שער השני - שער הענווה

הענווה היא מידה טובה, והיא הפוך הגאווה
ומי שיש בו המידה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות. ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת, עושה מצווה, ומקבל שכר לפי גודל ענוותנותו. כי הענווה - שורש העבודה, ומעשה קטן של הענווה מתקבל לפני השם ברוך הוא אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאווה. וכן אמרו רבותינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים (מנחות קי, א).

אבל מעשה של הגאווה אינו מתקבל לפני השם ברוך הוא, כי היא תועבת נפשו, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). ובעבור זה צועק ואינו נענה, שנאמר: "גם כי תרבו תפילה, אינני שמע" (ישעיה א, טו); ועושים מצוות וטורפים אותם בפניו, שנאמר: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיה א, יב), ונאמר: "עלותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר" (ירמיה ז, כא). אבל במידת הענווה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד); וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש-ברוך-הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר: "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה סה, כד); ועושה מצוות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה, שנאמר: "כי כבר רצה האלוהים את מעשיך" (קהלת ט, ז); ולא עוד, אלא שמתאווה להם, שנאמר: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג, ד).

ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחושב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן להיות נבזה בעיניו ושפל-רוח ורך-לבב ורוח נשברה.

שורש הענווה - שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה, ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלוא אני בריה שפלה מאוד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים. ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול - זה שורש הענווה. אבל הנכנע לפני הבורא ברוך הוא כשיחלה גופו או אחד מאיבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעשרו וגדולתו, או כשיזקין - באמת לעולם הענווה והשפלות מקובל לפני השם ברוך הוא, אך לא הגיע בזה לעיקר הענווה. וחייב להתנהג בענווה במשא ובמתן עם בני-אדם בענייני הממון לפנים משורת הדין עם כל אדם, וכל הנהגתו עם העולם הכל יהא בשפלות ובנחת.

ועיקר הענווה - שייכנע לאותם שהן תחתיו, כגון לעבדיו ולבני-ביתו ולאותם עניים שהם מתפרנסים ונהנים ממנו, והוא אינו צריך להם ואינו ירא מהם. הנכנע לאלמנות ולגרים וסובל טורחם ומשאם, והשומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענוותנותו, זו היא ענווה ישרה מאוד.

יש עוד ענווה טובה מאוד, כגון מי שנכנע לפני רבו ולפני חכמים ולפני צדיקים ההולכים בדרכי ישרים, וחושב בלבו: אלו הם עבדי השם ברוך הוא, משרתיו ואוהביו; ובעבור זה ישפיל עצמו לפניהם ומכבדם. גם זה ענווה טובה, שיחשוב: אכנע לפני חכמים כדי שיקרבוני וילמדוני ויוכיחוני ויוליכוני בדרכי השם ברוך הוא.

ויש עוד ענווה טובה מאוד, שייכנע לפני תלמידיו ויפרש להם כל סתום, לגדול לפי גודלו ולקטן לפי קטנו, ויפרש ויחזור ויפרש בסבר פנים יפות, עד שיבינו, ולא יאמר: איך אשיב עליו עד שיבין, הלוא לבו קשה כאבן, ויסדר העניין בנחת כמה פעמים. וכבר ידעת שכרו של רבי פרידא, שחזר לתלמיד אחד ארבע מאות פעמים (עירובין נד, ב).

ויש עוד ענווה גדולה - ללמד לפני הקטנים ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו, ולא יאמר: איך אלמד לפני זה ואיך אדרש ממנו, הלוא הוא קטן ממני. ועל זה נאמר: "מכל מלמדי השכלתי" (תהילים קיט, צט). ועוד אמרו רבותינו: מאוד מאוד הוי שפל-רוח בפני כל אדם (אבות פ"ד מ"ד) - לא בפני הגדולים לבד צריך להיות שפל-רוח, אלא אף לפני הקטנים. וההולך בדרך זה, יזכה את הרבים, כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, וכל מעשיו וסדרי ענייניו מקובל להם, ותמיד הם משבחים אותו, ומתוך כך הם חומדים לעשות כמוהו, וכל אדם יברך את בנו שיהיה כמו פלוני, ובזה הוא מקדש השם ברוך הוא. אבל המתגאה הוא מחלל השם ברוך הוא ומחטיא את הרבים, והוא דומה לנבלה, שהיא מושלכת בשוק, וכל עובר ושב מניח ידו על חוטמו עד שיעבר, כך המתגאה הוא מגנה את התורה ולומדיה ומרחיק בני-אדם מן התורה, כי אומרים: מה תועלת יש בתורה, אחרי אשר לומדיה רעים?! ומתוך כך פורשים הן מן התורה.

