שמא יתמיה אדם אותך יום מהימים בספק שיסתפק על חידוש העולם, ותוסת בו מהרה, כי בכלל זו הדעת סתירת יסוד התורה ודבור סרה בחוק השי"ת, ולעולם תהיה חושד שכלך בו, ותאמין אל הנביאים שהם עמוד תיקון מציאות המין האנושי בדעותיהם וקבוציהם, ולא תטה מדעת חידוש העולם אלא במופת, וזה בלתי נמצא בטבע.
ולא ישיג ג"כ עלי הרואה בזה המאמר שאמרתי דיבור ספוריי לסמוך בו המאמר בחידוש העולם, שהרי אמר ראש הפילוסופים ארסטו בחשובי ספריו דברים סיפוריים, יסמוך עליהם דעתו בקדמות העולם. ובכיוצא בזה נאמר 'באמת לא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלכם'. אם יהיה הוא סומך דעתו בהזיות הצאב"ה, איך לא נסמכהו אנחנו במאמר משה ואברהם ע"ה ובכל מה שיתחייב ממנו.. עכ"ד הרב ז"ל.

- לא תטה מדעת חידוש העולם אלא במופת,
- והמופת עליו בלתי נמצא,
אם כן: לא תטה בשום פנים מדעת חידוש העולם.

"כבר בירר הפילוסוף האלהי רבנו משה ז"ל בפרק נ' מהחלק הראשון מהמורה גדר האמונה שהוא דבר המצוייר בנפש..." וכו'... עד "וכבר זכרו כל זה הראשונים ז"ל, וגם זכר המורה ז"ל כי אם נראה שהדברים אשר יחייבם השכל האנושי הפשוט, והמופת הברור המסודר ומיוסד על הקדמות שכליות ראשונות, אשר אי אפשר הצטייר חילופם, כי אלה הם סגולות, ועצמיות המופת תכחישם התורה, ראוי לפרש המאמרים ההם אשר יראה מהם הסתירה באופן שלא תחלוק על המושכל.
ועל כן פירש הוא המאמרים אשר יורו על ההגשמה חלילה באופן שלא יחלקו על מה שהתבאר במופת.
ואשר ארצהו עתה, הוא זה יש הבדל בין אומרנו שהנבואה למעלה מהשכל האנושי, ובין אומרנו שהיא סותרת השכל. כי שני אלו המאמרים, אף על פי שיורו אצל הפתאים על עניין אחד, הנה אחר ההסתכלות הן מתחלפין חלוף אינו מעט.
וזה שאומרנו שהנבואה למעלה מהשכל, הרצון בו שיש דברים רבים יוודעו מצד הנבואה, ואי אפשר שיוודעו מצד המופת לסיבה אשר זכרנו. לא שהדברים שיחייבם המופת תכחישם הנבואה, כי אי אפשר שתכחיש הנבואה שהכל גדול מן החלק, ושהסותרים יתקבצו על דבר אחד, ולא יתר המושכלות הראשונות ותולדותיהן כיוצא בהן. ואשר תכחישהו התורה בפרסום, ראוי לבאר המאמרים ההם באופן שלא יראה מהן זה..." וכו'. עד כאן דבריו וכולם נכוחים למבין.

ומה שהסכימו כולם שהנפש צורה בלא גולם בלא גוף, אבל טוהר וגזירה ומקור הדעת, לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא, אלא עומדת בעצמה וקיימת כמו המלאך, ונהנית ורואה באורו של עולם והוא העולם הבא. ע"כ.

וזה העני, אלו התעסק במאה ברכות ובברכת מי שראה קברי ישראל, היה ראוי לו יותר טוב מהדיבור בנפש ובדעות הפילוסופים...." וכו'. וכ"ש בעל הספר הזה.

