוטלת את הטבע, את האדם ואת דברי-הימים כעובדות וחוקרת בהם כדי להגיע לידי הכרה, והיהדות תצרף אליהם את התורה, אשר גם עובדה הנה ממש כשמים וכארץ" (אגרת ט"ו).


רעיון זה שלימוד חכמות התבל והחיים וידיעתן דרושות לידיעת התורה, נזכר בכוזרי מאמר ס' סי' ס"ד: "ואיך ימצאו תדיר שבעים זקנים חכמים אם לא תהיינה החכמות מתפשטות קיימות באומה, ובעת שימות זקן אחד יעמוד אחר תחתיו כמוהו, ואיך לא יהיה זה, וכולם צריכים אליהם בתורה".

הבדל עיקרי יש בין שיטתו של הרב הירש ובין השיטה הנלמדת מ"מורה נבוכים" להרמב"ם. דעתו של הרב הירש היא שיסוד היסודות של המטרה הסופית הוא: שמירת התורה וקיום מצוותיה. וגם הדעת וההכרה אינן אלא אמצעי למטרה של קיום המצוות. ולשיטת ה"מורה נבוכים":
"ההשתלמות על ידי הכרת האמת היא התכלית הגבוהה מעל גבוה, וחלק המעשה עומד מתחת למדרגתה; דעת ה' היא תכלית ולא אמצעי" (אגרת י"ח).

שיטה זו, שגם דעת ה' והכרתו היא רק אמצעי למטרה, שמירת התורה וקיום מצוותיה, נתמכת בדברי הכוזרי, מאמר ד' סי' י"ג, וז"ל שם: "אמר החבר, רחוק מה שיש בין בעל התורה ובין הפילוסוף, כי בעל התורה מבקש האלקים לתועלות גדולות זולת תועלת ידיעתו אותו, והפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרוהו על אמיתתו".

ועוד יותר גדול הוא ההבדל בין שיטתו המקורית של הרב הירש ובין שיטתו של מנדלסון, מראשי ה"השכלה" ומפיציה בדורו. הוא לא שילב את שתי החכמות - חכמת התורה וחכמת העולם והחיים - יחד, שיטתו של מנדלסון הייתה "זו על יד זו". "ובהיותו בעצמו יהודי נאמן לדתו בחלק המעשה, הראה לאחיו ולעולם, כי היכולת ביד ישראלי להיות יהודי אדוק בדתו ולהיות "בכל זאת" בעל שם נכבד "אפלטון האשכנזי". המלה "בכל זאת" היא שהכריעה" (אגרת י"ח). ושיטתו הצרופה של הרב הירש היא: שילוב שתיהן יחד, והתורה היא המכרעת.
"כשם שבטבע נמצאת התופעה לפניך, אף כי לא הכרת אותה עדיין מבחינת סיבתה וצירופה, ומציאותה אינה מותנית ע"י חקירתך, אלא להפך: כך גם מצוות התורה חוק הן לגביך, אם כי אף אחת מהן לא נחקרה על ידך מבחינת הסיבה והצירוף, ודבר קיימך את המצוה אינו מותנה על ידי חקירתך". (שם)

מנקודת מבט זו - שכל מערכת החיים, הלמודים והחכמות, התפתחות העולם ושכלולו - אינם אלא אמצעי לתכלית שמירת התורה וקיום המצוות, הוא בא לדעה שעיקר קיום לאומיות ישראל אינו אלא אמצעי ותפקיד.
"אבל גם בתור "עם" עליו לבוא ולהתייצב בין העמים, בתכונת יראה ללאומים, כי ה' הוא הטוב ומטיב, מקור כל הברכות; כי אם נקדש נפשנו לעשות רצונו, נקבל מיד ה' בשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם, כי יש בה בהקדשה זו כדי ביסוס החיים. לכן ניתנו לעם הזה לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אבל לא לשם תכלית ומטרה, אלא כאמצעים למלא דברי התורה" (אגרת ח').
וגם "אותם חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית ללאומיות ישראל, ורק שימשו אמצעי לבצע בו את יעודו הרוחני, מעולם לא שימשו ארץ ואדמה קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה. ומפני זה נשארה האחדות הזאת בתומה גם בהיות ישראל רחוק מארצו" (אגרת ט"ז).

ולא רק הממשלה והמשטר המדיני נחשבים כאמצעי למטרה, אלא התנחלות עם ישראל על ארצו, ארץ ישראל, אינה אלא אך ורק אמצעי.
"קניין ארץ ירושתו וסדרי המדינה המתייחסים אליה לא היו לו לישראל לתכלית אלא לאמצעי, שעל ידו יוכל למלא ביתר שאת וביתר עוז את חובות ישראל. התורה לא ניתנה בשביל המדינה, אלא המדינה ניתנה בשביל התורה" ("חורב" ח"ב ס' 608).

והרחיק עוד לכת בשטה זו עד כדי כך שאומר שגם גלות ישראל היא תפקיד ואמצעי, ולא רק עונש על חטאיו. עם אבדן חיים המדינה שלו לא בטלה תעודתו, שהרי אף הללו לא היו צריכים לשמש אלא אמצעי לתעודה הזאת. יתר על כן, אותו חורבן עצמו מהווה יסוד בהתגלות גורלו כלפי ה' והאנושות, ובעצם מתחיל הוא מגשים אותה תעודה, רק בדרך אחרת (אגרת ט').

