תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון

- המשך -




רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [ס]

[משל הספינה]
רוצה אני להמשיל לך משלים 1 בפרק זה אשר יוסיפו לך הבנה 2 לחיוב ריבוי תיאוריו בשלילות, ובהם תוסיף להירתע מלסבור תארי החיוב לו יתעלה.

תניח, כי אדם נתברר לו שהאנייה מצויה, ואינו יודע את השמות 3 הללו על מה הם נאמרים: האם על עצם מסוים או על מקרה.
ונתברר לאדם אחר שאינה למקרה.
ונתברר לאחר שאינה למתכת 4.
ונתברר לאחר שאינה לבעל חי;
ונתברר לאחר שאינה לצמח המחובר לקרקע;
ונתברר לאחר שאינה גוף אחד המחובר חבור טבעי;
ונתברר לאחר שאינה בעלת תבנית פשוטה כלוחות וכדלתות;
ונתברר לאחר שאינה כדורית;
ונתברר לאחר שאינה שיפוע 5;
ונתברר לאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות;
ונתברר לאחר שאינה אטומה 6.

והנה ברור, כי זה האחרון כמעט שהגיע לציור האנייה כפי שהיא על ידי התיאורים הללו השליליים, וכאלו נשתווה עם מי שציירה שהיא גוף מקרשים, חלול, מאורך, מחובר ממספר קרשים. שזה ציירה בתיאורים חיוביים, אבל הראשונים אשר המשלנו בהם, כל אחד מהם רחוק מציור האנייה יותר מאותו שאחריו, עד שהראשון שבמשל שלנו אינו יודע זולת השם בלבד.

כך יקרבוך תארי השלילה לידיעת ה' יתעלה והשגתו. ולכן השתדל בכל יכולתך להוסיף שלילת דבר מה בהוכחה, לא שתשלול במלים בלבד 7, כי כל מה שיתברר לך בהוכחה שלילת דבר ממנו יתעלה שנדמה שהוא מצוי לו, תתקרב אליו דרגה בלי ספק. ועל דרך זו נעשו אישים מקורבים אליו מאוד, ואחרים בתכלית הרוחק 8, לא שיש שם קרבת מקום 9 שיתקרבו אליו ויתרחקו כפי שמדמים עוורי הראות. והבן זה היטב ודעהו והיה שוגה בו 10.

והנה נתבארה לך הדרך אשר אם תלך בה תתקרב אליו יתעלה, ולכן לך בה אם תרצה.


אבל תיאורו יתעלה בחיוביים יש בכך סכנה גדולה, לפי שכבר הוכח 11 שכל מה [צח] שאנו עלולים לחשבו שלמות, ואפילו הייתה אותה השלמות מצויה לו לפי דעת אומרי התארים 12, הרי אינה ממין השלמות אשר אנו חושבים, אלא בשיתוף השם בלבד נאמר, כמו שביארנום. ונמצא כי בהכרח תצא לעניין השלילה.

[יודע, מצוי]
כי כאשר תאמר 'יודע' - בידיעה אחת באותו הידע שאינו משתנה ולא מתרבה ידע את הדברים הרבים המשתנים, תמידי ההתחדשות, בלי שתתחדש לו ידיעה. וידיעתו את הדבר לפני היותו, ואחר היותו מצוי, ואחר העדרו מן המציאות, ידיעה אחת שאין בה שינוי , הרי כבר אמרת בפירוש שהוא יודע בידיעה שאינה כמו ידיעתנו 13.

וכך יתחייב שהוא מצוי ולא בעניין המציאות שבנו 14.

והנה באת לשלילה בהכרח, ולא הגעת לאמיתת תואר חיובי, אבל הגעת לידי ריבוי 15, והנך בדעה שהוא עצמות מסוימת שיש לה תארים בלתי ידועים, כי אלה אשר אתה מדמה שהם חיוביים לו, הנך שולל מהם את הדימוי לתארים הללו הידועים אצלנו, והרי הם אם כן שלא ממינם.