ומה יקרו דברי הרב הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב במלות קצרות לא ארוכות בפרק חלק, כי העולם הבא ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי מה שישכילו בעולם הזה מסודות הכוכבים והגלגלים או יותר, וכן אז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה, ועניין עטרותיהן בראשיהן, ר"ל קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה, והויתה היא והוא דבר אחד, כמו שאמרו מביני הפילוסופים בעניין זה יאריך ספורו.
ומה שאמרו 'נהנין מזיו השכינה', כוונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו וידעו מסוד האל. אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא, שיגיע האדם אל המלוא העליון, ויהיה נכנס בכלל ההוא. וקיום הנפש במה שאמרנו יהיה עוד לאין תכלית בקיום ההוא יתברך, כי הוא קיומה והשגתה אותו. אלו דברי הרב והם דברים טהורים, וכבר באו כולם בדברי רז"ל, כי הזכיר עונג הנפש בקיומה, ושם אותה עם כת חיות הקודש והמלאכים, כמו ששמו הן ז"ל עימהם תחת כסא הכבוד, וחקקו מקומו, והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם..." וכו'. עכ"ד.

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותו ויעשה אותן מפני שצווה בהן הב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו ע"ה, שבני נח מקדם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם. עכ"ל.

ועל כן אמרו חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, אם השיגו כל מה שראוי להשיג מידיעת האל, והתקינו עצמן במדות הטובות. ואין בדבר ספק, שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המידות וכשרות החכמה באמונת הבורא, בודאי הוא מבני העולם הבא, ועל כן אמרו אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכל עצמה וכל מגמתה של תורת מרע"ה תיקון הנפש לשם הקדוש, כמו שאמר דוד שויתי יי' לנגדי תמיד..." וכו'. עד "וזהו רצון התורה וחכמת המצות להתקין הנפש במדותיה באמונת האל..." וכו'. ע"כ.

מעיקרי האמונה שהעושה מצוה אחת כתקנה והלכתה האמיתי, יזכה בה לחיי העולם הבא. ע"כ.

ויהי בשנת אתק"י לשטרות באה אלי מגלה מתימן לשאול ממני קצת דברים, ואמרו שיש ביניהם אנשים שגזרו ואמרו כי הגוף יכלה ויאבד ולא תשוב הנפש אליו אחרי צאתה, וכי השכר והעונש הוא לנפש לבדה, והביאו ראיה ממה שאמרנו אנחנו באנשי הע"ה..." וכו'. ושאלו ממני להשיב להם על עניין זה, וביארנו להם כי תחיית המתים הוא מעקרי התורה, רוצה לומר לשוב הנפש אל הגוף, ולא יתכן להוציא הפסוקים האמורים בעניין זה מפשטן..." וכו'.

אומר כי תחיית המתים הגלויה וידועה באומתנו המוסכם עליה.. וכו'. היא חזרת הנפש אל הגוף אחרי הפרדה ממנו. ודבר זה לא נשמע מעולם באומתנו מי שחלק עליו. ואין להוציא הדברים מפשוטן ואסור לחשוד לאחד מבעלי הדת שיאמר הפך זה.

הנה הוא מכחיש כל הנסים. והכחשת הנסים כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ואין בכל דברינו מה שיורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא ההפך. ומי שרוצה ליחס לנו סברה הפך סברתנו ויפרש דברינו בעניין רחוק כדי שיכרע לכף חובה, הוא עתיד ליתן את הדין, ומשפטו משפט כל איש בליעל חושד כשרים. ואי אפשר לשום אדם שיאמר אחר כל כך בירור שבררנו כי תחיית המתים שבמקרא משל.

ויראה איך סתר כל דבריו בהחלט, ומחא ליה מאה עוכלי בעוכלא. ובפ"ד מהלכות יסודי התורה ביאר רבנו הרב מה היא הנשמה הנאבדת עם הגוף.

אמר רבי פנחס בן יאיר: משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות וטרפות. אמר המלך: מה לעשות? להפרישו אי אפשר, שכבר הורגל בכך. אבל יסעוד אצלי, ויובדל מעצמו. היינו דכתיב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים, וגומר, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ע"כ.

וכי הוא אמר שכך הוא הטעם, עכ"פ כך נראה לו בהכרח הדעת, ואפשר שיהיה למקצת מצות טעמים אחרים. ע"כ.