דעה זו, שהגלות היא תפקיד ואמצעי למלא תעודת ישראל בעולם כולו, יש לה מקור בגמרא:
"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהן גרים" (פסחים פ"ז:), והמהרש"א שם מבאר: "דאי משום עונש חטאים, אפשר היה לו לעונשם בדברים אחרים, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, דהיינו. לפרסם האמונה גם בשאר אומות העולם".

ולא עוד, אלא שהוא מוסיף ואומר שעצם בנין הבית השני והשיבה לציון, היו כהכנה לתפקיד ההוא, תפקיד הגלות.
"לכן בטרם צעדה רגלם בגולה להיות נודדים בין עמים רבים, נקבעו עוד הפעם לאחר זמן קצר בבית אביהם, עוד הפעם על אדמת נחלתם, למען יקשרו נפשם ביותר אל אחוזת נחלתם הרוחנית". "וישראל נפוץ ברחבי תבל בין כל העמים והאזורים, למען ימלא בגולה את שליחותו" (שם).

רעיון גדול זה, ומחשבה עמוקה זו, שכל עניין של שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה ובנין הבית השני, היו רק כהמשך לגלותנו הארוכה והמרה, וכהכנה לגלות, ולא היו מיועדים לכתחילה לגאולה השלמה והאמיתית, ויעודי התורה והבטחתה - בסוף הקללות של פרשת כי תבוא - "והטיבך והרבך מאבותיך", אין כוונתם לבנין הבית שני ולשבי ציון דאז, אלא רק לגאולה העתידה לבוא - רעיון זה הוא נצר משורשי רבנו הגדול הרמב"ן בפירושו לתורה. בפרשת בחוקותי הוא מסביר שכל ההבטחות הכתובות שם בפרשה ההיא אינן אלא על הגאולה העתידה, הגאולה השלמה. וז"ל:
"ותסתכל עוד בענין הגאולה ממנו שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ לא ימחול עונם ויסלח חטאתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם כי היה כן בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עליהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל ושבו בדלות ועבודה מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו רק שיתודו בעונם ועון אבותם, וכו'. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, וכו', והגאולה בברית ההיא השניה, גאולה שלמה מעולה על כולנו, אמר, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והבטיח, והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל לא לששית העם, וכו'. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה".

ודברי הרמב"ן הם כל כך ברורים ומבוארים: שהגאולה מגלות ראשונה לא הייתה לכתחילה מיועדת להיות שלמה, ורק לשישית האומה. ומוכרחים לומר, שגאולה ארעית זו לא הייתה אלא כהכנה לגלות האחרונה, שהיא כתפקיד ואמצעי לגאולה השלמה והאמיתית.

ומרהיב עוד הרב הירש לומר שהופעתו של מיסד הנצרות היתה כחלק מהתפקיד של עם ישראל.
"בטרם עזב ישראל אדמתו הוציא חוטר מגזעו, אשר התרחק ממנו, ואשר יופיע לפני יושבי תבל השקועים ביון מצולת החטאת, עבודת אלילים רבים, חמס אדם והשחתת המדות, המורידים לארץ את חין ערך האדם ורוב גדולתו, ויבשר לה, לפחות, בשורת האל האחד" (אגרת ט').

והוא מוסיף עוד לומר, שהתפשטות הנצרות בין אומות העולם, היא כהקדמה לביאת משיח צדקנו.
"ואז ישלים גם החוטר מגזע ישראל את שליחותו ויגמר המאבק, מאבק מיוחד במינו, בתוך חוגם של אחינו הלא יהודים, ומבטם החפשי אל האל היחיד, ותודעת הכוח המוסרי יכריעו וינצחו כאן את אשר איים להעכיר את המבט ולהשמיד את הכוח, - ואחר גם יחדור לתוך הרוחות ספר דברי הימים על מסקנת הלקח הנובעת ממנו" (אגרת י"ח).

דעה זו מבואה ב"כוזרי", מאמר ד' סי' כ"ג,
"ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה אשר הוא הפרי וישובו כלם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחר ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו".

האמנציפציה בתפישתו של הרב הירש
התכלית והמטרה הסופית של הגלות היא, לדברי הרב הירש, "עתיד לבוא". "אשר תבוא העת שבה יאחד ה' את עמו, גם אחוד חיצוני, על אדמתם בתור "עם", והתורה תהיה להם ליסוד מוסד לכונן על פיה את אחדותם המדינית, להיות לנס ולהתגלות שם ה' ותעודת האדם. "עתיד לבוא" שהוא תכלית הגלות, ואשר מובטחים אנחנו כי כן יקום וכן יהיה, אבל לא נוכל בפועל ידים להביא את העת הדגולה הזאת, רק נקוה ונחכה לה; ואשר אליה נתגדל ונתחנך, וכי אז באושר מצבנו ניטיב לדגול בשם ובתעודת "ישראל" יותר מבפעם הראשונה; "עתיד לבוא" אשר כורכה בו ההתרוממות הכללית של האנושות לחיות באחווה תחת השגחת ה' היחיד והמיוחד" (אגרת ט"ז). ואם כי הגאולה השלמה, "עתיד לבוא" אין בכוחנו ובפועל ידינו להביאה, אולם, להקל ולשפר את תנאי ומצב הגלות, חושב הרב הירש זאת לחובה, ולא רק לרשות.
"אותה דחיקת הרגלים ואותה ההגבלה בדרך החיים אינן תנאי מהותי של הגלות, אלא חובה, עד כמה שאפשר להתאזרח במדינה שקבלה אותנו לגור בה, לדרוש לשלום ענינינו אנו שלא במופרד מטובתה של המדינה" (אגרת ט"ז).