והרי כאלו הביאך הדבר בחיוב התארים לומר כי ה' יתעלה נושא מסוים הנושא עליו 16 נשואים מסוימים, שאין אותו הנושא כמו הנושאים הללו, ולא אותם הנשואים כמו הנשואים הללו 17, ותהיה תכלית השגתנו לפי דעה זו שיתוף 18 לא יותר 19, לפי שכל נושא הוא בעל נשואים בלי ספק, והוא שנים בהגדרה ואף על פי שהוא אחד במציאות 20. כי עניין הנושא זולת עניין הנשוא עליו.
ותתבאר לך בפרקי מאמר זה ההוכחה על מניעת ההרכבה בו יתעלה, אלא הפשטות המוחלטת בתכלית הקיצוניות 21.

ואיני אומר כי מחייב התארים לה' יתעלה בלתי משיגו כראוי, או שהוא משתף, או שהשיגו שלא כפי שהוא 22, אלא אני אומר שהוא העדיר מציאות ה' מדעתו 23 בלי שירגיש בכך.


ביאור הדבר, כי מי שלא יכל להשיג אמיתת דבר מסוים, הוא אשר השיג מקצתו ונעלם ממנו מקצתו, דומה למי שהשיג מעניין האדם חיובי החיוניות, ולא השיג חיובי ההגיון, וה' יתעלה אין ריבוי באמיתת מציאותו כדי שיובן ממנו דבר וייעלם דבר אחר.
וכן המשתף לדבר מסוים, הוא אשר נצטיירה לו אמיתת עצמות מסוימת כפי שהיא, וחייב כמו אותה האמתות לעצמות אחרת 24.
והתארים הללו, לדעת הסובר אותם, אינם הם עצמות הבורא, אלא הם עניינים נוספים על העצמות.
וכן גם המשיג את הדבר שלא כפי שהוא, הכרחי בהחלט שישיג ממנו משהו כפי שהוא. אבל מי שמצייר שהטעם כמות 25, איני אומר שהוא צייר את הדבר הפך מכפי שהוא, אלא אומר אני שנעלם ממנו מציאות [צט] הטעם, ואינו יודע על מה נאמרים שמות הללו 26.

וזה עיון עדין מאוד הבינהו.


ועל פי הביאור הזה תדע, שקוצר היכולת מלהשיג את ה' 27, והריחוק מלדעת אותו 28, הוא אשר לא נתברר לו שלילת אחד מן העניינים אשר כבר הוכח לזולתו שלילתן ממנו. נמצא שכל מי שמעטו שלילותיו, נעשת השגתו פחותה יותר, כמו שביארנו בתחילת פרק זה.

אבל המחייב לו תואר, אינו יודע מאומה פרט לשם בלבד. אבל הדבר אשר נדמה לו כי שם זה נאמר עליו הוא עניין בלתי מצוי, אלא הוא המצאה כוזבת, וכאלו הניח שם זה על עניין נעדר, לפי שאין במציאות דבר שהוא כן 29.

[משל הפיל]
והמשל בזה, לאדם אשר שמע שם הפיל, וידע שהוא בעל חי, וביקש לדעת תבניתו ואמיתתו. ואמר לו הטועה - או המטעה: הוא בעל חי בעל רגל אחת, ושלש כנפים, שוכן במעמקי הים, גופו שקוף, ויש לו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותבניתו, ומדבר כמו האדם, ופעמים מעופף באוויר ופעמים שוחה כדג.
הרי איני אומר כי זה צייר את הפיל הפך מכפי שהוא, ולא שאינו משיג היטב את הפיל 30, אלא אומר אני כי הדבר הזה אשר דימה לעצמו בתואר זה המצאה כוזבת, ואין במציאות דבר שהוא כן, אלא זה דבר נעדר, הונח עליו שם דבר מצוק כמו "ענקא מגרב" 31 או "פרס אנסאן" 32 וכיוצא בזה מן הדמויות הדמיוניות, אשר הונח עליהן שם דבר מן הנמצאים, אם שם יחיד או שם מורכב 33.

וכך הוא הדבר כאן בדיוק, והוא, שה' יתרומם שבחו הוא מצוי. הוכחה מציאותו שהיא חיובית, 34 ותוצאת חיוב המציאות הפשטות המוחלטת כמו שאוכיח 35. אבל שאותה העצמות הפשוטה חיובית המציאות כפי שאמרנו, היא בעלת תארים ועניינים אחרים נספחים לה, הוא דבר בלתי מצוי כלל כפי שהוכח. וכאשר אנו אומרים כי מעצמות הזו, הנקראת אלוה דרך משל, היא עצמות שיש בה מספר עניינים שהיא מתוארת בהן, הרי הנחנו אותם השמות על העדר מוחלט.