הענווה ניכרת באדם בששה דברים:
הראשון - בחוזק כעסו של אדם. כגון שבזהו אדם מאוד בדברים או במעשה, ויש לו להנקם ממנו, ומושל ברוחו ומוחל לו בעבור הבורא ברוך הוא, זה סימן ענווה. ולפעמים אסור למחול, כגון תלמיד-חכם שבזהו ברבים, עד שיפיסהו.

השני - כשיבוא הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא ברוח הוא עליו ומקבל מאהבה, כמו שנאמר: "וידם אהרן" (ויקרא י, ג), וזה יורה מאוד על הענווה.

השלישי - אם ישמע שהעולם משבחים אותו על חכמתו ועל מעשיו הטובים, לא ישמח בלבו על זה, אלא יחשוב שמעשיו הטובים הם מועטים נגד מה שהוא חייב לעשות, ואינם אלא כטיפה מהים. וכל-שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח, אלא יצטער בלבו על שיצא לו שם בדבר שאין בו. ואם אחד ספר עליו מעשים רעים - אם אמת הדבר, לא יחפש לעוות האמת לנקות עצמו, כמו שאמר יהודה "צדקה ממני" (בראשית לח, כו), ואל ישתדל להכחיש אותו האיש שספר עליו, ואל ישנאהו על שגלה הדבר, אך ייכנע לבורא ברוך הוא אשר גלה מעט מהרבה לייסרו ולהוכיחו כדי שישוב אליו. ואם מה שספר עליו הוא שקר, אל יכלים המספר ולא יכעס עליו.

כי כבר היה אחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכויותיך, ואני גמלתי לך בדורון זה ששלחתי לך.

כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני-אדם שלא עשו אותן מצוות, ויאמרו: הלוא לא עשינו זה! וישיבו להם: אותם שספרו עליכם רע הם עשו אלו מצוות, ונוטלים אותם מהם ונותנים לכם. וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלוא לא עשינו! ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שספרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתווספו עליכם.

וזהו שנאמר: "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'" (תהילים עט, יב); כי כל המחרף הצדיק, כאלו מחרף השם ברוך הוא, כי אויבי ישראל הם נקראים אויבי השם בכמה מקומות. ועל זה הוזהרנו בתורה: "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים" (דברים כד, ט). לפיכך מי שסובל בזיונו ושותק, נכר שהוא ענו. וכן מצינו בהלל הנשיא, באחד שבזהו, שאמר לו "אל ירבה כמותך בישראל!" ולא הקפיד (שבת לא, ב).
ויש במדרש: אין עניו אלא השומע חרפתו ואינו משיב, דכתיב: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), וכתיב: "והאיש משה עניו מאוד" (שם שם, ג), ועליהם נאמר (שופטים ה, לא): "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח, ב).

הרביעי - אם הבורא ברוך הוא מיטיב לו בעושר ובבנים ונותן לו חוכמה יתרה ותבונה וכבוד, יוסיף ענווה ושפלות לפני הבורא ברוך הוא, ויכבד בני-אדם וייטיב להם יותר מבתחילה. כמו באברהם, בשעה שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא "המכסה אני מאברהם" (בראשית יח, יז), אמר "ואנכי עפר ואפר" (שם שם, כז).

רוב חוכמה ורוב ממון הכפול בעולם הזה יהיה מחמת אחד משלושה דברים:
האחד - לטובה מאת הקדוש-ברוך-הוא.
השני - לניסיון.
והשלישי - לנקמה.

סימן הטובה - אם העשיר הזה לא יעשה היזק לשום אדם בממונו, או החכם לא יתחכם להרע לשום אדם בחוכמתו, אך זה בחוכמתו וזה בעושרו מוסיפים עבודת הקדוש-ברוך-הוא לפי עניינם, אז באמת החוכמה או העושר לטובה הם מאת הקדוש-ברוך-הוא.

וסימן הניסיון הוא, שהיה בעל הממון טרוד על שמירת ממונו, וירא שמא יפסיד ממונו, ואינו נהנה לפי הממון לשלוט בו ולאכול ממנו, וגם אינו מרע לאדם בעושרו, וגם לא יתגאה, אך טורח תמיד לקבץ הון, ודואג בשמירתו, וגם אינו עושה נדבה ואינם מרחם על העניים, לא מאכיל ולא מלבייש; וכן החכם, אם משים רוב חכמתו על עולם הזה לתקן צרכיו, ואינו מתחכם לא לרעה ולא לטובה - אלו ודאי לניסיון הם.

