ספר הכוזרי


מַאֲמָר שֵנִי

תוכן הפרק:

מבוא
שמות הבורא לסוגיהם
   שלושה סוגים במידות האלהות
   מידות האלוהות הנראות גשמיות
רצון ה'
כבוד ה'
ארץ ישראל - מקום נבחר
ארץ ישראל ונבואה
מעלות הארץ
   קו התאריך לפי ארץ ישראל
   מעלות הארץ בדברי חז"ל
   מדוע אינך עולה לארץ ישראל?
   הובשתני מלך כוזר
עבודת הקורבנות
המשכן
   עבודת הלויים
   הארון
ישראל היום - עם ללא ראש
העדות להשגחה - עונש
המצוות מחברות את ה' והעם
ישראל באומות כְּלֵב באברים
דרישות הנבואה - הבסיס
   שמירת מצוות עדיפה מפרישות
   ה' מתפאר בישראל
   עשיית המצוות גדולה מגדולת השמש
   החברה המסוגלת למצוות
טומאה
צרעת הבית והבגד
החכמות השונות ביהדות
   חכמת הגלגלים
   מוסיקה
הלשון העברית
   השירה העברית
   טעמי המקרא
   המשקלים הזרים בשירה העברית
   מדוע מתנועעים בקריאת עברית?
   מעלת הניקוד

מבוא
א. ואחרי כן היה מעניין הכוזרי מה שהוא נודע בספרי כוזר, מגלותו סוד חלומו לשר צבאו. והיה החלום הנשנה עליו שיבקש המעשה הנרצה אצל אלוקים בהרי הרסאן, ולכתם שניהם - המלך ושר צבאו - אל ההרים ההם אשר במדבר על הים. והיאך הגיעו בלילה אל אותה המערה, שהיו שובתים בה אנשים מהיהודים בכל שבת, והיאך נראו אליהם ונכנסו בתורתם ונימולו במערה ההיא, ושבו אל ארצותם ולבם על דת היהודים. והיו מסתירים אמונתם עד שהתחכמו לגלות סודם מעט מעט לקצת אנשים מסגולתם, עד שרבו, וגילו מצפונם, והתחזקו על שארית הכוזרים והכניסום בתורת היהודים, והביאו החכמים והספרים מכל הארצות ולמדו התורה.
ומה שהיה מהצלחתם וגבורתם על שונאיהם וכבושם הארצות, ומה שנגלה להם מהמטמונים, ומה שהגיע אליו חילם מן הריבוי עד מאות אלפים, עם אהבתם בתורה והיכספם אל בית המקדש, עד שהקימו תבנית המשכן אשר עשה משה, והיו מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם, כאשר נזכר בספריהם.
וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים, לקח החבר ההוא לרב, והיה שואל אותו שאלות על הלשון העברית. ותחילת מה ששאל אותו על השמות והמידות, המיוחסות אל הבורא יתברך, ומה שנראה בקצתם מן ההגשמה, עם הרחקת הדבר ההוא אצל השכל, וכן מרחקת אותו התורה בביאור.


שמות הבורא לסוגיהם
ב. אמר החבר: שמות הבורא, חוץ מהשם המפורש, הם מידות ותבניות טפלות לו נלקחות מהפעליות הברואים לו כפי גזירותיו ומעשיו. נקרא 'רחום' כשהוא מתקן עניין מי שהיו בני אדם מרחמים עליו לרוע עניינו. ומייחסים אל הבורא הרחמים והחנינה, ואמיתתם אצלנו חלישות הנפש והמיית הטבע, ואין זה ראוי לו יתברך. אבל אמנם הוא שופט צדק גוזר ריש על אדם אחד, ועושר על אדם אחר, מבלי שישתנה בעצמותו, ולא ירחם על אחד ולא יכעס על אחר.
ואנחנו רואים כזה בשופטי בני אדם, כששואלים אותם בדינין ודנין במה שמחייבת התורה, ויהיו אנשים זוכים בדין ואחרים חייבים, והכל תלוי בדבר השופט ודינו בלי השתנות בו שינוי. וכן השם: פעם יקרא 'אל רחום וחנון' [שמות ל"ד ו], ופעם יקרא: 'אל קנוא ונוקם' [נחום א' ב]. והוא יתברך איננו משתנה ממדה אל מידה.

שלושה סוגים במידות האלהות
וכללו של דבר:
כי המידות מתחלקות, זולתי השם המפורש יתברך, לשלושה חלקים: שתהיינה מעשיות או טפליות או שולליות.

והמעשיות
נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם [שמואל א' ב' ז] רחום וחנון [שמות ל"ד ו] קנוא ונוקם [נחום א' ב] גיבור נדיב [תהילות כ"ד ה] והדומים להם.

והטפליות כמו: ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות המדברים לו. ואלה אם הם רבות, אינם מחייבות לו ריבוי, ולא מוציאות אותו מאחדות.

אבל השולליות, כמו חי ואחד וראשון ואחרון, סופר עליו באלה, כדי לשלול ממנו הפכם. לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהם, כי אין אנחנו מבינים 'חיים', כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם. ואנחנו אומרים עליו שהוא 'חי' - לשלול ממנו תואר המוות, מפני שמחשבת הלב קודמת, כי מי שאינו חי - הוא מת, ולא יחויב זה אצל השכל. אך כבר תשלול מהזמן, דרך משל, החיות, ולא יחויב שהוא מת, אחר שאין מדרכו קבול החיים והמות, כמו שלא תחויב ממאמרך ש'האבן איננה חכמה', שתספר עליה שהיא כסילה.
וכאשר האבן פחותה משתקבל החכמה והכסילות, כן העצם האלוקי יתברך מרומם מלקבל החיים והמות, כאשר איננו מקבל האור והחושך.
אבל אם ישאל השואל אותנו: הישנו העצם ההוא אור או חושך?
היינו אומרים על דרך העברה 'אור', מיראתנו שיקדים למחשבה שמה שאינו אור - הוא חושך. אבל על האמת יש לנו לומר שאין מקבל האור והחושך אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלוקי איננו גוף, על כן לא יסופר באור אלא על דרך דמיון, או כדי לשלול ממנו המידה הפחותה.

וכן לא יקבל החיים והמות אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלוקי מרומם ונעלה מהם. ואם יאמר 'חיים' - לא כחיותנו הוא כוונתנו, כי לא הבננו אנחנו מעולם חיים כי אם חיינו וכאלו אנו אומרים לא נדע מה הוא.
ומה שאומר 'אל חי' ו'אלוקים חיים', הוא מידה כנגד מידת אלוקי העמים, שהם אלוקים מתים, לא יהיה מהם מעשה.

ועל הדרך הזה נאמר 'אחד' - לשלול ממנו הריבוי, לא לקיים לו האחדות המובנת אצלנו. כי האחד אצלנו, מה שנדבקו חלקיו זה בזה והתדמו. כאשר תאמר 'עצם אחד' ו'יד אחת' ו'מים אחדים'. ותאמר בזמן על דרך הדמיון בגוף המתדבק, 'יום אחד' ו'שנה אחת'. והעצם האלוקי מרומם מהדביקה והפרידה, ונאמר אחד לשלול הריבוי, וכן ראשון לשלול ההתאחדות, לא לקיים לו ההתחלה, וכן אחרון לשלול ממנו הכיליון, ולא לקיים לו התכלה.
וכל המידות האלה אינם דבקות אל עצם כבודו ולא מתרבה בהם.
אבל המידות התלויות בשם המפורש יתברך, הם היצירות מבלי מיצועים טבעיים, כמו "יוצר אור" ו"בורא חושך" "ועושה נפלאות גדולות לבדו" [תהילות קל"ו ד] רוצה לומר בגזרתו וחפצו, מבלי מיצוע סיבה אחרת.

ואפשר שזה רצה באומרו: [שמות ו' ג] "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" [שמות ב, ו], רוצה לומר, בדרך הכוח והניצחון, כמו שאמר: [תהילות ק"ה י"ד] "לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים". ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה, ועל כן אמר [שמות ו' ג] "ושמי ה' לא נודעתי להם", רוצה לומר ובשמי ה', מפני שבי"ת באל שדי תשרת לשניהם.

ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות, שבורא העולם ברא את הדברים ההם בריאה חדשה מכוונת, כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם. לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים, והיה הספק בלבבם. והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה, לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת, ולא היו צריכים אל כל זה. ונקרא אותו "חכם לבב", מפני שהוא עצם החכמה ואין החכמה מידה לו, אבל "אמיץ כוח" מן המידות המעשיות.

מידות האלוהות הנראות גשמיות
ג. אמר הכוזרי: איך תעשה במידות שהם יותר גשמיות, כמו 'רואה' ו'שומע' ו'מדבר' ו'כותב על הלוחות' ו'יורד על הר סיני' ו'שמח במעשיו' ו'מתעצב אל לבו'?

ד. אמר החבר: הלא דימיתיו לך בשופט צדק, שאין חטאת במידותיו, ויוצא מדיניו הצְלחת עַם וכבודם, ויקרא אוהבם ושמח בהם, וגוזר על אחרים בהריסת בתיהם והחרים אותם, ויספרו עליו בהפך זה, שהוא מואס אותם וכועס עליהם, ושהאוויר וכל הגופים נפעלים לרצונו ומצטיירים בדבורו כאשר הצטיירו השמים והארץ, ונקרא כותב ומדבר. וכן מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא רוח הקודש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה' בלבד, כמו "וירד ה' על הר סיני" [שמות י"ט כ'].
ואנחנו עתידים להוסיף על העניין הזה ביאור כאשר נדבר על החכמות.