ובדברו שם על דבר שאלת שווי-הזכויות הוא אומר:
"לפיכך, אף אין שאלת שווי-הזכויות בגדר שאלה, כשם שמצווים אנו ברכישת האמצעים החיצוניים כתנאי הקיום והחיים, כך ודאי, כי חובה על כל אחד ואחד, שלא ידחה כל הקלה ודרך להרבות את האמצעים הללו כשזה מותר מצד הדין; כי ככל שירבו האמצעים, כן תגדל האפשרות למלא את היעוד בהיקף נרחב יותר; וכן גם ברור, כי מחובת הכלל הוא לשאוף לשווי-זכויות בדרך החוק, אם נפתח סיכוי להשיגו בדרך זו" (שם).
בשביעות רצון מקבל הרב הירש את שווי-הזכויות שניתן לעם ישראל כי הלחץ והדחק נעשו כבר ללא נשוא.
"מברך אני את שווי-הזכויות, בראותי כי כובד הלחץ במידתו הגדושה היה דוחק את עם ישראל מתוך תחומי החיים, היה מקצץ באפשרותו לטפח את קניני רוחו, היה מצמצם את הפיתוח החפשי של תכונותיו הנעלות והיה מכריח אחדים מבני עמנו, לשם קיום עצמם, לילך בדרכים, אשר יהודים נאמנים ברוח היהדות לא היו מתהלכים בהם, אף בהיותם במצב של לחץ ומצוקה כזאת" (שם).

ברם, הטובות, ההקלות והזכויות שעם ישראל מקבל מהעמים בדרך חוקי, הן לדעת הרב הירש רק כמבחן וכניסיון.
"אברך את האמנציפציה רק אז, אם ישראל יקבל את שווי-הזכויות לא בתור תכלית תעודתו, אלא כשלב וכניסיון חדש בתפקידו, ניסיון כבד יותר מימי עוני ושנות רעה, - אך נפשי עלי תאבל, אם ישראל לא יכיר את עצמו היטב... נפשי עלי תאבל אם ישראל כה התנכר בדעת עצמותו, עד כי נכון הוא בעד שווי-הזכויות והחופש מכל צרה, עוני ולחץ חטאת לאומים, לרכוש לו ביחוד כל קנין והנאה, עד כי לא ייקר לו כל מחיר, ונכון הוא לנתח כל נתח טוב מהתורה ולתת כפרס את נפש חיינו" (שם).

מאד מאד הוא מזהיר את עם ישראל מפני הניסיון החדש של "חסד לאומים".
"אמנם זה הוא ניסיון חדש שהועמד בו ישראל, ניסיון "חסד לאומים", לדעת אם בני ישראל, אשר בימי עוני וצרה אמנם נשארו תמיד נאמנים ותמימים לאלקי אבותיהם ולתורת חיים, ובניסיון הצרות הפליאו לעמוד ונכונים היו תמיד בעתים לרעה, לתת את נפשם כופר דתם, אם גם בעת תזרח שמש צדקה עליהם מכס המלכות, יוכלו עמוד בניסיון הזה הקשה להם עוד מהראשון. והנה, ישראל, אשר בימי זעם וצרה מעולם לא בגד באמונתו, לא יכול עמוד בניסיון של הארת פנים וחסד לאומים. - והנה בהיותם שלוים ושאננים תחת החסות של המלך אחשורוש, אם מפני שחשבו כי קיום חסד וחנינה כזאת היא ערובה לאשרם, או מחלישות רוחם, בהאמינם, כי בפני המלך של חסד לא יאות לבו להתגדר בעצמות ישראל - או מפני דמיון כוזב, כאילו מחויבים המה בתור גמול ותודה בעד החסד, אשר יהנו ממנו, לקבל עליהם את מנהגי הארץ, להיות ככל הגוים בית ישראל, ואם גם בגלל הדבר הזה יקריבו כליל את הרוח וחיי ישראל... ישראל לא עמד אז בניסיון, החן והחסד שפכו עליהם מים זידונים, לקרר ולהחליש את חשיבות תורת אבותם.. ומרדכי היהודי הורה והראה ע"י מעשהו, כי חלילה לאיש ישראל בעמים להתבולל... והנה גם אלה מבני עמנו, אשר בתחילה היו נכונים לתת את כל חמודיהם בגלל החן והחסד של הממשלה, אחרי אשר ראו ונוכחו לדעת, כי שקר החן והחסד הזה, וכי בשום אופן לא נוכל לסמוך על "חסד לאומים"... אז כאשר שרי ישראל קבעו את ימי הפורים לידי מועד ושמחה - הנה העם בעצמו קימו וקבלו עליהם ועל זרעם גם את יום תענית אסתר, לפני יום הישועה, להיות למו ליום צום וענות נפש, לאות זכרון ואזהרה מתעתועי הגלות, עת "חסד לאומים" יגבר עליהם... אבל חלילה לו לבקש חסד וחנינה תמורת הקרבת עצמות ישראל, תמורת התמכרות כל מידה נכונה, תמורת הפרת ברית ה' עם עמו ישראל, ע"י התורה והמצוה, כי אז יחרה אף ה' ו"חסד לאומים" יהפך לרועץ.... "אמנם כן, לא "עתות הצרה" אלא הניסיון של "חסד לאומים" היה מסוכן במאוד לעם ישראל בכל העתים, פן לא יקום יעקב ויעשה כמעשה אחיו הבכור חלילה, למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים" (חורב ח"א ס' 238).