וסימן הנקמה - שיהיה בעל הממון מזיק לאחרים בממונו, ומתגאה בו, ואינו עושה בו צדקה, וטרוד בו להתענג, כמו שאמר הכתוב: "ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן" (ישעיה כב, יג), ואומר: "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם" (שם ה, יב), ולא ישלם ממנו חוק הקדוש-ברוך-הא - על זה נאמר: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב). וכן אם החכם יערים לעשות רעות ולא יעשה טוב, כמו שנאמר: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" (ירמיה ד, כב), אז חכמתו לו למכשול. לכן המשכיל יעשה בממונו ובחכמתו הטוב לפי רוב ממונו וחכמתו, ויוסיף הכנעה ושפלות, ולא יגבה לבו, ולעולם ידאג שמא העושר הזה הוא שכרו, והוא מאותם שנאמר עליהם: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז, י). וגם ידאג החכם, שמא הוא מאותם שנאמר עליהם: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" (ירמיה ד, כב). וכל אדם חייב להתחכם ולהתבונן להגיע בחכמתו למעשים טובים, עד שאין כח בחכמתו להשיג יותר.

החמישי - כשמוכיח את עצמו במה שעשה רעה לאדם במעשים או בדברים, ואינו צריך לאותו אדם לשום דבר, ואינו מקווה לקבל טובה ממנו, וילך מעצמו בלתי הפצרת אחרים ומבקש ממנו מחילה, ומכניע עצמו מלפניו, ומתקן את שעות, ומדבר לו תחנונים - גם זה סימן לענווה.

השישי - שינהג בענווה בדברים רכים, כמו שנאמר: "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו, א); ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות, כמו שנאמר: "ושפלת מארץ תדברי, ומעפר תשח אמרתך" (ישעיה כט, ד); ולא יתעסק בנוי המלבושים ותכשיטים, כמו שנאמר: "ושח עינים יושע" (איוב כב, כט); ולא יתעסק בתענוגים, כעניין שנאמר: "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג, כה) - כל אלו הם סימני הענווה.

הענווה הוא סולם לעלות לדרכי הקדוש-ברוך-הוא
שנאמר: "ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו" (תהילים כה, ט). וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר: "עקב ענווה יראת ה'" (משלי כב, ד). השכינה שורה על הענווים, שנאמר: "אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו). הקדוש-ברוך-הוא הטה שכינתו על הר סיני וירד למטה, והניח כל ההרים הגבוהים. וכתיב: "הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך" (שם כו, יט) - מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה, יחיה לעולם הבא. וכתיב: "כי רם ה' ושפל יראה" (תהילים קלח, ו). ומי שמשים לבו כבשר, תפילתו נשמעת (סוטה ה, א), דכתיב: יבוא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה'" (ישעיה סו, כג), וכתיב: "שמע תפילה עדיך כל בשר יבאו" (תהילים סה, ג).

אמר רבי יהושע בן לוי: כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקדוש-ברוך-הוא, שבזמן שבית-המקדש קיים אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו; מנחה - שכר מנחה בידו; אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלוהים רוח נשברה" (תהילים נא, יט). ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר (שם): "לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" (סוטה ה, ב). הרבה ענפים טובים צומחים משורש הענווה:

העניו הוא סבלן, ומהסבלנות יבוא שלום
ובענווה ישקיט כעס של אדם הכועס עליו, כמו שנאמר: "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו, א). והשלום הוא מידה טובה מאוד. העניו יש לו חן, שנאמר: "ולענוים יתן חן" (שם ג, לד). העניו תפילתו מקובלת לפני הקדוש-ברוך-הוא, כי הוא מעביר על מידותיו. ובגלל זה נתקבלה תפילתו של רבי עקיבא כשאמר "אבינו מלכנו" (תענית כה, ב).

העניו זוכה להתחכם, כי ייכנע לפני חכמים ומתאבק בעפר רגליהם, ונאמר: "הולך את חכמים יחכם" (משלי יג, כ). העניו מרחמים עליו מן השמים, שנאמר: "ומודה ועזב ירוחם" (שם כח, יג). העניו בורח מן הגדולה ומן הכבוד, ובזה תלוי הצניעות, שנאמר: "והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה ו, ח). העניו שמח בחלקו שחלק לו הקדוש-ברוך-הוא, הן רב הן מעט, שנאמר: "טוב מעט לצדיק" (תהילים לז,טז), ובזה תשקוט לבו מטרדת העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתור בחוכמה ובעבודת הקדוש-ברוך-הוא.