רצון ה'
ה. אמר הכוזרי: אמור שתהיה ניצול מכל המידות עד שלא נתחייב ריבוי, מה יצילך ממידת החפץ, שאתה מיחס אותה אל הבורא, והפילוסוף מרחיק אותה ממנו?

ו. אמר החבר: כבר קרבנו אל ההצלה. אם לא יטען עלינו ביותר מהחפץ, נאמר לו: אתה הפילוסוף, מה הדבר אשר שם אצלך השמים סובבים תמיד, והגלגל העליון נושא הכל ואין מקום לו, ואין נטייה בתנועתו, וכדור הארץ מרכז עומד באמצעיתו מבלי נטייה ולא סיבה, ושם סדר הכל על מה שהוא עליו מהכמות והאיכות והתמונות. ולא תוכל להימלט מהודות בדבר ההוא, כי לא בראו הדברים את עצמם ולא קצתם את קצתם. והדבר ההוא, שם האוויר מצטייר בשמע בעשרת הדברים, ושם המכתב מצטייר חרות בלוחות, קרא אותו אתה חפץ או דיבור, או כאשר תרצה.

כבוד ה'
ז. אמר הכוזרי: כבר התבאר לי סוד המידות, ונתגלה לי הבנת עניין כבוד ה' ומלאכות ה' ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו שאמר עמוד ענן ואש אוכלת ועב וערפל, ואש ונוגה. וכאשר נאמר על האור בבוקר ובערב וביום המעונן, כי האור "ניצוץ מן השמש", אע"פ שהיא נסתרת, ונאמר שהאור והניצוץ מעצם השמש, ואינו כן, אך הגופות נפעלות בנכחם ויאורו בהם.

ח. אמר החבר: כן הכבוד, ניצוץ אור אלוקי, מועיל אצל עמו ובארצו.

ארץ ישראל - מקום נבחר
ט. אמר הכוזרי: מאמרך "אצל עמו" כבר התבאר לי, אבל מאמרך "ובארצו" קשה לקבלו.

י. אמר החבר: אל יקשה בעיניך שתתייחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח, ומוצא מבלעדי מוצא, וחיה מבלעדי חיה, ומתייחדים יושביו בצורות ומידות מבלעדי זולתם ובמיצוע המזג. והנה עפ"י המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה.

יא. אמר הכוזרי: אינני שומע על השוכנים בארץ ישראל יתרון על שאר אנשי העולם.

יב. אמר החבר: כן הרכם זה, שאתם אומרים שמצליח בו הכרם, אילו לא היו נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת הראשונה, היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי. ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה.

יג. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, וכבר ניבאו מאדם הראשון ועד משה בארץ אחרת: אברהם באור כשדים, ואחר כן יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים.

ארץ ישראל ונבואה
יד. אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה.
אבל אדם הראשון, היא הייתה אדמתו ובה מת כאשר קבלנו, כי במערה ארבעה זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ערובין נג.). והיא הארץ הנקראת: "לפני ה'", הנאמר עליה: תמיד עיני ה' אלוקיך בה (דבר' יא, יב); ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, כשרצו לדעת איזה מהם הרצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהידבק בעניין האלוקי, ויהיה זולתו כקליפה. ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשאר קין ערירי ונאמר: [בראשית ד' ט"ז] ויצא קין מלפני ה', שיצא מגורש מהארץ הזאת שבה היו, והיה נע ונד בארץ. וכן נאמר ביונה: [יונה א' ג] ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. לא ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלוקים ממעי הדגה ונבא בה.

וכאשר נולד שת בדמות אדם כמו שאמר: ויולד בדמותו כצלמו [בראשית ה' ג] היה במקום הבל, כמו שאמר: [בראשית ד' כ"ה] כי שת לי אלוקים זרע אחר, והיה ראוי שיקרא בן אלוקים כאדם. וזכה לארץ ההיא, שהיא מדרגה למטה מגן עדן. ועליה נתקנאו יצחק וישמעאל, ונדחה ישמעאל כקליפה, אע"פ שנאמר בו: [בראשית י"ז כ] הנה ברכתי אותו במאד מאד, בטובה העולמית. ונאמר ליצחק אחרי כן: ואת בריתי אקים את יצחק [בראשית י"ז כ"א] רוצה לומר הידבקו בעניין האלוקי והטובה בעולם הבא. ואין לישמעאל ברית ולא לעשו, ואם הצליחו.

ועל הארץ הזאת נפלה הקנאה בין יעקב ועשו בבכורה ובברכה, עד שנדחה עשו עם חזקתו מפני יעקב עם חולשתו. ונבואת ירמיה במצרים, בה ובעבורה. וכן נבואת משה ואהרן ומרים בפארן, כי סיני ופארן מגבול ארץ כנען, מפני שהם מן ים סוף. כמו שאמר יתברך [שמות כ"ג ל"א] ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. ומדבר, הוא מדבר פארן, והוא הנאמר בו: [דברים א' י"ט] המדבר הגדול והנורא ההוא, כי הוא גבולה הדרומי; והנהר הוא נהר פרת גבולה הצפוני, ובהם המזבחות שהיו לאבות אשר נענו בהם באש העליונה והאור האלוקי.

וכבר הייתה עקדת יצחק אבינו בהר שלא היה בו ישוב, הוא הר המוריה. ונתגלה הדבר בימי דוד כשהיה מיושב, כי הוא המקום המיוחד המוכן לשכינה, וארוונה היבוסי עובד וחורש בו [שמואל ב' כ"ד י"ח] כמו שכתוב: [בראשית כ"ב י"ד] ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. וביאר בדברי הימים [דברי הימים ב' ג' א] כי בית המקדש בנוי בהר המוריה.

ושם, מבלי ספק, המקומות שראויים להיקרא 'שערי השמים' (בראש' כח, יז). הלא תראה יעקב אבינו, שלא תלה המראות אשר ראה, לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובר לבבו, אבל תלה אותם במקום, כמו שאמר: [בראשית כ"ה יז] ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, ועליו אמר קודם לזה: ויפגע במקום, רוצה לומר המקום המיוחד.

והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להידבק בעניין האלוקי, והיה לב הסגולה ההיא, וההעתק היה אל המקום אשר בו תיגמר השלמתו. כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת מטבעה, שיצליח בה בשורש ההוא, ומגדלו שם, וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי, וירבה - אחר שהיה מעט, שלא היה נמצא אלא בעת שיזדמן ובמקום שיזדמן. וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עומדם בארץ כנען, עם העניינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקורבנות, כל שכן בהימצא השכינה.

והעניין האלוקי, כמו צופה למי שראוי להידבק בו, שיהיה לו לאלוקים, כמו הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתווה נפשו ומידותיו שיחול בו על השלמות כפילוסופים, וכמו שהנפש צופה למי שנשלמו כוחותיו הטבעיים השלמה מזומנת למעלה יתירה, ותחול בו כבעלי חיים, וכמו שהטבע צופה למזג השוה באיכויותיו שיחול בו ויהיה צמח.

מעלות הארץ
טו. אמר הכוזרי: אלה כללי החכמה שצריכים לפרוט, ואין זה עתה מקומו, ואחר זה אשאל אותך עליהם במקום החכמה. והשלם עתה דבריך בסיפור מעלות ארץ ישראל.

טז. אמר החבר: הייתה מועמדת להישיר כל העולם, מוכנת לשבטי בני ישראל מעת הפרד הלשונות, כמו שנאמר: [דברים ל"ב ח] בהנחל עליון גוים, ולא נתכן לאברהם שידבק בעניין האלוקי, ושיכרות עמו הברית, אלא אחר שהיה בארץ הזאת במעמד בין הבתרים.

ומה תאמר בהמון סגולה, היו ראויים להיקרא עם ה' בארץ מיוחדת, נקראת [שמואל א' כ"ו י"ט] נחלת ה', ובעתים קבועים ממנו יתברך, לא מהסכמה עליהם, ולא נלקחת מחכמת הכוכבים ולא מזולתה, נקראו: מועדי ה' [ויקרא כ"ג ב], בטהרות ועבודות ודברים ומעשים משוערים מאצלו יתברך, נקראים: מלאכת ה' ועבודת ה'.

יז. אמר הכוזרי: בסדר הזה ראוי שיראה כבוד ה' לאומה הנקראת עם ה'.

יח. אמר החבר: הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה ו] שבת הארץ, ושבתה הארץ שבת לה' [ויקרא כ"ה ב] ולא נתן רשות למוכרה לצמיתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ודע, כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'.

יט. אמר הכוזרי: הלא תחילת קביעות הימים מן הצין, מפני שהוא תחילת המזרח ליישוב.

קו התאריך לפי ארץ ישראל
כ. אמר החבר: והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני, ומאלוש קודם לכן, שירד המן בו תחילה. ואין השבת נכנס אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על המדרגה עד אחרית המערב, ואח"כ עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא מזרח הישוב. ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל, הוא חצי הלילה בצין; וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקבוע אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו: נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, והכוונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה.

והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחילת המניין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים, וכל אשר נושבה הארץ ורבו בני אדם היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי השבוע. ואל תטען עלי באלו שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב, והוא בוא השמש בארץ ישראל, ובו נברא האור הראשון ואחר כך השמש, מפני שהיה אור ובא לעתו והיה לילה לישוב, והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר: ויהי ערב ויהי בקר (בראש' א, ה), וכן הזהירה התורה: מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויק' כג, לב).

ואל תטען עלי באלה התוכנים המביטים, גונבי החכמה, ולא הייתה כוונתם לגנוב אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה, והתחכמו משכלם וחיברו חיבורים אשר נתנה סברתם. ומכלל זה ששמו הצין תחילה לימים בהפך התורה. לא בהפך גמור, מפני שהם מסכימים עם אנשי התורה בתחילת היום שהוא מהצין, אך המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום.
וצריך שתהיינה השמונה עשרה שעות עיקר בקריאת ימי השבוע, מפני שארץ ישראל שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים, בינה ובין השמש, בעת שהוחל לקרוא בשם - שש שעות. ואיננו זז להתמיד שם השבת על הדמיון על היום אשר התחילה השמש לסובב מסוף המערב, וראה אותה אדם שוקעת והוא בארץ ישראל וקרא תחילת השבת, עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמונה עשרה שעות והייתה ערב לתחילת הצין, ונקרא שם תחילת השבת, והיה סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו אמנם הוא נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים, ואין להימלט ממקום משתתף שתהיה תחילת מזרחו אחרית מערבו, והוא לארץ ישראל תחילת הישוב.

ואין זה בדין התורה לבד, אבל בדין הטבע גם כן. כי לא יתכן שיהיו הימים השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כולו, אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה לקריאה, ומקום [לקריאה] מתקרב, שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו, אבל קצתו מזרח גמור וקצתו מערב גמור. ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע, מפני שכל מקום מסיבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד, ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב לתחתית הארץ, ותחתית הארץ מזרח לצין ומערב למערב, והמערב מזרח לתחתית הארץ ומערב לארץ ישראל. ואין מזרח ואין מערב ולא תחילה ולא סוף ולא שמות ידועים לימים. והסדר הנזכר נתן שמות ידועים לימים והתחיל מארץ ישראל, אך לקריאת השם רוחב עכ"פ, מפני שלא יתכן לזכור מקומות כל נקודה ונקודה מהארץ, כי בירושלים עצמה מזרחים ומערבים רבים, ושמזרח ציון דרך משל איננו מזרח בית המקדש ועיגולי אופקיהם משונים על דרך האמת אשר לא ישיגום החושים, כל שכן דמשק מירושלים. ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קודם שבת ירושלים, ושבת ירושלים קודם שבת מצרים. ועכ"פ נודה ברוחב. והרוחב אשר נחלקים בו הקטרים בקריאת יום בעצמו הוא י"ח שעות, לא פחות ולא יותר, קוראים אנשי הקוטר הזה בשם שבת, וכבר יצאו אנשי קוטר אחר מן השבת קוטר אחר קוטר, עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד שתהיה השמש לעומת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא, ולא יישאר אדם שיקרא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם שאחר.

ועל כן אמרו: "נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה", כאילו אמר נולד קודם חצות יום שבת בירושלים, בידוע שראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה, והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה, עד ששבה השמש לעומת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה, והתחיל להראות הירח למי שהיה בתחילת הצין בשבת בערב. והסכים עם מה שאמרו רבותינו "שצריך שיהיה לילה ויום מן החדש". וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אע"פ שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכוונה השם השביעי הפושט בכל הישוב, שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה יום קבעתם ראש השנה? ואמרו יום השבת על הדמיון, אע"פ שאחד מהם כבר היה יוצא מהמועד, כשהיה האחד במועד כפי מקומות מארץ ישראל, אבל בקריאת ימי השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו.

והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו, מאשר נקראת הר קדשו [תהילות ב' ו] והדום רגליו [תהילות צ"ט ה] ושער השמים [בראשית כ"ה יז] וכי מציון תצא תורה [ישעיהו ב' ג].

ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה, והיא בידי עובדי עבודה זרה, והכספם לה, והעלותם עצמותם אליה כיעקב [בראשית מ"ז ל] ויוסף [בראשית נ' כה] ותחינת משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד; ומה שהיה מבקָשת האומות פרס והודו ויוון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם בבית ההוא הנכבד; ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא, ואם היו מחזיקים בחוקים אחרים, מפני שלא קבל אותם הנימוס האמיתי; ומה שהם מרוממים אותו עם העדר הראות השכינה עליו; ושכל האומות חוגגים אליו ומתאווים לו זולתנו, מפני גלותנו ולחצנו.

וממה שזכרו רבותינו ממעלתם, יארך סיפורו.

כא. אמר הכוזרי: השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם.

מעלות הארץ בדברי חז"ל
כב. אמר החבר: ממה שאמרו בעניין זה: הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין, ודנו האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה (כתובות ק:), והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו בארץ, שיוציא ויתן כתובה.
ואמרו:
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שאיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה" (כתובות תוס' ע"ז פ"ה).
וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוקים אחרים" [שמואל א' כ"ו י"ט] יש לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד אלוקים אחרים.
וכבר שמו לארץ מצרים מעלה על שאר הארצות האחרות, ושפטו על זולתה מקל וחומר, ואמרו:
"ומה מצרים שנכרתה עליה ברית אסור, שאר ארצות לא כל שכן" (ספרי וילקוט שופטים).
ואמרו:
"כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ומשבחים מי שמת בה יותר ממי שנשוא אליה מת, ממה שאמרו. "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה" (כתו' קיא).
אבל אמרו במי שהיה יכול לדור בה ולא דר בה וצווה לשאת אותו אליה לאחר מותו: בחייכם ונחלתי שמתם לתועבה, ובמיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי" (ירוש' סוף כלאים).
והיה מהקפדת רבי חנינא כאשר שאלו אותו אם מותר שילך פלוני לחוצה לארץ לייבם אשת אחיו, שאמר: "אחיו נשא ע"א ומת ברוך המקום שעקרו והוא ירד אחריו" כתו' קיא).
ושאסרו מכירת קרקע לנכרי (ע"ז יט:).
ושאסרו מכירת קורות הבית (ע"ז כא), והניחו חרב.
ושאמרו "אין דנין דיני קנסות אלא בארץ ישראל" (סנהד' יד.), וש"לא יצא העבד לחוצה לארץ" (גיטין מג), וזולת זה הרבה.
ועוד אמרו: "אווירא דארץ ישראל מחכים" (גיטין מד).
ומאהבתם אותה אמרו: "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (כתו' קיא.).
ואמר רבי זירא למין שרצה לעבור עמו בנהר מבלי מקום מעבר, מתאוותו לעבור בארץ ישראל: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה מי יימר דזכינא ליה" (כתו' קיב.).

מדוע אינך עולה לארץ ישראל?
כג. אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובות תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשמינו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה, היה מן הדין שתכסופנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים.
וכבר הסכימו כל האומות על זה:
הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים.
והישמעאלים אומרים: כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג.
אני רואה, שהשתחוותך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא הייתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל הייתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא הייתה להם תאווה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצוות האלוקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.

הובשתני מלך כוזר
כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוקים בבית שני, כמה שאמר: [זכריה ב' י"ד] "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה, שלא ייפרדו ממשכנותיהם וענייניהם.

ושמא על זה אמר שלמה: [שיר השירים ה' ב] 'אני ישנה ולבי ער', כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. 'קול דודי דופק', קריאת האלוקים לשוב. 'שראשי נמלא טל', על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: 'פשטתי את כתנתי', על עצלותם לשוב. 'דודי שלח ידו מן החור', על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ואמרו כשל כוח הסבל (נחמיה ד, ד) ונתן להם במצפון לבם, ובאו העניינים מקוצרים מפני קיצורם, כי העניין האלוקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט - מעט ואם הרבה - הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים.
ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו , שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

עבודת הקורבנות
כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בעניין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקורבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: [במדבר כ"ה ב] "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקורבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו.

כו. אמר החבר: מה שאמר: "לאשי" מישר כל קשה. הוא אומר כי הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח אשר הם מיוחסים אלי, אמנם הם לאשי, רוצה לומר האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקורבנות, ואחר כן יאכלו הכוהנים שאר חלקה, והכוונה בזה תיקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום. ושום דמיון העניין האלוקי הנפש המדברת, החלה בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והראשיים סידור נכון לעניין יותר נעלה מעניין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו וליישרו ולהתחבר אצלו כל עת אשר יישאר הסדר ההוא, וכאשר ייפסד הסדר - ייפרד ממנו. ודומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שרואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם נפרד בהיפרדם, ואיננו כן, אכן העניין האלוקי מטיב לכל רוצה הטוב (לכל), ובעת שיסודר דבר ויכוון לקבל הנהגתו, לא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר ייפסד סדרו, לא יקבל האור ההוא ויהיה הפסדו. והתעלה העניין האלוקי מהשיג אותו שינוי או הפסד.

וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה, והכל כינוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכוהנים, וקיבולו מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם, כמו שעיכול האצטומכא והכבד כאשר היה נתקן, ואח"כ יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח, יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתוקנו גם כן כלי העיכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אחריהם דרך הדפקים והעצבים והוורידים.

