אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אחרי שהאורחים הלכו
פרק מתוך רומן הביכורים 'אחרי שהאורחים הלכו'

לאה ברק

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11

[הוצאת גוונים]

ירח מלא של אמצע החודש האיר את הרחוב, רוח קרה פרעה את שערותיה האסופות, היא החליקה עליהן בידיה והידקה אותן לראשה. על חלונות הראווה התנפנפו סרטים אדומים ומסכות ליצנים, מהבתים הסמוכים נשמעו קולות צחוק ושירה, ''חייב אִינשִי לבֶּסוּמֵי, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רוּבן הלך לצדה וזמזם את השירים שבקעו מהחלונות הסמוכים. היא הקשיבה לו מופתעת, בדיוק כך שרו בביתם, "לֶבֶּסוּמֵי, לבסוּמֵי...", היא שמעה את תיפוף הידיים של בחורי הישיבה על השולחן חיב אִינְשִי,חיב אִינשִי. היא רצתה לזמזם את המנגינה המוכרת, אך המילים נחנקו בגרונה והיא הלכה לצידו שותקת. כמה בחורים לבושי מסכות עברו לידם, הם התנדנדו מצד לצד והשמיעו קולות צחוק רמים, היא נרתעה לאחור. רוּבן הרגיע אותה, סתם תחפושות, אמר. לאחר רגע של שתיקה הוסיף, גולדי סיפרה לי שאת לבד בארץ.

היא הנהנה בראשה.

גם אני הגעתי לבד, אמר בקול רך. הם באו אחרי.

אשריך, אמרה לו בנימת קנאה.

עבדתי קשה עד שבאו.

"בזיעת אפיך תאכל לחם'', הסכימה איתו.

מאיפה את יודעת פסוקים? שאל בתמיהה.

מעולם לא הזדמן לו לדבר עם בחורה שהפסוקים זרמו מפיה בטבעיות כזאת. בחורי הישיבה שבה למד התאמצו למצוא את המילים הנכונות מתוך פרשת השבוע או מהגמרא, דפדפו בספרים עד שמצאו, גם אביו היה מתקשה, מקמט את מצחו, עוצם את עיניו, ואילו אצלה הכל נאמר בקלות כזאת.

איפה למדת? שאל.

בבית.

ואתה?

בישיבת נוֹבַרדוֹק, ענה ובקולו געגועים.

נוברדוק? שאלה, עיניה נפערו בתמיהה.

הוא הנהן בראשו.

גם שוּלֶם אחי למד שם. ביום שעזב את הבית אבא שלי בכה משמחה, הסתובב בבית וצהל, אַיֶשִיבֶעבּוּחֶר, אַיֶשִיבֶעבּוּחֶר, וגם אמא...

אביך שמח? על נוברדוק?

בוודאי ששמח! הוא אמר לשוּלֶם, היא התאמצה לרגע להיזכר במילים שנאמרו לפני שנים רבות, כן, נזכרתי, הוא אמר לו שנוברדוק מתקנת את המידות של האדם, עושה אותו צנוע ועניו.

רוּבן עמד במקומו מופתע, לתקן את המידות? אמר בפליאה, יותר נכון להגיד שנוברדוק באה לשבור את המידות, אני למדתי שם עד שאבא הוציא אותי בכוח.

הוציא אותך? בכוח?

יום אחד בא לבקר בישיבה וראה אותי לבוש סמרטוטים. זאת הייתה השיטה, הסביר לה, היינו עושים כל מיני שטויות, רוּבֶן חייך חיוך קונדסי, בלומה תלתה בו את עיניה, החיוך הזה מצא חן בעיניה. עשינו את עצמנו כמו אִינוַולִידִים, הסביר, אבא עמד והסתכל בי, ואחר כך ציווה, קח את המזוודה.

אני עמדתי שם, המשיך רובן בקול רווי צער, רציתי לספר לו שבישיבה הזאת יש מוּסֶר, לא רק גמוּרֶא כמו בישיבות האחרות, שאני אוהב ללמוד את "חובות הלבבות", את "מסילת-ישרים",שהרבנים כאן הם אנשים צנועים. אבל אבא הרים את קולו, קח את המזוודה, מהר! ואני לקחתי את המזוודה והלכתי אחריו. כשהגענו הביתה הביט בי בעיניים טובות ואמר, עכשיו לך להתלבש כמו בן-תורה, "תלמיד חכם אפילו נראה רבב על בגדו חייב מיתה".