התבונן כיצד אירע 36 בחיוב התארים לו. ולכן ראוי להיות בדעה כי מה שנאמר מן התארים בספר התורה או בספרי הנביאים, שכולם הם להורות על שלמותו יתעלה, לא יותר, או תארי פעולות הבאות מאתו כמו שביארנו 37. [ק]


הערות:

1. שני משלים, משל הספינה לתוארי השלילה, ומשל הפיל לתוארי החיוב.
2. "תצוורא" יצטייר בלבך. יומחש בדעתך.
3. כן הוא במקור לשון רבים. וכנראה כוונתו על הספינה והפיל. ובר"ש וברי"ח לשון יחיד.
4. אפשר "לדומם" ובר"ש "מחצב".
5. "מכ'רוטה" גוף עגול רחב מלמטה והולך וצר עד שהוא מסתיים בנקודה, קונוס, חרוט. וראה לעיל פרק לו הערה 22.
6. "מצמתה" ובר"ש "מקשה" וראה פירוש רבנו למדות פ"ד מ"ו מהדורתי.
7. כי רק השלילה שהוכחה בדעתך המבוססת בתודעתך היא שיש לה ערך בקרבה להשגת ה', אבל השלילה המילולית ערכה כערך לחש לסגולה.
8. וכדלעיל פרק נט.
9. מכל מפרשי רבנו שראיתי, לא מצאתי מי שהעיר על כוונת רבנו במלים אלה. וגם אני אסתפק בהערה זו, והמבין יבין.
10. "גביטא" וכלשון רבנו בהלכות תשובה פ"י הל' ו. ודלא כהראב"ד שם. ובר"ש "והיה בו שמח" ולא דק.
11. לעיל פרק נו.
12. כגון חי, [צח] יורע, יכול, רוצה.
13. והרי שללת ממנו את הידיעה המובנת לנו.
14. שהיא מקרה וכפי שקדם לעיל פרק נז.
15. על ידי חייבך לו תואר חיובי אם כי אינך יודע היאך, ויוצא אפוא כי את התואר החיובי לא חייבת אבל זכית לריבוי הנצחיים.
16. אפשר: שנישאים עליו.
17. שאין נושא התארים כמו הנושאים הידועים להבנתנו, ולא הנשואים כמו הנשואים הידועים לנו, שהרי הם אומרים יודע בידיעה מסוג אחר, וכדומה. ובנדפס "שאין אותו הנושא כמו הנשואים הללו" ונראה שהוא חסר כמו בספר שהעתיק ממנו מונק, והוצרך להידחק להסבירה.
18. "אלשרך" שתוף שם שמים ודבר אחר. התואר והמתואר, הנושא והנשוא או הנשואים, וכך מתרבים האלוהות עם ריבוי התארים החיוביים, שהרי הם אפוא נספחי אלוהות או חלקי אלוהות, וכפי שמפרש רבנו להלן. ולא כפי שהבין האפודי "ויהיה העניין בשמות משותפים" כי לא ידע את המקור ולא ידע שימושי השפה.
19. בר"ש "לא דבר אחד" וט"ס הוא.
20. לדוגמא החכם הוא אחד במציאות, והוא שנים בהגדרה, כי החכמה דבר נוסף בו, נשוא בנושא.
21. "אלקצוי" ובר"ש האחרונה.
22. כי שלושת אלה השיגו את ה' מבחינה מסוימת, אבל מחייב התארים משתחווה לאל אחר, כי כך משפט כל אל אחר וכל עבודה זרה שהוא תעתוע שאינו במציאות.
23. כפר בעיקר.
24. כלומר: גם לעצמות אחרת, ולדוגמא בקירוב, כגון ה' בורא, וגם אדם בורא על ידי אמירה כל שהיא גם למרות רצון בעל המכשיר. מעין פשט "ליה ולך מזבח" סוכה פ"ד מ"ד. וראה שם בגמ' דף מה ב. והרי "בורא" ביחס לה' אינו אלא הגדרת המצאות כל המציאות מאמיתת מציאותו החיובית, וחיוב מציאותו הרי הוא עצמות.
25. שהטעם [צט] שהוא מסוג איכות, עומר עליו שהוא מסוג כמות.
26. כן הוא במקור בלשון רבים.
21. אשר רמתו השכלית, או מה שקוראים בימינו "מנת המשכל שלו" אין בה כדי לחדור לעומק המושג.
28. שיש אמנם בכוחו השכלי להשיג, אך תאי תבונתו ממולאים זוהמה וחלאת דמיונות שווא, או שאינו רוצה ללמוד ולחשוב להכיר את מי שאמר והיה העולם.
29. בעל תארים חיוביים.
30. ולא הזכיר את השיתוף, כי המתאר הזה כבר שתף במוצרו זה מתכונות הפיל והיא החיות.
31. תרגומו "עזניה פלאית" כי העוזנייה עוף מצוי וכך תרגם רס"ג בויקרא יא יג. וראה פירושי רס"ג מהדורתי שם הערה 5. וכאן מדבר רבנו על העוף הפלאי שהונח לו שם עוף מצוי וידוע.
32. תרגומו "סוס אדם" יצור שחציו סוס וחציו אדם נזכר באגדה אצל עמים שונים.
33. יחיד - עזניה פלאית. ומורכב - סוס אדם.
34. שהוא מחויב המציאות.
35. לקמן ח"ב פרק א. וראה גם בהלכות יסודי התורה פרק ב הל' י.
36. "כיף כ'טר" ובר"ש "כמה יש מן הסכנה" וכנראה שהייתה נוסחתו כנוסחת כ"י ב. "כם כ'טר". ואחריו נמשך הרי"ח.
37. לעיל פרק נג. [ק]