וכללו של דבר: שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנאמר בהם: [דניאל ב' יא] "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי", ויחול בגוף חול מלכות והנהגה, לא חול מקום, והיא לא נהנית מהמזון ההוא מאומה, כי היא נעלה ממנו.
והעניין האלוקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקום שיקשר, כהקשר הלהב בראש הפתילה. דמיון הפתילה היא הלב, והלב צריך אל משך דם, והדם לא יתהווה כי אם בסיבת כלי העיכול, על כן הוצרך אל האצטומכא הכבד ושמשיהם. וכן נצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום, והמיתר המניע למיתר החזה לעבודת הנשימה, להשוות מזג הלב באוויר הנכנס ובעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום לבקשת מה שצריך אליו, ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים שיביאו אליו וידחו מעליו, והוצרך אל ידים ורגלים, והוצרך אל יועצים מתרים במה שיירא ממנו ויקווה אותו, יודעים מה שהיה, כותבים ומזכירים מה שעבר להיזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו.

המשכן
והוצרך אל החושים הנראים והנסתרים, והיה הראש מחניהם, בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר, אחר שב אל הנהגת הלב אשר הוא מחנה הראשון לנפש, ואם תחול במוח הוא חול שני במיצוע הלב. וכן נסדר החיות האלוקי, כאשר אמר יהושע. "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" (יהושע ג), נפעלה האש בחפץ האלוקים ברצותו באומה, והייתה אות קבול מנחתם ותשורתם, כי האש הוא הדק והנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות. והיה מקום חולה, שומן חלבי הקורבנות ועתרם ועשן ענן הקטורת והשמנים, בדרך האש אשר איננה נתלית, כי אם בחלב בשומן ובשמן, כחום הטבעי אשר הוא נתלה בדק השמן מהדם. וצווה האל יתברך במזבח העולה ובמזבח הקטורת והמנורה, ואחר כן העולות וקטורת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, אולם מזבח העולה להידבק בו האש הגלויה, ומזבח הזהב לאש, היא יותר קלה ודקה. אבל [אש] המנורה (הייתה יותר קלה ודקה) להידבק בה אור החכמה והדעת, והשולחן להידבק בו הטובות הגופיות, כמו שאמרו רבותינו: "הרוצה להתחכם ידרים, הרוצה להתעשר יצפין" [וסימנך שולחן בצפון, ומנורה בדרום] (ב"ב כה.).

וכל אלה עבודת לארון ולכרובים אשר הם במדרגת הלב והריאה מרחפת עליו. והוצרך לאלה כלים ומשמשים, כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה, והוצרך אל דבר שישמור אותם: המשכן והאהל ומכסהו, ולשמור הכל: חצר המשכן וכליו.

עבודת הלויים
והוצרך לנושאים לכל אלה, ובחר האלוקים לזה בני לוי שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנאמר: [שמות ל"ב כ"ו] "ויאספו אליו כל בני לוי".
ובחר לנכבד שבהם והוא אלעזר הכהן, [והוא נושא] לנכבד שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר: [במדבר ד' ט"ז] "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור", כל אלה אשר נתלית בהם האש הרכה והדקה, ואור החכמה והדעת ואור הנבואה באורים ותומים.

ולנכבדת שבכתות הלוים אחריו, והם בני קהת, לשאת האברים הפנימים: כמו הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, ובהם נאמר: [במדבר ז' ט] "כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו", כאשר אין לאברים הפנימים עצמות שעוזרים על נשיאתם, אבל הכוחות והרוחות נושאים אותם במה שדבק בהם.

ולמי שתחתם מהלוים, והם בני גרשון, נשיאת האברים הרכים החיצוניים: והם יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו ומכסה התחש.

ולמי שתחתם והם בני מררי לשאת האברים הקשים: קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו.

ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות, כמו שאמר: "שתי העגלות לבני גרשון וארבע העגלות לבני מררי כפי עבודתם" [במדבר ז' ז]. כל זה בסדר ותכונת חכמת אלוקית.

ואינני גוזר חלילה שהכוונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלוקים יתברך, ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדריגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון.


הארון
כז. אמר הכוזרי: הפלית החבר במה שדמית! אלא שהראש וחושיו לא שמעתי לו דמיון, ולא לשמן המשחה.

כח. אמר החבר: אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים ותולדותיהם והיא התורה מצדו, כמה שאמר: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה ונושאיה הכוהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והם היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירים והכותבים והם ראש האומה.

ישראל היום - עם ללא ראש
כט. אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.

ל. אמר החבר: כן הוא, כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל (יחז' לו, א) , ועם כל זה מלך כוזר, העצמות אשר נשאר הם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מגופות מצויירות מאבן וסיד בראש ועיניים ואוזניים וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם.

לא. אמר הכוזרי: כדברך כן הוא.

העדות להשגחה - עונש
לב. אמר החבר: כי האומות המתות, אשר חשבו להידמות לאומה החיה, לא יכלו [להשיג] אל יותר מן הדמיון הנראה: הקימו בתים לאלוקים - ולא נראה בהם לאלוקים אות, הפרשו והינזרו להראות עליהם הנבואה - ולא נראתה, החניפו והכעיסו ובעטו - ולא ירדה עליהם אש מן השמים, ולא מגפת פתאום כדי לברר אצלם שהוא עונש מאת האלוקים. ועל העניין ההוא נפגע לבם, רוצה לומר הבית ההוא שהם מכוונים אליו, ולא נשתנה עניינם, אבל עניינם משתנה כפי רובם ומעוטם וחזקתם וחולשתם ומחלקותם וחיבורם על דרך הטבע והמקרה.

ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו, אבדנו, וכאשר ירפא נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה עניין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בעניין הזה שאנחנו בו מהפזור והגלות, אל חי.

לג. אמר הכוזרי: כן הוא, כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזאת שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך הזמן הזה, וכמה אומות אבדו שחיו אחריכם לא נשאר להם זכר, מהם אדום ומואב ובני עמון וארם ופלשת וכשדים ומדי ופרס והברהמיים והצביים, וזולתם רבים.

המצוות מחברות את ה' והעם
לד. אמר החבר: ואל תחשוב כי מה שסייעתיך בדבריך, הודאה ממנו שאנחנו כמו הדבר המת, אבל יש לנו התחברות בעניין ההוא האלוקי בתורות אשר שמם ברית בינינו ובינו, כמילה שנאמרה בה: [בראשית י"ז י"ג] "והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם", והשבת שנאמר בה: [שמות ל"א י"ג] "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם", מלבד ברית אבות וברית התורה אשר כרת אתנו פעם אחת בחורב ושניה בערבות מואב, עם הגמול והעונש התלויים בה, הנזכרים בפרשת כי תוליד בנים [דברים ד' כ"ה] וכמו פרשת והיה כי יבאו עליך [דברים ל' א] ושירת האזינו וזולתי זה. ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף, שיתייאשו מרפואתו כל הרופאים, והוא מקווה רפואה מצד המופת ושינוי המנהג. כמו שאמר הכתוב: [יחזקאל ל"ז ג] "התחיינה העצמות האלה". ונשלם המאמר ב"הנה ישכיל עבדי" (ישעיה נג-נד) מן "לא תאר לו ולא הדר וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו". רוצה לומר משינוי הנראה ורוע מראהו, כמו הדברים המטונפים שיש לאדם אסטניסות להביט עליהם ומסתיר פניו מהם, נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי.

ישראל באומות כְּלֵב באברים
לה. אמר הכוזרי: ואיך יהיה זה משל לישראל, והוא אמר: "אכן חליינו הוא נשא" וישראל לא מצא אותם מה שמצאם כי אם בעוונותם.

לו. אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חולאים מכולם ורב בריאות מכלם.

לז. אמר הכוזרי: הוסיף לי עוד ביאור.

לח. אמר החבר: שהוא בחוליים מתמידים, ופוגעים אותו בכל עת, מדאגות ויגונות ופחד ונטירה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהיפוך ובשינוי מתוספת ומגרעת הנשימה, מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים והשינה והקיצה, כולם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה.

לט. אמר הכוזרי: כבר נתבאר לי איך הוא רב חולאים מכל האברים. באר לי איך הוא רב בריאות מכולם.

מ. אמר החבר: הייתכן שתתעכב בו ליחה, שתעשה בו מורסה, או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן בשאר האברים?

מא. אמר הכוזרי: זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות. ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורוב כוחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו, ודוחה אותו מעליו בעוד שתישאר בו יכולת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשתו, ומתעכבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החולאים.

מב. אמר החבר: אם כן צערו והרגשתו הם מביאים עליו רוב החולאים, והם הסיבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתיישבו.

מג. אמר הכוזרי: כן הוא.