העניו ידין כל אדם לכף זכות.
משל:
כי שאלו אחד מן החסידים: במה היית זוכה להיות אדון לבני דורך?
השיב: מפני שכל אדם שראיתי, החזקתי יותר טוב ממני.
אם היה חכם יותר ממני - אמרתי: גם הוא ירא אלוהים יותר ממני, מפני רוב חכמתו;
ואם היה קטן בחוכמה ממני -אמרתי: הוא שוגג ואני מזיד;
ואם הייתי זקן ממנו - אמרתי: עונותיו מועטים מעונותיי;
ואם היה כמוני בחוכמה ובימים - אמרתי: לבו טוב לאלוהים יותר מלבי, לפי שאני יודע העבירות שעשיתי ואיני יודע העבירות שעשה הוא;
ואם היה עשיר ממני - אמרתי, שהוא עושה צדקות יותר ממני.
ומאלו הטעמים הייתי מכבד בני-אדם והייתי נכנע לפניהם.

מומי העניו נשכחים, מחמת שהעולם רוצים בכבודו, וגם עוזריו רבים.
משל:
אמרו עליו על אחד מן המלכים, שהיו שוכבים בלילה אנשים הרבה, וקם הוא בעצמו ותקן הנר שלא יכבה.
אמרו לו: למה לא צוותנו?
אמר להם: מלך קמתי ומלך שבתי.
ואמרו: כל מעלה מתקנאים בו, חוץ מן הענווה.
ואמרו: מי שהוא נבזה בעיני עצמו, גדול בעיני אחרים.

אך מה שצריך להרחיק במידה זאת - שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים. ועל זה אמר הכתוב: "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע" (משלי כה, כו). ואם יש יכולת בידו, יקום מן הרשעים לכבוד השם, ויחזק תוכחתו נגדם, ויעמוד עליהם כארי נוהם להציל הנגזל מיד הגוזל, ויורה בני-אדם עבודת הקדוש-ברוך-הוא, ויוכיחם בכל כוחו כפי חכמתו, בתחילה - בנחת, ואם לא יועיל - יכלימם, ויצווה על הטוב ויזהיר מן הרע בפיו ובלשונו כפי חכמתו, וימהר לקחת דיני אלוהים ממי שחייב בהם, ולא ייכנע ולא יושפל בזה.

יש ענווה שהיא רעה כמו הגאווה
כעניין שעשו נביאי שקר, שהיו לובשים בגדים כמו נביאי האמת. שיקובלו כזביהם ושקריהם, כמו שנאמר: "ולא ילבשו אדרת שער למען כחש" (זכריה יג, ד). לכך אותם ההולכים בענווה בעניין המלבושים, ומדברים בנחת, ומנהיגים עצמם בחזקת חסידים וצדיקים, למען יאמינו להם ויסמכו על דבריהם, ויחניפו למי שאין להחניף, ועושים רמאות בסתר, ואין חוששים לקיים המצוות רק ברבים, ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות - אלו הם מחללים השם ברוך הוא יותר מכל האדם, וגורמים שאין העולם מאמינים לטובים, והם נחשדים מבני-אדם, שיאמרו: שמא אלו הם כאלו. והמכיר בהם, חייב לפרסם ולהודיע לכל, כאשר אמרו רבותינו: מפרסמים את החנפים (יומא פו, ב). לכן הקיצה ואל תתעלם לרפות הגבהות והרמאות ממך, ואל תמנע בעבור שתראה הרבה מבני גילך עושים כן, שאינם מסירים הגבהות והרמאות, ואומרים למוכיחים: מי האיש שאין לו גאווה, ומי האיש שיכול להיזהר היות ישר במשא ומתן ושלא לרמות בני-אדם ולעשות כל מעשיו בהכשר, הלוא יש כמה בני-אדם טובים וגדולים ממני העושים כך וכך, על-כן עשה כמותם, ומה שיהיה להם בעולם הבא יהיה גם לי. המחשבים כך הוא שטות שאין דוגמתו.
משל:
כי מי שעיניו כואבים, ויש לו כחול שהוא מומחה לרפואת העין. וכבר נודע לכל אמיתת הרפואה - אין זה חוכמה לומר: לא אעשה שום רפואה, ואם אהיה עיוור - מה בכך? כמה עיוורים בעולם, ומה שיהיה להם יהיה גם לי. הלוא זה לעג ושטות לפני כל.

לכן עיין על נפשך, והשתדל בכל כוחך, ואל תיתן עיניך במי שלמטה ממך במעלת החוכמה ובעבודת הקדוש-ברוך-הוא, כי בזה תקצר בעבודה ובחוכמה; אך תיתן עיניך ולבך במי שהוא למעלה ממך, והשתדל לרדוף אחריו ולהשיגו כפי יכולתך במעלת החוכמה ובעבודת הקדוש-ברוך-הוא. ועל זה נאמר: "ונדעה נרדפה לדעת את ה', כשחר נכון מצאו, ויבוא כגשם לנו, כמלקוש יורה ארץ" (הושע ו, ג).