שאמונתנו במרע"ה לא הייתה מצד המופת, אבל האמננו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע אותו הוא, ובזה האמננו בו אמונה שלימה קיימת עד עולם. שנאמר וגם בך יאמינו לעולם. ואומתנו בעניין זה ומרע"ה כמו שני עדים שראו אי זה דבר ביחד, שכל אחד מהם יודע בודאי אמיתת דברי חברו, ושעדותו אמת, ואינן צריכין לזה לא ראיה ולא מופת. ואף על פי שאין שאר האנשים מקבלי העדות יודעין הדבר בבירור וצריכין להביא על דבריהם ראיה ומופת בפני המון העם. וכן הדבר בנו, אנחנו עדת ישראל ידענו אמיתת דברי מרע"ה, לפי שראינו אותו במעמד הר סיני בשעת הדבור, לא מצד המופת. אבל עשה כל מה שעשה מן המופתים לפי הצורך כמו שהתבאר מן הכתוב..." וכו'. עד "לפיכך אם יקום נביא זולתו, וקרא בני אדם לדתו של מרע"ה, ולא הוסיף ולא גרע כמו ישעיהו וירמיהו וזולתם, נשאל מהם אות או מופת - נאמין אותו בו, ויהיו אצלנו במעלת הנביאים. ואם יחסר או יפול מכל דבריו שום דבר יהרג..." וכו'. ע"כ.

ומה שאבארהו, הנה אע"פ שהוא עיקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר הוא שהנסים פעמים שיהיו בעניינים הנמנעים בטבע, כההפך המטה לנחש ובקיעת הארץ בעדת קרח וקריעת הים. ופעמים יהיו בדברים אפשריים בטבעיים, כארבה וכברד והדבר במצרים, לפי שכל אלו יארעו בקצת זמנים ובקצת מקומות, וכן קריעת מזבח ירבעם במאמר הנביא איש האלוהים זה המופת אשר דבר יי' וגו', כי דרך הבניינים שיבקעו, ובפרט החדשים. וכן ירידת המטר הסוחף בזמן הקיץ על יד שמואל, והברכות והקללות הכתובים בתורה, שכל אחת מהן אפשר שתחול בכל מדינה ובכל זמן, והן כלן מכת האפשר כשתתבונן בהן. ואמנם יהיו אלו הדברים האפשריים מופת באחד מג' תנאים או בכולן
האחד בבוא אותו הדבר האפשר בעת מאמר הנביא ממש, כמו שכתוב בשמואל אקרא אל יי' ויתן קולות ומטר, וכמו שנאמר באיש האלוהים הבא מיהודה והמזבח נקרע וישפך הדשן מן המזבח כמופת אשר נתן איש האלוהים.
והתנאי השני הוא זרות אותו האפשר וחזקתו מכל האפשר ממינו, כמו שנאמר בארבה לפניו לא היה כן ארבה כמוהו וגו', ובברד נאמר אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים וגו', ובדבר נאמר וממקנה בני ישראל לא מת אחד, והתיחדות אותו האפשר בעם נרמז אליו או במקום מיוחד או במין נרמז אליו בשכל הוא מנפלאות אותו האפשר ומזרותו.
והתנאי השלישי הוא הימשך אותו האפשר המחודש והתמדתו, כמו הברכות והקללות. כי אלו היו פעם אחת או שנים, לא היו מופת, והיו אומרים שזה מקרה. וכבר נתבאר זה בתורה שנאמר ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי, רוצה לומר שתשימו כל מה שיבא עליכם מאלו המכות מקרה, לא שהן עונש, אמר שהוא ית' בחרון אף יתמיד אותו הדבר אשר חשבתם אותו מקרה. וזהו שאמר הכתוב והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי. ואחר שנתבאר לך זה, תדע כי המופת בדבר הנמנע בטבע לא ימשך כלל ולא יאריך ולא יעמוד על תכונתו, שאם היה מתמיד כך היה מביא ספק במופת. כי אלו היה נשאר המטה נחש, יחשבו שהיה נחש מעקרו. ולזה שלמות המופת היא בשובו מטה כמו שהיה. וכן אלו הייתה נשארת הארץ בעדת קרח בקועה לעולם, היה המופת חסר. ואמנם שלמותו הייתה בשוב הארץ לתכונתה, שנאמר ותכס עליהם הארץ וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו.
ומפני זה העיקר אשר העירותיך עליו אני בורח מלהאמין התמדת דבר היוצא מן הטבע, כמו שביארנו. אמנם הנסים בדברים האפשריים, כל עוד שיתמידו וימשכו, הם יותר מופת.
ולפירושו אאמין התמדת הברכות אצל עבודת השם, והקללות אצל המרי תמיד בזאת האומה. ובזה הייתה אות ומופת כמו שביארנו.. עכ"ד.