מד. אמר החבר: וכן העניין האלוקי ממנו, כמעלת הנפש מן הלב, על כן אמר: [עמוס ג' ב] "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם", ואלה הם החולאים. אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו (ר"ה יא): "מוחל לעונות עמו ישראל, מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו, והיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר עשה לאמורי שאמר עליו: [בראשית ט"ו ט"ז] "כי לא שלם עון האמורי עד הנה", והניחו עד שהתחזק חולי עונותיו והמית אותו.
וכאשר הלב משורשו ועצמו מיושר המזג להדבק בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם ידבק בהם העניין האלוקי. וכאשר ישיג הלב משאר האברים חולאים מתאוות הכבד והאצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל ישיגום החולאים מהתדמות בגוים, וכמו שאמר: [תהילות ק"ו ל"ה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ואל יהי רחוק בעיניך שיאמר בכמות זה: "אכן חליינו הוא נשא", ואנחנו בצרה והעולם במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סיבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו, ובבורנו ותקוננו ידבק העניין האלוקי בעולם.
כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המחצבים, ואח"כ הצמח, ואח"כ החיים, ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להידבק בה העניין האלוקי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים.
ועל זה הדרך נסדר מאמר האומר: "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך", ואחר כן "תן כבוד לעמך" ואחר כן "צדיקים יראו וישמחו", מפני שהם סגולת הסגולה.

דרישות הנבואה - הבסיס
מה. אמר הכוזרי: כבר העירות החבר ודמית, והטבת להעיר ולדמות, אבל היה צריך שנראה בכם מהפרושים והעובדים יותר ממה שהם בזולתכם.

מו. אמר החבר: כמה קשה עלי שכחתך מה שהקדמתי לך מן השורשים והודית אתה בהם. הלא הסכמנו, כי לא יתכן להתקרב אל האלוקים כי אם במעשים מצווים מאת האלוקים, התחשוב כי הקורבה היא השפלות והכניעה והדומה להם?

מז. אמר הכוזרי: כן עם הצדק. וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר: [דברים י' יב] "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". ואמר. [מיכה ו' ח] "מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" (מיכה ו, יד) וזולת זה הרבה.

מח. אמר החבר: אלה והדומה להם, הם החוקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלוקית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם. עד שקהל הליסטים, אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא, לא הייתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל עניין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, כאשר אין אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתייה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות הקורבנות וזולתם מן התורות האלוקיות השמעיות, הסתפק מהם בפחות, ואמר: ולוואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהילות, מקבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא. כי התורות האלוקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות. ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא.
ומי שלא החזיק באלה, איך מחזיק בקורבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התייחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהם היה להם יתרון העניין האלוקי. ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קורבנותם, ואיך שמעו דבור האל, ואיך אירע להם כל מה שאירע, ממה שאין הדעות מקבלות אותו, לולא המעמדות וראות העין אשר אין בו מדחה.

ועל הדרך הזה נאמר להם: [דברים י' יב] "ומה ה' דורש ממך", "ועולותיכם ספו על זבחיכם" [ירמיהו ז' כ"א] וזולת זה ממה שדומה לו. הייתכן שיחזיק הישראלי ב"עשות משפט ואהבת חסד", ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות, ויצליח?!

מט. אמר הכוזרי: לא, כפי אשר הקדמת. אבל על דעת הפילוסופים יהיה אדם חסיד ולא ירגיש באיזו דת שיתקרב, אם בהתייהד או בהתנצר או בזולת זה, או בדבר שיבדה לעצמו. וכבר שבנו אל ההקשה והסברה השכלית וההתחכמות, ויהיו כל בני אדם משתדלים לקבוע תורה במה שמביאה אליו הקשתם, וזה בטל.

שמירת מצוות עדיפה מפרישות
נ. אמר החבר: והתורה האלוקית לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השווה, ולתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף חלקו בצדק, מבלי ריבוי בכוח אחד, קיצור בכוח אחר. ומי שנטה עם כוח התאווה קיצר בכוח המחשבה, ובהפך. ומי שנטה עם הניצחון, קיצר בזולתו. ואין רוב התענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וכוחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו. ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים, ומאויו להוציא לשם שמים, אך הריבוי יותר נכון לו.

וכללו של דבר:

כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלוקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצווה עצמה מאהבתך המצָווה בה, ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שולחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי. ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד - היא עבודה ודבקה בעניין האלוקי.


ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כולם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כוחות הנפש והגוף, ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה, ושיעור מה שתוציא הארץ עד שתשבות בשמיטה ויובל ויינתן ממנה המעשרות, וזולתי זה.

וצווה על שביתת השבת ושביתת המועדים ושביתת הארץ, והכל זֵכר ליציאת מצרים וזיכרון למעשה בראשית, מפני ששני העניינים דומים, מפני שנעשו בחפץ האלוקים, לא במקרה ולא בטבע.
וכאשר אמר יתברך: [דברים ד' ל"ב] "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך", "השמע עם קול אלוקים", "או הנסה אלוקים". והייתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלוהות, אבל כאלו היא הודאה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצוות שבת בעבור שבה היה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחידוש מבלי ספק, ומי שהודה בחידוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קיבלה - ייפול בספקות הקדמות, ולא תיזך אמונתו לבורא העולם.

אם כן שמירת מצוות השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות. וראה היאך שב העניין האלוקי הדבק באברהם, ואחר כן בהמון סגולתו ובארץ הקדושה, מביא העניין מדרגה אחר מדרגה, ונזהר עד שלא נמלט מהם אחד, והניח אותם בטוב שבמקומות והפרם והרבם הריבוי ההוא המופלא, עד שהעתיק אותם ונטעם באדמה הראויה לסגולה, ונקרא אלוקי אברהם ואלוקי יצחק, כאשר נקרא יושב הכרובים שוכן ציון ושוכן ירושלים, לדמותם בשמים, כמו שאמר: [תהילות קכ"ג א] "היושבי בשמים", מפני הראות אורו באלה כהראות בשמים, אך במיצוע (עם) ראוים לקבל האור ההוא, והוא מאציל אותו עליהם, ונקרא זה ממנו אהבה.

והיא אשר נקבעה לנו ונתחייבנו להאמינה ולהודות עליה ב"אהבת עולם אהבתנו", כדי שנשים אל לבנו שההתחלה ממנו לא ממנו, כמו שנאמר בבריאת החי על דרך הדמיון שהוא לא ברא את עצמו, אך האלוקים יצרו והתקינו כאשר ראה חומר שראוי לצורה ההיא; כן הוא יתברך המתחיל להוציאנו ממצרים להיות לו לעם סגולה ויהיה לנו למלך, כאשר הוא אומר ושונה: [ויקרא כ"ב ל"ג] "אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים", ועוד שאמר: [ישעיהו מ"ט ג] "ישראל אשר בך אתפאר".

נא. אמר הכוזרי: כמה יצא המאמר במקום הזה יציאה גדולה, ומחלה המליצה מחילה רבה שיהיה הבורא מתפאר בבשר.

ה' מתפאר בישראל
נב. אמר החבר: ההיה זה קל בעיניך בבריאת השמש?

נג. אמר הכוזרי: כן, מפני גודל מעשיה, מפני שהיא אחר הבורא הסיבה בהוויה, ובה ובעבורה מסתדר הלילה והיום ופרקי השנה וההווים המוצאים והצמח והחיים, ובאורה הבהיר תהיה הראות והמראים הנראים, ואיך לא יהיה בריאתה תפארת לעושה אצל המדברים?

נד. אמר החבר: והלא אור הלבבות יותר דק ומעולה מאור הראות, והלא היו כל אנשי העולם בעוורון ובטעות קודם בני ישראל, זולתי היחידים אשר זכרנום.

והיה מהם עם שאומרים: שאין בורא ושאין חלק מן העולם יותר ראוי שיהיה נברא משיהיה בורא, אך הכל קדמון;

ועם אחר אומרים: שהגלגל הוא הקדמון ובורא הכל, ויעבדוהו;

ועם אחר טועים: שהאש הוא עצם האור והמעשים החזקים והמופלאים, והיא שראויה לעבודה, ושהנפש היא אש;

ועם אחד עובדים זולת זה משמש וירח וכוכבים וצורות בעלי חיים נתלות בצורות הגלגל;

ועם אחר עובדים מלכיהם או חכמיהם.

וכולם מסכימים שאין נראה בעולם דבר יוצא מן המנהג והטבע, עד אשר הפילוסופים אשר דק עיונם וזכה מחשבתם והודו בסיבה ראשונית, אינה דומה לשאר הדברים, נטו בהקשתם, שאין לו מעשה בעולם כל שכן בחלקיות, שמרוממים אותו ומבדילים אותו מידיעתם, וקל וחומר שיחדש בהם חידוש, עד שנזדככה הקהילה ההיא שהייתה ראויה לחול עליה האור ולעשות לה המופתים הנוראים ולשנות להם המנהגים, ונראה עין בעין כי יש לעולם מושל ושומר ומסדר ויוצר, יודע הקטון והגדול שבו וגומל על הטוב ומעניש על הרע, והייתה סיבה להיישרת הלבבות. וכל מי שבא אחריהם לא יוכל לצאת מיסודותיהם, עד ששבו היום כל יושבי העולם מודים בחידוש העולם ובקדמות לבורא העולם. ומופתם על זה בני ישראל ומה שנעשה להם ומה שנגזר עליהם.

נה. אמר הכוזרי: זה פאר גדול, ויש באור שהוא פלא, ובאמת נאמר: [ישעיהו ס"ג יב] "לעשות לו שם עולם", "ותעש לך שם כהיום הזה" [נחמיה ט' י] לתהלה לשם ולתפארת [דברים כ"ו י"ט].