לאומיות ישראל, תפקידו ותעודתו, לפי השקפתו של הרב הירש
דעת כל חכמי ישראל היא שעם ישראל הוא העם אשר ה' בחר לו להיות לעם סגולה, ולשם זה הוא נקרא עם ה'. מובן מאליו שזו גם דעתו של הרב הירש, הוא רק מנסה להסביר בצורה הגיונית את ההבדל היסודי שיש בין לאומיות ישראל ובין לאומיות האומות האחרות. ההבדל הזה לא בא בדרך התפתחות, כי אם מהרגע הראשון של התהוות לאומיות ישראל. יסוד היסודות ועיקר העיקרים של כל לאומיות בעולם היא "ההתאחדות", זאת אומרת שקבוץ אנשים, מסוג מיוחד, שבדבר אחד או שנים הם שותפים, מתאחדים ע"י הדבר המשתף את כל אנשי הקבוצה. זה הוא הגרעין והשורש של כל עם ועם, כל לאום ולאום. אלא שיש - לדברי הרב הירש - שני מיני התאחדות: יש התאחדות פנימית ויש התאחדות חיצונית. כלומר: יש דבר פנימי, רעיוני ומחשבתי המשתף את האנשים, ויש דבר חיצוני, כמו ארץ, מולדת ושפה המאגד ומאחד את האנשים. הלאומיות של כל האומות עומדת על ההתאחדות החיצונית, היינו הקניינים החיצוניים, מולדת, ארץ, מבלי שיש להם איזה רעיון וחזון משותף שכולם נושאים אותו, וכולם מאוחדים בו. ההתאחדות ההיא תלויה בדבר, וכשבטל דבר בטלה ההתאחדות. ובזמן מן הזמנים, כשאבדה ללאומיות איזו שהיא מולדתה וארצה, הרי נשלל ממנה עיקר ההתאחדות, וממילא חלפה ועברה גם הלאומיות, ולא נשאר זכר ושארית לה. לא כן לאומיות ישראל, היא עומדת על התאחדות פנימית, התאחדות שאינה תלויה בשום דבר וקנין חיצוני - שאפשר לשלול ממנה - אלא אך ורק על רעיון פנימי, רעיון נצחי, שאינו מתבטל לעולם, וזה הוא הסוד והיסוד של לאומיות ישראל, ששום שטף מים זידונים לא יכלו לשוטפה ולהכחידה מאחרי ששום כוח בעולם לא יכול לשלול ממנה את הפנימיות שלה. הגלות הארוכה עם כל תלאותיה ופגעיה הנוראים והאיומים לא היה באפשרותה להעביר את לאומיות ישראל מהעולם.

ומפני זה - אומר הרב הירש - תחילת יצירתו של ישראל כ"עם" הייתה על ידי גלות, גלות מצרים, היינו ע"י שלילת הקניינים החיצוניים שבאדם. וזה עשה אותו ל"עם" כי התאחדותו לא באה מקנינים החיצוניים, שאינם יכולים לעמוד בפני רוחות בלתי מצויות וע"י זה שהתחנך, משך תקופה מסוימת, לחיות בלי הקניינים החיצוניים הוכשר להתאחד התאחדות פנימית, נצחית. העדר ההתאחדות החיצונית הוא הוא שיצר את ההתאחדות הפנימית.
"שלא כשאר העמים, כי היה עליו להיתוך בתוך כור העוני עד היותו לעם. להיות משולל כל הדברים הדרושים לקיום עם, משולל כל מה שעושה את האדם מבחינה חיצונית, לאיש באנשים: ויאבד לו הכל מלבד חירותו. רק עליו לשמור את המדות הטובות ומצות ה' ולבטוח בו, - אחרי כן יקבל מיד ה' כל דבר מחדש" (אגרת ח').