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [סא]

[שם הוויה]
כל שמותיו יתעלה המצוים בספרים 1 כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין בו נעלם 2, זולתי שם אחד והוא יוד הא ואו הא, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולפיכך נקרא שם [ק] מפורש 3, עניינו שהוא מורה על עצמו יתעלה הוראה ברורה שאין בה שתוף 4.

אבל שאר שמותיו הקדושים מורים בשיתוף, מפני שהם עזרים מפעולות ימצא לנו כמותם כמו שביארנו 5, שאפילו השם אשר אנו מכנים בו יוד הא ואו הא גם הוא נגזר מן האדנות:
דבר האיש אדני הארץ 6,
וההבדל בין אמרך אדנִי בנון חרוקה, ובין כשתאמרהו בהרחבת 7 הנון בקמץ, כמו ההבדל שבין אמרך 'שרי' 8 אשר עניינו 'ריבוני' ובין אמרך: 'שרי אשת אברם' 9, לפי שיש בכך גדולה והכללה לאחרים 10, וכבר נאמר למלאך: אדני אל נא תעבר 11.

וביארתי לך זאת בשם 'אדני' דווקא, שאנו מכנים בו, מפני שהוא היותר מיוחד בשמות הידועים לו יתעלה 12. אבל השאר, כגון דין 13 וצדיק וחנון ורחום ואלוהים, הרי כלליותם וגזרתם ברורה.

אבל השם הנהגה מיוד הא ואו הא, אינה ידועה לו גזרה נודעת, ולא ישותף בו הזולת, ואין ספק כי השם המרומם הזה אשר אין מבטאים אותו, כפי שידעת, כי אם במקדש וכהני ה' המקודשים 14 דווקא בברכת כוהנים, וכהן גדול ביום הצום 15 - מורה על עניין מסוים, אין שתוף בין ה' יתעלה ובין כל מה שזולתו באותו העניין.
ושמא הוא מורה כפי הלשון שאין בידינו היום ממנה כי אם מעט 16, וגם כפי שמבטאים אותו, על עניין חיוב המציאות.
כללו של דבר גדולת השם הזה והזהירות מלבטא אותו 17 מפני שהוא מורה על עצמו יתעלה באופן שלא ישותף אחד מן הנבראים באותה ההוראה. כמו שאמרו עליו ז"ל: שמי המיוחד לי 18.


[שאר השמות מורים על תארים]
אבל שאר השמות, הם כולם מורים על תארים, לא על עצמות בלבד, אלא על בעל 19 תארים, מפני שהם נגזרים, ולפיכך נדמה מהם הריבוי, כלומר: נדמה לנו מהם מציאות תארים, ושיש שם 20 עצמות ועניין נוסף על העצמות. כי כך היא הוראת כל שם נגזר, שהוא מורה על עניין ועל מונח 21 שלא פורש בשמו שבו [קא] אותו העניין נשוא 22.