כי הנבואה עולם אחר והיא למעלה מהראיה. והראיה היא תחילת הדעת והיא המופת..." וכו'. והנביא הוא שיוכל להגיע למה שלמעלה מן הטבע. ומרע"ה סוף הנבואה, ואין בנבואה למעלה ממנו. ואחרי שהדבר כן, היאך אפשר להעמיד ראיה על דברי הנבואה, והנבואה למעלה מהראיה, ואין הראיה מגעת למקום שהנבואה מגעת. לפירושו אי אפשר שתעמוד הראיה במקום שנבואה עומדת. נמצאת אומר שאין אדם מערער בדבר אלא הכופר בנבואתו של מרע"ה, ואומר שלא היה נביא. אבל אם יודה שהיה נביא, לא יוסיף לשאול ראיה. וזהו עיקר שאנו סומכין עליו במרע"ה ודבריו נבואה והרי היא למעלה מהראיה. אבל לישא וליתן מדרך החכמה שהיא למטה מהנבואה, לא יצא דבר על בוריו, שהרי לא יתכן להגיע. הא למה זה דומה, למה שדמה להכניס כל מימי העולם בקיתון של מים. ע"כ.

וכאשר התבאר לי זה, והייתה זאת השאלה - רוצה לומר קדמותו או חידושו אפשרית - הייתה מקובלת אצלי מצד הנבואה אשר תבאר עניינים אין כוח העיון להגיע אליהם..." וכו'.

ונניח העניין שלא יושג בהיקש למי שבא לו השפע האלהי העצום, עד שנאמר עליו פה אל פה אדבר בו. וגומר. ע"כ.

ומפני זה הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע, אשר היו ואשר עתידין להיות, אשר ייעד בהם הכתוב, כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהן מה שיתחדש..." וכו', עד "וכבר הרחיבו המאמר בזה במדרש קהלת וזולתו". ע"כ.

אמר רבי יונתן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם הים שיקרע לישראל, הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו.
אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית.
ושם תמצא הדברים פשוטים והכוונה מבוארת למשכילים.

ויאמר יי' לדג וגו' וכי כאן אמר ליה אלא בשעתה דקב"ה ברא עלמא בעובדא דבראשית ביומא חמישאה ברא נוני כדין פקיד ואמר דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה ויהי במעוי תלת יומין ותלת לילוון לבתר ירמייה לבר ולא דא בלחודוי אלא כל מה דעבד קב"ה בעובדא דבראשית בכולא אתני עמיה ביומא קדמאה ברא נהורא ואתני עמיה דחשיך לשמשא במצרים תלת יומי דכתיב ויהי חשך וגו' עד אתני בימא למעבר ישראל בגויה ביבישתא ולמטבע למצראי וכן הוה דכתיב וישב הים וגו' אל תקרי..." וכו'. תו אתני בארעא די תפתח ית פומה במחלוקתא דקרח ותבלע לקרח ולכל כנשתיה דכתיב ותפתח הארץ וגו' עד וכן בכל עובדא ועובדא דאיתחדש בעלמא קב"ה פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא אף הכא ויאמר יי' לדג ויאמר מששת ימי בראשית קאמר. ע"כ.