ומכיוון שיסוד הלאומיות של ישראל הוא התאחדות פנימית, הרי הוא נקרא "עם" לא רק בשל "העבר" שלו, וגם לא רק בשל "העתיד" שלו, כי אם גם בשל "ההווה". מסביר הרב הירש:
"ורק זאת התורה, הרעיון הנעלה, להיות שכם אחד נושאי דגל תעודה רוחנית איחדו את היחידים להיות חברת אנשים וצבור, כלפי פנים כ"עם"... וגם אחרי כן, כאשר התרחק ישראל מעל אדמתו וארץ אחוזתו וגם נוטל כבוד ממנו מהיות עוד השליט על ארץ וממלכה, בכל זאת נפוצות ישראל אלה בגולה גם כן נקראים בשם "עם" או "לאום". לא ביחוד מפני השקפתו על העבר, בזיכרון שבתו יחד בארץ חמדה טובה ורחבה, גם לא בעבור העתיד ותקוותו כי הבטחת ה' תבוא בעתה, עת ירחם ה' עמו להקים את דבריו בפי הנביאים והחוזים, להשיבם אל נחלתם ולחדש ימיהם כקדם. גם בזמן ההוה עם הנהו, הלא הוא צבור אנשים הנושאים דגל רעיון נצחי והמחזיקים שכם אחד בתעודת החיים הנצחית... ואשר בגלל התעודה הזאת יכול היה להאריך את קיומו גם אחרי חרבן ארצו ומדינת ממשלתו" ("חורב" ח"ב ס' 608).

ומכיון שלאומיות ישראל עומדת על ההתאחדות הפנימית. הרי כל פרט ופרט נושא דגל התעודה הרוחנית, כל יחיד ויחיד הוא חלק בלתי נפרד מלאומיות זו. ומפני זה אנו מוצאים לפעמים ש"הפרטיות" של הפרט - לא רק הענינים והקנינים החיצוניים של הפרט, אלא גם דאגותיו ויגוניו, תהיינה אשר תהיינה, ואפילו הכי עמוקות ופנימיות - מוכרחות ומחויבות להעלם כליל בפני רגש הכלל לאומיות של ישראל. וכך מסביר הרב הירש ההלכה שאין דין אבלות בשבת ומועד:
"אבלות ביחס מועד ושבת: - כמו קדשי המקדש וכל הנובע מהם, שהמה מיוסדים על היסוד הלאומי, כן מועדי ה' "מקראי קודש" הלא המה: פסח, שבועות, סכות ושמיני עצרת, ואף יום הכפורים וימי הקדמה שלו ימי ראש השנה לפי עצמותם הפנימית יקראו אל כל איש ישראל ויעוררו להתקשר ברגש הלאום הכללי. בימים ההם אל תהי איש בפני עצמך: "בן, בת, אח או אחות, בעל ואשה, אב ואם, תלמיד ורע, אלא עליך להיות אז "ישראל". - כל דבר מעצם החג יקראך אז להדבק במנת גורל ישראל ושמו הנקרא עליו... אמנם כן הרגש הכללי הזה הנהו "שמחה" והפכו הוא רגש ה"אבלות", אשר יש לו עסק עם האדם הבודד במועדו ובפני עצמו, הרגש, אשר על ידו יאבל ויבול. בידיעה וההכרה הכללית עפ"י הרגש הראשון יכלה ויבטל כל רעיון מעצב פרטי. כי אם גם יתאבל הפרט, אך הכלל יתחדש ויחליף כוח ויחי לעולם, בהיות הצבור והכלל נצחי כפי רצון ה'... כי במועדי ה' אלה יבטל ויאפס כל רגש אבל פרטי...: יען כי במועדי ה' רגש ישראל דרוש להכריע על כל רגש פרטי להיות בטלים ומבוטלים, רגשות בנים, אבות, אחים ובעל ואשה, ובפני הרגש הכללי בימי החג על האבלים למחות דמעה מעל פניהם ולהסיר כל אבל... כי הוא אבר הלאום כולו וכי מסור הנהו אל חיי הכלל ואל חיי השמחה" ("חורב", ח"א ס' 317).

ההתאחדות הפנימית מחייבת כל פרט ופרט, כל יחיד ויחיד, להשתתף עם כלל ישראל לא רק בשמחות וגיל, כי אם גם בצרות ובייסורי עם ישראל, ולהיות גאה בזה שהוא חוטר מגזע ונצר משורשי האילן הגדול הזה, עם כל הסבל שהוא נושא עליו ע"י זה, ועליו גם לחבב את הצרות, שנגאל מהן, דורש הרב הירש מכל בן ישראל:
"לכן בן ובת ישראל! הביטו לא רק על מנת גורל עצמכם, ושימו עינכם ולבכם גם על מנת גורל עמכם וצרותיו - צרות בית יעקב אשר הנכם צאצאיו. עליכם להשיג ולדעת את מעלת הצרות של כלל עם ישראל... השיגו והבינו את מנת גורל הכלל, עליכם ללבב ולחבב אותה והתחקו בזה על שרשי מעלת תעודתכם, אז יחדור בקרבכם הרעיון הנעלה, כי צרות הכלל האלה, המסע במדבר השני הזה, כי תעודתן גם כן, לא לבד "לענות" אותו בגלל החנוך, כי גם ויחד עמו "לנסות" - להוכיח בעליל וליסד ע"י מנת גורל ישראל וחייו את מצבת הזיכרון הרם והנעלה מדבר ה', רצונו ותעודת האדם. האח! אז לבכם ימלא גיל וחדוה, גם תשמחו כי נולדתם בקרב בית ישראל, ואף כי עליו לשאת ולסבול את כל התלאות הבאות עלו, בטרם יגיע למעלת תעודתו, שהיא מאד נעלה". ("חורב" ח"א, ס' 90).