עשיית המצוות גדולה מגדולת השמש
נו. אמר החבר: הלא תראה איך הציע דוד בשבח התורה כשהקדים סיפור השמש במזמור: [תהילות י"ט ב] "השמים מספרים כבוד אל", וזכר אורה הכולל וזכות עצמה ויושר דרכה ויופי מראיה, וסמך לזה: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", והתלוי בו, כאלו אמר אל תתמהו מן הסיפורים האלה כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה, ולולא בני ישראל לא הייתה התורה, ועוד כי לא הייתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה הייתה בעבורם, כי האהבה לא הייתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו.
ואנחנו אין אנו נקראים עם משה אלא עם ה', כמו שאמר: [יחזקאל ל"ו כ] "עם ה' אלה", ו"עם אלוקי אברהם" [תהילות מ"ז י']. ואין ראיות החוקים האלוקיים דקות המלות ונשיאות גביני העיניים והעלם הבבות בתחנה ובתפלה, ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים, כי אם המחשבות הזכות אשר ראייתם מעשים, מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית התאווה והאהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלוש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה, ובהוצאת מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והראיון, ועזיבת תבואות הארץ בשמיטות ויובלים, והוצאות השבתות והמועדים ושביתתם, ומתנות בכורים ובכורות ומתנות כהונה וראשית הגז וראשית עריסות, מבלעדי הנדרים והנדבות, ומלבד מה שהוא חייב בו על כל זדון ושגגה, והשלמים, ומה שהוא חייב בו מן הקורבנות על המקרים אשר יפגעוהו מן הטומאות, על כל לידה שתהיה לו וכל זיבה וכל צרעת, וזולת זה הרבה.
כל זה במצווה מאת האלוקים, לא משכל בני אדם והתחכמותו. ואין ביכולת הבשר לשער את זה על סדרו ומנהגו וערכו, לא יירא להיכנס בו מכשול, כאלו שיער ישראל ושיער תבואת ארץ כנען צמחיה ובהמתה, ושיער שבט לוי. וצווה במדבר בערכים האלה, מפני שידע כי כשיסתדר הערך הזה, יישארו ישראל עשירים ולא יחסר ללווים דבר, ולא יגיע העניין לדלות שבט או משפחה, כאשר צווה בשנת היובל לשוב הכל כאשר הייתה בשנה ראשונה מחלוק הארץ, בחלוקים ודקדוקים, יצרו הספרים מהכילם. ומי שהתבונן בהם יכיר שאינם ממחשבת בשר. ישתבח ויתרומם חושבם, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ונשאר הסדר הזה בשני הבתים כמו אלף ות"ק שנה, ואלו הלכו העם על הדרך הנכונה, היה מתמיד כימי השמים על הארץ.

החברה המסוגלת למצוות
נז. אמר הכוזרי: אתם היום במבוכה גדולה מאלה החובות הגדולות, ואיזו עדה תוכל לשמור כל הסדר הזה.

נח. אמר החבר: העדה שצופה ועונשה לעתה בתוכה, רוצה לומר השכינה. הלא תראה מה שאמר יהושע: [יהושע כ"ד י"ט] "לא תוכלו לעבוד את ה' אלוקים קדושים הוא", וזה עם מה שהייתה בו עדתו מן החסידות והזהירות, בעניין שלא נמצא בהם עובר בחרם יריחו זולת עכן לבדו משש מאות אלף איש, והיה מעניש הכל לעתו מה שהיה, ומה שהיה מעונש מרים בצרעת (במדבר יב. י) ועונש נדב ואביהוא (במדבר יז) ועונש עוזא (שמו"ב ו) ועונש אנשי בית שמש כי ראו בארון ה' (שמו"ב ו, י), ומה שהיה ממופתי השכינה שיראה מעט מן העוונות לעתם, בקירות והבגדים, וכאשר ירבה העניין, יראה בגופים על מדרגות מן החוזק והדלות, והכוהנים מועמדים לחכמה הזאת הדקה, להכיר מה ממנה אלוקי, ומצפים בו שבועיים כאשר צפו במריים, ומה ממנו מזגי, מתיישב ובלתי מתיישב, והיא חכמה מופלאה הזהיר עליה הבורא יתברך במה שאמר: [דברים כ"ד ח] "השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכוהנים הלוים".

נט. אמר הכוזרי: היש אצלך בזה דברים מספיקים ומקרבים אותם לשכל?

טומאה
ס. אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין העניין האלוקי, וראוי שלא נטרח לבקש עילת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טיפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כוח החיות והרוח, ואיננו משיג בהפסד הזה לרב דקותו אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלות להידבק באלוהות והנבואה או בחלומות האמיתיות והמראות הברורות. ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה. כאשר אנחנו רואים דמיון זה בשכליות, מי שהוא מבקש לזכות נפשו ומחשבתו בחכמות המופתיות, או זכות נפשו לתחנה ולתפלה מוצא נפשו למזונות העבים ולתוספת המאכל והמשתה היזק וכן ימצא היזק מישיבת הנשים, וחברת הליצנים והתעסק בשירי האהבה והשחוק.

סא. אמר הכוזרי: זה מספיק לי בהסתפק הנפש למה זה מטמא זה המותר העצמי, רוצה לומר הזרע, וכלו רוח, מה שאיננו מטמא השתן והצואה עם כיעור ריחו ומראהו ועם רובו, ונשאר עלי ספק צרעת הבית והבגד.

צרעת הבית והבגד
סב. אמר החבר: כבר אמרתי לך, כי זה מריחוק כוחות השכינה, כי הייתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלוקית, ונותנה להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם. ובעת שמתרחק מהם, מסתכלות עצתם ויתבערו גופיהם וישתנה יופיים. וכשהיא מתרחקת מיחידים, נראה על אדמת האיש ההוא סימן יתרחק אור השכינה ממנו, כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנות הגוף, ונראה בנשים ובנערים בעבור חלישות רוחם, שיעשו בגופותם מקומות שחורים וירוקים מהיציאה בלילה, והם מייחדים זה אל השדים, ואפשר שיקרה מזה ומראות המתים וההרוגים חוליים קשים בגוף ובנפש.

סג. אמר הכוזרי: אני רואה תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות, מה שאין כן בזולתה.

החכמות השונות ביהדות
סד. אמר החבר: והסנהדרין היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות, עד שהכשופים והלשונות היו יודעים. ואיך ימצאו תדיר שבעים זקנים חכמים, אם לא תהיינה החכמות מתפשטות קיימות באומה, ובעת שימות זקן אחד, יעמוד אחר תחתיו כמוהו. ואיך לא יהיה זה, וכולם צריכים אליהם בתורה: הטבעיות, מהם צריכים אליהם בעבודת הארץ, לדעת הכלאים ולהיזהר מהשביעית והערלה, ובהכרת הצמח ומיניו (כלאים פ"א), כדי שיישארו על מה שנבראו עליו ולא יתערב מין במין. חכמה גדולה, אם השעורה הנקראת כנדרוס - דרך משל - ממין השעורה, או השיפון ממין חטה, או הכרבתור ממין הכרוב, וידיעת כוחות שורשיהם ושיעור התפשטם בארץ, ומה שיישאר לשנה אחרת ומה שאינו נשאר, לדעת כמה יונח בין מין למין במקום ובזמן, ובהכרת מיני החיים לעניין הזה, ולעניין אחר, במה שיש לו ארס ומה שאין לו ארס, וידיעת הטרפות אשר היא יותר דקה מכל מה שזכר אותו אריסטו מידיעת ממיתי החיים, להרחיק מאכילת המתה, ובמעט אשר נשאר בידינו מן החכמה הזאת מה שהדעות תמהות עליו. ובידיעת המומים אשר בעבורם מתעכבים הכוהנים מעבודה ומומי הבהמות, שאינן ראויים קרבן, והבדלת מיני הזיבות לאיש ולאישה, [וכמות] הקפי הנדות, ובחלקי החכמות ההם, מה שאין בשר ודם יכול עליו בדרך סברתו מבלי עזר אלוקי.

חכמת הגלגלים
ובחכמת הגלגלים והליכותם, מה שהעיבור קצת תולדותיה, וגדולת מעלת תוכן העיבור ידועה, ומה שנקבע בה לאומה זאת דלת החומר חזקת הצורה. ואיך איננה כן, והיא איננה מורגשת בין האומות ממיעוטה ודלותה וגלותה, ומחברת אותה שארית התורה האלוקית חיבור שהם בו כאחד. ומן המופלא שבה, העיבור על העיקר המקובל מבית דוד מתקופת לבנה שלא נשתנה מכמה אלפים ומאות שנים, וכבר נשתנו קבועי הקובעים מיוון וזולתם והוצרך בהם לתיקון ותוספת אחר מאה שנה, וזה נשאר על אמיתתו, מפני שהוא נתלה בנבואה. ואלו היה נכנס שום שנוי בחלק אחד בעיקר, היה היום ההפסד גדול מאוד לרוחק מה שימצא בין המולד והראיה, וכן מבלי ספק הייתה אצלם תקופת החמה וזולתה מהכוכבים.

מוסיקה
אבל חכמת המוסיקה, חשוב באומה שהיא מחלקת הניגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי, מתעסקים בניגונים בבית הנכבד בעתים הנכבדים, ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה במה שהיו לוקחים מהמעשרות ולא היה להם עסק זולתי המוסיקה. והמלאכה נכבדת אצל בני אדם, כאשר היא בעצמה אינה גרועה ולא פחותה, והעם מחשיבות השרש וזכות הטבע כאשר הם, ומראשיהם במלאכה: דוד ושמואל (דבהי"א ט, כב). ומה תחשוב במוסיקה ההיו יודעים אותה על אופניה אם לא?