וכיון שהוכח כי ה' יתעלה אינו מונח 21 מסוים שעליו נשואים 23 עניינים, נודע כי השמות הנגזרים הם, או כפי יחס הפעולה אליו, או כדי להורות על שלמותו. ולפיכך סלד 24 ר' חנינה מאמירת הגדול הגיבור והנורא, אלמלא שני הגורמים אשר הזכיר 25, מפני שאלה נדמה בהם תארים עצמיים, כלומר: שהם שלמויות מצויות בו.

וכיון שרבו שמות הללו הנגזרים מן הפעולות לו יתעלה, נדמה למקצת בני אדם שיש לו מספר תארים כמספר הפעולות אשר נגזרו מהם, ולפיכך הבטיח שתהיה לבני אדם השגה שתסלק מהם טעות זו ואמר:
ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד 26,
כלומר: שכשם שהוא אחד כך יקרא אז בשם אחד בלבד, והוא המורה על העצמות בלבד לא שיהא נגזר.

ובפרקי ר' אליעזר 27 אמרו עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, התבונן היאך ביאר שכל השמות הללו הנגזרים לא נתחדשו כי אם אחר בריאת העולם, וזה נכון שהם כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם. אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת 28 ומפושטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל, אלא שם אחד מיוחד להורות על עצמותו. ואין אצלנו שם בלתי נגזר כי אם זה, והוא יוד הא ואו הא שהוא שם המפורש בסתם 29, אל תחשוב זולת זה.

[קמעות]
ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם 30 שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות 31. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם.

ולא יקרא שם המפורש בשום אופן זולת זה השם בן ארבע אותות 32 הכתוב אשר אינו נקרא כפי אותותיו 32, ובפירוש אמרו בספרי:
כה תברכו את בני ישראל 33, כה בלשון הזה, כה בשם המפורש.
ושם נאמר: במקדש ככתבו ובמדינה בכינויו. ובתלמוד 34 נאמר כה בשם המפורש:
אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינויו?
תלמוד לומר 'ושמו את שמי' - 35 שמי המיוחד לי.

הנה נתבאר לך כי שם המפורש הוא זה שם בן ארבע אותות 32, ושהוא לבדו הוא המורה על העצמות בלי שתוף עניין אחר, ולפיכך אמרו עליו המיוחד לי.


ואני אבאר לך את הדבר אשר הביא את בני אדם למה שהם סוברים בעניין השמות, ואבאר לך יסוד שאלה זו ואגלה לך סתריה, עד שלא יישאר בה ספק - אלא אם תרצה להטעות את עצמך - בפרק שאחר זה. [קב]

הערות:

1. ספרי המקרא. כי יש בדברי חז"ל שאינו נגזר מפעולה כגון "המקום" שהוא מושג ל"מה".
2. מה [ק] שלא נעלם משום אדם.
3. ועניין "המפורש" המופלא, הפלאי, שכך תרגם אנקלוס בדברים ל יא: לא נפלאת - לא מפרשא. ואף בדברים יז ח: כי יפלא - ארי יתפרש, כן היא הנוס' בכל כ"י העתיקים. ובדפוסים שלא הבינוה הגיהו "יתכסי". ואף יונתן תרגם בשופטים יג יח והוא פלאי - והוא מפרש.
4. כלומר: שאין שום דבר אחר נקרא בשם זה, ואין מאומה מתכנה בו, אלא מיוחד הוא לה' בלבד. ונוסף על כך אין אנו יודעים אופן הוראתו, כיון שאין אנו יודעים אופן קריאתו. וכדי להוציא מדעת המעוננים והמנחשים מיני נקודים שונים ומשונים, כתב רבנו כי עניינו היה ידוע לפי מונחי הלשון שהיו ידועים אז ונשתכחו מאתנו, וכפי שמפרש להלן תחילת פרק סב שיתכן שיש באותיותיו אותיות דגושות ומותזות.
5. לעיל פרק נד.
6. בראשית מב ל.
7. "במד אלנון" ה"מד" בנקוד הערבי קריאתו פתח רחב אא AA, וברור שרבנו קרא את הקמץ כרגיל היום בפי הספרדים, ולפיכך אין רבנו מבחין כאן בין שרי פתוחה לבין אדני קמוצה.
8. ריש חרוקה.
9. בראשית יב יז, ריש פתוחה.
10. שהיא שרה ריבונה ואדונה גם לאחרים, לא רק למדבר לבדו.
11. בראשית יח ג. וכר' חייא בבראשית רבה פרשה מח. וראה לקמן ח"ב פרק מב, ודלא כפשט הא דשבת קכז א, בבא מציעא פו ב. ואין סתירה ממה שפסק בהלכות יסודי התורה פ"ו הל' ט אף זה שנאמר אדני אם מצאתי, הן הרי הוא קודש, כי שם פסק מספקא לחומרא, אם הוא קודש הרי קדשו, ואם חול הוא הרי שם חול שקדשו אין בכך כלום, וראה ערוך השלחן יו"ד סי' רעו ס"ז. ודלא כמובא בס' משנת אברהם סי' כא סנ"ה.
12. ושם זה נקרא השם המיוחד, וכמו שכתב רבנו בהלכות עבודה זרה פ"ב הל' ז "עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד". וראה פירוש המשנה מהדורתי כפורים פ"ד מ"א.
13. בר"ש מוסיף כאן "ושדי" וטעות הוא כי אינו כללי, אף שהוא נגזר וכדלקמן פרק סג. והנה "דין" בשמואל א, כד טו והיה ה' לדין. ובתהלים סח ו אבי יתומים ודין אלמנות. והיתר שמושם כלפי ה' רב מאוד במקרא.
14. על דרך הכתוב = דברי הימים ב, כו יח.
15. ראה יומא פ"ו מ"ב.
16. כדי למנוע ניסיונות ודמיונות של ניקודים שונים ומשונים כתב רבנו שכפי הלשון המצוי בידינו היום אין שום צורה של נקוד יכולה לבטא את המושג, וכדי למנוע פירוש מן השרש "הוה" כפי שחשב רשב"ם ועוד ראה לקמן פרק סג הערה 28.
17. ראה ברבות לג א, ופסק רבנו בהלכות ברכות פ"א הל' טו. ובהלכות שבועות פרק יב.
18. סוטה לח א.
19. בר"ש "על עצם בעל" וכנראה שהייתה לפניו "עלי ד'את ד'את".
20. המלה "שם" היא כידוע לפי המשפט הערבי, ורבנו הכניסה רבות [קא] לשימושו העברי, והואיל ויצאו עליה עוררין חביבה היא עלי.
21. בר"ש "נושא" ונכון הוא.
22. בר"ש "לא ביאר אותו התחבר בו העניין ההוא" וגמגום דברים הם.
23. בר"ש "התחברות בו עניינים" ואינו ברור.
24. בר"ש "היה כועס" ולא דק.
25. כדלעיל פרק נט.
26. זכריה יד ט.
27. פרק ג. וכנוסחת תימן.
28. "מעראה" ובר"ש "נקי מיוחד".
29. שבכל מקום שתשמע סתם "שם המפורש" הוא זה. ובר"ש "גמור" ולא דק. אבל שם אדנות נקרא "שם המיוחד ולא "שם המפורש" וכמו שכתב רבנו בהלכות עבודה זרה פ"ב הל' ז "אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים שנאמר ונוקב שם ה', על השם המיוחד חייב סקילה" וכו' ע"ש, ולקמן יתבאר עוד.
30. מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחלופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם.
31. יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות.
32. כתבתי "אותות" "אותותיו" כי בכל כ"י העתיקים ריבוי אות - אותות. וראה משנה ברכות מהדורתי פ"ב מ"ג ובהערה.
33. במדבר ו כג.
34. סוטה לח א.
35. במדבר ו כז. [קב]



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [סב]

[השם המפורש בברכת כוהנים]
נצטווינו 1 בברכת כוהנים, ובה שם ה' ככתבו, שהוא שם המפורש 2. ואין ידוע אצל כל אדם היאך לבטא אותו, ובאיזו תנועה להניע כל אות מאותותיו, 3 או להדגיש מקצת אותותיו 3 אם הייתה בו אות הנדגשת 4. והיו בעלי החכמה מוסרים הדבר זה לזה, כלומר: היאך לבטא אותו, ואינם מלמדים אותו לשום אדם, אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע.