שיטתו החינוכית
כתנאי יסודי למלא את לאומיות ישראל ותעודתו וחובותיו, הוא דורש ללמוד את התנ"ך. "על פי מאמר אחד שלא הבינו כהוגן אסרו גם את למוד התנ"ך; טעות זו כאלו שצפוה חכמים בנבואה והזהירו מפניה במפורש (מס' סופרים, הלכה ט')". (שם כתוב: "ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבוא להש"ס, אלא על מנת שילמוד מקרא ומשנה ויבוא להש"ס", - ר.ק.)
"נקרא את התנ"ך לא לשם חקירת הלשון וחקירת העתיקות, או לשם תיאוריות של טעם ושעשועים, - רק למוד נלמד אותו למען בנין של מדע, עליכם למצער להושיט לבניכם ולבנותיכם את הספרים, ספרי התורה, הנביאים והכתובים, עד כי הרוח האצור בהם יהיה להם למאיר נתיב ומטה עוז בחיים" (אגרת י"ח).

ולא רק התנ"ך בקדושה ובטהרה הוא דורש, אלא בתכנית למוד בעד בני ישראל הוא קובע: "למוד השפה העברית כשפת הדבור", אם כי בזמנו כבר היתה השפה המדוברת שפת המדינה שבה גרו בני ישראל.
"נקנה להם את ידיעת לשון התנ"ך כדרך שאנו מקנים להם את ידיעת לשון המדינה, ונלמדם לחשוב בשתי השפות גם יחד" (שם).
"הכינה את הילד בשחר טל ילדותו, כי ילמד לדעת את שפת ארץ מולדתו ושפת כתבי חייו: עברית. בשפות האלה ועל ידן עליך ללמדו ולהבינו, להכיר ולדעת את הדברים ויחוסיהם.. ומי אשר הכיר לדעת, כי ע"י השפה, אשר בה תחשוב ותדבר כל תוכן מחשבותיך, יקבל הדבר את צורתו ותכניתו הנאמנה, הוא ימצא אל נכון עד כמה נכונים ואמתיים המה דברי חכז"ל, אשר קבעו לחובה ללמד את הילד באביב שנותיו את שפת קדשנו" ("חורב" ח"ב, ס' 551).

תכנית שלמה, רחבה ומקיפה הוא נותן בשביל בתי החנוך של ישראל, ובתכנית זו הוא מכניס כתפקיד וכחובה, להחדיר בלב הילד אהבה וגאון על תעודתו תעודת ישראל:
"ואחרי אשר ספרת לו או למדת אותו את קורות אבותיו ודברי ימיהם ויכיר לדעת את תעודתו, להיות איש ישראל, עליך לאצול מרוחך עליו, למען ירגיש ויחוש בנפשו כבוד, אהבה וגאון על תעודתו, תעודת אדם ישראל. אף תשמח ותנעם לו מנת גורלו וחייו בעתיד, להתאמץ כי פעולתו תהיה פעולת איש ישראל, כי לבו יהיה נמשך תמיד אל צבור כלל ישראל" ("חורב" ח"ב סי' 554).

השקפתו על הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל
ארצו ונחלתו של עם ישראל וממשלתו בה, הוא רק קנין חיצוני, ולכן לא אבדה ממנו שלמותו ועצמאותו הפנימית, אף כשארצו וממשלתו נשללה ממנו. בכל זאת, שיטתו של הרב הירש היא שלקנין חיצוני זה יש גם קשר פנימי ונפשי לעם ישראל ולעצמותו.
"קנין נכסי-דלא-ניידי, הלא היא האדמה, אשר אמנם לא תעמוד לצמיתות ברשות האדם בשלמות והיא תשאר קנין לאומי, הקנין הלאומי הזה מתקשר בקדושה, תרומה, בכורים וחלה". ("חורב", ח"א סי' 296).

אולם כשנחרבה הארץ - בחרבן הראשון - וה"קנין החיצוני" נשדד מעם ישראל, פרחה גם קדושת הארץ. אמנם, כאן יש הבדל יסודי בין החרבן הראשון ובין החרבן השני. בגלות בבל הלכה הקדושה מן הארץ, אבל בגלות השניה נשארה קדושת הארץ במקומה. כך פוסק הרמב"ם: "קדושה ראשונה - של כבוש יהושע - קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, וקדושה שניה - של עזרא - קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". ונשאלת השאלה; מדוע ומפני מה לא בטלה קדושת עזרא בחרבן הבית השני, מה בין זו לזו?

ברעיון עמוק ובהגיון בריא מסביר הרב הירש הלכה זו:

קניינים כמו ארץ, ממשלה, חירות ועצמאות, נחשבים רק כ"קניינים חיצונים", באין להם קשר נפשי בתעודה, בתפקיד וברוח. ומכיוון שעם ישראל נוצר והוזמן - ע"י ההשגחה העליונה -לתפקיד גדול ונישא, לתעודה נשגבה, תפקיד עליון ותעודה רוחנית. לכן נשאר נאמן למילוי תפקידו ותעודתו הנעלה אף בהיותו משולל ארץ, חירות ועצמאות, כי הם נחשבים רק לקניינים "חיצוניים", הם רק "אמצעים", - אמנם אמצעים כה חשובים וכה חיוניים - אך רק אמצעים ולא "מטרה", באבדן של אמצעים לא אבדה המטרה - מטרת עם ישראל - תעודתו הרוחנית והעילאית.