סה. אמר הכוזרי: שמה בלי ספק נגמרה ושמה הייתה מעוררת הנפשות, כאשר יאמר עליה, שהיא מעתקת את הנפש ממידה אל הפכה, ולא יתכן שתהיה היום בערך ממה שהייתה, מפני ששבה פחותה בהתעסקות בה השפחות והמכוערים מבני אדם, אך ירדה עם חשיבותה כאשר ירדתם אתם עם חשיבותכם.

הלשון העברית
סו. אמר החבר: ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דבר על כל החכמות בכוח אלוקי ושכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד הודו, וכל החכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחילה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יוון ואחר כך אל רומי, ובאורך הזמן ורוב המוצעים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים אך מן היונים והרומים, והמעלה לעברית בעצם הלשון ובמה שנכלל בה מהעניינים.

סז. אמר הכוזרי: היש לעברית מעלה על לשון הערב, היא יותר שלמה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו.

סח. אמר החבר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברה.
הקבלה, שהיא הלשון אשר דבר בה ה' ית' עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה היגזר אדם מ'אדמה', ואישה מ'איש', וחוה מ'חי', וקין מ'קניתי', ושת מ'שת', ונח מ'ינחמנו', עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נח עד אדם, ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות.
וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים שהארמית היא לשון כשדים, והייתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקדש, והארמית לשון חול, וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלוש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם ובתהלוכותיהם ובשימושיהם. והייתה הלשון העברית לבדה המעולה שבהם.
ומעלתה מדרך הסברה לפי העם המשתמשים בה, ומה שהיה צריך אליו מהמליצה כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הניגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה, הייתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום, בעבור שאבד הלשון ממנו?
הראית סיפור התורה, המשכן והאפוד והחושן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הסיפור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתווכחו עם רעיו ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם.

סט. אמר הכוזרי: תכליתך בזה ובזולתו שתשווה אותה עם זולתה מהלשונות בשלמות, ואיה המעלה היתירה בה, אבל יש יתרון לזולתה עליה בשירים המחוברים הנבנים על הניגונים.

השירה העברית
ע. אמר החבר: כבר התבאר לי כי הניגונים אינם צריכים אל משקל הדבור, ושבריק והמלא יכולים לנגן: 'הודו לה' כי טוב' בניגון 'לעושה נפלאות גדולות'. זה בניגונים בעלי המעשים, אבל בשירים הנקראים אנשארי"א והם החרוזים האמורים אשר בהם הוא נאה החבור, לא הרגישו עליהם, בעבור המעלה שהיא מועילה ומעולה יותר.

עא. אמר הכוזרי: ומה הוא?

טעמי המקרא
עב. אמר החבר: כי המכוון מן הלשון, היכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע, וזאת הכוונה לא תיגמר על תומה אלא פנים אל פנים, מפני שלדברים פנים אל פנים מעלה על הדברים שבכתב, וכאשר אמרו: "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מפני שנעזרים בדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה, ובהתמדה במקום הסמוך, ובחוזק הדבור ורפיונו, וברמיזות ובקריצות מתמיהה ושאלה והגדה ויחול והפחד ותחנה, ותנועות, שמקצרת מהם המליצה הפשוטה. ואפשר שייעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו ובכל ראשו ובידיו להבין הכעס והרצון והתחנון והגאווה על השיעור שהוא רוצה.
ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הנוצרת הברואה ימצאו עניינים דקים ועמוקים, נטבעו בה להבין העניינים ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים, והם הטעמים אשר יקרא בהם המקרא, מציירים בהם מקום ההפסק והסמוך, ומפריד מקום השאלה מן התשובה, וההתחלה מן ההגדה, והחיפזון מן המתון, והציווי מן הבקשה, שיחובר בהם חיבורים. ומי שזה כוונתו מבלי ספק שהוא דוחה המחובר, כי המחובר לא יתכן לאומרו אלא על דרך אחת, והוא סומך ברוב במקום הנפרד ועומד במקום הסמוך, ולא יתכן להיזהר מזה אלא בטורח גדול.

המשקלים הזרים בשירה העברית
עג. אמר הכוזרי: באמת נדחתה מעילה שמעית בעבור מעילה עניינית, כי החבור מהנה הנשמע, והמסורת הזאת כוללת העניינים. אבל אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים להגיע אל מעלת החיבור ולהדמות בזולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם.

עד. אמר החבר: וזה מתעותנו ומריינו. לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת, אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו, שהוא מושם לחברה ונשיבהו למחלוקת.

עה. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה?

עו. אמר החבר: הלא ראית מאה אנשים קוראים במקרא כאלו הם איש אחד, פוסקים בעת אחת ומחברים קריאתם כאחד.

עז. אמר הכוזרי: כבר התבוננתי בזה ולא ראיתי כמוהו לא באדום ולא בערב, ולא יתכן זה במקרא השירים. הודיעני, מאין הייתה המעלה הזאת ללשון הזאת, ואיך הפסיד אותו המשקל.

עח. אמר החבר: מפני שקיבצו בה בין שני נחים ולא קבצנו בין שלוש תנועות אלא על ידי הדחק, ובא הדיבור נוטה אל הנח, והועילה זאת המעלה - רוצה לומר החברה והחריצות - על הקריאה, והקל בעבורה הזיכרון והיכנס העניינים בנפש. ותחילת מה שיפסיד במקצר השיר עניין אלה השני נחים, ויניח המלעיל והמלרע וישוב 'אוכלה' 'ואכלה' שווה, ו'אָמרו' ואמרו, ו'אומֵר' ו'אומֶר'. וכן יהיה 'שבתי' ו'שבתי' שווה, על מה שיש ביניהם מן ההפרש העבר והעתיד. וכבר היה לנו רוחב בדרכי הפיוט אשר איננו מפסיד לשון, כששומרים בה. אבל השיגנו באמירת המחובר מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם: [תהילות ק"ו ל"ה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם".

מדוע מתנועעים בקריאת עברית?
עט. אמר הכוזרי: אשאל אותך - התדע למה מתנועעים היהודים בקריאת העברית?

פ. אמר החבר: אמרו, כי בעבור העיר החום הטבעי. ואינני סבור שהוא אלא מצד העניין שאנחנו בו, מפני שיכולים לקרוא רבים מהם כאחד, היה יכול שיקבץ עשרה מהם או יותר על ספר אחד, ובעבור זה היו ספרינו גדולים, ויצטרך כל אחד מהעשרה שיִטֶה בכל עת לעיין התיבה, וישוב, והוא נוטה ושב תמיד מפני שהספר בארץ, והיה זה הסיבה הראשונה.
ואחר כן שב מנהג מפני ההסתכלות והראיה בדירם תדיר, ולהדמות למי שרואים אותם כאשר בטבעי בני אדם. וזולתנו קורא כל אחד בספרו, ומקרבו אל עיניו או יקרב הוא אליו כפי רצונו, מבלי שיצר עליו חברו, ואיננו צריך שיטה וישוב.

מעלת הניקוד
ואחרי זה מעלת הניקוד ומסורת השבעה מלכים, ומה שיש לנו מהדיוק ומהדקדוק והתועלות היוצאות מההפרש אשר בין הקמ"ץ והפת"ח ובין הציר"י והסגו"ל, ותועלותם בעניינים להבדיל בין העובר והעתיד בהם, כמו 'שמתי' 'ושמתי', וכמו 'וָאברכהו' 'וַאברכהו', ויבדיל בין פועל לתואר, כמו 'חָכַם' ו'חָכָם', ובין ה"א השאלה וה"א הידיעה, כמו [קהלת ג' כ"א] "הָעולה היא למעלה", וזולת זה ממה שהם מועילים מיופי סדר גלגול הדיבור בקבוץ השני נחים, עד שתבוא בדיבור העברי קריאה יהיו שוין בה קהילה מבלי טעות.

ולטעמים עוד תנאים אחרים, כי צדדי הדבור בעברית בדרך החלוקה, משיגים קמוץ ופתיחה ושבר, ובחלוקה אחרת קמוץ גדול והוא קמ"ץ, וקמוץ בינוני והוא חול"ם, וקטן והוא שור"ק, ופתיחה גדולה והוא פת"ח, וקטנה והוא סגו"ל, ושבר גדול והוא חיריק, ושבר קטן הוא צרי והשו"א מונעת באלה כלם בתנאים, והיא התנועה לבדה בלי תוספת, מביאה נח אחריה. והקמ"ץ יהיה סמוך לו נח משוך ולא יהיה סמוך לו דגש בתכונה הראשונה, ואם יבוא סמוך לו דגש יהיה בעבור דוחק בתכונה השנית או השלישית. ונחו המשוך ה"א או אל"ף, כמו ברא וקנה, ויכול שיבוא אחר הנח משוך, נח נראה, כמו [הושע י' י"ד] "וקאם שאון". החולם יבוא אחריו נח משוך, והנח שלו וא"ו או אל"ף כמו 'לא' 'לו', ואפשר שיבוא אחריו נח נראה, כמו 'שור' ו'שמאל'. הציר"י יבא אחריו נח משוך, ונחו אל"ף או יו"ד, כמו 'יוצא' ו'יוצאי'. אבל הה"א איננה באה אחרי הציר"י בטבע בתכונה הראשונה, אך באה בתכונה השנית.
השור"ק מתנועע על השלוש תכונות יבוא אחריו המשוך, ויבוא אחריו הדגש, והנח הנראה, ונחו הוא"ו לבדו, כמו 'לו' 'ללון' ו'לוקח'.
החיר"ק כמו השור"ק, כמו לי ולין ולכי. הפת"ח והסגו"ל לא יבוא אחריהם נח משוך בתכונה הראשונה, אבל תמשכם בתכונה שנית להישען עליה, או לטעם או למקום הפסק הפרק.