ואני סבור כי זה שאמרו:
שם בן ארבע אותות חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע 5 -
אין זה היאך לבטא אותו בלבד, אלא גם לימוד העניין אשר מחמתו יוחד שם זה, ויהיה בכך גם סוד אלוהי.

[שם בן י"ב אותיות]
והיה עוד אצלם שם יש בו שתים עשרה אותות, והוא למטה מזה השם בן ארבע אותות בקדושה. והקרוב לדעתי, שלא היה שם אחד, אלא שנים שלושה שמות, סך כל אותותיהם שתים עשרה. והיו מכנים בו כל מקום שבא בקריאה שם בן ארבע אותות, כמו שאנו מכנים היום באלף דלת.
וגם שם זה, שהוא שם בן שתים עשרה אותות, אין ספק שהיה מורה על עניין מיוחד יותר מהוראת אלף דלת, ולא היו מונעים ולא מסתירים אותו 6 מאף אחד מבעלי החכמה, אלא כל מי שבקש ללמדו למדוהו אותו.
ואין כן שם בן ארבע אותות, לפי שלא לימד אותו כלל כל מי שידעו, כי אם לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע. וכאשר היו בני אדם פרוצים 7 לומדים זה השם בן שתים עשרה אותיות, ומשבשים בכך את הדעות, - כפי שיארע למי שאינו שלם אם ידע שאין הדבר כפי שהיה מדמה לעצמו מקודם - 8, לפיכך העלימו גם שם זה, ולא היו מלמדים אותו אלא לצנועים שבכהונה, לברך בו את בני אדם במקדש.
לפי שכבר פסקו מלהזכיר את השם המפורש אף במקדש מחמת שחיתות בני אדם, אמרו:
משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכוהנים מלברך בשם 9,
אבל היו מברכים בזה השם בן שתים עשרה אותיות.

אמרו:
בראשונה, שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם. משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכוהנים.
אמר ר' טרפון: פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן, ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכוהנים 10.

[שם בן ארבעים ושתים אותיות]
והיה אצלם עוד שם בן שתים וארבעים אותיות. וידוע אצל כל בן דעת שלא יתכן בשום אופן שיהו ארבעים ושתים אותות מלה אחת. אלא היו אלה מספר מלים, סך כל אותותיהם שתים וארבעים 11.
ואין ספק כי אותם המלים מורים על עניינים בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השכלת עצמותו יתעלה כפי [קג] האופן שאמרנו 12.

ונקראו המלים הללו מרובי האותות 'שם', מפני שהם מורים על עניין אחד בלבד, כשאר השמות המיוחדים. ולא רבו אותם המלים כי אם להבנת העניין, לפי שהעניין האחד יש שהוא מובן במלים רבות 13, והבן זה.

ודע, כי הדבר הזה שהיו מלמדים, הוא לימוד העניינים שמורים עליהם אותם השמות, לא פשט ביטוי האותיות המעורטל מכל הבנה. ולא נאמר כלל על זה השם בן שתים עשרה אותיות, ולא על שם בן ארבעים ושתים אותיות ביטוי "שם המפורש". אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו כמו שביארנו 14. אבל שני אלו האחרונים היו מוסיפים ידיעה מסוימת באלוהות בהחלט.

והראיה שהיו מוסיפים ידיעה אמרם על כך:
שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו, ודיבורו בנחת עם הבריות.
וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה - אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות 15, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים: העולם הזה והעולם הבא 16.
זהו לשון התלמוד.
וכמה רחוק מה שמבינים מלשון זה מכוונת אומרו, לפי שהרוב מבינים שהם מלים שמבטאים אותם ולא יותר, ואין להבין את עניינם, וזוכים בהם לדברים הגדולים הללו, ודרושים להם כל ההכנות המידותיות הללו וההתכוננות המרובה שהזכיר 17.

ופשוט הוא, שכל זה אינו אלא ידיעת עניינים אלוהיים, מכלל העניינים שהם סתרי תורה כמו שביארנו 18. וכבר נתבאר בספרים שנתחברו במדעי האלוהות, כי המדע הזה אי אפשר לשכוח אותו, כלומר: השגת השכל הפועל 19, והוא עניין אומרו "ותלמודו מתקיים בידו".

[קמעות והשבעות]
וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר 20, שמצרפים איזה אותות שרצו, ואומרים: זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני 21, ואחר כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער 22 הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים 23 הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר, והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו 24 בהם שהם אמת.