קדושת הארץ ע"י יהושע באה מכוח הכבוש שלו. הכבוש היה לשם רכישת הארץ והנחלה, לשם השגת חירות ועצמאות לעם ישראל. הקדושה של הארץ היתה כתוצאה מהכבוש. כמסובב מן המסבב, כאור מן האש. כשנלקח המסבב, כשכבתה האש, נעלם המסובב, חלף האור. לכן, כשנחרבה הארץ ועם ישראל הלך לנדוד בגלות בין העמים בכל קצווי תבל. חירותו ועצמאותו לוקחו ממנו, בטלה ממילא גם קדושת הארץ, שכל כוחה לא היה אלא מהתיישבותו והתנחלותו של עם ישראל בה וממשלתו ושלטונו עליה. הקדושה היתה תלויה בהחזקת הארץ וברכישתה, ו"כאהבה התלויה בדבר, שבטל דבר בטלה אהבה". כשבטל הכבוש בטלה הקדושה.

לא כן קדושת עזרא. הוא לא קידש הארץ מכוח הכבוש, מכוח חירותו ועצמאותו של עם ישראל בארצו, מכוח התנחלותו והתיישבותו שם העם כולו בה, שכן הרוב הגדול נשאר יושב בגולה. גם עולי בבל, אלה שהתיישבו בארץ, לא הגיעו אז לחירותם ועצמאותם המלאה, הם היו משועבדים לפרס ויוון, ועלית עזרא לא היתה גאולה שלמה וקבועה, אלא ארעית. הכנה לגלות, גלותנו זאת הארוכה הגדולה לשם "הכנה" זו שלח ה' את שלוחו הנאמן עזרא הסופר, לאחד וללכד מחדש את עם ישראל, ע"י התעוררות חזקה לשמירת התורה וקיום מצוותיה, שזו רק זו תיתן כוח ועוז לעם ישראל להמשיך חייו בגלות הממושכת ולמלא בה תפקידו הנשגב ותעודתו הנפלאה, עד אשר ירחם ה' עמו ע"י הגאולה האמיתית והשלמה.

ב"הכנה" זו הלביש עזרא את הארץ צורה חדשה, ע"י שקידש אותה, בלי כוח של כבוש, בלי השגת עצמאות וחירות בעד עם הארץ ההיא, הוא קידש אותה בתקופה של "הכנה" לגלות, בזמן שהעם היה - במידה מרובה - משולל קנייניו החיצוניים. עם כל זאת ולמרות זאת, קידש עזרא את הארץ. בזה קשר עזרא קשר בל ינתק את האומה הישראלית בארצה ונחלתה, אף כשהיא נמצאת בידי נכרים וזרים ושלטונם עליה. בזה נכללה קדושת הארץ בין כל הדברים הקדושים בעם, שהגלות וכל תוצאותיה אינם יכולים לבטלם. בזה הפכה קדושת הארץ - אצל עם ישראל - לחזון העומד ברשות עצמו, בלתי תלוי באיזה מצב שהוא.

לכן קדושת עזרא קדשה גם לעתיד לבוא, כלומר, גם בהיות עם ישראל במצב של גלות, הקדושה לא תבוטל ע"י הגלות, כיון שהקדושה בעצמה באה מטעם "הכנה" לגלות. כן הדבר: הגלות הארוכה והמרה חייבה את הקדושה, השלילה יצרה את החיוב. ואלה הם דברי הרב הירש:
"כל המצוות התלויות בקרקע קשורות, על פי התורה, אל הארץ, ומצות חלה, המורה על התדבקות חיי הבית הפרטיים עם כללות האומה, תלויה גם בהתאחדות כל אברי האומה בארץ. אך הדברים שאינם תלויים במקדש והתאחדות האומה בארץ, כי אם בהחזקת האדמה, נשארו לחובה גם בימינו אלה בארץ. כי כן אומרים חכז"ל: כי אף שסנחריב ונבוכדנצר בטלו כבוש יהושע, כי על ידם אבדה הלאומיות החיצונה העצמאית, הרי לא יכול טיטוס לבטל מפעלו של עזרא ודווקא לפי שזה לא היה החזרת הלאומיות העצמאית כי אם כבוש בחזרה למשך הזמן הארוך של הפזור. עוד הפעם נתקבצו חלקי העם בבית השומם לפני צאתם לנדודים הארוכים, ובזה נתן הניסיון ערבות להתאחדות האמיתית העתידה. ובזה נשאר לאברי ישראל המפוזרים לא רק קשר רוחני בייעודם המשותף בחיים, אלא גם מרכז נראה לעין באדמה אשר חזרה להיות ארץ ההבטחה" ("חורב"; סי' 306).

מדברי רבנו הגדול הרמב"ם יש להביא סמוכין להרב הירש. הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א הלכה ה' כותב בזה"ל: "שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא". ובפ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז כותב:
"אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהיא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו".
הרי שהרמב"ם מדגיש שקדושה ראשונה היתה מפני הכבוש בלבד.