שוּלֶם היה חוזר משם אדם אחר, נזכרה בלומה באחיה הצעיר שחזר הביתה פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח. הוא רזה מאד, הבגדים היו תלויים על גופו הצנום, לפעמים אפילו דבר שטויות, הוסיפה מהורהרת, אבא הסתכל בו במבט מבין ואמר, די, מספיק, עכשיו אתה בבית. ואמא, הוסיפה בלומה כשהיא מנסה להחיות מחדש את מה שארע באותם ערבי חג בביתם, אמא הייתה רצה אליו, מסתכלת בו באהבה, היה לה מבט מיוחד, שמור רק בשבילו.

ואיפה את למדת? חזר ושאל.

בבית. ענתה בחיוך שובֶה לב.

***

האם תספר לו איפה למדה, ואיך עמדה שעות ארוכות מאחורי הדלת הסגורה, האוזן מונחת על המשקוף, הגוף צמוד בתשוקה אל הדלת, האוזניים זקופות. זה היה בית-הספר שלה.

באותם ימי קיץ, הימים היו מוארים ונמשכו לתוך הלילה. ענני החורף הכבדים הסתלקו זה מכבר, השמים התכסו בצבעים רכים, השלג שרבץ על האדמה חודשים ארוכים נמס והאדמה התכסתה בשלל צמחים ופרחים בצבעי סגול ואדום עז. חלונות הבתים שהיו מוגפים כל ימי החורף נפתחו לרווחה, וריחם המשכר של הפרחים והיערות הסמוכים מילא את הבית.

העיירה הקטנה שעל ההרים התמלאה בנופשים. העירוניים הסתובבו ברחובות, מגלגלים בידיהם ציגרטות ומתבוננים בעיניים תוהות בבקתות העץ הקטנות ובדוכני הפירות שבשוק. נשים בשמלות אופנתיות ועדויות תכשיטים ישבו בבתי הקפה שברובע העשירים ושיחקו בקלפים, בשעות הלילה נשמעו משם ניגוני הוואלס מלווים בנהמות השיכורים.

ביתה של בלומה היה רחוק מהמולה זו. רבנים ואדמו"רים שהגיעו מרחבי פולין לנפוש בהרים, נכנסו ויצאו מביתם. עד שעות הלילה המאוחרות רכנו מעל הגמרא. כל אותן שעות עמדה בלומה מאחורי הדלת מתאמצת להקשיב, מצרפת מילה למילה, משפט למשפט. אחר כך בינה לבין עצמה ניסתה לחזור על הדברים עד שנחקקו בתוכה.

מאחורי הדלת שמעה אותם מתווכחים ומסכימים, חולקים ומתפשרים. מהם למדה על "ארץ זבת חלב ודבש" שאינה דומה לשאר הארצות ו"כל הדר בה יש לו חלק לעולם הבא". בדמיונה ראתה ארץ של הרים וגבעות, נחלים ונהרות, עצי חרובים, וקולות של לימוד תורה נשמעים ברחובותיה.

והיו גם רגעים אחרים, רגעים של עצב ודאגה, של לחישות ואנחות על הפוגרומים בעיירות סביבם, על העוני הגדול, על משפחות העוזבות בלילה את ביתן ונודדות בדרכים. בשנתה בלילות חלמה בלומה על עגלות עמוסות נשים וילדים קטנים, היא יושבת ביניהם, דחוקה בין כרים וכסתות, מסתכלת סביבה, עיניה מחפשות את אביה ואימה, את שוּלֶם ואיטה, אך הם אינם, היא פורצת בבכי, אנשים גוערים בה ופניהם רעות, שקט ילדה, שקט, הם תולשים אותה ממקומה ומשליכים אותה אל השדה השומם, רגליה שוקעות בשלג, מרחבים שוממים והיא לבדה.

בבקר התעוררה לקול ניגון התפילה שבקע מחדרו של אביה וחשה שמחה גדולה על קרני השמש החודרות מבעד לתריסים, על קולות התפילה ועל הלימוד החדש המצפה לה היום.