והתכונה הראשונה תקבל תנאיה כשאתה מעיין באות אות ותיבה תיבה, ולא תרגיש על תקנת גילגול הדברים המחוברים מחיבור והפסק ומילה גדולה וקטנה וזולת זה, ואז יכוננו לך השבעה מלכים על תכונתם הראשונה מבלי חלוף, והשב"א על ערכה מבלי געיה.

והתכונה השנית מעיינת ביופי חבור המלות וגלגולם, ואפשר שישונה מן התכונה הראשונה לתקן השנית.

והתכונה השלישית מבלי הטעמים, ואפשר שישונה משתי התכונות הקודמות.

ואינני נכרי בתכונה הראשונה רדיפת שלוש תנועות שלא יכנס ביניהם נח ולא דגש, אבל באה תנועה שבאי"ת אחר תנועה שבאי"ת שלוש ויותר, כאשר יעבור זה בערבי, אבל זה נכרי בתכונה השנית. ובעת שיזדמנו שלושת תנועות בתכונה הראשונה, תמשך אחת מהם בתכונה השנית בשיעור נח, כי העברית קשה לה רדיפת שלוש תנועות אלא בפגישת הכפל, כמו 'שררך' (שיה"ש ז, ג), או אותיות אהח"ע, כמו 'נהרי' 'נחלי' (איוב כ יז) ואם תרצה תמשוך ואם תרצה תמהר.

וכן תכשיר התכונה הראשונה קיבוץ שתי תנועות זאת אחר זאת נמשכות כשיעור שני נחים, וראתה התכונה השנית כי הדבור בזה לא יהיה נאה, והפילה אחד משני המשכים והשאיר השני, כמו שמתי ושמתי וכל הדומה לו.

הלא תראה פעל וחבריו הדבור בו בהפך הנקוד, תמשך העי"ן והיא פת"ח, ותנוח הפ"א והיא קמ"ץ, ומשיכת העי"ן איננה כי אם להישען לא לנח רפה, ועל כן השאירו "אמר לי" ו"עשה לי" על התכונה הראשונה, מפני שנשענו אל המלה הקטנה.

וכן אנו רואין פעל בשני קמצי"ן והוא פעל עבר. ונבקש עילת זה ונמצאהו באתנח או בסוף פסוק. ונאמר שזה הנח נתיישב בתכונה השנית בעבור העמידה וההפסק. ונמצא העניין הזה הולך כן, עד שנמצא עוד פעל בשני קמצים בזקף, ונבקש עילתו ונמצאהו מקום הפסק בעניין, והיה דינו שיהיה אתנח או סוף פסוק, לולא דחקים אחרים הצריכו שלא ייפול באתנח ולא בסוף פסוק, כאשר נמצא גם כן שני פתחים באתנח ובסוף פסוק על זולת ההילוך ההוא, כמו וילך, ויאמר, וזקנתי, ותשברנה. ונמצא עילת ויאמר, מפני ההקפדה על העניין, מפני שאין דין 'ויאמר' לעמוד בו, מפני צרכו אל מה שאחריו בהשלמת העניין, אלא המעט, כמו 'כאשר אמר', כי ענינו שלם בהשבה על מה שקדם, והוא ראוי לקמ"ץ מפני שהוא מקום הפסק. אך 'וילך' 'ותשברנה' - מפני שקשה להעתיק השבר אל פתחא גדולה מבלי גלגול, אבל העתיקוהו אל פת"ח. ושמא 'זקנתי' מהדרך הזה, בעבור ששרשו 'זקן' והעתיקו הציר"י בעמידה אל פתח.

וכן נתמה מפעל וכל אשר בא על משקלו מלעיל, משוך הפ"א והוא בסגו"ל, עד שנחשוב שאם לא משכו הפ"א היה מביא צורך הדבור העברי למשוך העי"ן וישוב מלרע, ויהיה בין העי"ן והלמ"ד נח רפה אחר סגו"ל, וזה דבר תמה. ואין תמה בפ"א כי אפשר להבליע נח, ומקום הנח ריק, והמשך ההוא שהוא מלעיל, אמנם הוא במקום נח נראה כנגד פן על, לא כנגד פן על, אמנם כאשר יבוא באתנח ובסוף פסוק שב פעל כנגד פן על וראינו צורך המשך כאשר אמרנו ב'שמתי' ו'שמתי'.

וכן נתמה מ'שער' ו'נער' וחבריהם על המשך הפ"א שלהם והוא פת"ח, ונחשוב ונראה שהוא במקום פעל, ואמנם נפתחו בעבור אהח"ע, ועל כן לא נשתנה בסמוך כאשר ישתנה נהר וקהל וזהב בסמוך, כי הוא על משקל דבר.

'אעשה' - 'יעשה', 'אבנה', 'אקנה' בסגו"ל עם נח רפה, ונחשוב בדמיון הראשון שהוא אפעל יפעל, ונראה שעי"ן הפעל לא נבנה על משך, אבל על נח נראה עם פת"ח לעולם, ויש לנו אמתלא על שלא נוקד בפת"ח גדול והיו אומרים אעשה, בעבור שלא תיפול פתחא על ה"א נחה אלא בקמ"ץ, והקמ"ץ משוך, ועי"ן הפעל איננו משוך כל עקר אלא אם תעתק אליו תנועה או תיפול על אל"ף כמו אצא. וראוי להעתיק אעשה אל סגו"ל מפני שהוא המעט שבתנועות, ישוב וישתתף עם הציר"י כשיצטרך בתכונה השנית ליישבו תמורתו בעמידה, וכמעט שלא יראה לה"א באעשה מקום אלא בהפסק או בטעם, ויקל הדגש עמה, אעשה לך אבנה לי [שמות ל"ג ה] עד שלא תראה, מה שאין כן באצא ואבא ויבא לי, ולא יבא אחריו דגש ויבא לפניו ציר"י בעבור הראות האל"ף. והלא תראה קלותם בה"א עד שהפילוה מן הכתב והלשון בויבן ויקן ויעש, ואיך תתישב בציר"י, אבל היא נותנת המעטה שבתנועות והיא הסגו"ל. זה בתכונה הראשונה עד שתעתיקנה בתכונה השנית אל הציר"י בהפסק. וכן נתמה ממראה וממעשה ומקנה וחבריהם, מפני שנראה אותם בסמוך בציר"י, ובלתי סמוך בסגו"ל, ונהיה סבורים שהאמת בהפך זה. וכאשר נחשוב על למ"ד הפועל הנחה והיא הה"א, כי היא נחשבה כאין, וכאילו השמות האלה אינם כי אם מרא מעש מקן, לא הייתה ראויה לזולת הסגו"ל, עד שיבא צורך להראותה בנח רפה במראה ומעשה, ומראיהן ומעשיהן, הושב הסגו"ל ציר"י לעמוד בעת הסמוך במקום הפת"ח במראם ומעשם.

ואשר בא על התכונה הראשונה ולא שינתה אותה התכונה השנית בנקוד אלא בדבור, "בן", כשהוא נפרד בציר"י וסמוך בסגו"ל. ואפשר שימשכהו הטעם, כמו בן יאיר בן שמעי, והוא על תכונתו הראשונה בסגו"ל. ואפשר שיחפזנו הטעם מלרע שהוא בצרי.

ולמחבר החכמה הדקה הזאת סודות נעלמים ממנו, ואפשר שעמדנו על קצתם. וכוון בהם להעיר על הפרושים, כאשר אמרנו בהעולה היא למעלה, ובמה שמבדיל בין העובר והעתיד ובין הנפעל העומד והנפעל העובר, וינקדו נאסף אל עמי (בראש' מט, כט) בקמ"ץ, וכאשר נאסף (במד' כז, יג) בפת"ח, וינקדו וישחט בקמ"ץ ואם אינם במקום הפסק דבור, זה היה במקום הפסק עניין, והרבה שמנהיגים הסגו"ל הבא אחר הזרקא מנהג האתנח והסוף פסוק והזקף וישתנה מהתכונה הראשונה.

ואילו הייתי מרחיב בשער הזה הייתי מאריך הספר. ולא הראיתי לך כי אם מעט מהחכמה הזאת הדקה, ושאינה מופקרת אבל היא בעלות ובמסורות.

פא. אמר הכוזרי: די לי בזה לחבוב הלשון אצלי. ואני מחלה פניך שתעתק עמי אל תואר העובד אלוקים אצלכם, ואחר כן אשאל אותך על טענתכם על הקראים, ואח"כ אבקש ממך בדעות ובאמונות שרשים, ואחר כן אשאלך על מה שנשאר בידכם מן החכמות הראשונות.