על קושי ההבנה של בני זמננו את שפת הפיוטים וכוונתם אומר הרב הירש:
"לא הסגנון של הפיוטים, ולא הזרות שבהם, עשו את הפיוטים כמו זר ומוזר בעיני בני דורנו, אלא הסיבה היא, כי החיים הפנימיים שלנו, עולם הרעיונות שלנו, חדלו לשגשג עוד על אדמת ישראל ולא הוטבעו על אדני המדע של תורת ישראל - ובאופן כזה אין ספק כי הפיוטים גם אז כמו זר היו לבני דורנו, לו גם דברו בשפת ארץ מולדתנו" ("חורב" ח"ב ס' 671)

יחסו אל פורקי עול תורה ומצוות, וצורת הויכוח אתם
כידוע היה הרב הירש מראשוני הלוחמים בחפשים ובפורקי עול מלכות שמים. שום דבר לא עיכבו ממלחמת מצווה זו, קיצוני היה במלחמה ההיא, ודעתו היתה שאסור ליהודי המאמין בתורה מן השמים להיות חבר בקהלה יהודית, אשר חוקי התורה ודיניה אינם מחייבים אותה, ואפילו אם תינתן ליהודים המאמינים אוטונומיה שלמה לנהל ענייניהם כרצונם וכמצפונם, אסור להיות חבר באותה קהלה, כי חברותם בה נחשבת כאילו הם שותפים בכל המוסדות של הקהילה, והרי הם כמסייעים לעוברי עברה. וכארי נלחם ליסוד קהלה מיוחדת בעד יהודים חרדים, לא חת ולא נרתע גם מלהכריז שקהילתו היא קהלה נפרדת, למרות שדווקא המחדשים הם הם הנפרדים ומתבדלים ועצמת טענותיו ותביעותיו הגיעו לבית הנבחרים שבאשכנז, וקשה ומרה היתה מלחמתו זו, רוב רובה של יהדות אשכנז עמד לו מנגד, והיו גם יהודים חרדים שלא הסכימו אתו בשטה זו, שטה של יצירת קהלה מיוחדת. אבל הוא באחת, לא לדור עם החופשים והפושעים בתורת משה בכפיפה אחת. חלק חשוב וגדול מספריו, מאמריו ונאומיו מוקדש למלחמתו ומאבקו עם פורקי עול תורה ומצוות. עם הכופרים בתורת ה'.

אכן, כשאנו קוראים את ספריו ומאמריו, אין אנו מרגישים שום שנאה ואיבה כלפי החוטאים והפושעים, בצורה כל כך נימוסית, ובכל לשון של למוד זכות הוא מתווכח אתם. הוא אינו שולל גם המחשבה, שאולי נמצאים בין אלה הפושעים, שכונתם לטובה, טובת היהדות הכללית, לפי ראות עינם. מעדיף הוא את הנוער היהודי, אותו הנוער, שעזב את דרכו דרך התורה, מכל הנוער הבלתי יהודי, ואפילו כשהנוער ההוא דורש במפגיע דברים המתנגדים ניגוד גמור לדיני התורה הכתובה והמסורה.
"טוב לנו יותר מלשמוח כי עוד נערי בני ישראל אינם נופלים ברוחם וביושר לבם מאחרים, אף כי רחוקים המה מחובות היהדות; נשמח על ההתעוררות, אשר באה בדבר בנין היהדות, ואם גם לפעמים אין היא נראית אלא כסתירת הבניין או כתיקון שני של המקומות הרעועים שבו; בכל זאת ההתעוררות בעצמה ערובה נאמנה לעת אחרת טובה ממנה" (אגרת י"ז).
"הדור האחר, קצת אש-קודש לוהטת בלבו למען טובת היהודים, היהדות אינה בעיניו אלא חזיון בלי רוח מתקופה שכבר מזמן נסתם עליה הגולל, - המה יבקשו את הרוח, ולא ימצאוה, - ועם מיטב כוונתם להיטיב ולהועיל ליהודים, הנם בסכנה גדולה, כי בדרכם אשר בחרו להם ובמעשיהם הבלתי רצויים יכרתו את העצב האחרון של היהדות - מחוסר ידיעה" (אגרת י"ח).

ובדברו על יסוד בתי ספר חרדים, לגדל ולחנך דור של יהודים מאמינים, דור שומרי תורה ומצוה, הוא פונה גם להורים, שאורח חייהם רחוק מדרך התורה, שישלחו ילדיהם לאותם בתי הספר, להשפיע עליהם שלא יפריעו את מפעל בתי הספר, לבקשם שלפחות יכבדו המפעל הזה.
"ואז - עד אשר בתי בני ישראל ייבנו על ידי בני ישראל ובנות ישראל כאלה - נבקש ונפציר בבתי הוריהם לבל יפריעו את מפעל בית הספר, לבל יקטפו ולבל ימיתו ברוח קרה כקרח או ברוח גסה את הנטעים הרכים אשר בלב בניהם, - וכן נלבה גם רוח נדיבה בלב ההורים, ובמקום ששוב אי אפשר להביא לידי הבנה, לפחות להשתדל כי יוקירו ויכבדו הדבר" (אגרת י"ח).
השקפותיו, רעיונותיו ומחשבותיו של הרב הירש, אם כי לכאורה נאמרו ונכתבו רק לזמנו ולדורו הוא, הרי הם אקטואליים אף היום בדורנו ובזמננו. מי ייתן שדברים אלה יתפרסמו, ומעינות הרב הירש יפוצו גם ברחובות ציון וירושלם.