כללו של דבר: פתי יאמין לכל דבר 25.


וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון ב ביטול הזיות ש ביטול ם גלוי לכל מתחיל 26 בעיון. אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון.

ואחזור לענייני: כבר העירותי 27 שכל שמותיו יתעלה נגזרים, פרט לשם המפורש, וראוי שנדבר בשם הזה והוא אהיה אשר אהיה בפרק מיוחד, 28 בגלל מה שיש בכך מדקות העניין שאנחנו בו, כלומר: שלילת התארים. [קד]

הערות:

1. בר"ש "צונו", ולא קרא נכונה.
2. וכדלעיל פרק מא.
3. ראה לעיל סא הערה 32.
4. לפי הלשון העברי שכבר נשתכח מאתנו, כי במה שידוע לנו אין מאותותיו דגושה. וראה לעיל פרק סא הערה 4. וזה להדיא הפך דעת בעלי הנקודים למיניהם.
5. קדושין עא א. ושם ליתא "לבניהם". ואין לומר שנשתרבבה ממאמר קודם, כי גם בהלכות נשיאת כפים פרק יד הל' י כתב כן.
6. בר"ש הושמטו שלוש תיבות הללו, כדרכו להשמיט מה שנדמה לו מיותר, אבל הוסיף "מעולם".
7. "מסייבון" - מופקרים, בלתי נשמרים ונזהרים בהבנתו, ותרגמתי "פריצים" כלשון התלמוד שהובא לקמן, אלה הם רוב החכמים בעיניהם, המשחילים את דמיונותיהם הכוזבות והזיותיהם הנחלות על כל דבר שאינו ניתן להיבטי ההמונים. ושים לב לדברי רבנו שכתב "משבשים בו את הדעות", שלא כדעת המהבילים המאמינים שכל היודעו יכול לחולל בו נפלאות ולעשות מופתים, כפי שמספרים על אותו האיש, כאלו חלילה עזב ה' את הארץ, וכאלו חלילה כפוף הוא מלכו של עולם לאיזה מין לחש שיש בכוחו לפעול בעולם ולשנות טבע המציאות שלא כרצונו ושלא כרצון יראיו.
8. וראה לעיל פרק לב.
9. ראה יומא לט ב. מנחות קט ב. וראה גם בהלכות נשיאת כפים פרק יד הל' י. שם כתב "ואומר את השם ככתבו, והוא השם הנהגה מיוד הא ואו הא, והוא השם המפורש האמור בכל מקום". אבל אלף דלת נקרא 'שם המיוחד', וראה הלכות עבודה זרה פרק ב הל' ז.
10. קדושין עא א.
11. ואע"פ שאין ראיה לדבר [קג] זכר לדבר, ראה מאמר חז"ל בבראשית רבה פרשה מד כב.
12. כלומר: על דרך השלילה, כדלעיל פרק נט.
13. ואינו ניתן להסבירו במלה אחת או שתים.
14. לעיל פרק סא. וכן כתב בהלכות נשיאת כפים פרק יד הל' י.
15. כי זהו האדם באשר הוא אדם, וראה לעיל פרק ב. והרי נאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט ב). ובשבת קנא ב: "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה". וראה גם פירוש רבנו לחגיגה פ"ב מ"א.
16. קדושין עא א.
17. הדרושות באמת ללימודי מעשה מרכבה, וכדלעיל פרקים לד-לה.
18. כאן, ובפרק שקדם.
19. ראה לשון רבנו בפירושו לסנהדרין פ"י מ"א היסוד השישי. וראה גם אפלטון בספרו פאידרוס כח-כט שכנראה רמזיו שם מופנים לעניין זה, על אף המלים הלקוחות מעולמם של היונים.
20. דברים אשר לא כן על ה'.
21. ראה בספרי "הליכות תימן" עמ' 277 - 271.
22. "אלשריר אלג'אהל" ור"ש מתק את המלים וכתב "אשר בראום הפתאים הראשונים".
23. בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם ע"ז יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים.
24. המוצאים אותם בעיזבונם.
25. משלי יד טו.
26. בר"ש "משכיל" וטעות הוא.
27. בתחילת פרק סא.
28. בפרק דלקמן. [קד]